נכנסים בנקס הזקן ושלושה או ארבעה בני כפר.

בנקס הזקן: הסוס שלי הבוקר נוזל ריר משהו נורא מהנחיריים, שרק אתמול הוא עוד היה נקי כמו כל בן-אדם פה שבא ישר מהספּר. וזה, שאני אמות אם לא ככה, רק בגלל המכשפה החרופה [/ המזולעפת] הזאת, אמא סויר. 

בן-כפר ראשון: תפסתי את אשתי אצלי בגורן עם משרת מהעיר שלנו אדמונטון חובטים ביחד שיבולים וטוחנים דגן כמו שדים: משתבְּלים- מתדגדגנים, משתבלים-מתדגדגנים. וכשחקרתי את הבּואֵשֶת-איש שלי למה היא עשתה את זה, היא נשבעה לי במצפון שלה שהיא מכושפת, ואיזה מכשפה יש לנו בסביבה חוץ מאמא סויר?

בן-כפר שני: תפטרו את העיר ממנה, אחרת כל הנשים שלנו לא יעשו כלום חוץ מלרקוד על ראש כל תורן ולהתלפף על כל מוט.

בן-כפר שלישי: הפרות שלנו נופלות, הנשים שלנו כושלות, הבנות שלנו מועדות והמשרתות מתגלגלות. ואנחנו בעצמנו לא יהיה לנו כוח לעמוד אם החיה-רעה הזאת תמשיך ללחך בתוכנו.

          (נכנס ו. המלוק עם קש של גג ולפיד)

המלוק:  לשרוף את המכשפה, המכשפה, המכשפה, המכשפה, המכשפה!

כולם:  מה יש לך שם?

המלוק:  חופן של קש שנתלש מגג של צריף שלה; ואומרים, כשזה בוער, אם היא מכשפה היא תבוא מייד בריצה.

בנקס הזקן: תדליק את זה, תדליק את זה! אני אעמוד בינך לבין הבית נגד סכנה.

          (כשזה בוער, נכנסת המכשפה [אליזבת סויר])

אליזבת סויר: מחלות, מגפות, קללה של אשה זקנה ילכו אחריכם ויפלו עליכם!

כולם:  באת, זקנה בלה?

בנקס הזקן: זונה מיוחמת, בוער לך בזנב?

בן-כפר ראשון: הקש הזה יותר טוב ממושבעים להוכיח שהיא מכשפה.

כולם:  'סתלקי, מכשפה! תכו אותה, תבעטו בה, תבעירו אותה באש!

אליזבת סויר: שחֶבר נחשים ירצח אותי? הצילו, הצילו!

          (נכנסים סר ארתור קלארינגטון ושופט)

כולם:  תלו אותה, תכו אותה, הרגו אותה!

שופט: מה זה? חדלו מהאלימות הזאת!

אליזבת סויר: להקת מנוולים, כנופיה של תליינים צמאי-דם החליטה לענות אותי, אני לא יודעת למה.

שופט: אבוי, אדון-שכן בנקס, אתה ראש חבורת זדון? בושה! להתעלל באשה מבוגרת!

בנקס הזקן: אשה? חתולת-גיהינום, מכשפה! כדי להוכיח שזה מה שהיא, בקושי הספקנו להבעיר את הקש מהבית שלה, ישר היא באה בריצה כאילו השטן שלח אותה בחבית אבק-שריפה; והתרגיל הזה מוכיח שהיא מכשפה בטוח כמו שאבעבועות בחוטם זה סימן שהבן-אדם חולה זונות. 

שופט: באמת, באמת! לשרוף לה את הקש? מגוחך! היזהרו, רבותי, במה שאתם עושים. אם ההוכחות שלכם לא יבואו חמושות טוב יותר, במקום להפוך אותה למכשפה, תוכיחו שאתם טפשים מטומטמים.

כולם:  טפשים?

שופט: טפשים גמורים.

בנקס הזקן: בבקשה ממך, אדון שופט מה-קוראים-לזה, תקשיב לי רק דבר אחד. השדה המרטננת הזאת לא חייבת לי, אני יודע, שום סימפטיה מאז שהסתכסכתי איתה.

אליזבת סויר: ושברת לי את הגב במכות.

בנקס הזקן: אני אשבור אותו כפול.

אליזבת סויר: באמת?

שופט: אסור לך לאיים עליה; זה נגד החוק. המשך.

בנקס הזקן: אז ככה, אדוני, מאז, מכיוון שיש לי פרה חום-אפרפר בחצר האחורית, רק אני הולך לשם או שם עליה עין, ותהרוג אותי, ישר אני חייב, רוצה או לא, גם אם זה קורה עשר פעמים בשעה, חייב לרוץ אל הפרה להרים לה את הזנב ולנשק - כבודו יסלח לי - את הישבן של הפרה שלי, עד שכל העיר אדמונטון כבר משתינה במכנסיים מלצחוק עלי עד עפר.

שופט: וזה בגללה?

בנקס הזקן: אלא בגלל מי, לעזאזל? איזה בן-אדם יהיה מספיק חמור להיות כזה תינוק אם הוא לא מכושף?

סר ארתור: לא, אם היא מכשפה, וכל הנזק שהיא עושה נגמר במהתלות כאלה, אולי היא תחמוק משריפה.

שופט: די, די; בבקשה אל תציקו לה. היא נתינה, ואסור לכם להיות שופטים מטעם החוק, להרביץ לה איך שמתחשק לכם.

כולם:  לא, לא, נמצא מספיק מקלות שכבר ירביצו לה.

בנקס הזקן: בדיוק! בשביל זה יש לי שפתיים? לנשק לפרה שלי את ה - !

          (יוצאים בנקס הזקן ובני הכפר)

אליזבת סויר: ריקבונות ותחלואים מזוהמים יאכלו אתכם עם כל המשפחה!

שופט: עכשיו אין פה אף אחד, אמא סויר, חוץ מהג'נטלמן הזה, אני ואת. הבה נפנה לכמה שאלות מתונות; יש לך תשובות מתונות? אמרי לי בכנות ובגילוי לב בלי כפיה - נעשה כמיטב יכולתנו לגמול אותך אם כן - את מכשפה או לא?

אליזבת סויר: אף טיפה!

שופט: אל תהיי כל כך זועמת.

אליזבת סויר: אף טיפה. אף אחד, רק זבלים בני-כלב נובחים לי ככה. לא, הלוואי שהייתי! אם כל זקנה מסכנה היתה חוטפת יריקות כאלה משרצים -  השמצות, בעיטות, מכות -  כמוני יום-יום, אז כדי לנקום היא היתה חייבת להפוך למכשפה.

סר ארתור: ואַת, כדי לנקום, מכרת את נשמתך לשטן.

אליזבת סויר: שרק תשמור ממנו על שלך.

שופט: את חצופה מדי ומרירה מדי.

אליזבת סויר: חצופה? מותר לו לשלוח את הנשמה שלי לשטן יותר משמותר לי את שלו? מה הוא, בעל-הבית של הנשמה שלי להשליך אותה כשבא לו מכל המדרגות?

שופט: את יודעת אל מי את מדברת?

אליזבת סויר: בן-אדם. אולי לא בן-אדם. בני-אדם בבגדים מבריקים, שמבחוץ הם עמוסים אותות-כבוד ומדליות, בפנים הם עקומים הרבה יותר ממני, ואם אני מכשפה, הם יותר מכַשֵפִים.

סר ארתור: את כלב-דם בזוי של גיהינום. - ועכשיו, אדוני, תן לי לומר לך, פה-שם-ובכל-מקום היא ידועה בתור אשה שמחזיקה רוח שמוצץ אותה.

אליזבת סויר: תוכיח.

סר ארתור: שקט, שקט. אני יכול, אם יש צורך, להביא מאה קולות, ממש פה באדמונטון, שיכריזו עלייך בקול רם בתור מכשפה מושחתת בסתר.

אליזבת סויר: הה, הה!

שופט: את צוחקת? למה את צוחקת?

אליזבת סויר: על השם שלי, השם המפואר שהאביר הזה מדביק לי - מכשפה!

סר ארתור: בבקשה, אדוני, פנה דרך, תן ללשון שלה לדהור.

אליזבת סויר: מכשפה? מי לא?

          שלא תבוז לשם העולמי

          הזה אם כך. מה הן כל היצורות

          האלה שלכם המרוחות

          איפור בחצרות של שליטים,

          זימה בְּעפעפיים בוערים

          לשרוף נִשמות גברים ביצרים,

          שדיים ערומים כדי לפתות

          רק לְטומאה ושחיתויות סוטות?

שופט: אך הן לא פועלות כמוך.

אליזבת סויר:                          לא-לא,

          יותר גרוע. אלה בִּקסמים

          עושות מאחוזות שלמות ארון

          בגדים, הופכות שוורים ומחרשות

          למרכבות-פאר עם זוג סוסים,

          וגדוד עובדים ענק לסנוב-סלון

          אחד תוצרת פְרָנְס. חסר לכם

          מכשפות-עיר שהופכות את רווח

          הבעל, מַחְסנים שלמים של רווח,

          לשולחנות של חטא מעדנים?

          אוכלות בְּחודש חסכונות שנים?

          ואלה לא מכשפות?

שופט:                           כן, כן;

          אבל החוק על אלה לא מעיף

          מבט כלל.

אליזבת סויר:           אז למה עלי כן, או

          על כל סחבה כחושה קשישה? פעם

          הדר-כבוד כיבד את השֵֹיבה.

          היום אשה זקנה שהשנים

          עשו לה רע, אם היא גם ענייה

          קוראים לה סרסורית או מכשפה.

          אלה המכשפות הנחותות,   

          האחרות - מכשפות צמרת,  

          בגד-חג לשטן.                    

סר ארתור:                    אַת לא אחרת.       

אליזבת סויר: זאת שבפה שלה רוח-סופה

          יושבת להעיף גבר מתוך

          עצמו, ולטלטל לו את הראש

          מכר-נוצות רך אל סלעים, סופות,

          קללה כזאת היא לא מכשפה?

          עורך-דין שמושך בתקווֹת דונג

          לקוח מאמין, כמו שמפתים

          דבורים מהכוורת, להפיק

          אצלו חלות דבש - הוא לא מכשף,

          לא הוא!

סר ארתור:             אך המכשְפים האלה לא

          מגלגלים סחורות של גיהינום

          כמוך וכשכמותך, שבעד מילה,

          מבט, פחם לאח, תרצחנה בני-

          אדם וילדים ועדרים.

אליזבת סויר: תגיד את זה, סר, למי שעושָה כך.

          מאשימים אותי שאני אחת

          כזאת?

סר ארתור:          כן, בשבועה.

אליזבת סויר:                        מי-זה יעז

          להישבע שאי-פעם אני

          פיתיתי נערה, תקעתי וו

          זהב בתום שלה, כדי שכבודה

          יאבד, וכשאבד אפילו לא

          שילמתי עליו אגורה? ויש

          בני רפש שעשו זאת. מכשְפים-

          גברים יודעים, גם בלי שמלתעות

          החוק יתיזו טיפת-דם אחת,

          למכור מטבע מזויף בתור

          זהב טהור.

סר ארתור:              לפי דבר אחד

          שהיא אמרה, עכשיו אני יודע -

          היא מכשפה, ואני לא מעז עוד

          לדון עם השדה.

שופט:                          אז בוא. - זקנה,                 

          לכי להתפלל לתקנה.

          (יוצאים סר ארתור קלארינגטון והשופט)

אליזבת סויר: לחוּרבּנוֹ.

          (נכנס הכלב)

                                טום בן יקר, ברוך

          הבא! קורעים אותי פה לגזרים,

         גדוד בני-כלבים ננעץ בי, כי אתה

          חסר. נחם אותי; כבר תקבל

          את הפטמה.

כלב:                         בּאוּו-וּוָאוּ! רוצֶה עכשיו.

אליזבת סויר: אני מיובשת מקללות ורוגז,

          אין לי עדיין דם כדי להרטיב

          את השפתיים המתוקות שלך פה.

          עמוד על שתיים. בוא נשק אותי,

          טומי שלי, תחליק לי קצת קמטים

          במצח אם תיתן רק לצלעות

          הישישות שלי לחרוק בעונג

          מהלהטוטי-פִּקחוּת שלך.

          אה, מה עשית, טום? בוא לדגדוג.              

          (הם מתחבקים)

          זרקת מום בַּסוס כמו שביקשתי?

כלב:    כן, והילד היונק - סוּלק.

אליזבת סויר: הו, הו, דובשן שלי, אוצר קטן

          שלי! אף ליידי לא אוהבת את

          הקוף שלה, התוכי או הכלב

          כמו שאני אותך.

כלב:    המשרתת חובצת חמאה תשע שעות, ולא יוצא.

אליזבת סויר: שיאכלו גבינה וייחנקו.

כלב:                                   היה לי

          בידור נדיר שם עם הליצנים

          המרקדים.

אליזבת סויר:           הייתי מרקדת

          מהגוף החוצה להקשיב לך.

          אבל, תלתל חמודי, הסוסה

          הזאת, הבהמה אַן רַטְקְלִיף עם

          הפה המלוכלך, שעל חת'כת

          סבון שליקקה החזירה שלי

          הכתה אותה, כמעט עשתה אותה

          נכה; מה, לא ציוויתי שתצבוט

          לה את הלב למוות, לזונה?

כלב:    באוּו-וּואוּ-וּואוּ! תסתכלי הִנֵה יותר מזה.

          (נכנסת אן רטקליף, מטורפת)

אן רטקליף: תראו, תראו, תראו! האיש בירח בנה טחנת-זרע, ואיך רצים לשם מכל רובע בעיר לטחון.

אליזבת סויר: הו, הו, הו! אני מודה לך, בן-תערובת-מותק!

אן רטקליף: הוֹי-דִי-דָה! מוגלה על המסננת הרקובה של השטן! כל גרגר זהב נשפך לכיס של העשירים, כולרות, ולעניים נשאר רק סובין. היי-טי-די-דם! את לא אמא סויר?

אליזבת סויר: לא, אני נוטריונֶר.

אן רטקליף: באמת? בבקשה תן לי לשרוט לךָ את הפרצוף, כי העט שלךָ פשט להרבה אנשים גדולים את העור. אתה תעשה עסקים טובים בפגרה של בית-הדין, כי מנוולים וטפשים שורצים בכל כפר. אני רוצה לתבוע את אמא סויר, והחזירה שלה עצמה תעיד נגדה.

אליזבת סויר (לכלב): תיגע בה לְנֶגַע.

          (הכלב נוגע באן רטקליף)

אן רטקליף: הו, העצמות שלי עשויות טלאים-טלאים, והן מתפרקות. יש לי חֵמֶת-חלוּלים בגרון. תקשיבו איך זה מצפצף לו עם דוּדְל, דוּדְל, דוּדְל, דוּדְל. ברוך הבא, שוטרים! ברוך הבא, שטן! ידיים, ידיים! תנו ידיים ולרקוד סביב, סביב, סביב.

          (נכנסים בנקס הזקן, בנו בנקס הצעיר הליצן, רטקליף הזקן ואנשי כפר)

רטקליף הזקן: היא פה. אוי לי, אשתי המסכנה פה!

בנקס הזקן: תפשו אותה חזק, ותכניסו אותה לאיזה חדר סגור, מהר, כי היא כמו הרבה נשים נשואות, משוגעת מוחלטת.

בנקס הצעיר: המכשפה, אמא סויר! המכשפה, השטן!

רטקליף הזקן: הו, אשתי המסכנה! הצילו, רבותי!

          (רטקליף הזקן ואנשי הכפר נושאים אותה החוצה)

בנקס הזקן: את רואה את העבודה שלך, שרה אמנו.   

אליזבת סויר: העבודה שלי? אם היא וכולכם ביחד פה תרוצו משוגעים, זאת עבודה שלי?

בנקס הצעיר: לא, במצפון שלי, היא לא תפגע בזבוב-שד בן שנתיים.

          (נכנסים רטקליף הזקן והשאר)

            נו מה! מה נהיה איתה?

רטקליף הזקן: כלום. היא נהפכה לכלום חוץ משלד עלוב של אישה אומללה. היינו בידיים שלה כמו קני-סוף בסופה אדירה. חרף הכוח של כולנו היא פרצה והתנתקה, וכשהפה שלה פולט רק "השטן, המכשפה, המכשפה, השטן", פיצחה לעצמה את המוח, וככה מתה.

בנקס הצעיר: זה אין-מה-לעשות-חוק שבן-אדם, כמה חכם שלא יהיה, כשהמוח שלו מתפזר - מתפגר.     

בנקס הזקן: רבותי, תקשיבו לי, בואו ביחד לשופט. - סחבה, את עשית את זה ואת תשלמי על זה.

אליזבת סויר: בנקס, אני יורקת עליך.

בנקס הזקן: תשיגו צו קודם לחקור אותה, ואז שתישָלח לכלא. זה לבד מספיק, גם אם היו מוחלים לה על כל הנוולויות האחרות שלה, לשרוף אותה בתור מכשפה. - יש לך רוח, מספְּרים, בא אלייך בצורה של כלב; אנחנו נפגוש את הבן-כלב איזה יום זה או אחר. וכשנפגוש, אם הוא לא השטן בעצמו, הוא ילך נובח לכלא בשלשלת אחת, ואת בשנייה.

אליזבת סויר: שיתלו אותך אַתה בשלישית, ותצרח עד מחרתיים.

בנקס הצעיר: איך, אבא? אתה תשלח את היצור-מסכן-אילם נובח אל הכלא? מי שיביא אותו לנבוח יביא אותי לשאוג.

בנקס הזקן: כי למה, ילד מטופש? אתה מכיר אותו?

בנקס הצעיר: לא חשוב אם אני כן או לא. מגיע לו ערבות, אני בטוח, לפי החוק. ואם לא יאמינו למילה של הכלב, לשלי יאמינו.

בנקס הזקן: אתה תערוב בשביל כלב?

בנקס הצעיר: כן, או גם-כן כלבה, אם הם חברים שלי. אני אשכב רתוק באזיקים לפני שיזיקו לְגוּר-בּוֹי. אף כלב לא יכבול אותו בכלא. ימי המלונה שלו עוד לא הגיעו, אני מקווה. 

בנקס הזקן: איזה מין כלב זה? ראית אותו פעם?

בנקס הצעיר: אם ראיתי? כן, ונתתי לו עצם ללעוס עשרים פעם. הכלב הוא לא פודל חנפן שמפטם את הבטן בכשכוש זנב כוזב. והוא גם לא כלב-ציד של בעל-בית, שמפתה את האדון לצוד לו ברווזים פעמיים-שלוש בשבוע בזמן שהגברת מתברווזת לה בבית כמו ארנבת. זה גם-כן לא כלב טורף בּוּר-ועַם-האמְסְטָף, עם פרצוף מהתחש, או איזה קאקער-ספאנייל פחדן שצועק באוו-וואו-וואו ובורח. והוא גם לא הכלב השחור שמשוטט בסביבה כל פעם שמגרדמים בן-אדם לתליה.  

בנקס הזקן: לא, אדון-מר-בן-אוויל, אלא הכלב של שער גיהינום. 

בנקס הצעיר: ואני אומר, אדון-מר-אב-אוויל, שזה שקר.  

כולם: הוא מכושף.

בנקס הצעיר: שקר גס גדול כמוני. כל שופט בן-כלב או פרקליט בן-שטן ישתה עם הגור הזה במצפון שקט כמו עם המִשְתַכְּלֶבֶת שלו.

כלב:    באוו, וואו, וואו, וואו!

כולם:  הו, הכלב כאן, הכלב כאן!

בנקס הזקן: זה היה קול של כלב.

בנקס הצעיר: קול של כלב? אם הקול הזה היה של כלב, איזה קול היה לאמא שלי? הנה אני כלב; באוו, וואו, וואו! זה אני נבחתי ככה, אבא, לעשות מכל הליצנים האלה חוּכים-ואיטלוּלים.

בנקס הזקן: לא יאטללו בנו יותר. קדימה, אם ככה, לשופט להשיג צו, ואז, סבתא-מאמא, נראה איך תתפרי עוד כישופים בַּמחט.

אליזבת סויר: ואנקר לך את העיניים. לכו, טפשים מחרחרים!

          (יוצאים בנקס הזקן, רטקליף הזקן ואנשי הכפר)

בנקס הצעיר: משמוּשי, או-טו-טו קלקלת את הכל עם הבאוו-וואו שלך. מזל שקפץ לי פתאום איזה להטוט-כְּלַב-הַב-הַב. אני מכושף, קטנטן-בזיל-הזול שלי, לאהוב אותך - אח, כלבת! מה שעשית במחול הזה, הייתי מלקק אותך בַּפֶּה עם רוק. אני לא מעיז להישאר. שלום, משמוש, אַפּוֹן-של-כלב-בן-זונה. שלום, מכשפה.

          (יוצא)

כלב:    באוו, וואו, וואו, וואו.

אליזבת סויר: אל תתייחס אליו, הוא לא שווה שתדאג. זנק על בשר-ציד יותר יפה, האביר עם הפה המלוכלך, סר ארתור הנחש. תעוט עליו, טומי שלי, תְלוֹש לו את הגרון. 

כלב:    לא, כבר יש כלב נושך שם - המצפון שלו.

אליזבת סויר: זה כלב-דם בטוח. בוא נשחק בִּפְנים.

          מספיק עמל שחור. עכשיו קצת נהנים.

          (יוצאים)