שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט המכשפה מאדמונטון - קדימה >


על המחזה


על המחזה

                 המחזה הודפס לראשונה ב – 1658, בתקופה (1642-60) שבה היו כל התיאטרונים סגורים וההצגות אסורות, בצו בסמכויות הפוריטניות, אך הוא הוצג לראשונה ב - 1621, והוא ממחיז אירועים שהובילו להוצאתה להורג של אליזבת סויר ב – 19 באפריל בשנה זו. הוא נכתב במהירות, כשהסיפור היה עדיין טרי ו"חם". לא מפתיע אפוא שנדרשו שלושה אנשים כדי לספק בזמן טקסט מוכן להצגה. יתכן, אגב, שיותר משלושה: עמוד השער של המחזה המודפס מכריז: "המכשפה מאדמונטון, ספור אמיתי וידוע שעובד לטרגי-קומדיה בידי כמה וכמה משוררים בעלי מוניטין - ויליאם ראולי, תומס דקר, ג'ון פורד וכו'."

                 בכל מקרה, שיתופי פעולה בין מספר מחזאים היו עניין שבשגרה בתיאטרון האליזבתני והיעקוביני. הידוע שבהם היה הצמד בּוֹמוֹנְט ופְלֶצֶ'ר החתומים ביחד על מחזות רבים (וגם, כך מספרים, חלקו בתקופה מסוימת בית אחד ואשה אחת); אך עוד מספר לא מבוטל מן המחזות המעולים ביותר של התקופה נכתבו בידי כמה מחזאים במשותף.   

                 במחזה שלפנינו מניחים רוב החוקרים שתומס דקר היה "מוביל הפרוייקט", והוא שכתב כנראה את כל חטיבות אליזבת סויר, המכשפה; סגנונו של ג'ון פורד ניכר בתמונות של פרנק סורני, אף שזהו המחזה הראשון שפורד חתום עליו, והוא היה הצעיר שבחבורת הכותבים (כנראה שימש כשוליה לדֶקר); ותרומתו של ראולי התבטאה בתמונות הקומיות של קאדי בנקס (שאותו גם שיחק, ומכאן ההתייחסויות לכובד משקלו ולכרסו של קאדי – ראולי היה איש גדול מימדים).

                הצלחת המחזה הובילה את השלישייה לכתוב ב – 1624 עוד מחזה, "רֶצח הבן את אמו", שאבד. דקר שיתף פעולה עם פורד בעוד ארבעה מחזות.    

                מצד אחד שייך המחזה לסוג המכונה "טרגדיות דומסטיות" ("ביתיות") שהיו פופולאריות מאד בסוף המאה השש-עשרה ותחילת השבע-עשרה: טרגדיות שבמרכזן תשוקות, יצרים ופשעים של בני-אדם פשוטים ורגילים, ולא נפילתם של מלכים ואומות כמקובל בטרגדיות. במרכז הטרגדיות הדומסטיות עמד כמעט תמיד פשע סנסציוני, על פי רוב רצח הקשור להפרה של שבועת הנישואים; ובמקרים רבים הן היו מבוססות על סיפורים אמיתיים שהתפרסמו בפמפלטים ותיארו בפרטי-פרטים מחרידים וצבעוניים את הפשע, לצד וידויים מתא הנאשמים ומלים אחרונות שנאמרו ליד עמוד התליה. בין הידועים שבמחזות מסוג זה ניתן למנות את "להרוג אשה בנועם" של תומס הֵייוּוד, "טרגדיה מיורקשייר" של תומס מידלטון, ו"ארדן מפאברשם" שמחברו לא ידוע.

                אך מה שמבדיל במיוחד את "המכשפה מאדמונטון" הוא ספורה של המכשפה והאופן שבו היא מוצגת. עמדתה החברתית והופעתה (מעוותת, כפופה, בעלת עין אחת) הופכות אותה למועמדת מושלמת לתפקיד המכשפה בעיני החברה. וכבר במונולוג הראשון שלה, לקהל, היא טוענת שהחברה כופה עליה את תפקיד המכשפה, ודוחפת אותה להיות כזאת. החלטתה להיות מכשפה מביאה לכניסתו של הכלב ולכריתת הברית ביניהם. יחסיה של אליזבת סויר עם הכלב לאורך המחזה הם מן האלמנטים המרתקים ביותר שבו. בכלל, המחזה דן באופן מורכב ביותר באמונה במכשפות בלונדון של הזמן ההוא (כמו גם מחזה מאוחר יותר של תומס הֵייוּוד וריצ'רד בְּרוֹם, "המכשפות האחרונות מלנקשייר").        

                 מעניין לשים לב שבכל פעם שמתחוללת תפנית לרעה בעלילה, הכלב נמצא שם. בהפקה של ה"רויאל שייקספיר קומפני" ב – 1983, בבימויו של בארי קייל ציינו המבקרים במיוחד את הופעתו הוירטואוזית של מיילס אנדרסון בתפקיד הכלב. "הוא הצליח להיות כלב אמיתי וגם דמות סמלית; קומי אך גם מאיים. פעולותיו הפיזיות – גלגולים, התחככויות, נהמות – יצרו מערכת יחסים מלאה עם אליזבת סויר ועם קאדי בנקס, שהעניקה לדמויותיהם שלהם עומק: הם היו זקוקים רגשית לכלב."


וידויה של המכשפה


וידויה של המכשפה

 

                אליזבת סויר הוצאה להורג באפריל 1621 באשמת כישוף. כמה ימים לאחר מכן התפרסם המסמך הבא (המובא פה בגרסה מקוצרת מעט) שכותבי "המכשפה מאדמונטון" השתמשו בו כחומר גלם  למחזה:  

 

גילויה המוזר של אליזבת סויר, מכשפה, לשעבר בת אדמונטון, הבאתה לדין והרשעתה ומותה.

ביחד עם סיפור חדירתו של השטן אליה והתרועעותם בצוותא.

כתובים בידי הנרי גוּדְקוֹל, כהן דברי אלוהים, ומבקרה הקבוע בכלא ניוגייט.

 

הצהרה אמיתית על ההליכים נגד אליזבת סויר, לשעבר בת אדמונטון, רווקה זקנה, והעדויות שהובילו להרשעתה

               חשד גדול וארוך ימים עמד נגד אשה זו בעוון היותה מכשפה, ועינו של מר ארתור רובינזון, שופט שלום נכבד המתגורר בטוֹטְנָם בסמוך לה היתה פקוחה עליה ועל דרכיה (...) על פי מידע של שכניה (...) חשד שהפך להנחה כבדת משקל, למראה מות עוללים בעריסתם ובני בקר באופן מוזר ופתאומי.

 

                 הכומר ממשיך ומספר איך לקחו בני הכפר קש מגג ביתה ושרפו אותו, כי האמונה אומרת שמכשפה תבוא בריצה כשדבר כזה קורה לקש מגגה, וכך אכן קרה. ואז הוא מונה את הסימנים שהשאיר בה השטן:

 

               1. פניה היו חיוורים ביותר ודומים לרוח רפאים בלי דם, ופניה מושפלים תמיד ארצה.

               2. גופה היה מעוקם ומעוות, כפוף...

               3. לשון זו שהיתה תמיד מקללת, מנאצת ומחללת שם שמיים, כפי שהודתה אחר כך, היתה הסיבה וההזדמנות לבואו של השטן אליה, ולכך שתבע חזקה עליה.

 

                 אז מספר הכומר על מאסרה ועל משפטה, שבו הורשעה בסעיפים שונים, כגון: בגלל ששכניה לא קנו ממנה מטאטאים, החליטה להיפרע מהם בכך שתכשף למוות את עולליהם ועדריהם; היא כישפה למוות את אגנס רטקליף, שכנתה באדמונטון, כי זו הרביצה לחזירה שלה שליקקה פיסת סבון, ועל כך החליטה אליזבת סויר להתנקם בה.

 

               ...וכך אכן קרה ובדרך פתע. שכן באותו הערב חשה אגנס רטקליף ברע ומצוקה גדולה אחזה בה ובדרך מוזרה ביותר התייסרה במחלתה. על כך העיד בשבועה בעלה של אגנס רטקליף זו בפני בית הדין; וכן על הזמן שבו נפלה למשכב וזמן מותה, שהתרחש ארבעה ימים לאחר שנפלה למשכב. וכן סיפר שבזמן מחלתה שכבה אשתו, אגנס רטקליף, כשפיה זב קצף ונפשה רוגזת, וכשראו זאת גם רבים משכניו, התעורר בהם חשד שנעשה לה מעשה זדון, ובידי מי אם לא אליזבת סויר נעשה. ואותה אגנס רטקליף בשכבה על ערש דווי אמרה שאם אכן תמות היא נשבעת שמותה הוא באשמת אליזבת סויר, שכנתה.

 

                 עדות זו,מספר הכומר, עשתה רושם חזק על המושבעים. שופט השלום ארתור רובינזון חקר את אליזבת סויר ארוכות עד שהתאמתו חשדותיו כי היא מכשפה. כמה מן השכנים ספרו שבחלק מוצנע של גופה יש עליה סימן מוזר, והשופט שלח נשים לבדוק את גופה ולאמת זאת.

 

               ...זו, בפחדה, כשתפשה שחיפוש זה יחשוף אותה, התנהגה אתן באופן מופקר ומתועב ביותר, שבכך ניסתה לסכל את חיפושן על גופה, במלים שעטי יימנע מלכתוב בשם הצניעות, אך לא אסלף מה שנמסר לבית הדין, בפירוש ובמלים בוטות.

 

                 הנשים בדקו את גופה בכל זאת.

 

               ...וכל השלוש אמרו שקצת מעל לעכוזה של אליזבת סויר, האסירה שהואשמה בפני בית-הדין כמכשפה, נמצא משהו דומה לפטמה, בגודל זרת ובאורך חצי אצבע, שהתעקל בקצהו כמו פיטמה ונראה כאילו מישהו ינק ממנו, ובבסיסו היה כחול ובקצהו העליון אדום.

 

                 המושבעים השתכנעו ואליזבת סויר הורשעה למוות. בתוקף תפקידו ביקר אותה הכומר, והוא מביא את וידויה כפי שמסרה לו "ביום שלישי לאחר הרשעתה". הוא מתנצל שדיבר במלים פשוטות "שכן היא היתה אשה בורה מאד."

 

שאלה: באיזה אופן הכרת את השטן ומתי היתה הפעם הראשונה שראית אותו, ואיך ידעת שזה השטן?

תשובה: הפעם הראשונה שהשטן בא אלי היתה כשהייתי מקללת, מנאצת ואומרת דברי כפירה. אז הוא התנפל עלי ואף פעם לפני הזמן ההוא לא ראיתי אותו ולא הוא אותי, וכשהוא, כלומר השטן, בא אלי, המלים הראשונות שאמר לי היו אלה, "הו! תפסתי אותך עכשיו מקללת, מנאצת ואומרת דברי כפירה? עכשיו את שלי" וכו'...

 

שאלה: מה אמרת לשטן כשהוא בא אליך ודיבר אליך; לא פחדת מפניו? אם פחדת מפניו, מה אמר לך השטן?

תשובה: הייתי בפחד גדול כשראיתי את השטן, אבל הוא ביקש ממני לא לפחוד ממנו כלל כי הוא לא יעשה לי שום רע כלל אלא יעשה בשבילי כל מה שאבקש ממנו, וכמו שהוא הבטיח לי באמת עשה תמיד כל זדון שביקשתי ממנו לעשות, על גופים של נוצרים וחיות. אם ביקשתי ממנו להציק להם למוות, כמו שביקשתי לעתים קרובות, זה נעשה בידו בבת אחת.

 

שאלה: האם השטן נהג להודיע לך מה הוא עשה בשבילך בפקודתך, ואם הודיע, כמה זמן היה חולף עד שבא אליך שוב כדי לדווח לך?

תשובה: תמיד היה מודיע לי מה הוא עשה בשבילי תוך תקופה של שבוע. מעולם הוא לא אכזב אותי בזמן ההוא והוא גם היה נטפל ליצורים וחיות בשתי דרכים של צורות: בשריטות ובצביטות.

 

שאלה: לאיזה נוצרים וחיות? ומהו מספרם של אלה שאת הבאת למותם, ומה הביא אותך לרדוף אותם למוות?

תשובה: אני הייתי, בעזרת השד, הגורם למוות של הרבה נוצרים וחיות. הסיבה שהביאה אותי לעשות זאת היתה טינה וקנאה, כי אם מישהו הרגיז אותי באופן כלשהו רציתי להתנקם בו ובעדר שלו ככה. ועכשיו גם אודה בנוסף שאני הייתי סיבת המוות של שני התינוקות בעריסה שעליהם הרשיעו אותי.

 

שאלה: האם את גרמת למותה של אגנס רטקליף שעליו נמצאת אשמה ע"י המושבעים?

תשובה: לא, אני לא הבאתי עליה באמצעים שלי שום נזק קל שבקלים.

 

שאלה: כמה זמן את והשטן מכירים, וכמה פעמים בשבוע נהג הוא לראות אותך ואַת להתרועע אתו?

תשובה: זה כבר שמונה שנים מאז פגישתנו הראשונה, ושלוש פעמים בשבוע השטן היה בא לראות אותי. לפעמים היה בא בבוקר ולפעמים בערב.

 

שאלה: באיזו צורה היה השטן בא אליך?

תשובה: תמיד בצורה של כלב בשני צבעים, לפעמים בשחור ולפעמים בלבן.

 

שאלה: על מה דיברתם השטן ואת כשהופיע לפנייך, ומה שאל אותך ומה ביקשת ממנו?       

תשובה: הוא שאל אותי, כשבא אלי, מה שלומי ומה לעשות בשבילי, ודרש ממני את נשמתי וגופי, ואז איים לקרוע אותי לגזרים אם לא אתן לו את נשמתי וגופי שהוא ביקש ממני.

 

שאלה: מה עשית לאחר שהשטן ביקש ממך את נשמתך וגופך ולאחר שכך איים עלייך? האם מפחד הענקת לשטן את חפצו?

תשובה: כן, הענקתי לשטן מפחד את נשמתי וגופי שביקש; וכדי לחתום את ההבטחה שלי אליו נתתי לו רשות למצוץ את הדם שלי, כמו שהוא ביקש ממני.

 

שאלה: באיזה מקום בגופך מצץ השטן את דמך, והאם הוא בעצמו בחר את המקום או שאת עצמך הקצבת לו את המקום? אמרי את האמת אני מפגיע בך, כפי שהיית עונה לאדוני אלוהינו, ואמרי את הסיבה, אם את יכולה, למה הוא רצה למצוץ את דמך?

 

תשובה: המקום שבו השטן מצץ את דמי היה קצת מעל לעכוז, ואת המקום הזה בחר הוא עצמו. ובמקום הזה, מרוב יניקה חוזרת, יש דבר בצורת פיטמה שממנו השטן מצץ אותי. ואני שאלתי את השטן למה לו למצוץ את דמי והוא אמר שזה על מנת להזין אותו.

 

שאלה: האם נהגת להרים את השמלה או לא כשהשטן בא למצוץ אותך?

תשובה: לא. אבל השטן היה שם את ראשו מתחת לשמלה ואני נתתי לו ברצון לעשות מה שרצה.

 

שאלה: כמה זמן היה השטן ממשיך למצוץ אותך, והאם סבלת כאב כלשהו בזמן שמצץ אותך?

תשובה: הוא היה מוצץ אותי במשך רבע שעה, וכשהוא מצץ אותי לא הרגשתי שום כאב כלל.

 

שאלה: מה היתה משמעות הדבר שהשטן בבואו אלייך היה לעתים מדבר ולעתים נובח?

תשובה: זה ככה: כשהשטן דבר אלי אז הוא היה מוכן לעשות בשבילי מה שביקשתי ממנו לעשות, וכשהוא בא אלי נובח סימן שהוא עשה את הזדון שביקשתי ממנו לעשות בשבילי.

 

שאלה: באיזה שם קראת לשטן ואילו הבטחות הבטיח לך?

תשובה: אני קראתי לשטן בשם טום, והוא הבטיח לעשות בשבילי כל מה שאבקש ממנו.

 

שאלה: מה היו שני הסמורים שהאכלת בלחם לבן וחלב כשמספר ילדים באו וראו אותך מאכילה אותם? 

תשובה: לא עשיתי אף פעם דבר כזה.

 

שאלה: האם מישהו חוץ ממך לבדך ידע על בואו של השטן אלייך ועל מעשייך?

תשובה: לא סיפרתי לאף אחד שהשטן בא אלי, וגם לא העזתי, כי השטן הזהיר אותי שאסור לי, ואמר שאם אספר למישהו, בפעם הבאה שיבוא הוא יקרע אותי לגזרים.

 

שאלה: האם השטן מצא אותך אי פעם מתפללת בזמן שבא אלייך, והאם לא אסר עלייך השטן להתפלל אל ישו אלא רק אליו?

תשובה: כן, הוא מצא אותי פעם מתפללת ושאל אותי למי התפללתי ואני עניתי לו "לישו" והוא ציווה עלי אז לא להתפלל יותר לישו אלא אליו השטן, והוא, השטן, לימד אותי את התפילה הזאת: סַנְקְטִיבִּיקֶטוּר נוֹמֶן טוּום אמן.

 

שאלה: האם מישהו לימד אותך אי פעם את המלים הלטיניות הללו או ששמעת אותן פעם קודם לכן, או האם תוכלי לומר עוד משהו על כך?

תשובה: לא, לא למדתי אותן מאיש חוץ מהשטן לבדו; אני גם לא מבינה את משמעות המלים האלה וגם לא יודעת לדבר אף מלה אחרת בלטינית.

 

שאלה: האם השטן שאל אותך בפעם הבאה שבא אלייך אם את מתפללת אליו באופן שלימד אותך?

תשובה: כן, בביקור הבא שלו הוא שאל אותי אם התפללתי אליו כמו שלימד אותי ואני עניתי לו שלפעמים כן ולפעמים לא. ואז השטן איים עלי שלא כדאי לי ללעוג לו.

 

שאלה: כמה זמן עבר מאז ראית את השטן לאחרונה?

תשובה: שלושה שבועות מאז ראיתי את השטן לאחרונה.

 

שאלה: האם השטן מעולם לא בא אלייך מאז שאת בכלא? דברי אמת, כפי שהיית עונה לאדוני אלוהינו.

תשובה: השטן מעולם לא בא אלי מאז שאני בכלא, וגם, תודה לאל, לא חלף לי בראש מאז שבאתי לכלא, ואני גם לא פוחדת ממנו עכשיו כלל.

 

שאלה: איך נעקרה העין שלך?

תשובה: ממקל שאחד מהילדים שלי החזיק ביד. בלילה שאמא שלי מתה זה קרה, כי התכופפתי מעל המיטה ובמקרה נתקלה לי העין בצד החד של המקל.

 

שאלה: האם אי פעם מיששת את השטן כשבא אלייך?

תשובה: כן, ליטפתי אותו על הגב ואז הוא היה מתחכך בי כאילו שהוא נהנה.

 

שאלה: האם השטן נהג לבוא אלייך בגודל אחד?

תשובה: לא, כשהיה בא בצורה השחורה הוא היה הכי גדול, ובלבנה הכי קטן; וכשהייתי מתפללת, אז הוא היה בא בצבע הלבן.

 

שאלה: למה במשפטך הראשון הכחשת את כל מה שאת מודה בו עכשיו?

תשובה: עשיתי את זה בתקווה להימלט מהחרפה.

 

שאלה: האם אמת כל מה שאמרת לי כאן ושאני עכשיו כתבתי?

תשובה: כן, כל זה אמת, כמו שהייתי עונה לאדוני אלוהינו.

 

עד כאן השאלות והתשובות. עוד מוסיף מר הנרי גודקול שביום הוצאתה להורג של אליזבת סויר ב – 19 באפריל 1621 הוא שב וקרא באוזניה את וידויה:

 

אליזבת סויר, עכשיו באת למקום ההוצאה להורג. האם אמת כל מה שהתוודית באוזני ביום שלישי האחרון כשהיית בכלא? הכל מצוי פה בידי וכעת אקרא לך זאת כפי שאמרת לי בפיך שלך; ואם זו האמת, התוודי בכך עכשיו מול אלוהים וכל האנשים הנוכחים פה.

תשובה: הוידוי הזה שעכשיו הוקרא לי בפי מר הנרי גודקול, כולו נאמר בפי שלי ביום שלישי האחרון בניוגייט, ואני מודה מול כל האנשים הנוכחים כאן שהכל אמת, ומבקשת מכולכם להתפלל לאדוני אלוהינו שימחל לי על חטאי המחרידים.

 

שאלה: כיצד רוצה את להיוושע?

תשובה: בידי ישו הצלוב.


הנפשות הפועלות


המכשפה מאֶדְמוֹנְטוֹן

THE WITCH OF EDMONTON

(1621)

מאת וויליאם ראולי, תומס דֶקֶר וג'ון פוֹרְד

תרגום: דורי פרנס

 

 

הנפשות הפועלות

 

סר ארתור קלארינגטון

סוֹרְנִי הזקן, ג'נטלמן

קרטר הזקן, איכר עשיר

בַּנְקְס הזקן, כפרי

שלושה בני-כפר אחרים

וּוֹרְבּק, סומרטון, מחזרי בנותיו של קרטר הזקן

פרנק סוֹרְנִי, בן של סורני הזקן

קאדי בַּנְקְס הצעיר, הליצן

ארבעה מרקדים

רטקליף הזקן

נֶסֶר, כנר זקן

שופט

שוטר, קצינים, משרתים

כלב, שד-ליווי

רוח

אמא אליזבת סויר, המכשפה

אן, אשתו של רטקליף הזקן

סוזן, קתרין, בנותיו של קרטר הזקן

וויניפריד, משרתת של ארתור קלארינגטון

ג'יין, משרתת


מערכה 1, תמונה 1 -


נכנסים פרנק סוֹרְנִי וויניפריד בהריון.

 

פרנק סורני: אה, נקבה? ראית? נסגר 'חת שתיים.   

          הלב שלך נרגע עכשיו בטוח.

          את לא צריכה לדאוג מה רכלנים

          יאמרו נגד המוניטין שלך

          על כוס של יין. התינוק שלך

          יידע למי לקרוא אבא עכשיו.

וויניפריד: מלאת את החובה של איש הגון;

          לא יכולה לדרוש יותר ממה

          שנתת בחינם. נראֶה לי רק

          קשֶה שבתור בעל ואשה

          לפי הספר, לא נוכל לחיות

          יחדיו.

פרנק סורני:       אם לא הייתי מקיים

          מה שהבטחתי לך, היינו כבר

          צריכים להינתק לעד. עכשיו

          הזמן הכי ארוך שלא נוכל

          להתראות הוא רק בשביל לחסוך

          טיפת זמן על חשבון רווחי עתיד,

          בכדי שהיורש שייוולד  

         לא יקלל את שעת הולדתו,

         שהעניקה לו רק אומללות 

         של קבצנות ועוני - שני שדים

        שדוחפים אדם לסוף מביש.

        המזימה שלי היא רק לשמור

        על אהבת אבי.

וויניפריד:                  די מסובך

          יהיה לשמור עליה, כשיבין

          איך זה אתה נשוי - מה שיקרה

          כשתתוודה מולו.

פרנק סורני:                   אבות קונים

          בהדרגה, ולא חד וחלק,

          כמו אדונים או ידידים פגועים.

          וחוץ מזה, אהיה כל כך חרוץ

          וצייתני שעד שהוא ישים

          לב מה קורה, הירושה, שלה

          נולדתי, תהיה מובטחת. ו -

          כשזה יקרה - טוב, שיידע הכל.

          הוא לא יאהב את זה? כבר לא יהיה

          לו כוח לעצור את הצמיחה.

וויניפריד: אתה, שכבר כבשת את בתולֵי

         אהבתי, יכול לכבוש בלי קושי

          את החשש והספקות שלי. 

          ולאן אני צריכה להיות מוברחת?

פרנק סורני: בבקשה ממך, אל תשתמשי

           במין מילה כל כך לא מתאימה 

           לרגש המתמיד של בעלך.

           תחיי ליד מנזר וּוֹלְטָם אצל

           דודך, דוד סֶלְמַן. כבר דיווחתי לו

           הכל ובפרוטרוט. הוא יטפל

           בך טוב. שום הנאות לא יחסרו לך,

           ולא שום צורך שלבך יחפוץ בו.

וויניפריד:  כל אלה שום דבר בלי חֶברתך.

פרנק סורני: שתקבלי שם, לפחות אחת

          לחודש.

וויניפריד:            רק אחת לחודש! זה

          נקרא שיש לךְ בעל?

פרנק סורני:                            ואולי

          יותר; הכל תלוי בנסיבות.

וויניפריד:  כן; אם יפהפיה אחרת לא

          תצוד לך את העין ותקסים

          אותך, אז יש סיכוי שיִזָּכְרו בי

          ופה ושם אזכה לראות אותך.

          קיוויתי שלא ככה תתייחס

          אלי. אבל זה המזל שלי.

          בכל זאת, אם לא בשבילי, רחם

          קצת על הילד שאני נושאת,

          שהוא שלך. אם אתה לא רוצה

          להיות אבא אכזר, אסור לך

          את זה לשכוח. אלוהים יודע

          איך -

פרנק סורני:        וכדי להרגיע פחד זה

          מייד, כשם שבַּטקס לא מזמן

          נשבעתי לך נאמנות חופשית

          מסַכָּנָה של כפל מחשבה,

          אני נודר שנית מולך ומול

          שמיים, שמכאן והלאה שום

          קלון או דופי, פרץ הפקרות, 

          איוּם או כל מה שניתן לרמוז

          מול נישואינו, לא יטו אותי

          למעול [ / לבגוד] בנדר הכלולות אשר

          קושר אותי רק לך. ו, וויניפריד,

          ביום שאש פרועה של נעורים,

          בפיתיונות עורמה של יופי, או

          ברשת שנשים יודעות לטוות,

          יוכלו למשוך אותי מלאהוב

          אותך בלבד, ימיטו המרומים

          חורבן מר על חיי. הלוואי שאת

          מאמינה לי.

וויניפריד:                 די להישבע.

          אני שוכנעתי, אעשה כל מה

          שלדעתך יועיל לנו.

פרנק סורני:                     אז ככה:

          תתכונני; בבית שבקצה

          המדשאה, מחוץ לעיר, דודך

          ממתין לך. אז לזמן קצר בינתיים,

          שלום.

וויניפריד:          מתוק, אנחנו ניפגש

          ברגע שתוכל?

פרנק סורני:                כן. נשיקה

          אחת. (הוא מנשק אותה)

         לכי!

          (יוצאת וויניפריד. נכנס סר ארתור קלארינגטון)

סר ארתור:       פרנק סורני!

פרנק סורני:                     כאן, סר, כאן.

סר ארתור: לבד? אם כך עלי לומר לך

          בלי כחל ושרק שאת בית אדונך

          בהפקרות ביזית.

פרנק סורני:                 את ביתך, סר?

סר ארתור: כן, אדוני. כשאותו שד פזיז

          שהשתולל בדם שלך מָרד

          בכל חוק של חובה והגינות,

          יכולת, אדוני, למצוא מקום

          מתאים יותר כדי להקים בו דיר.   

          כל המחוז לוחש איך בחרפה

          אתה הרסת נערה, מופת

          חיים צנועים והליכות נאות,

          עד ששְבועות השווא שלך שבו

          אותה לזנוח כל בושה. תנהג

          ביושר לפחות, פצה אותה

          ותתחתן איתה?

פרנק סורני:                כך, סר, אביא

          אותה וגם אותי עד לפת לחם,

          וזו תהיה חרפה יותר גרועה.

סר ארתור: חבל שלא חשבת על זה קודם,

          אז תבונתך יכלה לבלום את אש

          תאוותך שלוחת הרסן. כדי     

          לא להותיר אותך בלי הצדקה,

          ולטהר את קְלון בֵּיתי אשר

          בּוּזָה, ומכיוון שאתה בן

          של ג'נטלמן ושניכם משרתים

          שלי, אתן לגברת איזו הקצבה.

פרנק סורני: הבטחת לי כך קודם, במקרה

          שאתחתן איתה. אין לי ספק כי  

          סר ארתור קלארינגטון ראוי לַשם

          הטוב אשר יצא לו, ואני מניח

          שתעמוד בהבטחתך. אבל

          על איזה סכום אני יכול לבנות?

          סליחה שאני קצת בוטה.

סר ארתור:                           זה רק

          מובן. ובכן, פרנק, איך נראים לך

          מאתיים פאונד וגם ידיד מַתְמיד?

פרנק סורני: הכיס הריק שלי היה אמנם

          שמח להרבה יותר, אבל,

          כדי לעשות צדק עם נערה

          ולהישאר בחסותך, אני

          מסכים להצעה.

סר ארתור:                  אתה מסכים, אה?...

פרנק סורני: יכול להיות, סר, שכל יום נהיה

          זקוקים דחוף למה שבטובך

          תיתן.

סר ארתור:        ותקבלו זאת.

פרנק סורני:                       אז אני

          תובע את קיום ההבטחה.

          אנחנו בעל ואשה.

סר ארתור:                   מה, כבר?

פרנק סורני: וגם יותר מזה; הבטחתי לה

          אירוח טוב בבית דודה ליד

          מנזר וּוֹלְטָם, ששם תוכל לשהות

          בבטחון עד שאקנה עם זמן

          והשתדלות תמיכה ואהבה

          מאבא.

סר ארתור:        פרנק ישר!

פרנק סורני:                      כולי תקווה,

          סר, שאתה מבין כי לא אוכל

          להחזיקה שם בלי תשלום יומי.

סר ארתור: אשר לכסף, הוא כולו שלך,

          וגם אם לא אוכל לתת לך

          סכום מיידי, תהיה בטוח - לא

          אכזיב.

פרנק סורני:        אבל במצבנו -

סר ארתור:                           לא,

          אל תדבר על מצבכם. סמוך על

          הנדיבות שלי. היא לא תישן.

          אז התחתנת אתה, אה, פרנק? זה

          יפה, מאד יפה. (הצידה): אז, וויניפריד,

          את שוב פעם גברת הגונה. (לפרנק): פרנק, יש

          לך פנינה ביד. אהוב אותה,

          מגיע לה. טוב, ומתי לוולטם?

פרנק סורני: היא מתכוננת כבר. הדוד שלה

          ממתין.

סר ארתור:          החיפזון הוא במקום.

          פרנק, אהיה ידיד שלך, לא סתם

          ידיד. אתה תביא אותה לשם?

פרנק סורני: סר, אני לא יכול. רק לא מזמן

          אבי כתב לי שאבוא אליו.

סר ארתור: ברור. אז לך. אני יודע שאתה

          פיקח דַּי כדי לטפל בו.

פרנק סורני:                     יש

          לי בקשה אליך.

סר ארתור:                מהי? כל

          דבר, פרנק, רק צווה.

פרנק סורני:                     שבטובך

          תיתן לי בְּמכתב אישור לאבא

          שאני לא נשוי.

סר ארתור:               מה?

פרנק סורני:                      כנראה

          היו אחד או שניים שדיווחו לו

          שאני מתכוון להתחתן

          עם וויניפריד, ובעקבות כך הוא

          איים שינשל אותי. בכדי

          למנוע זאת, אני מפציר ממש

          על הברכיים למכתב - לזה

          הוא יאמין. ואני מקווה,      

          עד שאשוב, שעם האמצעים

          אשר ארקום, האדמות שלו

          כבר יובטחו לי.

סר ארתור:                 אך מה מטהר

          אותי מידע על הנישואים?

פרנק סורני: מה, לא היית עד להם.

סר ארתור:                           הבנתי;

          ואחר כך, כשאדמתו שלך,

          אז תגלה לו כל מה שקרה

          לעומק.

פרנק סורני:       זאת הכוונה.

סר ארתור:                        בתנאי

          שלא הייתי מעולם בסוד

          העניינים.

פרנק סורני:        מה אני, פטפטן, סר?

סר ארתור: נַסַּח בעצמך את המכתב,

          אני אחתום. המזימה שלך

          נראית לי. כן, אתה פיקח, פרנק,

          פיקח. לא-לא, זה מוצלח, עשה

          את זה.

פרנק סורני:         אכתוב משהו משכנע.

          (יוצא)

סר ארתור: לך, לך, קרנן. לכדתי אותך, איש

          צעיר? צרה אחת מאחורינו.

          הזוללים על חשבון זולתם

          אורחים עזי פנים הם, מן הסתם.  

          (נכנסת וויניפריד בבגד רכיבה, מוכנה למסע)

          שמעתי את החדשות. עכשיו

          הכל בטוח, והרע מכל

          עבר. שפתיים, נקבה. (מנשק אותה) אני

          צריך לומר שלום בשביל הרושם,

          אך אבקר אותך מהר, ילדה.

          הה, זה בוצע חלק, לא, וִּין?

וויניפריד:                                אני

          שמחה רק על החרטה שיש בי

          שלא הבאתי לו כנדוניה

          בתולים. סר, סלח לי, כי מאד חטאתי.

          לולא היתה ההפקרות שלי

          נכנעת לַשחיתות שסחפה

          אותך, אז לא היית בלהיטות

          כזאת דוהר על המדרון שמִן

          הטוֹב הִטה אותך.

סר ארתור:                  ווין יקרה

          לי-יקרה, על עורמתך קבלי

          חיבוק. כי היא מראה איזו מומחית אַת

          בְּהונאה, כשהנסיבות דורשות

          לרקוח מזימות. מתאים לך יופי.

          עכשיו יש לנו טווח חופשי מספיק,

          בלי הגבלות או פחד, לבלות

          בתענוג. נזלול ים חיבוקים,

          ילדונת, עד שניחנק. תאמרי

          לי כבר, מתי תקציבי זמן מפגש?

וויניפריד:  כדי לעשות מה?

סר ארתור:                  טוב, טוב, לשנן

          את שיעורי אהבתנו, את

          השעשוע הסודי שלנו.

וויניפריד:  תסמיק ואל תמשיך! כשם שאתה

         אדון אציל, אסור לך לזכור

          חטא מפלצתי כזה. זה לא נאה

          לפתוח פצע שנִרפּא. אני

          יודעת, אתה רק בוחן אותי.

          אין צורך, בחיי.

סר ארתור:                 אני? בוחן?

          לא, לא אני, נשבע באור השמש!

וויניפריד:  אתה יכול לנקוב בשם בָּרוּך

          כזה בלי רעד מן המחשבה

          לאיזו כוונה שחורה שפלה

          אתה נשבע בו? תן לי להסיר

          ממך ספק. אם אתה בא לכל

          ביקור שלא נושא איתו חמלה

          על העוולות לסוֹרְנִי, בעלי

          הטוב והמושפל, אם תזהם

          לי את האוזן בִּנשימה ללא

          ניחוח אנחות על מעשֵי

          זימה קודמים - שיקללו אותי,

          בזמן תפילה אפילו, אם אסכים

          לשמוע ולראות אותך! כי את

          חיי, נשבעת, אני משנה:        

          אשה צנועה במקום פרוצה זונה.

סר ארתור: את תהפכי לי למפלצת? את

          לא מתביישת אחרי חודשים

          רבים כל כך להיות לי צדיקה?

          מספיק, מספיק כבר! טפו!

וויניפריד:                                ההחלטה

          שלי בנויה על סלע. רק היום

          נשבע לי סורני הצעיר, בנדר

          שאין מה לפקפק בו: שום תנודה

          של אהבה לא תבטל ברית של

          אמת נצחית שבה נקשרנו זה

          לזה. אז שאני עכשיו אמחק

          נדר נשגב כל כך שכבר תועד

          בספר המרומים? אל תשתדל,

          סר ארתור, להוסיף לתאווה

          התזנונית שלך חטא חילול קודש;

          כי אם רק תנסה בהברה

          טמאה או הגה להדיח את

          מסירותי, אתה עושה הכל

          כדי להחריב היכל אשר קוּדש

          לטוהר ברית הנישואים. אמרתי

          מספיק. אתה יכול להאמין לי.

סר ארתור: לכי לך למנזר שלך, לקפוא

          בתא הקר שלך. אח, זה גדול!

וויניפריד:  הלוואי יובילו אותי מלאכים!

          תרשה לי, סר, לבכות ולהתפלל

          למען שובך למוטב?

סר ארתור:                      כן-כן.

          לוּוֹלְטָם! תתפגרי עם הצניעות

          שלך! תרגיל אחֵר כדי לשטות

          בי לא היה לך? נו, אולי תרצי

          גם כסף.

וויניפריד:              לא ממך, לקנות קללה

          לנצח. כשאלך, תחשוב כמה

          שתלונתי מוצדקת להפליא.

          הייתי שד שלך, תהיה קדוש שלי.

          (יוצאת)

סר ארתור: תלכי תלכי, לא נבראה סחורת

          זיוף שכך משכה אביר באף.

          שמח שנפטרתי. הגונה?

          שתישרף! עכשיו אני בכיס  

          של סורני. עוד חשבתי לשלם לו!

          אבל טפש תמיד יש לו מזל.

          (יוצא)


מערכה 1, תמונה 2 -


נכנסים סורני הזקן וקרטר הזקן.

 

סורני הזקן: זאת, מיסטר קרטר, הצעה של ג'נטלמן.

          אני לא מוצא בה פגם, היא הגונה.

קרטר הזקן: שום ג'נטלמן אני, מיסטר סורני; עזוב את המיסְטֵר, תקרא לי בשם שלי, ג'ון קרטר. מיסטר זה תואר שלא אבא שלי, ולא אבא שלו לפניו, הכירו. בעל-חווה ישר מחבל הֶרְטְפוֹרד, זה מה שאני. המלה והמעשה שלי הם שווים מתי שלא תגיד. אני לא אתן לך שום ערבות בתור נדוניה.

סורני הזקן: איך! שום ערבות?

          נכון שכל עוד אתה חי אין בה

          שום צורך, אך למי יש בטחון

          על החיים שלו לעוד שעה?  

                                 [/ שהוא יחיה שעה אחת קדימה?]

          אדם, זה הפתגם, הוא בן-תמותה,

          אחרת, מצדי - סומך עליך,

          גם אם הסכום היה כפול.

                                  [/ על כל סכום שתקבע, וגם כפול.]

קרטר הזקן: כפול, משולש, יותר או פחות, אני אומר לך, מיסטר סורני, אני לא אתן לך שום ערבות. שטרות חוב וחתימות זה רק רצועות בשביל לתפוס טפשים ולתת למנוולים עצלנים עבודה. הערבות שלי תהיה תשלום-ביד-על-המקום. ואנחנו פה באדמונטון מחשיבים תשלום-ביד-על-המקום בטוח כמו התחייבות של חבר-מועצה בלונדון, מיסטר סורני.

סורני הזקן: אלף סליחות, אדוני, לא הבנתי אותך.

קרטר הזקן: אני מחבב את פרנק הצעיר יפה מאד, וסוזן שלי גם-כן. הילדה יש לה חולשה אליו, וזה מביא לי פְּתיחוּת בארנק. יש עוד מחזרים בעסק, שעושים המון רעש על מעט סיכוי. אם פרנק אוהב את סוזן, סוזן לא תיקח אף אחד חוץ מפרנק. זאת בחורה על רמה, מיסטר סורני, גם אם היא רק בת של איש עַם-הארץ. היו פרצופות יותר גרועות מתחת לְכּובע, בן-אדם.

סורני הזקן: אתה מדבר פתוח מה שעל הלב. אני מתפלא שהבן שלי לא מגיע. אני בטוח שהוא יהיה כאן מתי-שהוא היום.

קרטר הזקן: היום או מחר, כשהוא יבוא הוא יתכבד בלחם, בירה ובשר בקר - שולחן של איכר, אצלנו אין כל מיני קֶלְקֶשוֹזים צרפתיזים. סירים גדושים, למלא את הבטן! אם אני הייתי צריך לחיות שלושה ימים על ארוחות רזות של עיר, היית שולח אותי ללשכה של המנתחי-גוויות ביום מספר ארבע שייתלו אותי על וו בתור שלד. הנה באים אלה ש -

(נכנסים וּוֹרְבּק עם סוזן, סוֹמֶרְטוֹן עם קתרין)

          הלו הלו, בנות! אצלכן כל שעה שעה-שוּע? וכל יום זיג-זוג? זה מה שהנוער יעשה כשאותנו יניחו בקבר, מיסטר סורני. זה כמה שאכפת להם. ואיך מוצאות חן בעיניכם הנקבות, רבותי? יש להן חשק לשמלה משוחררת ונעל עם שפיץ? כִּבשו אותן ולִבשו אותן. הם יבחרו בשביל עצמן בהסכמתי.

וּוֹרְבּק: מלים של אב נדיב. - שומעת, סוּ,

          איזה חופש נותנים לך? מה תגידי?

          תהיי שלי?

סוזן:                  המַה שלך? תרשה

          להישבע שבחיים לא אשתך.

וּוֹרְבּק: את יכולה להיות קשת-לב כל כך,

          כשאת רואה כמה אני כַּמֵהַּ -

          יותר: נמס מול שלמותך?

סוזן:                                 אתה

          מדקלם לי במלוּמדות יותר

          מדי מלים שאני לא מבינה.

          אני גסה מדי לאהבה

          של אלגנט כזה.

וּוֹרְבּק:                      חי כבוד ההוד -

סוזן:     אדון, בלי "כְּבוד" ו"הוד". אצלנו "כן"

          ו"לא" שוקלים יותר מכל שבועה

          שלא תמציא.

וּוֹרְבּק:                    חי צחור ידך  -

סוזן:                                       שבועת

          שווא? תתבייש לך! פוי! תתחנף

          לחכמים, טפשים לא יתייחסו,

          ואני אחת מהם.

וּוֹרְבּק:                       את בזה לי?

קרטר הזקן: תן להם שידברו, מיסטר סורני. אני יודע מה סוּ רוצה. יזמזם לו הזבוב סביב הנר; הוא רק יחרוך את הכנפיים בסופו של יום. פרנק, פרנק הוא זה שאצלו הלב שלה.

סומרטון:    אך שאחיה לי בתקווה, קייט?

קתרין:      עדיף מלהיות איש מיואש.

סומרטון:    אולי נדמה לך שאני שם עין

            על הכסף שלך? אילוּ היית

            חסרת פרוטה כשם שאת עשירה

            בטוּב, הייתי מחזר לזכות

            בנדוניה של זהב לבך ולא

           בכל נִכסי אביך כולם כפליים.  

          אני נשבע בזה.

קתרין:                     מר סומרטון,

          עמל די קל הוא לרמות עלמה

          שתאמין להבטחות גברים

          מפותלות, אבל אתן לך

          את הכבוד שאני מניחה

          אתה ראוי לו.

סומרטון:                   לאהוב אותך

          ביושר - רק על זה אני ראוי,

          כשם שלך ראוי שיאהבו

          אותך כך.

קתרין:              אמצא זמן לבחון אותך.

סומרטון:  כן, תבחני, קייט. ואם אכשל,

          שינטשו אותי כל השמחות.

          (קרטר הזקן וסורני הזקן משוחחים בפרטיות)

קרטר הזקן: וּוֹרְבּק וסו עדיין מוציאים עשן. אני צוחק לי בלב, מיסטר סורני, לראות באיזה התלהבות הוא מטפס על העץ בזמן שהציפור עפה לחיק של אחר. בזבזן שלא נדע, מיסטר סורני, אחד מהנוער העבריין של הכפר. יש לנו כאלה בדיוק כמו בעיר, שדים מִשַּחַת מושחתים ממש כמוהם, אבל לא כל כך שנונים בחידודי שכל. סו מכירה את המנוול עד חוט השערה, והיא תיתן לו בהתאם.

סורני הזקן: מי הג'נטלמן השני?

קרטר הזקן: אחד סומרטון, היותר-ישר מהשניים בשני קילו על כל משקל. בחור הגון, יש לו אחוזת אדמה לא רעה בוּוֶסְט-האם, ליד אֶסֶקְס. מיסטר רֵיינְגֶ'ס, שגר ליד אֶנְפִילְד, שלח אותו הנה. הוא מחבב את קייט טוב מאד. אני יכול להגיד לך שהיא מחבבת אותו לא פחות טוב. אם הם יסכימו, אני מצדי לא אפריע לַזיווג. אבל הוּוֹרְבּק הזה הוא סוג טבק כל כך אחר - אני מתייחס אליו יפה לכבוד מר סומרטון, כי הוא בא הנה בהתחלה בתור חבר שלו. אנשים ישרים, מיסטר סורני, יכולים ליפול לחברת מנוולים פה ושם.

וּוֹרְבּק: שלוש-מאות לשנה במשותף, סו.

סוזן:   מאיפה? עסקי ים או אדמה?

        לדעתי מיָם.

וּוֹרְבּק:               אני נראה 

          כמו קפיטן?

סוזן:                    אפילו לא טיפה, סר.

          אם כל מי שחי מן הים היה

          נחשב לקפיטן, אז לא היה   

          באף ספינה שוטף-רצפה לשמור

          על נקיון שם.

וּוֹרְבּק:                   את לועגת לי,

          גברת סוזן? אני שק חבטות

          לצחוק?

סוזן:                וגם אני לא פִּתָּיוֹן

          שתשסה בו את הלשון שלך

          המשוחררת המטופשת. קצת

          איפוק, סר.

וּוֹרְבּק:                   בא לך קצת לכעוס, צרעה?

קרטר הזקן: אלוהים ישמור, סו! היא תפליק לו, שכה אני אחיה, אם הוא יתעסק איתה!

          (נכנס פרנק)

           אדון פרנק סורני, ברוך הבא באמת. אבא שלך ציפה שתגיע. מה שלום האביר הנכבד מאד, סר ארתור קלארינטון, האדון שלך?

פרנק סורני: בריא הבוקר. (לאביו) אדוני.

סורני הזקן:                                      הנה

         הגעת בדיוק כמו שרציתי.

וּוֹרְבּק: פרנק סורני, הה!

סוזן:                      סלח לי בבקשה.

פרנק סורני: גברת סוזן זכּה. גברת קתרין

          נחמדת. (נושק להן) רבותי, לשניכם יום

          נעים.

סומרטון:           וגם לך.

וּוֹרְבּק:                         זה הוא. מילה,

          חבר. (לסומרטון) נשבע לך שזה האיש

          עם הסיכוי לחסום את אהבת

          סוזן אלי.

סומרטון (לוּוֹרְבּק):  אני מסכים. תהיה

          חכם ותתעלם. מי שיזכה

          בה - הוא זה שראוי לה.

וּוֹרְבּק (לסומרטון):          להתחתן

          עם משרת? נה!

סומרטון (לוּוֹרְבּק):  די, חבר, מספיק.

קרטר הזקן: רבותי כולכם, יש בפנים ארוחה קלה מוכנה, אם מתחשק לכם לטעום, מר סורני, מר פרנסיס, מר סומרטון - מה-זה, ילדות! נו כבר, נְפקניניות! תבלו את כל הבוקר בקישקוּשִי-פּוּטי? [/ בפּיטפּוטִי-פַּטְיָה?] קדימה! זה יפה, בחיי. - תרצו להיכנס, רבותי?

סורני הזקן: נבוא מייד. לבני ולי יש קצת

          מלים של עסקים.

קרטר הזקן:                  מה שתרצו.

          (יוצאים השאר)

סורני הזקן: בטח ניחשת, פרנק, למה הזמנתי

          אותך לבוא.

פרנק סורני:            כן, אדוני.

סורני הזקן:                         אני לא

          צריך לומר לך איזו תסבוכת

          של סכנות לוחצת יום-יום על

          כמעט כל הנכסים שלי. ואין לי

          קצה חוט לפרום אותה חוץ מלקפוץ

          על הזדמנות כשהיא בדלת. אז

          אם פה תמעד - כל הבושה שלי,

          וההפסד שלך. בין שני קצוות

          תלויים הצלחתנו או סופנו:

          אם אתה מתחתן עם הילדה

          של קרטר העשיר, נופל לי סכום

          לפדות את אדמותי, שאת כולן

          אמסור לך, בן, עם החתונה.

          אחרת איאלץ בלית ברירה

          למכור אותן כולן מייד, ובכל זאת,

          להערכתי, לחיות לחוץ

          בדוחק כמו עכשיו, אם לא יותר.

          אתה יודע מה הסכום. דוּבּר

          בזה כבר. אז שקלת את העניין?

פרנק סורני: כן, אדוני. ועד כמה שיש

          לי חשק ליהנות מיתרונות

          החופש של רווק, כי אין בי שום

          רצון למשוך בעול הדאגות

          שמביאים הנישואים, בכל זאת,

          כדי להבטיח ולייצב לך

          את האשראי, ארכין ראש ואתן

          לפקודותיך להדריך אותי.

סורני הזקן: סיפקת לעלמה כבר ים כזה

          של הצהרות שהיא כולה שלך. ו -

          אמור אמת - אתה אוהב אותה,  

          נכון?

פרנק סורני:       יהיה חבל מאד, אדון,

          אם ארמה אותה.

סורני הזקן:                   היה עדיף

          שלא נולדת. ואהבתך

          היא יציבה מספיק שתתכוון -

          יותר: שתשתוקק - להינשא לה?

פרנק סורני: אחרת, סר, זה עוול אשר אין

          לו תקנה.

סורני הזקן:           נכון. ותתחתן

          איתה?

פרנק סורני:         שיברכו שמיים! זאת

          הכוונה שלי, כן.

סורני הזקן:                    הו, אתה

          נבל! שד בצורת אדם! במה

          חטאתי ליקום, להיות אבא

          לבן בלי שום ברכה, בלי אלוהים?

פרנק סורני: אלי כל זה? הו, לב חתוך שלי!

סורני הזקן: אליך, בן קללה שלי. דבּר

          אמת ושתסמיק, מפלצת. לא

          נשאת לאשה את וויניפריד,

          עלמה ומשרתת-שותפה

          שלך?

פרנק סורני (הצידה): איזו רוח זריזה נשפה

          כבר את החדשות. אני צריך

          להתייצב נגדה.

סורני הזקן:                 מה, מחפש

          תירוץ? כל המחוז רק מדבר

          על זה כבר.

פרנק סורני:              ברשותך, זה לא נדיב,

          וגם לא אבהי, להיסחף

         כל כך בדמיונות סרק מופרכים

          בלי אחיזה. אך לאבות יש זכות

          לחשוב ולדבר מה שירצו.

סורני הזקן: אתה מכחיש שיש לך אשה?

פרנק סורני: מה אני בעיניך? אתיאיסט?

          אחד שגם לא מקווה לשום

          ברכה של נצח, וגם לא פוחד

          מנקמה שהיא עונשם של אלה

          אשר הופכים מיטת כלולות למין

          פונדק דרכים ללילה, 

          באים, קצת מתפרעים, ומסתלקים

          כשבא להם? כל כך אדיש אני

          לזרוק לפח את נזר הבריאה,

          את נשמתי? אוהו, יותר מדי

          חיִיתי!

סורני הזקן:        זה נכון, זיפן. אתה

          מעז להתעקש עוד, ולמשוך

          מן המרום חֵמה לוהטת כמו

          אש תופת שתדחוף אותך חי אל

          קבר אימים? לא מאמין לך.

          לך תתנדף.

פרנק סורני:             אדון, לחפוּתי

          אין צורך בְּעֵד מהימן יותר

          מטוֹהר של מצפון נקי, אבל,

          כי כבר דוּוח לי כמה הסילוף

          תפס אותך, כדי להסיר כל צל

          חשד, עבור על המכתב הזה

          בבקשה. הוא בשבילך.

          (מגיש מכתב)

סורני הזקן:                             ממי?

פרנק סורני: מאדוני, סר ארתור קלארינגטון.

סורני הזקן: נו טוב. (הוא קורא את המכתב)

פרנק סורני (הצידה):   מכל כיוון אני מוקף

          במשוכות, ומדשדש כל כך 

          עמוק בביש-מזל שאין לַטוּב

          סיכוי להיחלץ. אך אין ברירה,

          רק הלאה. הגורל מוביל אותי,

          אלך בעקבותיו. (אליו) הנה אתה

          קורא מה שישקיט אותך.

סורני הזקן:                         נכון,

          וכולי פלא. סלח לי, פרנק. נפלתי

          כמו פתי בפח. הדמעות שלי -

          עדוּת לשמחתי, וצר לי כי

          פגעתי בחף מפשע.

פרנק סורני:                       אח! ידעתי

          שזעמך וצערך נובעים

          רק מאהבתך אלי. וכך

          פֵּרשתי זאת.

סורני הזקן:                בן טוב, אני אמחל

          להבא על הרבה פגמים שלך,

          תמחל לי על שלי.

פרנק סורני:                  כרתנו ברית.

          (נכנסים קרטר הזקן וסוזן)

קרטר הזקן: נו, מיסטר סורני, אתם מתכוונים לדבר עד שיכרסמו את השולחן? כולם מחכים שתבואו. איך צריך לקרוא לך, אדון-פרנק או חתן-פרנק? אני ישיר כמו שביל ישר.

סורני הזקן: חתן, אדון-מחותן, אם הבת שלך רוצה.

פרנק סורני: אין לי ספק שהיא לא השתנתה

          מאז נפרדנו פעם אחרונה.

          נכון, עלמה יפה?

סוזן:                           בבטחון

          גדול תפסת לב שכבר מזמן

          נכבש.

פרנק סורני:      ושעכשיו אני תובע.

קרטר הזקן: יופי, ושרק טוב ייצא לך מזה, בן. קח אותה אליך. תביא לי זוג בנים בהזדווגות אחת, פרנק. לא תהיה חייב על המינקת אף טיפת חלב. קח אותה הביתה ואל תבזבז זמן. מתי היום?

סורני הזקן: מחר, אם טוב לך. טקס יקר

          ומצועצע אין בו שום צורך. הם

          כבר נשואים יפה מאד בַּלב.

קרטר הזקן: הצעה טובה. נעשה לנו ארוחה ביתית פרטית, והכנרים שינסרו את החברים שלהם. שהכלה והחתן ירקדו בלילה צמוד ביחד, מי צריך אורחים.מחר, סו, מחר. - נלך לאכול עכשיו?

סורני הזקן: כולנו מרוצים מכל צד, אני מקווה.

סוזן:   הלוואי שאני ראויה לַנס

          אשר שלח לי אלוהים! עכשיו

          לבי מצא לו שקט.

פרנק סורני:                    גם שלי.

קרטר הזקן: תקבל את דמי-החתונה שלך עוד לפני שתחלוץ את נעלי החתונה. ברכה על שניכם!

פרנק סורני (הצידה): מול פני שמיים אף חטא לא יוסתר.

            כשהגורל רודף, לנוס זה מיותר.

            (יוצאים)


מערכה 2, תמונה 1 -


נכנסת אליזבת סויר, מלקטת זרדים.

 

אליזבת סויר: ולמה עלי? למה עולם רשע

          זורק את כל הרוע הזדוני

          עלי? בגלל שאני עניה,

          אנאלפביתית מעוותת, כי

          עִקמו אותי כָּפוּף-כּפוּל כאלה

          שחזקים בנבזויות ממני -    

                                [/ שהם גדולים ממני בנבזות - ]

          על זה אני צריכה להיות ביוב

          שכל אשפת טינופת בַּלשונות

          של בני-אדם תיפול ותישפך

          אליו? חלק קוראים לי מכשפה,

          ו - כי אני לא יודעת מה ומי

          אני - בעצם מלמדים אותי

          איך להיות כזאת, הם טוענים

          שהפה הרע שלי - והוא כזה

          כי רק עושים לי רע - נותן קללה

          בעדר שלהם, ומכשף

          את התבואה, אותם, את המשרתים

          ואת התינוקות בעריסה.

          (נכנס בַּנְקְס הזקן)

          כל זה הם מפילים עלי, כמעט

          אונסים אותי כבר להודות בזה.

          והנה בא אחד מהאויבים

          הראשיים שלי.

בנקס הזקן: 'סתלקי, 'סתלקי, מכשפה!

אליזבת סויר: אתה קורא לי מכשפה?

בנקס הזקן: כן בדיוק, מכשפה, כן בדיוק; והייתי קורא לך יותר גרוע, אם הייתי מכיר כינוי יותר מתועב. מה את עושה על האדמה שלי?

אליזבת סויר: מלקטת כמה זרדים רקובים לעשות לי חם.

בנקס הזקן: לזרוק אותם מייד כשאני אומר לך, מהר. אני אעשה שהעצמות שלך יקרקשו בעור שלך אם לא.

אליזבת סויר: בחיים לא, בהמה, חותך-גרונות, קמצן! (היא זורקת את הזרדים) הנה הם. הלוואי שייתקעו לך בגרון, במעיים, בבטן, בסרעפת.

בנקס הזקן: ככה את אומרת לי? שדה בלה, 'סתלקי מהאדמה שלי! (הוא מכה אותה)

אליזבת סויר: אתה מכה אותי, עבד, צלופח? עכשיו שיבואו עליך כאב עצמות, כיווץ בפרקים, ועוויתות שימתחו ויפוקקו לך את הגידים!

בנקס הזקן: את מקללת, שדה בלה! קבלי את זה ואת זה. (מכה אותה ויוצא)

אליזבת סויר: תכה, עוד, והזרוע עם היד

          שבְּמכּות עשו בי מום הלוואי

          שינשרו מגזע גוף רקוב.

          תרמוס אותי! תכה! קרא לי שדה

          בלה ומכשפה! מה הסיסמה?

          איפה ובאיזה טריק לומדים אותה?

          עם איזה קסם, השבעה או לחש

          רוכשים מה שקוראים לו שד מחמד?

          (נכנסים קאדי בנקס הצעיר ושלושה או ארבעה רקדנים כפריים)

בנקס הצעיר: עור חדש לַתוף-טנבור פְּלוּס פִּיָה חדשה לחלילית! תזכרו את זה, ואל תשכחו - חמש שלישיות פעמונים חדשים לשים על הרגליים.

רקדן ראשון: פעמונים בס! בסמטה השלישית בחנות הראשונה תשיגו יד שניה. פעמון קונטרה-בס לכולם אם לא קשה. 

בנקס הצעיר: קונטרה-בס? קונטרה-בוז! סופּרָן, תקנו לי סופרן, הכל סופרן, כי אנחנו שואפים לַפְּסגות.

רקדן שני: רק סופרן? בלי בס או בָּרִיטוֹן?

בנקס הצעיר: בלי. במחול הכפרי שלנו לא יהיו שום בּסויות, ותהיה לי בריא-טון. 

רקדן שלישי: מה! גם לא אלט? או פַלְצֶט?

בנקס הצעיר: אל תְאַלְט, ואל תתפלצט. רק סופרן, רק בפסגות. עכשיו לגבי חלוקת התפקידים, זה לא צריך להיות קשה.

רקדן שני: אתם מחפשים לכם רקדן ראשי? אתם מכירים אותי! למשפחה שלנו יש כבוד עתיק משָנִים-שָנימה, עם סוס-פיקוד לציד וְסולן-ריקוד לַצוות. באורוות של אבי יש מכל טוב.

רקדן שלישי: אז יש לנו סוס-פיקוד, וֶרי גוּד, אבל בָּריקוד שלנו יש סוס-עץ, וצריך עליו איזה קופץ. מי יהיה הלץ על סוס -העץ?

בנקס הצעיר: מי על סוס-העץ... הבנתי. אידיוטות הדיוטים.... תנו לי רגע להציץ בהורוסקופ. (מתייעץ בהורוסקופ) ירח לב-קיץ, בואו נראה, כן. "כשהירח זורח, המוח בורח". מספיק. גם אם תגייסו את מיטב כשרונכם - הריקוד שלכם יוכּה בליקוי.

רקדן ראשון: ליקוי?

בנקס הצעיר: ליקוי פלא.

רקדן שני: פלא?

בנקס הצעיר: כן, וגם פתע. סוס פיקוד יש להם, אבל מי על סוס העץ - אין להם. כל המחול שלכם מכל וכל יוחשך. ודווקא יש בינינו כאלה - אבל לא חשוב. תתלבטו לכם עם סוס-העץ.

רקדן ראשון: קאדי בנקס, אתה זוכר את ההוא שפיזז במחול מלונדון עד אדמונטון? קאדי, בחור-טוב קאדי, די עם השטויות.

בנקס הצעיר: שתסבלו כולכם, אמן. תרשמו לכם, אני יכול להיות שאנן בקלות לא פחות מאף אחד אחר. תחפשו את סוס-העץ שלכם איפה שרק תצליחו להשיג.

רקדן ראשון: קאדי, בחור-טוב קאדי, אנחנו מודים ומתנצלים שלא עלה לנו בראש.

רקדן שני: הסוס הישן יקבל רסן חדש.

רקדן שלישי: האוכף יעבור צביעה מחדש.

רקדן רביעי: הזנב ישופץ.

רקדן ראשון: המתג והקישוטים יימרחו כתום-צהוב.

רקדן שני:  בחור-טוב -

רקדן שלישי: חם-לב, חד-שכל -

רקדן רביעי: נוח מזג - קאדי!

בנקס הצעיר: בשביל להראות שאני לא צוק סלע אלא נוח מזג, כמו שאתם אומרים, מרופד וממולא, בצק חמים או מאפה תופח, אני נעתר, מרים ידיים ועוצם עיניים, נוח-מזג-מותק. שסוס-העץ יכין לו גב חזק. לא תהיה חסרה לו בטן כשאני עולה עליו.

              (הוא מבחין באליזבת סויר)

            אבל תהרגו אותי, זה אמא סויר!

רקדן ראשון: המכשפה הזקנה של אדמונטון! אם לא יחריבו לנו את החגיגה -

רקדן שני: תביא לנו ברכה, קאדי, ושהיא תקלל את העין השנייה שלה ליפול גם-כן. מה עכשיו?

בנקס הצעיר: איך אומרים? "בלי חגורה יש מזל רע". אבל החגורה שלי תהיה לולאה לְסוסה, ויקפצו לי כל המכשפות! מה אתה רוצה?

רקדן ראשון: השטן לא סובל שמצטלבים לו בדרך. 

רקדן שני: ואם מישהו שורק לו, הוא לא בא, הוא יורק.

רקדן שלישי: ימח שמה -       

רקדן רביעי: של המכשפה!   

כולם:  ימח שמה של המכשפה מאדמונטון!

            (יוצאים בתנועות מוזרות)

אליזבת סויר: עוד מציקים! עוד מענים! הבנקס

          הזה - צלופח! - הוא שורש האסון

          שלי. שונאים ומחרימים אותי

          כמו מחלה, אני בוז לכל מין

          או מעמד. שמעתי מכשפות

          זקנות שמספרות על שד-מחמד

          בצורת עכבר, חולדה או עכברוש,

          סַמוּר ואני-לא-יודעת-מה,

          שצצו וינקו להן את הדם,

          אומרים. אבל באיזה אופן הם

          הכירו והתקרבו, אין לי מושג.

          לוּ איזה כוח, טוב או רע, יורה

          לי את הדרך איך להתנקם

          בבהמה הזה, אני אצא

          מתוך עצמי ואתן לשד הזעם

          להתגורר בתוך הצריף הזה,

          הרוס ומתמוטט מרוב זִקנה, 

          ארק על כל הטוב, אשנא תפילה,

          אלמד קללות, ונאצות, דרשות

          כפירה, שבועות, שבועות מתועבות,

          כל מה שרע, כדי שאוכל לנקום

          בו בקמצן הזה, בַּבּן-כלבים

          שחור הזה, שגם נובח גם

          נושך, ושמוצץ לי את הדם -

          שלי וגם של שמי. זה היינו הך

          להיות מכשפה או להיחשב

          כזאת. נקם, חרפה ואבדון

          יפלו עליו, הרֶמֶש-בן-כְּנימה!

          (נכנס כלב)

כלב:    הו הו! תפסתי אותך מקללת? את עכשיו שלי.

אליזבת סויר: שלך? מה אתה?

כלב:    זה שבלי סוף הִפְצרת שיתגלה לך, השטן.

אליזבת סויר: שכה יהיה לי טוב! השטן?

כלב:    די, לא לפחוד, אני אוהב אותך

          כל כך שלא ארצה לפגוע בך  

          או להבהיל. אני נראה מבעית

          רק מול מי ששונא אותי. מצאתי

          שבאהבתך אין שום זיוף,  

          ראיתי את סבלך גלוי, ריחמתי

          ובאתי, מרוב אהבה, לתת

          לך נקמה צודקת באויבייך.

 אליזבת סויר: להאמין לך?

כלב:                          בתור אישור,

          צווי שאעולל כל רע לאיש

          או לחיה, ואבצֵע זאת,

          בתנאי שתמסרי מרצונך

          כשַי את נשמתך ואת גופך

          אלי.

אליזבת סויר:      די! לא! את נשמתי ואת

          גופי?

כלב:            וזאת מייד, ותחתמי       

          בַּדם שלך. אם תסרבי, אקרע

          לך את הגוף לאלף חתיכות.

אליזבת סויר: אני לא מוצאת מוצָא. אבל, אחרי

          שייחתמו האֲמָנוֹת האלה,

          אני אראה נקם מלא נופל

          על כל מי שעשה לי עוול?

כלב:                                הה הה!

          אשה טפשה זאת! השטן הוא לא

          שקרן למי שהוא אוהב. שמעת

          אי פעם שהשטן סובב בשקר

          את יקיריו?

אליזבת סויר: אז אני שלך, או לפחות כל מה

          שבי שאני יכולה לומר

          שהוא שלי.

כלב:                  מה, רמזים כפולים?

                                  [/ מה, משחקי מלים?]

          שלי או לא? דברי או שאקרע -  

אליבת סויר: כולי שלך.

כלב:                     חתמי את זה בדם.

          (מוצץ את זרועה. רעם וברק)

          רואָה, עכשיו, אני רשאי לקרוא לך

          שלי. לְהוכחה, צווי עלי.

          מייד ארוץ לכל סוג תועבה.

          אני לא טוב במעשי טובה.

אליזבת סויר: אני גם לא צריכה הרבה. יש בהמה זקן, אחד בנקס -

כלב:    שעשה לך עוול. הוא נתן בך מום, קרא לך מכשפה.

אליזבת סויר: זה. קודם בו אני רוצה לנקום.

כלב:    יש. רק אמרי איך.

אליזבת סויר:                 שְלח יד בחייו.

כלב:    אני לא יכול.

אליזבת סויר:           מה, לא נשבעת? לךְ

          הרוג את הטינופת.    

כלב:                            לא ולא.

אליזבת סויר: אז אני מבטלת את השי.

כלב:    הה הה!

אליזבת סויר:        צוחק? למה לא תהרוג

          אותו?

כלב:               טפשה, כי אני לא יכול.

          גם אם יש לנו כוח, דעי שהוא

          מוגבל, תלוי בתנאי. לך הוא אולי

          קללה, אבל הוא נוח לבריות,

          נדיב לעניים. סוג בני-אדם

          כמוהו, שוחרי הטוֹב, ולוּ

          גם במידה קטנה, חיים מחוץ

          לטווח ידינו. את העדרים

          והתבואה שלו אכה, אשדוף,

          אך בחייו, אלא אם כן אתפוס

          אותו כמוך הרגע, מקלל

          ומנאץ, אין לי רשות לגעת.

אליזבת סויר: אז לך על התבואה ועל העדר.

כלב:    סגוּר. המכשפה מאדמונטון

          תחזה בנפילתו אם היא תסמוך

          על הכוח שלי, ורק שלי,

          תִּשא תפילות אלי, ורק אלי.

אליזבת סויר: תגיד איך, ובאיזה אופן.

כלב:                                 ככה:

          כשבאיש, חיה, תבואה

          תרצי לפגוע לרעה,

          הפני לשמש גב, אשה,

          שאי תפילה זו בלחישה:

          אם אותם תקטול, תכתוש,

         יתברך שמך, קדוש.

         כְּתוֹש, הרוג ויהי חתוּם:

          סַנְקְטִיבֶּקֶטוּר נוֹמֶן טוּוּם.

אליזבת סויר: ּכְּתוֹש, הרוג ויהי חתוּם:

          סַנְקְטִיבֶּקֶטוּר נוֹמֶן טוּוּם.

כלב:    מושלם. שלום. נפעיל את גלגלי

          ראשית הבטחותינו נגד בנקס.

          (יוצא)

אליזבת סויר: טינוֹפֶתֶטוּר נוֹמֶן טוּוּם. אני

          מומחית באלפא-ביתא, מדברת

          לטינית, או אני לא יודעת מה

          זה, כמו הכי טובים. אבל מי בא פה?

          (נכנס בנקס הצעיר)

          הבן של האויב מספר אחד

          שלי. ויהי חתוּם:

          סַנְטָה-בְּכֶּתֶם נוֹמֶן טוּוּם.

בנקס הצעיר (לעצמו): מה זה שהיא ממלמלת? אבינו מלכנו של השטן? הלוואי רק שזה לא! - אמא סויר, יום טוב לך.

אליזבת סויר: יום רע לך, ולכל העולם שמזלזל בזקנה מסכנה. הרוג ויהי חתוּם:

          שַֹמְתָּ-בַּקֶּבֶר נוֹמֶן טוּוּם.

בנקס הצעיר: לא, סנטה-סבתא סויר, איך שלא מתחשק לאבא שלי לקרוא לך, אני יודע שאת -

אליזבת סויר: מכשפה.

בנקס הצעיר: מכשפה? הלוואי רק שאת לא, אלוהים ישמור!

אליזבת סויר: אבא שלך כבר יודע שכן.

בנקס הצעיר: הלוואי רק שהוא כן.

אליזבת סויר: וגם אתה תדע עם הזמן.

בנקס הצעיר: הלוואי רק שאני לא. אבל, מכשפה או לא מכשפה, את אשה אימהית, ולמרות שאבא שלי הוא טיפוס "אלוהינו מלך העולם" כמו שאומרים, יש לי בקשה אלייך מעומק הלב. ואם תואילי להביא לי יד רוחצת יד, אני יביא לך עם כל הכבוד יד רוחצת יד שניה.

אליזבת סויר: מה זה? לבעוט, להרביץ לי ולקרוא לי מכשפה, כמו האבא הנחמד שלך?

בנקס הצעיר: אבא שלי? אני מתבייש להיות קרוב שלו. אם הוא עשה לך בור בכיס וחור בראש, הנה כסף לקנות לך תחבושת. (נותן לה כסף) ורק טובה קטנה אני מבקש מידך.

אליזבת סויר: אתה נראה בחור טוב, (הצידה) ואני חייבת להעמיד פנים כמה שיותר כדי להשיג את הנקמה שלי. (אליו) אבל בשביל הכסף הזה, מה אני צריכה לעשות? לכשף אותך?

בנקס הצעיר: לא, לא, בשום אופן, אני מכושף כבר. אני אשמח אם תואילי בטובך לאַנְטִי-כַּשֵף אותי, או לכשף איזה צד ב' שתהיה לי חֶברה.

אליזבת סויר: לא הבנתי. דבּר ברור, ילד שלי.

בנקס הצעיר: כמו תמרור, אמא. את מכירה את קייט קרטר?

אליזבת סויר: הבת של החוואי העשיר. מה איתה?

בנקס הצעיר: זה הצד ב' שכישף אותי.

אליזבת סויר: כישף אותך?

בנקס הצעיר: כישף אותי, מהאוזן שלי לאלוהים. ראיתי שד קטן מתעופף מתוך העין שלה כמו שפיץ-חץ נגד ציפור, והוא נעוץ ברגע זה עד עצם הנוצה בלב שלי. עכשיו הבקשה שלי היא שתשלחי אחד מהאיך-קוראים-להם שלך, שאו ישלוף אותו או ינעץ אחר - לא פחות מושחז - בלב שלה. תעשי, והנה היד שלי, אני שלך שלושה דורות בטאבו.

אליזבת סויר (הצידה): יהיה לנו בידור. (אליו) אתה מאוהב בה?

בנקס הצעיר: עד קצה האבזם, אמא.

אליזבת סויר: ואתה מבקש ממני שהיא תאהב אותך גם-כן?

בנקס הצעיר (הצידה): אני חושב שעוד ייצא שהיא באמת מכשפה. (אליה): כן, הלב שלי לא היה מתנגד להכות אותה לְעומק שלושת-רבעֵי באהבה אלי גם-כן.

אליזבת סויר: אבל אתה חושב שאני יכולה לעשות את זה, ואני לבדי?

בנקס הצעיר: באמת, אמא מכשפה, אני מאמין ככה באמונה שלמה, וכשאני אראה את זה קורה, אני אהיה גם חֵצי-משוכנע בזה.

אליזבת סויר: מספיק. במה שנוגע לענייני כישוף, תהיה רגוע. פנה מערבה, ומה שלא תשמע או תראה, עמוד בשקט ואל תפחד.

         (בנקס הצעיר מפנה אליה את גבו. היא רוקעת. נכנס הכלב; הוא מתלקק ומתחכך בה  בהתרפסות, ומזנק עליה)

בנקס הצעיר: פוחד, אמא מכשפה? להפנות את הראש מערבה? אמרתי תמיד שהיא תיתן לי גב, והנה זה קורה. ואם השד הקטן שלה יהיה רעב, יתגנב מאחורי כמו שוטר-מקוף פחדן ויתקע לי את הציפורניים בירכיים?! קר פה פחד, אין מה לדבר. אני משקשק ורועד כמו עלה צַפְצָפָה, כל מִפְרק בגוף שלי.

אליזבת סויר: כְּתוֹש, הרוג ויהי חתוּם:

          סַנְקְטִיבֶּקֶטוּר נוֹמֶן טוּוּם.

         נו, ילד, מה שלומך?

          (יוצא כלב)

בנקס הצעיר: בקושי בפינת החי של החיים, אמא מכשפה. אבל מה, אתם התזתם שם לטינית, את והמזיק שלך?   

אליזבת סויר: מין לחש-קסם שאיתו אני עובדת. שמעת אותי?

בנקס הצעיר: שמעתי השד-יודע-איזה-מין מלמול במפתח בס גס, כמו תוף שהצטנן במצעד [/ בגיוס] האחרון. מלים מאד מנחמות. מה הן היו? ומי לימד אותך אותן?

אליזבת סויר: איש מלומד גדול.

בנקס הצעיר: איש מלומד! שד מלומד יותר סביר! אבל איזה, איזה חדשות מנחמות בקשר לַצד ב'?

אליזבת סויר: מי? קייט קרטר? אני אגיד לך. אתה מכיר את המעבר בגדר בקצה שדה האפונה של אבא שלך. תהיה שם מחר בלילה אחרי השקיעה, והדבר החי הראשון שתראה - לך אחריו בלי להסס, וזה יביא אותך לאהובה שלך.

בנקס הצעיר: בשדה האפונה? כבר יש לה חשק להנביט? הדבר החי הראשון שאני פוגש, את אומרת, יביא אותי אליה?

אליזבת סויר: למבט שלה, אני מתכוונת. היא תשחק לך בישנית בחינחוּני-זינזוּן ותברח ממך, אבל אתה - עקוב צמוד ובאומץ. רק תחבק אותה בזרועות פעם אחת, והיא כולה שלך.

בנקס הצעיר: במעבר בקצה שדה האפונה של אבא, הדבר החי הראשון שאני רואה, לעקוב ולחבק אותה והיא כולי שלך. לא, אם אני כבר פעם אחת מחבק, היא תהיה שלי. אם לא  - תקראי לי גוזל חובב.

(יוצא)

אליזבת סויר: כִּדְרוּר מוצלח. חצי משחק סגור.

          על חטא האבא ישלם הגור.

          (יוצאת)


מערכה 2, תמונה 2 -


נכנסים קרטר הזקן, וּוֹרְבּק וסומרטון.

 

קרטר הזקן: מה יש, רבותי? מעוננים חלקית? אני יודע, מיסטר וּוֹרְבּק, אתה בערפל לגבי הנישואים של הבת שלי.

וּוֹרְבּק: ואתה יכול להאשים אותי, אדוני?

קרטר הזקן: גם לא אתה אותי בצדק. בנישואים ובתליה הכל תלוי, כמו שאומרים, ורק הלהטוטן הזה גורל מתיר את הלולאה. התקווה שלי היא ששמוּר לך אוצר גדול יותר מהבת שלי.

וּוֹרְבּק: בכל זאת ההבטחה שלך -

קרטר הזקן: היא סוג של חוב, אני מודה.

וּוֹרְבּק: שאיש ישר צריך לשלם.

קרטר הזקן: אם כי גם הגדולים מפרים פה ושם את הסעיף הזה, ברשותך.

סומרטון: אני מודה שיש לך איזו עילה קלה לעלבון מהבחורה, אבל הבלגה היא התרופה היחידה. השכל אומר - אם סורני כבש, סורני יירש.  

וּוֹרְבּק: אהבה במקרה כזה אין לה קשר לשכל.

קרטר הזקן: אז אהבה היא טפשה, ולמה לאיש חכם להתערב?

סומרטון: די, קליל, קליל. אם כל בן-אדם היה אדון של חייו, הגורל היה מעלה גירה והמזל סורג צמר.

וּוֹרְבּק: אתה את המזל שלך בכל זאת מחזיק יפה מאד על חוט. זה בסדר, אבל אם יש איזה שוויון בעולם, שים לב שלא תמצא את עצמך באותו מצב.

סומרטון: באהבה שלי לאחותה קתרין? נכון, שתיהן זוג חצים מאותה תוצרת, ועפות מן הסתם באותה מהירות. אם היא תטוס במסלול של אחותה -

וּוֹרְבּק: צַפּה לקבל ממני חמלה בדיוק כמו שקיבלתי ממך.

סומרטון: היא תשמור על טווח קליעה יותר בטוח. אני מאמין בה יותר מדי בשביל לחשוד בה.

וּוֹרְבּק: והאמון הזה הוא רוח שהעיפה יותר מאיש נשוי אחד מכף התקווה הטובה לחוף אין-תקווה-ואין-כף. מאחל לך אמון יותר משתלם, בכל זאת.

קרטר הזקן: מה שלא תאחל, אני אעמוד בהבטחה שלי אליו.

וּוֹרְבּק: כן, כמו אלי.

קרטר הזקן: מספיק עם זה, אם אתה אוהב אותי. אבל כדי להסיר כל פקפוק, בהזדמנות הכי קרובה נממש את החתונה, וברגע שהיא תהיה חתומה -

          (נכנסים פרנק סורני וסוזן)

סומרטון: אני כבר אטפל בכל היתר. אבל תראו, החתן-כלה באים, סֵט חדש של סכינים תואמים לְנרתיק אחד.

וּוֹרְבּק: לַנרתיק היה מתאים יותר אילו אחר היה ננעץ בו.

סומרטון: בלי גסויות, אני מבקש. פרנק סורני עשה -

וּוֹרְבּק: לא יותר ממה שאני, או אתה, או כל גבר, כמו שזה עומד, היה מנסה.

סומרטון:  יום טוב, אדון חתן.

וּוֹרְבּק:                       נו, במזל.

          הלוואי תחיה הרבה ובשמחה

          עם בחירתך המקסימה.

פרנק סורני:                     תודה

          לרבותי. מר וּוֹרְבּק טוב, אתה

          נדיב, אני רואה.

וּוֹרְבּק:                      סורני, זאת שם -

          (שרק טוב יהיה לך ממנה) -

          משולבים בה לב טהור ויופי.

          היא עשירה, בטוח, בשניהם.

          אבל גם לו היתה יפה יותר,

          אתה ראוי לה בהחלט. אהוֹב

          אותה, סורני; בךָ זו אצילות,

          ובה - זו חובתה. כן, הזיווג

          נאה ומאוזן; ההצלחה -      

          לא לי לשפוט. שלום, כלה: שמחי

          על יום חדש, ובוז ישן תמחי.         

          (יוצא)

סומרטון:  מר סורני טוב.

          (יוצא)

קרטר הזקן: לא, לא תעזבו עד שתראו את החביות מתגלגלות שְליק-שְלוּק, רבותי.  

          (יוצא)

סוזן:   למה פרצוף אחר כזה, מתוק?

פרנק סורני: מי? לי? על שום דבר.

סוזן:                                יקר-לי, אל

          תגיד כך. נפש אמיתית כמו זו

          שלך לא תעבור שינוי כזה

          משום דבר. ראיתי אצלך

          תמורות זרות ומוזרות.         

פרנק סורני:                       אצלי?

סוזן:    כן, אצלך, סר. התעורר! אתה

          כמו מין חולם, פולט מתוך שינה

          מלים קטועות מפוזרות, כמו מי

          שהשלום אויב שלו. בעל

          יקר אוהב, אם לא חוצפה לטעון

          לְשותפוּת בך, תן לי הסבר  

                               [/ לחלק-מה בך, תן לי הסבר]

          מלא. אתה יכול לשים הכל

          בלב שלי כמו בשלך.

פרנק סורני:                      לשים מה?

          בלבלת אותי ממש. בבקשה -

סוזן:   די, אתה לא, נשבַּעַת, אתה לא 

          תדחה אותי מלהתחלק בכל [/ מלהשתתף בכל]

          מה שמציק לך. אני כולי

          שלך.

פרנק סורני:      ואני כולי שלך.

סוזן:                                   אתה

          לא, אם אתה מסתיר את הפעוּט

          בכאבים שלך. אבל אני

          כבר פענחתי. זה צמח ממני.

פרנק סורני: ממך?

סוזן:                   ממשהו שלא נראה

          לך בי, בהתנהגות שלי.

          זה לא נדיב לשמור את זה בסוד.

          מה אעשה, סר, אני צעירה,

          פשוטה, טפשונת; ובעיקר - עוד זר לי

          איך על אשה לנהוג כדי שיהיה

          נעים. תגיד לי רק במה אני

          לוקה, ואתאמץ כדי לספק.

פרנק סורני: די, די, בשום דבר.

סוזן:                                אני יודעת

          שכן. לו רק ידעתי גם במה,

          כבר לא היית מדוכדך. אנא,

          אהוּב, אם התחצפתי או מדי

          עברתי גבול, אמור זאת בקימוט 

          של מצח; אם קנטרתי בחנחון

          של בישנות, אמור זאת בחיוך.

         כי החיבה שלך היא הראי

          על פיו אתקין את ההתנהגות

          שלי.

פרנק סורני:     מדוע את בוכה עכשיו?

סוזן:   לך, מתוק, יש כוח לטלטל

          אותי כמו יום אפריל; רגע חיוך -

          רגע דמעות; חיוורת - או לוהטת.

          אתה ירח שמושל בְּים        

          הדם שלי, מביא אותו אל תוך

          פני בשפל או גאות עם כל

          חילוף מבט שלך.

פרנק סורני:                     תחליפי את

          הדמיונות שלך. כולך שלמוּת.

          אלת התום והלבנה עצמה  

          גואה במחשבתך, מולכת על

          יופייך. בעין שמאל שלך יושב

          הנער קופידון-פתיין, מתקין 

          חיצי נוצות של אהבה, את זְהב

          ראשם טבל בתום חזך. מצד

          ימין - אדוניס, סומק על פניו,

          כמו בַּסיפור, עטוף צניעות, עניו.

          כשקופידון מדליק אש אהבה,

          אדוניס מכבה כל להבה.

          הזוג הזה שחי כך ברעוּת                  

          הוא אות שאַת מושלמת בִּצניעות.  

           אז אנא, אל תמשיכי, לב מתוק;

          כשאת דוברת כל לשון תשתוק.

סוזן:   די, די, חוטי זהב של חנופה

          לא יקשרו את הלשון שלי.

          אני צריכה לדעת מה מטריד

          אותך.

פרנק סורני:        אז תסתכלי טוב פה, כי פה,

          פה הבִּיצה שבה גָּדֵל מבאיש

          נחש המרירות.

סוזן:                          שלא נדע!

          איפה הוא?

פרנק סורני:             בחזה שלי השורש,

          פה. עלוקות הרעל מתפתלות

          פה סביב לבי, ואני מקווה -

          ישמידו.

סוזן:              אתה מדבר חידות.

פרנק סורני: אז הנה לך פשוט, אה? נֶאֱמַר לי

          מפי אשה, קוראת כף-יד מומחית

          מוסמכת, שיהיו לי שתי נשים.

סוזן:   שתיים? נראה לי די סביר, אדון.

          אבל אל תתענה משיגיונות.

          אתה פוחד לקבור אותי?

פרנק סורני:                       לא, וויניפריד

          שלי, לא.

סוזן:                    איך אמרת? וויניפריד?

          אתה שוכח אותי.

פרנק סורני:                     לא, אני

          שוכח את עצמי, סוזן.

סוזן:                                במה?

פרנק סורני: דיברתי על נשים, ואחזה

          בי וויניפריד, עלמה אשר שֵרתה

          אותי בבית אמי, עוד לפנייך.

סוזן:   הלוואי, אדון, שהיא תחיה לתפוס

          את מקומי. אבל למה כל זה

          מסעיר אותך?

פרנק סורני (הצידה):   ילדונת מסכנה!

          היא כבר תפסה את מקומך, וזה

          השד שמענה אותי.

סוזן:                           לא, למה

          זה מחולל בך מהפכות?

          הנבואות האלה, מתגלה

          לא פעם שהן שקר. ונגיד

          שזו אמת?

פרנק סורני:             שתהיה לי עוד

          אשה?

סוזן:                 כן, כמה; אם הן רק יהיו

          טובות - שכה תרבנה.

פרנק סורני:                           אין אחת

          שתשתווה לטוב שלך.

סוזן:                                    אדון,

          הלוואי הייתי בשבילך הרבה

          יותר טובה. אבל אילו ידעתי

          שהגורל הועיד לך אחרת,

          אז משאלתי היתה - כל כך אני

          אני אוהבת ורוצה בשמחתך -

          להיות בקבר, ושיתווספו

          מעלותי העלובות לזאת

          שבאה אחרי.

פרנק סורני:                 לא, אנא, אנא,

          אל תדברי יותר על מוות או

          קברים. את נדירה כל כך בטוּב

          שמר-המוות יעדיף למות,

          רק לא לקטול אותך. אבל אנחנו,

          כמו כל דבר אחר, מתגלגלים

          ומשתנים.

סוזן:                       אתה בכל זאת שט

          עדיין במסלול כוכב מריר.

          מתוק, גרש את ענני הצער

          האלה, ותזרח עלי צלול.

פרנק סורני: כן, כשאחזור.

סוזן:                          תחזור? אוי לי! כלומר

          אתה עוזב אותי?

פרנק סורני:                    לזמן קצר,

          חייב. אבל כיצד? כמו הציפור

          את הגוזל, או כמו דבורה אוהבת

          את הכוורת, להביא הביתה

          שפע מעדנים.

סוזן:                          עוזב אותי?

          עכשיו מה שיגורתי בא. לא, לא,

          גם אם זה יעלה לי בחיי,

          לא, לא תלך.

פרנק סורני:                למה? מה הסיבה

          שלך?

סוזן:                אתה זיפן-שיר מצויץ,

          צייצת כל הזמן באהבת

          שווא להשלות אותי, עם שלל סיבות

          סרק מופרכות למרירות שלך,

          והנה סוף סוף האמת נפלטת.

פרנק סורני: מה! מה נפלט?

סוזן:                             הדו-קרב שקבעת

          עם וּוֹרְבּק הצעיר.

פרנק סורני:                   הה!

סוזן:                                   בדיוק!

          אל תעמיד פנים, הכל שקוף.

          גם במבט שלו ראיתי. אל

          תכחיש, אני רואה את זה ברור.

          גם אם המחיר הוא הרס שמי כולל

          חיי לא אעזוב אותך.

פרנק סורני:                     לא עד

          מתי?

סוזן:                 עד שתתיידדו שניכם.

          מה, זאת היתה המזימה שלך?

          ולפמפם אותי עם סיפורי

          מכשפה זקנה, ושתי נשים,

          ו-וויניפריד? אתה בכלל לא טוב

          כמו שדמיינתי לי.

פרנק סורני:                  ואת תמימת-

          לב שבעתיים ממה שציפיתי.

          זאת מעלה של צדיקוֹת כמוך.

          בואי נדבר בפנים. ובנשיקה זו

          נשבע שלא ארגיז אותך יותר,

          מלה שלי, גוזל, זה לא יקרה שוב.

          (מנשק אותה)

סוזן:   לא תצטרך.

פרנק סורני:              סו, פרח, לא יחזור שוב.

          (יוצאים)


מערכה 3, תמונה 1 -


נכנסים קאדי בנקס ורקדני המחול הכפרי.

 

רקדן ראשון: לא, קאדי, בבקשה אל תעזוב אותנו עכשיו. אם אנחנו נפרדים לכל הלילה, לא נתראה עד הבוקר.

רקדן שני: אני מבקש אותך, בנקס, בוא נישאר ביחד עכשיו.

בנקס הצעיר: אם הייתם חכּימות, היה די לכם ברמיזות; אבל כמו שאתם, אני אָלוּץ להיאנס לומר לכם שוב שיש לי עסק פרטי קטן, שעה עבודה; זה יכול לצאת רק חצי-שעה, אם המזל ישחק, ואז אני תופס סוס ומצטרף אליכם. יהיה לנו מכשפה בריקוד?

רקדן ראשון: לא, לא; שום תפקיד של אשה, חוץ מהבת-זוג של רובין-הוד - וסוס-העץ!

בנקס הצעיר: אני בעד מכשפה. אני אוהב מכשפה.

רקדן ראשון: תאמין לי, המכשפות כל כך נפוצות עכשיו במציאוּת שאף אחד לא יתרגש מהחיקוי. אומרים שיש לנו שלוש או ארבע באדמונטון חוץ מאמא סויר.

רקדן שני: אני הייתי מת שהיא היתה רוקדת את התפקיד שלה איתנו.

רקדן שלישי: אני גם-כן לא, כי אם היא באה, השטן וכולם באים איתה ביחד.

בנקס הצעיר: טוב, אני בעד מכשפה. אני אהבתי מכשפה עוד מאז ששיחקתי בגוגואים. תעזבו אותי ותכינו את הסוס שלי. תנו לו שיבולת-שועל, אבל אל תשקו אותו עד שאני בא. איפה אנחנו הולכים להניף רגל קודם-כל?

רקדן שני: לסר ארתור קלארינגטון קודם-כל, ואז לאן שתרצה.

בנקס הצעיר: טוב, זה מתאים לי. אבל אנחנו חייבים אצל קרטר, החוואי העשיר. אני חייב שיראו אותי על סוס-עץ שמה.

רקדן ראשון: הו, אני מריח אותו עכשיו. שם את האוזניים שלי שבנקס מאוהב וזאת הסיבה שהוא רוצה להתהלך-לו עגמומי-לו לבדו.

בנקס הצעיר: הה! מי זה פה אמר שאני מאוהב?

רקדן ראשון: לא אני.

רקדן שני:  לא אני.

בנקס הצעיר: באמת, מספיק עם זה. אם אני מבין מה מדברים, אני יודע מה אומרים. תאמינו לי.

רקדן ראשון: נו, זה הייתי אני, לא מכחיש. לא התכוונתי לשום דבר רע. ראיתי אותך מקרטר סביב חוות קרטר, בנקס, לא היית שם בחג כל השבוע שעבר?

בנקס הצעיר: כן, הייתי עשרה ימים שם.

רקדן שני: איך זה יכול להיות אם יש רק שבעה ימים בשבוע?

בנקס הצעיר: שקט שקט! אתה מדבר כמו פרח-חקלאות טירון שלא הפליג בים ולא ראה עולם. תשאל כל חייל שמשרת בחו"ל על התשלום בצבא, והוא יגיד לך שיש בשבוע שמונה ימים - בתשלומים. אתה יודע כמה סיבובים השמש עושה שם בגרמניה, איטליה וכל האֵי-שָמִים האלה?

רקדן שלישי: בסדר, אבל בכל זאת יש פשוט שבעה ימים בשבוע.

בנקס הצעיר: לא, פשוט יש רק במוח שלך. תציץ בבקשה בלוח-שנה של אוהב. כשהוא מתרחק לשלושה ימים בקושי, "אוח" הוא אומר, "לא ראיתי את אהובתי שבע שנים. איזה ניתוק ארוך." כשהוא שב אליה שוב, ומחבק אותה, "אוח" הוא אומר, "עכשיו אני בשמיים". וזה צעד יפה, לא? מי שיכול להגיע לשמיים בכמה ימים אין לו מה לבכות על המסע שלו. אפשר לנסוע מאה ימים בכרכרה, ולהתרחק יותר רחוק מהמטרה. אבל, אני מבקש מכם, מְרקְדְדַי היקרים, תעזבו אותי עכשיו. אני אצטרף אליכם עד חצות.

רקדן ראשון: טוב, אם הוא מתעקש להיות לבד, אחורה צְעוֹד ולא נטריד אותו עוד.

כולם:  אבל תזכור, בנקס.

בנקס הצעיר: אל תדאגו, מילה של סוס, בּוּל כמו שאני עץ! אבל תקשיבו, תביאו את קַשְֹקַשְֹטוֹן השוליה של הספר בתור המכשפה, הוא כבר יָרְאה כל מה שהוא יודע.  

          (יוצאים כולם חוץ מבנקס הצעיר)

          טוב, עכשיו לטיול שלי. אני קרוב למקום שבו אני צריך לפגוש אני-לא-יודע-מה. נגיד אני פוגש גנב - אני חייב לעקוב אחריו, אפילו לתליה. נגיד אני פוגש סוס, או ארנבת, או בוקסר, גם-כן אני חייב לעקוב. איזה חיה איטית, אני מקווה. אבל האהבה היא כְּלִיל הקְלִילוּת גם לָאוהב הכי כבד.

          (נכנס הכלב)

          הה! מורה-הדרך שלי הגיע. כלב צַיִד-מים! שוחה, צולל, תופס! אני ראשון בַּתור, חבר-חותר. אני בא אתך. אל תשיט אף אחד חוץ ממני. קדימה שוּט. סרסר את הסירה. תַּמְרֵן אותי, קַתְרֵן אותי לקתרין, תקע אותי בחוף של קתרין המתוקה שלי, ואני אעשה לך את היומית. (הכלב מוביל) לאן, לשם? טוב-טוב, לאן שאתה רוצה, אתה יודע לאן יותר ממני. (הצידה) בן-כלב משובח זה, על רמה, ומחונך יפה, חותם לו. (לכלב) הולכים להתברווז, אה ספנייל? אתה תתפוס לי את הברווזות, פושע יפה נחמד.

          (נכנסת רוח בצורת קתרין, במסכה, ואז היא מסירה אותה)

רוח (הצידה): ככה אשליך את הזוועה שלי

          מטֶבַע, ואלבש צורת עלמה

          נחמדת שהגולם פה נמס

          מולה. על טמטומו יש לנו כוח,

          אך מכל זיק ברכה שבו נברח.

          קצת נהתל בו, וכשלחשבון נקרא

          המכשפה תחזיר לנו כל אגורה.       

          (הכלב נובח)

בנקס הצעיר: איך? זאת הסיסמה? היא באה. טוב, אם אי פעם נתחתן, כל המקהלה תשיר "כְּלַבְלַב-לי, אַיי כְּלַב-לַב יוּ" לכבודך. עכשיו תלך אחורה, כלב טוב.

        "אני אלמד אותך, קייט, עד מחר,

         מה זה להסתובב מאוחר."

          זה לא נחמד להתחרזן יחדיו עם ערב? מה זה - את פורחת לי? אח, אם הייתי על סוס-העץ שלי! הייתי רוכב אחריך זריז זה-לא-מילה.

    " 'נימפה, חכי לי', זימר לו אפולו,       

     חכי ונשקי אותי, נימפה, רק קצת.

     נשקי אותי, פיה,

     נלך לכנסיה,

     ואז לפונדק ברחוב שם בצד."

        לא, ברשותך, אני חייב לחבק אותך.

          (יוצאים הרוח ובנקס הצעיר. הוא קורא מבחוץ):

            הי הצילו, הצילו! אני טובע, אני טובע!

כלב:    הה, הה, הה, הה!

          (נכנס בנקס הצעיר, רטוב)

בנקס הצעיר: זה היה לילה רע לצאת לחיזורים. אני רואה עכשיו שהאוויר הוא רע והאווירה שלולית. במקום לשקוע באהובתי כמעט שכבתי עם אבותי. בחיים לא אלך יותר לנקבה באמצע הקיץ, במזל כלב. אם כי בהחלט קור כלבים. לךָ לא היתה איזה כף או רגל בהסרחה הזאת? שישפשפו לך פשפשים את העור השחור הזה שלך! אני אזרוק אותך בשוק העור שיפשטו לך את הבשר.

כלב:    הה, הה, הה, הה!

בנקס הצעיר: מה זה! מי זה צוחק לי? תקשיבו לו.

          (הכלב נובח)

            שה, שה! סך הכל עשית מה שבא לך טבעי. זאת היתה רק אשמתי.

כלב:    היזהר פעם הבאה כשאתה סומך על השטן.

בנקס הצעיר: מה זה! מי זה מדבר? אל תגיד לי שאתה גם כותב?

כלב:    כן, אני מדבר.

בנקס הצעיר: מדבר כמו שד! אז אתה בטח קראת איזה משל של איזה-זוֹפּוּס: אני שיחקתי פה את אחד מהתפקידים שלך - הכלב שתופס את הצל שלו במים. בבקשה, תן לי לחקור אותך טיפה. באיזה שם יכול אדם לקרוא  לך, כלב?

כלב:    האדונה שלי קוראת לי טום.

בנקס הצעיר: זה יפה, ואם היא תקרא לי בּוֹס, אז בין שנינו יקראו לנו "בוא-סְתום". היא באמת אמרה שאני צריך ללכת אחריך. טוב, טום, תן יד, אנחנו חברים. אתה תהיה המוּשי שלי. אני אוהֵב אותך, אבל בבקשה רק בלי עוד תרגילי ברווזים.           

כלב:    בטח, אם תאהב אותי. כלבים אוהבים איפה שאוהבים אותם. פנק אותי, ואני אעשה כל דבר בשבילך.

בנקס הצעיר: טוב, תקבל ראשי-דגים וכבד. יש לי חברים קצבים שיתנו, ואני אשמור לך פרורים ועצמות, אם תהיה כלב טוב, טום.

כלב:    אני אעזור לך עם האהובה שלך.

בנקס הצעיר: באמת? ההבטחה הזאת תעלה לי ככר לחם חום, גם אם אני אגנוב אותה מהמזווה של אבא שלי. אתה אוכל סחורות גנובות, נכון, טום?

כלב:    הו, הכי טוב. החלקים הכי מתקתקים אלה.

בנקס הצעיר: לא תרעב, טוֹמוּשי, תאמין לי. אני אשיג לך לב, אני אשיג לך מוח. יש לי קשרים בשוק.

כלב:    לב? ומוח? הוו, חלקים מתקתקים! חומר לחגיגה, אלה!

בנקס הצעיר: דבר אחד אני אבקש ממך, מוּשי, על זה ששיחקת בי קצת כמו איזה כלב, כמו שאומרים, שתתערבב בין המרקדים שלנו בבוקר. אתה רוקד?

כלב:        כן, כן, הכל. אני אהיה שם, אבל בלתי-נראה לאף אחד חוץ ממך. לך עכשיו קדימה. אל תדאג לי. יש לי עבודה הלילה. אני משרת יותר אדונים, יותר אדונות, מאחד.

בנקס הצעיר (הצידה): הוא משרת את כל הרוּחים והשדות ביחד!

כלב:        זה לטובתך, בענייני קניית

              אהבתך. יריב אדיב-חביב

              אוהב את העלמה, ויש לו כל

              סיכוי לזכות בה. שים לב מה ייפול

              עליו בְּרֶשע עד תום הריקוד.

בנקס הצעיר: הו, מוש מתוק, תן שוב יד. הידידים נאלצים להיפרד לזמן מה. כל טוב, ואל תשכח: תקבל לחם פעם הבאה שניפגש. אם יש בעולם שד הגון, אני רואה שזה השד מאדמונטון, או בקיצור שֵדְמוֹנְטוֹן. כל טוב, טום. בבקשה ממך, זנֵב בעקבותי ברגע שתוכל.

              (יוצא בנקס הצעיר)

כלב:        לא אתרשל, ואשחק בך.

              רוחות שמנועות מאושר, שמחתן

              היא חטא ופשע; זו זכות השטן. 

              (יוצא כלב)


מערכה 3, תמונה 2 -


נכנסים פרנק סורני, וויניפריד כנער (בוכה).

 

פרנק סורני: בבקשה די. הדמעות האלה

              משקות אצלי חוחים ועשבים

              שיצמחו עוד רגע ויטפסו

              מעל ראשי. אז הבושה שלי

              תשב ותכסה כל מה שרק

              ניתן לראות בי.

וויניפריד:                       לא הראיתי את

              הלחי הזאת בחברה; סלח לי

              עכשיו. לבד איתך כך, היא קוראת

              לאלף יגונות להתאסף;

              כמה מכל צד, כמה מלפנים,

              ואין-סוף מאחור; כולם כבולים

              יחדיו. הנישואים האחרים

              שלך מחוץ לנישואים הולכים

              בראש; הם כמו ליקוי של מאורות:

              התוצאות בדרך - מגפות

              חרפה ולעג, בוז, דיבה רעה.

פרנק סורני: למה? לא נשארה לך עוד שעה

              אחת של סבלנות כדי להוסיף

              לשאר? שעה אחת תִּשא אותנו

              מחוץ לטווח ידם של אויבים אלה.

              אנו לא ערוכים כבר למנוסה?

              מצוידים בנדוניית החטא

              שלי שתקיים אותנו באיזו

             ארץ אחרת? כל עוד נהיה יחד,

             אנחנו בכל מקום בבית.

וויניפריד:                                זה

          הון שהושג בתועבה, יותר

          גרוע מסחיטה או הלוואות

          ריבית קצוצה.

פרנק סורני:              אז שאבי ייתן

          לי פיצויים - כי הוא כפה עלי

          לקחת שוחד. זאת המתנה

          והירושה שלו. ככה אני

          תופש את זה. הוא לא בירך

          אותי, לא הסתכל עלי כמו אב,

          עד שאת זעם רצונו השֹבעתי.

          כשמכרו אותי, מכרתי את

          עצמי שנית - יש נבלים אשר

          עשו זאת באדמות, אני בגוף -   

          למען כסף, והתשלום בכיס

          שלי. אבל די, מתוקה שלי;

          אם נשוחח כך, יש סכנה

          שניתפס, ואז אין שום תקווה

          לשנינו. כי עוד רגע - רק בכדי

          להיפרד - אשתי באה לכאן.

וויניפריד: מי באה? אשתך!

פרנק סורני:                    לא, לא, אַת פה.

          היא - האשה שאני לא יודע

          איך לכנות אותה, אבל אחרי

          היום היא תישָכח ולא יהיה לה

          שום שֵם בזכרון שלי. תראי,

          תראי, היא כאן.

          (נכנסת סוזן)

                         תוביל את הסוסים

          לראש של הגבעה; ושם אפגוש

          אותך.

סוזן:            לא, ברשותך, שיישאר

          עוד רגע; ברצוני להיפרד גם

          ממנו, כי הוא בן-הלוויה

          היחידי שלך. אתחיל אתו,

          לשמור אותך לסוף.

פרנק סורני:                     מכל הלב.

סוזן:   אתה יכול לשמוע אם תרצה, סר.

פרנק סורני: לא, לא יאה. זה איזה הוראות,

          אני מניח בטח, כדי לשמור

          שלא אסטה ולא אחליק לי. אז -

סוזן:   זה לא זה, סר.

פרנק סורני:              שוש-שוש, זה זה בטוח.

          וכך נחוץ. קדימה, רק מהר.

          (הוא מתרחק הצידה)

וויניפריד:  כל מה שתעמיסי עלי, גברת,

          אשא בנאמנות - כאיש ישר -         

          בכל כוחי.

סוזן:   מאמינה. הבנתי שאביר

         אציל המליץ עליך לבעלי.

וויניפריד:  איי העיניים שלי! אלוהים!

סוזן:   מה? ילד, מה כואב לך?

וויניפריד:                          הִכּה

          לי משהו בעין - היא דומעת עוד -

          ברגע שאמרת "המליץ עליך

          לבעלי". כן, זה נכון, המליץ

          עלי סר ארתור קלארינגטון.

סוזן:   שסורני שלי בעצמו היה

          פעם משרת שלו. וזה עושה

          אותך כמעט שווה לו, לפחות

          הרבה יותר ממשרת, והוא

          לבטח יתנהג אתך יפה.

          אהבתך אליו, אם ככה, לא

          צריכה ממני שום דחיפה; ומה

          שתעשה למעני, יאה

          לקנות אותו במשהו יותר

          מהפצרות יפות. תראה, הנה

          לך תכשיט -

          (נותנת תכשיט)

                          נספח שובב יפה

          לאוזנךָ, אני אשמח שהוא

          יהיה תלוי ללחוש לךָ תמיד

          את המלים האלה: "התכשיט

          שלי - אתךָ הוא". זאת רק מקדמה

          לַשפע שתקבל כשתחזור

          עטור שבחים על שירותךָ, שבלי

          ספק תהיה ראוי להם. הרי

          אתה עכשיו יותר מעצמך

          בלבד: אתה גם משרת, וגם

          חבר, וגם אשתו. אשה טובה היא

          כל השלושה. חבר יכול לשחק

          תפקיד אשה או משרת לא רע;

          והמשרת - תפקיד חבר וגם

          אשה. כל הספור הוא רק עצה

          טובה, נועם חברה, ואהבות

          הדדיות - כן, ולשמור טוב סוד. 

פרנק סורני: עוד לא גמרנו?

סוזן:   ממש הרגע.

וויניפריד:  לנדר שלי האמיני, גברת.

          חוּמרת עינייך, אם היא תצווה,

          ידך הרחבה, אם היא תקנה

          או תשחד את שרותי, כל אלה

          לא ישדלו אותי לאהבה

          ולקרבה אליו יותר מכפי

          שאעשה בהתנדבות. אשא

          בכל העול בשמך: כמשרת,

          חבר ואשת-איש.

סוזן:                         כן, באמת?

          שתבורך על זה! קידות כבוד

          יקבילו את פניך בשובך.

וויניפריד:  אנא אמרי לי, גברת, בפשטות:

          את קנאית לו? כי אם כן, אשגיח

          גם מבחינה זו.

סוזן:                        כך אתה אומר?

          חבל שאין לךָ לב של אשה.

          המחשבות שלנו חלשות.

          אוי לי, דבר אינו חזק בנו

          כמו החשד. אך אני לא אעז,

          לא, אני לא אחשוב דברים קשים

          כאלה על סורני שלי.

וויניפריד:                        סמכי

          עלי, לא אשמש לו כסרסור,

          גברתי, ואם אמצא אצלו סטיות

          של חשק, אפקח עין, ובשובי

          מבטיח לדווח לך הכל.

          הוא לא יחטא בלי שאני אדע.        

סוזן:   רק מסירוּת אני תובעת, לא

          עיניים שירגלו אחרי פגמים.

          שלום. אם לא אראה אותך יותר,

          שמור את השי לנצח.

פרנק סורני: תיקח את זה אתך,

          (נותן את חרבו לוויניפריד)

                                     ותמהר

          לראש של הגבעה. תיכף אגיע.

סוזן:   אל תזדרז. תלך הכי לאט.

          (יוצאת וויניפריד)

          הלוואי שיציית לי; זה אולי

          האחרון בשירותיו אלי.

          כוחי הולך ונעלם מעין.

פרנק סורני: על מה תרצי להתעכב יותר?

          אין לנו כלום עוד, רק להיפרד.

סוזן:   וזה, מתוק-לי, לא ידרוש הרבה זמן?

          נדמה לי זאת העבודה הכי

          קשה אשר לקחתי לידי

          אי פעם.

פרנק סורני:           די, די! הנה, אעשה לך

          את זה פשוט וקל, תראי. שלום.

          (מנשק אותה)

סוזן:   אוי לי! עוד לא תפשתי את השיעור.

          חייבת שיקריאו לי את זה

          שוב מאה פעמים. תהיה סבלן

          אתי. אני מודה, אני מוגבלת.

פרנק סורני (הצידה): על איזה קוץ השושנה הזאת

          צומחת! הפרידה היא מתוקה,

          אבל צריך לירוק דם להשיג

          אותה! - הנה לך. (מנשק אותה) שוב ושוב. שלום!

          חוזרת עוד פעם? כל השאלות

          על המסע, הכתובת, הסיבה,

          החזרה - ביסודיות עניתי.

          כלום לא נשאר בסוד כבר, אבל כלום.

סוזן:   כן, והכלום הזה חזק יותר

          מכל דבר, מכל הכֹּלִים יחד.

          רק בקשה אחת -

פרנק סורני:                   מה?

סוזן:                                  שיורשה לי

          רק ללוות אותך עוד שדה-מרעה

          אחד, עד לסבך העצים ההוא.

          בין הצללים האלה איעלם

          ממך; הם ילמדו אותי איך.

פרנק סורני:                             טוב,

          קיבלת. אז בואי תלכי.

סוזן:                               לא, לא מהר

          מדי. לאט אבל בטוח, כך

          אומרים. טפטוף עדין מביא פריון,

          סופת פתאום היא מזיקה עם כל

          השפע. לבהמות גסות יש כוח

         ממש מרֶחם, אבל האדון

          גור האריה נותר זמן רב רפה.

          (יוצאים)


מערכה 3, תמונה 3 -


(נכנס הכלב)

 

כלב:    עכשיו רֶשע מוקדם - ופתאומי.

          המוח כבר בשל. דחיפה אחת

          ממני, והגוף יטוס קדימה.

          (נכנסים פרנק סורני וסוזן)

פרנק סורני: ביקשתְ - קיבלתְ. אז תעזבי כבר?

סוזן:                                               מה?

          כל כך בזעף? אני אשאר

          לעד, רק לא להיפרד ממך

          עם צליל כזה.

פרנק סורני:                 את כמעט מכעיסה

          אותי. בבקשה, לכי. אין לך

          ליווי; מוקדם מאד; איזה אסון

          עלול לקרות לך עוד בדרך.

סוזן:                                      שה!

          אני לא מפחדת. לעזוב

          אותך זה האסון הכי נורא

          שמסוגל לקרות לי. חוץ מזה,

          לדעתי אביך ואבי

          הולכים לפגוש אותי בדרך, או

          לתפוס אותי אתך. הם כבר

          עמדו לצאת כשבאתי אחריך.

          זה בטח לא ייקח להם הרבה זמן.

פרנק סורני (הצידה): אז ככה, מחכות לי עוד צרות.

          (הכלב מתחכך בו)

            תודה על זה. אם כך אפתור הכל

          בבת אחת. זה ייעשה עכשיו,

          מה שאף פעם לא חשבתי כלל.

          (לסוזן): את לא חוזרת.

סוזן:                                      מה? לבוא אתך?

          זה שיר מתוק!

פרנק סורני:                  לא, למקום יותר טוב.

סוזן:   אני - לכל מקום. אני בבית

          איפה שרק אנעים לך.

פרנק סורני:                        בבית?                  

          אני אשאיר אותך במעונך

          האחרון. אני צריך לרצוח

          אותך.

סוזן:                יפה מאד! סלק אותי

          בהפחדות, אה?

פרנק סורני:                  את רואה שלא

          היתה לי כוונה. אני לא חמוש.

          זה צו הרגע, וזה חייב לקרות.

          'בקשה! זה יעשה זאת.

          (שולף סכין)

סוזן:                                   לא אֶפנה

          מזה, אם אתה רציני, סר. אך

        תוכל לומר לי למה תהרוג

          אותי.

פרנק סורני:       בגלל שאת זונה.

סוזן:                                     הנה כבר

          פצע עמוק אחד - זונה? מזה

          תמיד הייתי רחוקה יותר

          גם מן המחשבה על שעת השְחור

          הזאת. זונה?

פרנק סורני:                 כן, ואני אוכיח,

          ואת תודי בזה. את הזונה

          שלי. אשתי אַת לא. כי המילה

          הזאת לא מכירה כפילוּת. הייתי

          נשוי עוד קודם לאחרת, היא

          אשתי עדיין. אני לא מפיל

          עלייך את החטא; כולו שלי.

          חתונתך היתה גניבה שלי,

          כי לכספך נישאתי, וקיבלתי.

          לא התכוונתי להוסיף על זה

          גם רצח; לא השד פיתה אותי.

          ממש עד רגע זה יכולת לחזור

          בבטחון; עכשיו כבר לא. היית

          כלב הציד של מותך.

          (דוקר אותה)

סוזן:                                 והוא

          מגיע לי. שגורלי היה

          נהיר אני שמחה. דחפה לזה

          רוח טובה. למות? הה, בדיוק

          בזמן! כמה שנים יכולתי עוד

          לישון בחטא? ועוד החטא הכי

          שנוא עלי, ניאוף!

פרנק סורני:                      לא, באמת,

          הרוב היה מאחורייך, כי

          לא התכוונתי לעולם לשוב

          אחרי פרידה זו.

סוזן:                             אז אני

          מודה לך כפליים. באהבה

          נהגת, כשאתה עוזב למסור

          אותי כך לאחֵר. מוות, אתה

          הוא בעלי, ואחבק אותך

          בכל האהבה שיש לי. שכח

          את כתם החטא-בלי-יודעין שלי,

          ואז אבוא אליך בתולה

          של בדולח. נשמתי הטהורה

          תדאה עזת כנף בשערי

         החסד, כי התום בן לווייתה

          תמיד.

פרנק סורני:       עוד לא בת-מוות? לא רוצה

          למשוך לך זמן, וגם לא להשאיר לך

          לשון כדי לקשקש.

        (דוקר אותה שוב)

סוזן:   שלא תדע רע בגללי! אף פעם

          כלל לא שיערתי שהמוות כה

          מתוק, או שאוהַב אותו כל כך.                  

          למות יותר טוב לא יכולתי, לו

          גם התכוננתי ארבעים שנה,

          כי אני מפויסת ושלמה

          עם העולם כולו. תנו לי להיות

          פעם אחת דוגמה לכם, שמיים.

          ברכו-נא איש זה, כי אני סולחת.

          הלוואי יחיה וגם ימות בנחת.

          (היא מתה)

פרנק סורני: גמוּר, ואני עד הצוואר! טיפה

          נצמח מעל עצמנו, כבר נבוז

          לעמוקה בתהומות. עכשיו

          צריך למחות את הפצעים שלה

          במריחת הנשק: זרוע, יד,

          מותניים, כל מקום, בלי למצמץ.

          (פוצע את עצמו)

            שריטות קלות, אבל פוצעות לעומק.

          עד כמה שאוכל - לקשור את עצמי

          לעץ הזה. עכשיו הסערה,

          שאם תחלוף, ימים יפים יבואו.

          (הכלב קושר אותו)

          כן, כך, אני קשור. לא האמנתי

          שאני יכול כל כך טוב לסדר

          דברים. בָּרע יש לפעמים תועלת      

          וגם ברכה. - הצילו! היי הצילו!

          רצח, רצח, רצח!      

          (יוצא הכלב.

       נכנסים קרטר הזקן וסורני הזקן)

קרטר הזקן: הה! למי מצלצל הפעמון?

פרנק סורני (נאנק): אה! אה!

סורני הזקן:                         אוי לי! ברור מדי על מה זה;

          הבן שלי, הילד.

קרטר הזקן:                   סוזן-בת,

          ילדה! מה, אף מילה לאבא? הה!

פרנק סורני: אח, תעזרו לי פה להצטרף

          לאומללה הזאת!

סורני הזקן:                     בוא ונרדוף

          את הרוצחים. דבּר כל עוד אתה

          יכול, עוד רגע יהיה מאוחר

          מדי. אני פוחד שגם עליך

          יושב כבר אות המוות.

פרנק סורני:                          את שניהם

          אני מכיר, אבל שבועה כזאת

          נשבעתי שתמשוך עלי קללה

          אם היא תופר. פוחד לנקוב בשמם.

          כי אנשים בלחץ יעשו

          הכל.

סורני הזקן:       מה, לְרוצחים לשמור

          שבועה? מצפון כזה נותן מקלט

          לַשד.

פרנק סורני:       לא, אבא, לתאר אותם

          אוּכל; זה יסמן אותם ממש

          כמו שמם, כן. הגבוה מן השניים

          לבוש עכשיו במעיל סאטן לבן

          אדום ביטנה, מכנס שחור, גלימה

          של אודם - 

סורני הזקן:            וּוֹרְבּק, וּוֹרְבּק, וּוֹרְבּק!

          (לקרטר הזקן):                    סר,

          אתה שומע את כל זה?

קרטר הזקן:                            כן, כן,

          אני מקשיב לך. פה אין כלום מה

          לשמוע.

פרנק סורני:          לַשנִי גלימה שיש בה

          רקמת קטיפה, שחורה, ריפוד קטיפה

          לחליפה.

סורני הזקן:            הבנתי: סומרטון,

          סומרטון! נקמה כפולה כל זה.

          בוא, אדוני, דבר ראשון - לרדוף 

          את הרוצחים, אחרי שנעביר

          מכאן את הגופים המדממים

          האלה.

קרטר הזקן: סר, קח את הגווייה הזאת שם, תן לי

          את זה. אני לא רוצה אותה עכשיו,

          אין לה אתי שום חלק. לשחק בי

          בהצגה אילמת? לא, אני

          מעדיף חיים. גם זה בן בשבילי,

          וכל עוד יש בו קצת חיים, אז הוא

          חצי שלי. קח בעדו חצי

          מהשתיקה הזאת. כשאני מדבר

          אני מצפה שיענו לי. אח,

          זנזונת רשלנית!

סורני הזקן:                     איי, מה יכול

          האבל לעולל! בוא, אדוני,

          אקח אתי את המטען הזה

          של צער.

קרטר הזקן:            כן, קח, ואני את זה. -

          סר, מה שלומך?

פרנק סורני:                   הו, רע מאד, סר.

קרטר הזקן:                                          כן,

          נראה לי כך, אבל טוב שאתה

          יכול עוד לדבר. אין מוזיקה

          אם אין צליל, צליל חייב להיות. אני לא

          בכיתי כבר עשרים שנה, וזה

          היה לפני שהילדה הזאת

          נולדה, לדעתי. אבל עכשיו,

          נדמה, אם רק אדע איך, איילל,                 

          כל כך מלא הלב שלי, יומם וליל.     

          (יוצאים, עם גופת סוזן)


מערכה 3, תמונה 4 -


נכנסים סר ארתור קלארינגטון, וּוֹרְבּק וסומרטון.

 

סר ארתור: קדימה, רבותי, צריך לתת

          כבוד לצעירים קלי הרגל

          של אדמונטון שבאו לבקר

          אותנו בטובם במחולות

          כפר עליזים היום.     

וּוֹרְבּק: טוב מאד יהיה אם יותר רע מזה לא יהיה. במחול כפרי, בעיני באופן אישי, כל מה שטפשי הוא הכוכב הראשי.     

סומרטון: אני הייתי מעדיף לישון מלראות אותם.

סר ארתור: לא מרגיש טוב, אדוני?

סומרטון: האמת, אף פעם לא היה לי כל כך כבד-עופרת, אבל אין לי מושג על מה ולמה.

וּוֹרְבּק: לי דווקא יש חשק לעלוץ יותר מאי-פעם.

סר ארתור: מחול יכול לפתור הכל: אותך

           לזרוק לְעֹגֶם ואותו לעֹלֶז.

          (נכנסים נֶסֶר הכנר והמרקדים כולם חוץ מבנקס הצעיר)

נֶסֶר: נו, אתם מצוידים להחל במחול? פעמון-בס, פעמון-בּום, פעמון-ענבּל ופעמון-בֶּל; וזה שבתפקיד הבחורה - פעמון-ביש. אבל איפה הכוכב-השבשב עכשיו? סוס-העץ?

רקדן ראשון: בנקס לא הגיע עוד? איזה חרבּוֹן זה!

סר ארתור: מתי אתם פוצחים בצעד, ג'נטלמן?

רקדן שני:  אנחנו מחכים רק לַסוס-עץ, אדוני. כל אנשי-הרגל מוכנים.

סומרטון:   זה מפליא שהסוס שלכם יותר איטי מהרַגְלִים.

רקדן שני:  כן, סר, הוא הולך מסביב. אנחנו יכולים להיכנס מהפתח הקטן להולכי-רגל, אבל בשבילו צריך לפתוח את השער הרחב.

          (נכנסים בנקס הצעיר, עם סוס העץ, והכלב)

סר ארתור: או! חיכינו לך, אדוני.

בנקס הצעיר: פשוט לסוס שלי היה חסר פרסה, סר, אבל אנחנו נפצה אתכם עד שנסתלק.

סר ארתור: כן? יפה אמרת. תנו להם לשתות לפני שהם יתחילו.

          (נכנסים משרתים עם בירה)

בנקס הצעיר: קערה, בבקשה, וטיפה לסוס שלי; הוא ידהר יותר טוב. לא, תן לי. אני צריך לשתות לחייו, אחרת הוא לא ירים כוסית. (שותה) הנה, סוּס-קוּש. (מושיט לו את הקערה)

          נו, בשבילי. לא? לא שותה? אתם רואים, רבותי, אפשר להביא את הסוס עד השוקת; אבל הוא יחליט אם הוא כן לוגם או לא לוגם.

סומרטון: מוסר-השכל יפה עם הדגמה היסטורית.

רקדן שני: תרביץ בכינור, פאפא-נֶסֶר, תרביץ.

נסר:מתי שרק תגידו, זאטוּטים. קדימה לחיי רגל ימין! – (הכינור לא מנגן) מה זה! אף מילה במיתרים שלך? נדמה לי, זאטוּטים, שהכלי שלי חטף הצטננות פתאום.

בנקס הצעיר (הצידה): תחבולת-חבלה של המוּשי שלי; טום השחור בעסק.

כולם:  מה קורה לך, פאפא-נֶסֶר?

בנקס הצעיר: טוב, מה אתם רוצים שהוא יעשה? אתם שומעים שהכינור שלו אילם.

נסר:  אני שם את האוזן על הכלי שלי שהכינור המסכן מכושף. ניגנתי ממש הרגע את "הפרחים של מאי" מתוק כמו יקינטון. ועכשיו הוא לא מזיז את קצה השערה. אתם רואים, אני יכול להוציא ממנו מוזיקה כמו חיפושית מקקה של פרה.

בנקס הצעיר: תן לי רגע, פאפא-נסר. פעם אחת בחיים תהיה חייב לסוס-עץ אמיץ. אני אנגן וגם ארקוד. (הצידה): מושי, תן חופשי.  

כולם:  כן, קדימה.                     

          (הכלב מנגן. הרקדנים רוקדים. בסוף המחול, נכנסים שוטר וקצינים)

שוטר: מספיק לצהול! זה זמן עצוב מדי.

          סר ארתור קלארינגטון, את עזרתך

          אדרוש, בשם המלך, לעצור את

          שני הרוצחים, וּוֹרְבּק וסומרטון.

סר ארתור: הה! רוצחים חד וחותך?

סומרטון: הה, הה, הה! זה העיר בי דיכאון.

וּוֹרְבּק: ולי חתך את השמחה. רוצחים?

שוטר: האישומים הם, ג'נטלמן, חותכים.

          (לסר ארתור): זה בטח יספק אותך, אדון.

          (מראה את פקודת המאסר שלו)

            אני מקווה שתצייתו בשקט,

          זה רק יועיל לכם.

וּוֹרְבּק וסומרטון: מכל הלב, אדון.

בנקס הצעיר (הצידה): הנה לוקחים את היריב שלי להיות בשר תליינים. טום אמר לי שהוא זומם איזה פיסת נְבָלָה. - רֵעים ורקדנים, אתם רואים שאיש לא מצייץ ואיש לא מרקד. החדשות על הרצח הרגו את המחול. אתם שהולכים ברגל, שלום לכם. אני - לדהור. בוא, מוּש.

          (יוצאים בנקס הצעיר והכלב)

נסר (משמיע צליל בכנורו): היי? לא, הכינור שלי חזר לעצמו עכשיו, אבל לא אכפת לי. אני חושב שהשטן יצא לשוטט בינינו היום. אני אשמור עכשיו שלא תחטוף לי שוב התקף, אם אני יכול.

          (יוצאים נסר והמרקדים)

סר ארתור (לשוטר): כל זה מחריד מאד, מזעזע. 

          אבל אם, איך אומרים, הזמן יחשוף

          אמת, אני מוכן להישבע

          בנשמתי על חפותם של שני

          האדונים האלה. אבל אין

          ברירה, יש לציית לסמכותך, סר.

וּוֹרְבּק:   הו, ברצון רב, סר. מכה ממש

          ברוכה זאת. לא הייתי מקבל

          שום אושר בעולם בחפץ לב

          כזה. (לסומרטון): בוא, אל תִפְחד, סר. אין שופט

          או עֵד שיכולים לכלוא אדם

          שהמצפון שחרר אותו.

סומרטון:                              שלי

          ניצב בטוח על קו המשווה,  

          צועד איתן, אף צל לא מלווה.

          (יוצאים)


מערכה 4, תמונה 1 -


נכנסים בנקס הזקן ושלושה או ארבעה בני כפר.

 

בנקס הזקן: הסוס שלי הבוקר נוזל ריר משהו נורא מהנחיריים, שרק אתמול הוא עוד היה נקי כמו כל בן-אדם פה שבא ישר מהספּר. וזה, שאני אמות אם לא ככה, רק בגלל המכשפה החרופה [/ המזולעפת] הזאת, אמא סויר. 

בן-כפר ראשון: תפסתי את אשתי אצלי בגורן עם משרת מהעיר שלנו אדמונטון חובטים ביחד שיבולים וטוחנים דגן כמו שדים: משתבְּלים- מתדגדגנים, משתבלים-מתדגדגנים. וכשחקרתי את הבּואֵשֶת-איש שלי למה היא עשתה את זה, היא נשבעה לי במצפון שלה שהיא מכושפת, ואיזה מכשפה יש לנו בסביבה חוץ מאמא סויר?

בן-כפר שני: תפטרו את העיר ממנה, אחרת כל הנשים שלנו לא יעשו כלום חוץ מלרקוד על ראש כל תורן ולהתלפף על כל מוט.

בן-כפר שלישי: הפרות שלנו נופלות, הנשים שלנו כושלות, הבנות שלנו מועדות והמשרתות מתגלגלות. ואנחנו בעצמנו לא יהיה לנו כוח לעמוד אם החיה-רעה הזאת תמשיך ללחך בתוכנו.

          (נכנס ו. המלוק עם קש של גג ולפיד)

המלוק:  לשרוף את המכשפה, המכשפה, המכשפה, המכשפה, המכשפה!

כולם:  מה יש לך שם?

המלוק:  חופן של קש שנתלש מגג של צריף שלה; ואומרים, כשזה בוער, אם היא מכשפה היא תבוא מייד בריצה.

בנקס הזקן: תדליק את זה, תדליק את זה! אני אעמוד בינך לבין הבית נגד סכנה.

          (כשזה בוער, נכנסת המכשפה [אליזבת סויר])

אליזבת סויר: מחלות, מגפות, קללה של אשה זקנה ילכו אחריכם ויפלו עליכם!

כולם:  באת, זקנה בלה?

בנקס הזקן: זונה מיוחמת, בוער לך בזנב?

בן-כפר ראשון: הקש הזה יותר טוב ממושבעים להוכיח שהיא מכשפה.

כולם:  'סתלקי, מכשפה! תכו אותה, תבעטו בה, תבעירו אותה באש!

אליזבת סויר: שחֶבר נחשים ירצח אותי? הצילו, הצילו!

          (נכנסים סר ארתור קלארינגטון ושופט)

כולם:  תלו אותה, תכו אותה, הרגו אותה!

שופט: מה זה? חדלו מהאלימות הזאת!

אליזבת סויר: להקת מנוולים, כנופיה של תליינים צמאי-דם החליטה לענות אותי, אני לא יודעת למה.

שופט: אבוי, אדון-שכן בנקס, אתה ראש חבורת זדון? בושה! להתעלל באשה מבוגרת!

בנקס הזקן: אשה? חתולת-גיהינום, מכשפה! כדי להוכיח שזה מה שהיא, בקושי הספקנו להבעיר את הקש מהבית שלה, ישר היא באה בריצה כאילו השטן שלח אותה בחבית אבק-שריפה; והתרגיל הזה מוכיח שהיא מכשפה בטוח כמו שאבעבועות בחוטם זה סימן שהבן-אדם חולה זונות. 

שופט: באמת, באמת! לשרוף לה את הקש? מגוחך! היזהרו, רבותי, במה שאתם עושים. אם ההוכחות שלכם לא יבואו חמושות טוב יותר, במקום להפוך אותה למכשפה, תוכיחו שאתם טפשים מטומטמים.

כולם:  טפשים?

שופט: טפשים גמורים.

בנקס הזקן: בבקשה ממך, אדון שופט מה-קוראים-לזה, תקשיב לי רק דבר אחד. השדה המרטננת הזאת לא חייבת לי, אני יודע, שום סימפטיה מאז שהסתכסכתי איתה.

אליזבת סויר: ושברת לי את הגב במכות.

בנקס הזקן: אני אשבור אותו כפול.

אליזבת סויר: באמת?

שופט: אסור לך לאיים עליה; זה נגד החוק. המשך.

בנקס הזקן: אז ככה, אדוני, מאז, מכיוון שיש לי פרה חום-אפרפר בחצר האחורית, רק אני הולך לשם או שם עליה עין, ותהרוג אותי, ישר אני חייב, רוצה או לא, גם אם זה קורה עשר פעמים בשעה, חייב לרוץ אל הפרה להרים לה את הזנב ולנשק - כבודו יסלח לי - את הישבן של הפרה שלי, עד שכל העיר אדמונטון כבר משתינה במכנסיים מלצחוק עלי עד עפר.

שופט: וזה בגללה?

בנקס הזקן: אלא בגלל מי, לעזאזל? איזה בן-אדם יהיה מספיק חמור להיות כזה תינוק אם הוא לא מכושף?

סר ארתור: לא, אם היא מכשפה, וכל הנזק שהיא עושה נגמר במהתלות כאלה, אולי היא תחמוק משריפה.

שופט: די, די; בבקשה אל תציקו לה. היא נתינה, ואסור לכם להיות שופטים מטעם החוק, להרביץ לה איך שמתחשק לכם.

כולם:  לא, לא, נמצא מספיק מקלות שכבר ירביצו לה.

בנקס הזקן: בדיוק! בשביל זה יש לי שפתיים? לנשק לפרה שלי את ה - !

          (יוצאים בנקס הזקן ובני הכפר)

אליזבת סויר: ריקבונות ותחלואים מזוהמים יאכלו אתכם עם כל המשפחה!

שופט: עכשיו אין פה אף אחד, אמא סויר, חוץ מהג'נטלמן הזה, אני ואת. הבה נפנה לכמה שאלות מתונות; יש לך תשובות מתונות? אמרי לי בכנות ובגילוי לב בלי כפיה - נעשה כמיטב יכולתנו לגמול אותך אם כן - את מכשפה או לא?

אליזבת סויר: אף טיפה!

שופט: אל תהיי כל כך זועמת.

אליזבת סויר: אף טיפה. אף אחד, רק זבלים בני-כלב נובחים לי ככה. לא, הלוואי שהייתי! אם כל זקנה מסכנה היתה חוטפת יריקות כאלה משרצים -  השמצות, בעיטות, מכות -  כמוני יום-יום, אז כדי לנקום היא היתה חייבת להפוך למכשפה.

סר ארתור: ואַת, כדי לנקום, מכרת את נשמתך לשטן.

אליזבת סויר: שרק תשמור ממנו על שלך.

שופט: את חצופה מדי ומרירה מדי.

אליזבת סויר: חצופה? מותר לו לשלוח את הנשמה שלי לשטן יותר משמותר לי את שלו? מה הוא, בעל-הבית של הנשמה שלי להשליך אותה כשבא לו מכל המדרגות?

שופט: את יודעת אל מי את מדברת?

אליזבת סויר: בן-אדם. אולי לא בן-אדם. בני-אדם בבגדים מבריקים, שמבחוץ הם עמוסים אותות-כבוד ומדליות, בפנים הם עקומים הרבה יותר ממני, ואם אני מכשפה, הם יותר מכַשֵפִים.

סר ארתור: את כלב-דם בזוי של גיהינום. - ועכשיו, אדוני, תן לי לומר לך, פה-שם-ובכל-מקום היא ידועה בתור אשה שמחזיקה רוח שמוצץ אותה.

אליזבת סויר: תוכיח.

סר ארתור: שקט, שקט. אני יכול, אם יש צורך, להביא מאה קולות, ממש פה באדמונטון, שיכריזו עלייך בקול רם בתור מכשפה מושחתת בסתר.

אליזבת סויר: הה, הה!

שופט: את צוחקת? למה את צוחקת?

אליזבת סויר: על השם שלי, השם המפואר שהאביר הזה מדביק לי - מכשפה!

סר ארתור: בבקשה, אדוני, פנה דרך, תן ללשון שלה לדהור.

אליזבת סויר: מכשפה? מי לא?

          שלא תבוז לשם העולמי

          הזה אם כך. מה הן כל היצורות

          האלה שלכם המרוחות

          איפור בחצרות של שליטים,

          זימה בְּעפעפיים בוערים

          לשרוף נִשמות גברים ביצרים,

          שדיים ערומים כדי לפתות

          רק לְטומאה ושחיתויות סוטות?

שופט: אך הן לא פועלות כמוך.

אליזבת סויר:                          לא-לא,

          יותר גרוע. אלה בִּקסמים

          עושות מאחוזות שלמות ארון

          בגדים, הופכות שוורים ומחרשות

          למרכבות-פאר עם זוג סוסים,

          וגדוד עובדים ענק לסנוב-סלון

          אחד תוצרת פְרָנְס. חסר לכם

          מכשפות-עיר שהופכות את רווח

          הבעל, מַחְסנים שלמים של רווח,

          לשולחנות של חטא מעדנים?

          אוכלות בְּחודש חסכונות שנים?

          ואלה לא מכשפות?

שופט:                           כן, כן;

          אבל החוק על אלה לא מעיף

          מבט כלל.

אליזבת סויר:           אז למה עלי כן, או

          על כל סחבה כחושה קשישה? פעם

          הדר-כבוד כיבד את השֵֹיבה.

          היום אשה זקנה שהשנים

          עשו לה רע, אם היא גם ענייה

          קוראים לה סרסורית או מכשפה.

          אלה המכשפות הנחותות,   

          האחרות - מכשפות צמרת,  

          בגד-חג לשטן.                    

סר ארתור:                    אַת לא אחרת.       

אליזבת סויר: זאת שבפה שלה רוח-סופה

          יושבת להעיף גבר מתוך

          עצמו, ולטלטל לו את הראש

          מכר-נוצות רך אל סלעים, סופות,

          קללה כזאת היא לא מכשפה?

          עורך-דין שמושך בתקווֹת דונג

          לקוח מאמין, כמו שמפתים

          דבורים מהכוורת, להפיק

          אצלו חלות דבש - הוא לא מכשף,

          לא הוא!

סר ארתור:             אך המכשְפים האלה לא

          מגלגלים סחורות של גיהינום

          כמוך וכשכמותך, שבעד מילה,

          מבט, פחם לאח, תרצחנה בני-

          אדם וילדים ועדרים.

אליזבת סויר: תגיד את זה, סר, למי שעושָה כך.

          מאשימים אותי שאני אחת

          כזאת?

סר ארתור:          כן, בשבועה.

אליזבת סויר:                        מי-זה יעז

          להישבע שאי-פעם אני

          פיתיתי נערה, תקעתי וו

          זהב בתום שלה, כדי שכבודה

          יאבד, וכשאבד אפילו לא

          שילמתי עליו אגורה? ויש

          בני רפש שעשו זאת. מכשְפים-

          גברים יודעים, גם בלי שמלתעות

          החוק יתיזו טיפת-דם אחת,

          למכור מטבע מזויף בתור

          זהב טהור.

סר ארתור:              לפי דבר אחד

          שהיא אמרה, עכשיו אני יודע -

          היא מכשפה, ואני לא מעז עוד

          לדון עם השדה.

שופט:                          אז בוא. - זקנה,                 

          לכי להתפלל לתקנה.

          (יוצאים סר ארתור קלארינגטון והשופט)

אליזבת סויר: לחוּרבּנוֹ.

          (נכנס הכלב)

                                טום בן יקר, ברוך

          הבא! קורעים אותי פה לגזרים,

         גדוד בני-כלבים ננעץ בי, כי אתה

          חסר. נחם אותי; כבר תקבל

          את הפטמה.

כלב:                         בּאוּו-וּוָאוּ! רוצֶה עכשיו.

אליזבת סויר: אני מיובשת מקללות ורוגז,

          אין לי עדיין דם כדי להרטיב

          את השפתיים המתוקות שלך פה.

          עמוד על שתיים. בוא נשק אותי,

          טומי שלי, תחליק לי קצת קמטים

          במצח אם תיתן רק לצלעות

          הישישות שלי לחרוק בעונג

          מהלהטוטי-פִּקחוּת שלך.

          אה, מה עשית, טום? בוא לדגדוג.              

          (הם מתחבקים)

          זרקת מום בַּסוס כמו שביקשתי?

כלב:    כן, והילד היונק - סוּלק.

אליזבת סויר: הו, הו, דובשן שלי, אוצר קטן

          שלי! אף ליידי לא אוהבת את

          הקוף שלה, התוכי או הכלב

          כמו שאני אותך.

כלב:    המשרתת חובצת חמאה תשע שעות, ולא יוצא.

אליזבת סויר: שיאכלו גבינה וייחנקו.

כלב:                                   היה לי

          בידור נדיר שם עם הליצנים

          המרקדים.

אליזבת סויר:           הייתי מרקדת

          מהגוף החוצה להקשיב לך.

          אבל, תלתל חמודי, הסוסה

          הזאת, הבהמה אַן רַטְקְלִיף עם

          הפה המלוכלך, שעל חת'כת

          סבון שליקקה החזירה שלי

          הכתה אותה, כמעט עשתה אותה

          נכה; מה, לא ציוויתי שתצבוט

          לה את הלב למוות, לזונה?

כלב:    באוּו-וּואוּ-וּואוּ! תסתכלי הִנֵה יותר מזה.

          (נכנסת אן רטקליף, מטורפת)

אן רטקליף: תראו, תראו, תראו! האיש בירח בנה טחנת-זרע, ואיך רצים לשם מכל רובע בעיר לטחון.

אליזבת סויר: הו, הו, הו! אני מודה לך, בן-תערובת-מותק!

אן רטקליף: הוֹי-דִי-דָה! מוגלה על המסננת הרקובה של השטן! כל גרגר זהב נשפך לכיס של העשירים, כולרות, ולעניים נשאר רק סובין. היי-טי-די-דם! את לא אמא סויר?

אליזבת סויר: לא, אני נוטריונֶר.

אן רטקליף: באמת? בבקשה תן לי לשרוט לךָ את הפרצוף, כי העט שלךָ פשט להרבה אנשים גדולים את העור. אתה תעשה עסקים טובים בפגרה של בית-הדין, כי מנוולים וטפשים שורצים בכל כפר. אני רוצה לתבוע את אמא סויר, והחזירה שלה עצמה תעיד נגדה.

אליזבת סויר (לכלב): תיגע בה לְנֶגַע.

          (הכלב נוגע באן רטקליף)

אן רטקליף: הו, העצמות שלי עשויות טלאים-טלאים, והן מתפרקות. יש לי חֵמֶת-חלוּלים בגרון. תקשיבו איך זה מצפצף לו עם דוּדְל, דוּדְל, דוּדְל, דוּדְל. ברוך הבא, שוטרים! ברוך הבא, שטן! ידיים, ידיים! תנו ידיים ולרקוד סביב, סביב, סביב.

          (נכנסים בנקס הזקן, בנו בנקס הצעיר הליצן, רטקליף הזקן ואנשי כפר)

רטקליף הזקן: היא פה. אוי לי, אשתי המסכנה פה!

בנקס הזקן: תפשו אותה חזק, ותכניסו אותה לאיזה חדר סגור, מהר, כי היא כמו הרבה נשים נשואות, משוגעת מוחלטת.

בנקס הצעיר: המכשפה, אמא סויר! המכשפה, השטן!

רטקליף הזקן: הו, אשתי המסכנה! הצילו, רבותי!

          (רטקליף הזקן ואנשי הכפר נושאים אותה החוצה)

בנקס הזקן: את רואה את העבודה שלך, שרה אמנו.   

אליזבת סויר: העבודה שלי? אם היא וכולכם ביחד פה תרוצו משוגעים, זאת עבודה שלי?

בנקס הצעיר: לא, במצפון שלי, היא לא תפגע בזבוב-שד בן שנתיים.

          (נכנסים רטקליף הזקן והשאר)

            נו מה! מה נהיה איתה?

רטקליף הזקן: כלום. היא נהפכה לכלום חוץ משלד עלוב של אישה אומללה. היינו בידיים שלה כמו קני-סוף בסופה אדירה. חרף הכוח של כולנו היא פרצה והתנתקה, וכשהפה שלה פולט רק "השטן, המכשפה, המכשפה, השטן", פיצחה לעצמה את המוח, וככה מתה.

בנקס הצעיר: זה אין-מה-לעשות-חוק שבן-אדם, כמה חכם שלא יהיה, כשהמוח שלו מתפזר - מתפגר.     

בנקס הזקן: רבותי, תקשיבו לי, בואו ביחד לשופט. - סחבה, את עשית את זה ואת תשלמי על זה.

אליזבת סויר: בנקס, אני יורקת עליך.

בנקס הזקן: תשיגו צו קודם לחקור אותה, ואז שתישָלח לכלא. זה לבד מספיק, גם אם היו מוחלים לה על כל הנוולויות האחרות שלה, לשרוף אותה בתור מכשפה. - יש לך רוח, מספְּרים, בא אלייך בצורה של כלב; אנחנו נפגוש את הבן-כלב איזה יום זה או אחר. וכשנפגוש, אם הוא לא השטן בעצמו, הוא ילך נובח לכלא בשלשלת אחת, ואת בשנייה.

אליזבת סויר: שיתלו אותך אַתה בשלישית, ותצרח עד מחרתיים.

בנקס הצעיר: איך, אבא? אתה תשלח את היצור-מסכן-אילם נובח אל הכלא? מי שיביא אותו לנבוח יביא אותי לשאוג.

בנקס הזקן: כי למה, ילד מטופש? אתה מכיר אותו?

בנקס הצעיר: לא חשוב אם אני כן או לא. מגיע לו ערבות, אני בטוח, לפי החוק. ואם לא יאמינו למילה של הכלב, לשלי יאמינו.

בנקס הזקן: אתה תערוב בשביל כלב?

בנקס הצעיר: כן, או גם-כן כלבה, אם הם חברים שלי. אני אשכב רתוק באזיקים לפני שיזיקו לְגוּר-בּוֹי. אף כלב לא יכבול אותו בכלא. ימי המלונה שלו עוד לא הגיעו, אני מקווה. 

בנקס הזקן: איזה מין כלב זה? ראית אותו פעם?

בנקס הצעיר: אם ראיתי? כן, ונתתי לו עצם ללעוס עשרים פעם. הכלב הוא לא פודל חנפן שמפטם את הבטן בכשכוש זנב כוזב. והוא גם לא כלב-ציד של בעל-בית, שמפתה את האדון לצוד לו ברווזים פעמיים-שלוש בשבוע בזמן שהגברת מתברווזת לה בבית כמו ארנבת. זה גם-כן לא כלב טורף בּוּר-ועַם-האמְסְטָף, עם פרצוף מהתחש, או איזה קאקער-ספאנייל פחדן שצועק באוו-וואו-וואו ובורח. והוא גם לא הכלב השחור שמשוטט בסביבה כל פעם שמגרדמים בן-אדם לתליה.  

בנקס הזקן: לא, אדון-מר-בן-אוויל, אלא הכלב של שער גיהינום. 

בנקס הצעיר: ואני אומר, אדון-מר-אב-אוויל, שזה שקר.  

כולם: הוא מכושף.

בנקס הצעיר: שקר גס גדול כמוני. כל שופט בן-כלב או פרקליט בן-שטן ישתה עם הגור הזה במצפון שקט כמו עם המִשְתַכְּלֶבֶת שלו.

כלב:    באוו, וואו, וואו, וואו!

כולם:  הו, הכלב כאן, הכלב כאן!

בנקס הזקן: זה היה קול של כלב.

בנקס הצעיר: קול של כלב? אם הקול הזה היה של כלב, איזה קול היה לאמא שלי? הנה אני כלב; באוו, וואו, וואו! זה אני נבחתי ככה, אבא, לעשות מכל הליצנים האלה חוּכים-ואיטלוּלים.

בנקס הזקן: לא יאטללו בנו יותר. קדימה, אם ככה, לשופט להשיג צו, ואז, סבתא-מאמא, נראה איך תתפרי עוד כישופים בַּמחט.

אליזבת סויר: ואנקר לך את העיניים. לכו, טפשים מחרחרים!

          (יוצאים בנקס הזקן, רטקליף הזקן ואנשי הכפר)

בנקס הצעיר: משמוּשי, או-טו-טו קלקלת את הכל עם הבאוו-וואו שלך. מזל שקפץ לי פתאום איזה להטוט-כְּלַב-הַב-הַב. אני מכושף, קטנטן-בזיל-הזול שלי, לאהוב אותך - אח, כלבת! מה שעשית במחול הזה, הייתי מלקק אותך בַּפֶּה עם רוק. אני לא מעיז להישאר. שלום, משמוש, אַפּוֹן-של-כלב-בן-זונה. שלום, מכשפה.

          (יוצא)

כלב:    באוו, וואו, וואו, וואו.

אליזבת סויר: אל תתייחס אליו, הוא לא שווה שתדאג. זנק על בשר-ציד יותר יפה, האביר עם הפה המלוכלך, סר ארתור הנחש. תעוט עליו, טומי שלי, תְלוֹש לו את הגרון. 

כלב:    לא, כבר יש כלב נושך שם - המצפון שלו.

אליזבת סויר: זה כלב-דם בטוח. בוא נשחק בִּפְנים.

          מספיק עמל שחור. עכשיו קצת נהנים.

          (יוצאים)


מערכה 4, תמונה 2 -


נכנסת קתרין; מיטה נדחפת קדימה, ועליה פרנק סורני, בתנומה.

 

קתרין: גיס, פרנק! שינה כה עמוקה? זה טוב.

פרנק סורני: לא, לא אני. זה שפצוע פה, (מצביע על לבו)

            כמוני... כל שאר הפצעים שלי

          סתם עקיצות יתוש עלוב - אבל

          זה שדימם ולוּ רק פעם פה

          חסוּך מרפא לנצח.

קתרין:                              אח יקר,

          (כי אחותי עכשיו צריכה לגדול

          בך) על אף שאובדנה מכה

          אותך קשות, וגם אותי לעומק,

          אנא אל תהיה אכזר, כי גם

          אותי זה יהרוג, לראות אותך

          גווע מיגון חסר אונים.  

                             [/ גווע מרוב צער חסר ישע.]

          יקר אהוב, בוא שב, ואם תמצא

          לעצמך מרפא, יהיה גם לי

          טוב.

פרנק סורני:     אשתדל.

קתרין:                         אני מודה לך.

          מה אתה מחפש סביב?

פרנק סורני:                             כלום, כלום;

          אבל חשבתי, אחותי.

קתרין:                             מה, לב

          יקר, מה?

פרנק סורני:            מי חוץ מטפש יהיה

          כך מרותק אל המיטה כשיש

          כל כך הרבה מקום להתהלך בו?

קתרין:   למה אתה מדבר כך? באמת

          אולי תישן.

פרנק סורני:              לא, אני לא הוזה.

          כוונתי היא - אם נשדדתי כך,                   

          למה לנשמתי, שהתחתנה

          איתה, לחיות בְּגירושין, במקום

          לרוץ בעקבותיה? למה לא

          אלך יד ביד עם המוות כדי

          למצוא את אהובתי?

קתרין:                              זה באמת

          יהיה יפה, כששעתך תגיע.

          כשיִשָּׁלַח המוות לְזַמֵּן

          אותך, תפגוש אותה בלי שום ספק.

פרנק סורני: ולמה לא ללכת בלי זימון?

קתרין: כן, אח, יכולת, אילו כאן הכל

          היה נגמר. השאלה היא רק

          לאן תלך אחר כך.

פרנק סורני:                       צדקת, אחות.

          גם אם אדם נדד מאה שנים

          פה על גשר הזמן המתנודד,

          הוא לא השלים אלפּית ממסלולו.

          כל החיים - רק נדודים למצוא את

          הבית. כשאנחנו מסתלקים,

          הגענו. כמה שאדם היה

          שמח אילו כאן היה הסוף

          של המסע. אז לא היה נדרש

          לתת חשבון כמה טוב או כמה

          רע הוא ניווט את נשמתו על פי

          מצפן שמיים או הגיהינום;

          איך כשנִתֵב מנע מן הספינה 

          חוף טוב, עד שבנמל החטא עגנה;

          עד כמה בציוד יקר חיבל;

          ועד כמה חרג כרב-חובל

          מסמכותו. זה צדק טוב מאד,

          לשדוד ולא לשמוע על כך עוד.

          אך אז אדם הוא כמו חיה - פחות!

          דמי-מוות הם תשלום ברוך, אחות.

קתרין: ברוך או מקולל. והלוואי

          שאשלם - ואשלם, אני

          יודעת - כמגיע לבוגד

          הזה, לסומרטון השד הזה,

          שפעם בעיני נראָה מלאך.

          מי חוץ מהנבל הזה שפעם

          אהב אותי, היה, עם הנשמה

          של וּוֹרְבּק, ממשכן את נשמתו

          בגיהינום לנקום באחותי

          המסכנה?

פרנק סורני:             חלאות! זוג של חלאות

          בלי רחמים! אל תדברי בהם עוד.

קתרין: כל הדיבור הזה, נראֶה, מכאיב

          לך.

פרנק סורני:    הוא לא עושה לי טוב, בטוח.

          אני משלם על זה בכל מקום.

קתרין: הפסקתי, די. תאכל, אם אתה לא

          יכול לישון. יומיים כבר שלא

          טעמת כלום. - ג'יין, זה מוכן כבר?

פרנק סורני:                                        מה

          מוכן? אה, מה מוכן?

          (נכנסת משרתת עם עוף)

קתרין: הכנתי לך עוף צלוי. מתוק,

          תאכל?

פרנק סורני:         מין תיאבון בריא פתאום; כן -

          יש פה אחד בבית, מנגן

          יפה - ילדה טובה, בואי גם נשמע

          אותו, אה?

קתרין:                בטח, אח יקר. 

          (יוצאת המשרתת)

            אילו ניגנתי, איזו נעימה 

          הייתי מנעימה לך באוזן.

          (מוזיקה מתנגנת)

            חכה, סדר את הכרית שלך,

          ותתרומם טיפה יותר גבוה.

פרנק סורני: אני עכשיו מדי גבוה, לא,

          אחות?

קתרין:                לא, לא, זה טוב; זלול, זלול. - סכין.

          פה אין סכין. תן לי למצוא, אח, את

          שלך.

          (היא מרימה את מעילו.

         נכנס הכלב, מצטמרר כמו משמחה, ורוקד)

פרנק סורני:     אחות, הו לא, אחות, אני

          מרגיש פתאום נורא, לא מסוגל

          כלום לאכול.

קתרין:                       לא, ועוד-איך תאכל.

          מחוֹסר של מזון אתה כל כך

          חלש. (מגלה סכין) הה! - אין בכיס שלך. אני

          אלך, אביא סכין.

פרנק סורני:                     כן? טוב, הכל טוב.

             (היא יוצאת. הוא מחפש בכיס אחד, ואז בכיס השני. הסכין נמצא. הכלב רץ החוצה.

               פרנק סורני שוכב על צידו. רוחה של סוזן אשתו השניה באה אל מיטתו. הוא נועץ בה את מבטו, ובפנותו לצד השני, היא נמצאת גם שם. בינתיים, וויניפריד כנער-משרת נכנסת, עומדת לרגלי מיטתו בעצב. הוא, מבוהל, מתיישב, זקוף. הרוח נעלמת)

            מי זה?

וויניפריד:            יצור אבוד.

פרנק סורני:                        כן, גם אני. -

          ווין? הו, הבּן-בת-לוויה שלי!

וויניפריד:  למענך נשאתי על עצמי

          צורת זיוף, אבל אני נושאת

          לב נאמן לך כמו זה שלך.

פרנק סורני: אילו שלי גר עם שלך בבית

          אחד! כרעי פה ברך על ידי.

          בצד הזה עכשיו! איך, איך העזת

          לבוא ללעוג לי משני הצדדים

          של המיטה?

וויניפריד:                    מתי?

פרנק סורני:                          מה, לפני רגע;

          לנעוץ בי עין, להישיר אלי

          מבט ובתנוחות כה מוזרות,

          לטרוף לי את הנפש עם פרצוף

          שמצוירות עליו אלף רוחות

          שזה עתה זינקו מתוך הקבר

          כדי להשליך אותי לְתכריכים.

וויניפריד:  לא, האמן לי, התקרבתי רק

          עד כאן, למראשות המיטה שלך,

          קיבלתי את רשות הבית - כי

          הצגתי את עצמי בתור סייס

          שלך - לבוא לראות את אדוני

          במחלתו.

פרנק סורני:            אז זה היה חלום

          תעתועים, טחנת-רוח של

          המוח מחוֹסר שינה.

וויניפריד:                         הלוואי

          שלא אישן לעד אם רק תנוח.

          אבל אתה הפלת רעם על

          ראשך, שאת קולו אין להשתיק      

          בן רגע. איך יכולת לְרקֵד

          בחתונת אשה שניה, כשעוד

          לא נפרדה ממך המוזיקה

          שהתנגנה בחתונה שלי? הה,

          זה היה רע! מי שמבקש כך יד

          ועוד יד - כל הגוף בסוף יחסר

          לו.

פרנק סורני:   וויניפריד, הדלת שם סגורה?

וויניפריד:                                           כן.

פרנק סורני: אז שבי, ואחרי שתשמעי       

          אותי, שפכי ים של דמעות. אבל

          אני, כדי להציל את שתי עינייך

          אלה מבְּכי, כשבאתי כדי לכתוב

          ספור על שנינו, במקום דיו, טבלתי

          עט מר בדם; אז, כשאמרתי לך

          שלום, יצאתי כמו שודד לבזוז

          כל כסף שאוכל לשים בכיס.

          כדי לשמח אב הרגזתי אֵל.

          ליצוק שתי טבעות לתוך אחת חתרתי,

          עשיתי עבודה רעה, בלי כלום נותרתי;

          איבדתי גם אותה וגם אותך.

וויניפריד:  ידוע לי, היא מתה, אך אני 

          שלך עדיין.

פרנק סורני:             לא, אותה רצחה

          היד הזאת, וכך איבדתי גם

          אותך.

וויניפריד:           אוי לי!

פרנק סורני:                    שקט, כי אַת העד

          שלי, המושבעים והשופט.

          אז שקט, שבי, ואספר הכל.

          (כשהם מתלחשים, נכנסים בקצה אחד של הבמה קרטר הזקן וקתרין, הכלב בקצה השני, מלטף בכפותיו ברכות את פרנק סורני.)

קתרין (לקרטר הזקן): רצתי כמו משוגעת מעלה-מטה

          למצוא אותך, כי אני עמוסה

          בחדשות הכי כבדות שאי-

          פעם נשאה הבת שלך.

קרטר הזקן:                          מה, הוא

          מת, הבחור?

קתרין:                   מת, אדוני! הו אבא,

          אנחנו מרוּמים. אומרים לך

          שהרוצח שר "שלום" בכלא,  

          והוא כאן, צוחק. תראה את זה, תראה -

          (מראה את הסכין במעיל של פרנק סורני)

            סכין עם דם בכיס שלו.

קרטר הזקן:                             אוי, תנו

          לי סבלנות, שמיים!

פרנק סורני:                          הסכין,

            סכין, סכין!

קתרין: איזה סכין?

          (יוצא הכלב)

פרנק סורני:              לחתוך את התרנגולת,

          תרנגולת שלי. אבא, תהיה

          אתה פורס בשר שלי.

קרטר הזקן:                            בבקשה.

קתרין (הצידה): השד נותן לפשע מצח נחושה.

פרנק סורני: התיאבון והראיה מסתלקים לי; משהו לא בסדר אתי.

קרטר הזקן: מאמין לך, ילד; אני שראיתי כל כך הרבה ירחים תוקעים את הקרניים שלהם במצח של אחרים להכות אותם בשגעון, ואת שלי ניצל ונשאר בריא; אני שאף פעם לא הוצאתי פרוטה על בדיקת שתן, ונשארתי יציב כמו מצפון של בן-אדם כשהוא הולך למות, אני הייתי צריך לזעוק כמוך "משהו לא בסדר אתי" אם הייתי מרגיש את שק הרעל של המורסות שלך. איי, נבל מסכן! איי, ממזר פצוע שלי! אני רק מצטער שעכשיו יש לי מעט תקווה בשבילך.

פרנק סורני: אז הרופא אומר שהפצעים

          שלי מסוכנים?

קרטר הזקן:                   כן, כן, ואין

          שום דרך בשבילך חוץ מאחת.

פרנק סורני: אח, אילו רק פתח אותם!

קרטר הזקן: אני אלך לקרוא לו. זה יהיה יום חג בשבילי לראות אותך כמו שהייתי מתפלל.

          (יוצא להביא שוטרים)

פרנק סורני: זקן יוצא-מן-הכלל טוב.

וויניפריד (הצידה): פשע שחור כפליים לנצל

          את טוב לבו. (בקול רם): אדון, איך המרגש?

פרנק סורני: די טוב עכשיו, ילד. יש לי בבטן

          דגדוג כזה מוזר. בא לי לטרוף.

          ילד, תחתוך לי.

וויניפריד (הצידה):              בי חתכת, זה

          בטוח. (בקול רם): רגל או כנף, סר?

פרנק סורני:                                         לא,

          לא, לא; כנף. (הצידה): לו רק היו גם לי

         כנפיים לעופף אל המגדל שם.

          כדור ברזל מכביד עלי.

          (נכנס האב קרטר הזקן, עם גופתה של סוזן בארון, שנישא בידי שני משרתים)

                                         מה זה?

קרטר הזקן: זה? מה? אה, עכשיו אני רואה אותה; זה הנקבה הצעירה שלי, הבת שלי, 'סתכל-אתה, ובגלל שהיא שמעה שאתה ממזר גדול בלהקיז דם, היא מביטה מהמעון שלה החוצה וקוראת "הצילו! הצילו! עצרו את האיש הזה! אותו אני צריכה, או אף אחד!"

פרנק סורני: בשם הרחמים, סלק אותה.

          תראה, עין אחת שלה פקוחה

          ולא מרפה מהפנים שלי.

קרטר הזקן: אתה עוצם לה שתיים, מנוול. אבל תראה, היא מוכנה להלוות לך אחת שוב כדי למצוא את הרוצח, וזה אתה. 

פרנק סורני: זקן, זה שקר מסריח! [/ זקן, זה שקר אסור!]

קרטר הזקן: אתה תסריח בבית-סוהר! [/ אסור אתה תהיה] – רוצי להזעיק שוטרים.

קתרין: הו זוהמה בלי רחמים!

          היא כבר היתה, גם אם לא נטמנה עוד,

          בקבר בשבילי; אבל אתה

          פרצת אותו שוב לשלוף את הגופה;  

          עיני טבעו, והנה באה עוד סופה.    

קרטר הזקן: קראי לשוטרים.

          (יוצאת קתרין)

פרנק סורני: בשביל מי?

קרטר הזקן: בשבילך, שרץ, שרץ! יש סכינים שחרוט עליהם איזה חרוז מטופש, אבל על שלך יש פזמון תועבה. תביט! הו, הוא מצופה בדם-הלב של אשתך השנואה, הבת האהובה שלי. מה אתה אומר על הוכחה כזאת? היא לא חדה? היא לא חותכת? אתה לא יכול לענות ביושר בלי לב רועד על החידוד הזה, החידוד החד מתער ושותת דם.  

וויניפריד:  אנא ממך, סר,

          די להכות בו; הוא כבר מת, תראה.

קרטר הזקן: הו, אדוני, אתה שמרת לו על הסוסים. אתה פושע מנוול כמוהו. על הרגליים, גם אתה הולך.

פרנק סורני: אם אתה גבר, אל תזרוק את כובד

          רודנותך על האשה הזאת.

קרטר הזקן: איך! איך! אשה? זה נהיה אופנה בעולם שאשה תלבש מכנסי סייס?

וויניפריד: אני לא מה שמספר הבגד,

          לא משרת שלו, אלא אשתו

          הראשונה, היחידה, בדין.

קרטר הזקן: איך! איך! עוד אש בקש!

וויניפריד:  העוול שנפל בבת אחת על

          בתך נופל עלי כפליים. היא

          איבדה חיים, אני איבדתי בעל

          וגם אני אובַד לנצח אם

          תשלח אותו לדין על מעשיו.

קרטר הזקן: אז הוא עשה את זה?

וויניפריד:  כן, באוזני הוא התוודה כך.

פרנק סורני:                                 את

          בוגדת בי?

וויניפריד:                     הו סלח לי, לב יקר!

         אני מטורפת לאבד אותך,

        ולא יודעת מה אני אומרת;

          אך אם עשית זאת, אני חייבת

          להאשים אב זה בשני פשעים,        

          ניאוף ורצח.

          (נכנסת קתרין)

קתרין:                    אדוני, הם כאן.

קרטר הזקן: תאשימי אותי במה שאת רוצה, כל אחד במחוז והסביבה יחתום שאני איש ישר, אבל אף אחד בשוק והסביבה לא יחתום שאת אשה ישרה. קום, שרץ, שים עליך את הציוד; תיערך לגרדום, או שאני אגרור אותך לשמה על הגב. הזנוּנית שלך תלך אתך לכלוב. שם יש מספיק ציפורי כלא יפות כמוה שיצייצו לו. מוגלה על הפצעים שלו!

פרנק סורני: על שירותי זה זמן הפירעון.

          הלוואי רק אנצל מדיראון.

          (יוצאים)


מערכה 5, תמונה 1 -


נכנסת אמא אליזבת סויר, לבד.

 

אליזבת סויר: כל זבל עוד יורק, וכלב לא

          נובח להגנת גברתו? קוראים לי

          מכשפה, אך בעצמי כושפתי

          מלהזיק. מסרתי את עצמי

          לחשק השחור שלך שכך

          תבוז לי? לא לראות אותי שלושה

          ימים! אני לגמרי אבודה

          בלי טוֹמָלין שלי. בבקשה

          תבוא. לי נקמה היא מתוקה

          הרבה יותר מהחיים; אתה

          הוא העורב שלי שעל כנפיו

          שחורות-פחם הנקמה עפה

          אלי. הו אהבת חיים שלי!

          אני נשרפת, גם בלב הקרח,

          גורפת את הדם שלי למעלה

          עד שברכי המצומקות ירגישו

          את הראש המתולתל שלך נשען

          לו עליהם. אז בוא, מותק שלי!

          אם באוויר אתה דואה, תיפול

          עלי פה בענן שחור; וכמו

          שלא אחת ראיתי דרקונים

          ונחשים לובשים צורה בטבע,

          בוא אלי כך עכשיו. אתה בים?

          את כל המפלצות שבמצולות

          גייס, ותהיה המכוער

          בהן. בשביל ששור-הפר שלי

          יראה לי את הלחי השחומה

          שלו - שתתבקע האדמה

          ותתנתק מגיהינום, זה לא

          אכפת לי! לו יכולתי כמו אבק

          שריפה לטוס מתחת לעולם,

          הייתי מפוצצת את כולו

          בשביל למצוא אותך, גם לו הייתי

          שוכבת מרוסקת שם. לא בא עוד?

          אז לתפילה הישנה שלי שוב,

          סנקטי-בכּתר נומן טוּום.

        לא בא עוד? אח, שזאבים טורפים,

          שנשיכות כלבים משוגעים,

          גרדת פרעושים ו -

          (נכנס הכלב, עכשיו לבן)

כלב:    מה זה! את מי את מקללת?

אליזבת סויר: אותך! הה! לא, את הבן-כלב השחור שלי אני מקללת שהוא מזניח אותי.

כלב:    אני הבן-כלב הזה.

אליזבת סויר: אתה משקר. 'סתלק! אל תתקרב אלי.

כלב:    בּאוּו, וּואוּ!

אליזבת סויר: למה אתה מופיע לי בלבן, כאילו שאתה הרוח של אהובי היקר?

כלב:    אני כלב קהה-לב, [/ קשה-לב,] מתחשק לי לא להגיד לך. אבל, כדי לְענות אותך, הלובן שלי מזכיר לך את התכריכים שלך.

אליזבת סויר: אני קרובה למוות?

כלב:    כן, אם כלב הגיהינום קרוב אלייך. כשהשטן יבוא אליך בתור כבש, שמרי על הגרון שלך!

אליזבת סויר: לֵך, כלב!

כלב:    יש לו גב של כבש אבל בטן כלב-מים; טורף בים וביבשה. למה אני בלבן? לא התפללת אלי?

אליזבת סויר: כן, כלב מזויף מגיהינום!

          למה לבן עכשיו יותר מפעם?

כלב:    שיחריבו אותך החדשות! לובן הוא שומר-הסף של בוקר, כרוז של האור שמראה את הפנים הכמושים שלך. הנבלות יופשטו עירום ועריה; המכשפה צריכה להיבעט מהמאורה שלה.

אליזבת סויר: צריכה? היא בחיים לא! רוח שקר!

          מה אתה מנפנף דגל לבן?

          לי אין שלום עם אף אחד; רק תחת

          הצבע השחור או כלום אני

          נלחמת. החיוורון הצדקני

          שלך לא בשבילי. כבשן בוער

          הוא חם יותר מזוהר ניצוצות.

          אתה הכלב הישָן שלי? -

          אז לך תנשוך את אלה שאשסה

          אותך בהם.

כלב:    לא אלך.

אליזבת סויר: אני אמכור את עצמי לעשרים אלף

          שדים לקרוע אותך לגזרים.

כלב:    את לא יכולה. את כל כך בשלה ליפול לתוך הגיהינום שאף אחד מהכַּלבּייה שלי לא ינבח נביחונת על זה שיתלה אותך.

אליזבת סויר: אני אשתגע.

כלב:    עשי את זה. הגיע זמנך לקלל, ולהשתולל, ולמות. שעון-החטא שלך מלא חול, והוא יישפך בגרדום.

אליזבת סויר: הוא לא יכול, בן-כלב מכוער.

          אני לא אודה בכלום. אז מי יעיז

          לבוא ולהישבע שהוא כושף

          ממני? לא אודה אף ביס אחד.

כלב:    מה שתבחרי, יתלו או ישרפו.

אליזבת סויר: מולך והשטן ביחד, אני אשים מחסום על הלשון מלספר סיפורים.

כלב:    מולך והשטן ביחד, ירשיעו אותך למוות.

אליזבת סויר: כן? מתי?

כלב:    ועד שהתליין ילפות אותך כולך בציפורניים, תודי בכל.

אליזבת סויר: קיש, כלב!

כלב:                           קיש, מכשפה! דינך דוחק.

          כששמנו יד על טרף, השטן צוחק.

          (הכלב עומד בצד. נכנסים בנקס הזקן, רטקליף ואנשי כפר)

בנקס הזקן: היא פה; אִסרו אותה. - מכשפה, את צריכה ללכת איתנו.

אליזבת סויר: לאן? לגיהינום?

בנקס הזקן: לא, לא, לא, לילית בלה. צו המאסר שלך הוא לשם, אבל שהסוהרים שלך עצמך ייקחו אותך. - קחו אותה!

          (הם תופסים אותה)

אליזבת סויר: טומי שלי! טום-בן-מתוק שלי!

          הו, כלב שכמוך! עכשיו אתה

          רץ למלונה שלך, נוטש אותי?

          דֶבר, צרעת -   

          (יוצאים כולם, חוץ מהכלב)

כלב:                      הה, הה, הה, הה!    

          לא לגנות מכשפות או בני-שטן;

          הן רודפות אותנו - ואז אנו אותן.

          (נכנס בנקס הצעיר)

בנקס הצעיר: הייתי שמח לפגוש את מוּשי שלי שוב. הוא שם את הציפורניים שלו על כולם פה. היריב שלי, שאהב את הנקבה שלי, הולך לתליה כמו תם סתם. כלבלב טוב-לב איפה שבא לו, אבל איפה שבא לו לא - כלב פושע. אני יודע שהמנוול אוהב אותי.

          (הכלב נובח)

          לא! אתה שם? זה הקול של טום, אבל זה לא הוא. זה כלב משיער אחר, זה. נובח ולא מדבר אלי? לא טום, אם ככה. טום וזה שונים ממש כמו  שחור ולבן.

כלב:    שכחת אותי? (הכלב נובח)

בנקס הצעיר: זה טום שוב. בבקשה, מושי, דבר. השם שלך הוא טום?

כלב:    כששֵרַתִּי את האדונה שלי הישנה סויר, כך היה. עכשיו הלכתי ממנה.

בנקס הצעיר: הלכת? הלך על המכשפה אם ככה גם-כן! היא בחיים לא תשגשג אם אתה עוזב אותה. היא לא יודעת להרוג פרה או סוס או חזירה בלעדיך, יותר משהיא יודעת לצוד אווז, הברווזונה.

כלב:    לא, היא גמרה כבר להרוג, אבל יהרגו אותה על מה שהיא גמרה. היא תיתלה בקרוב.

בנקס הצעיר: באמת? במצפון שלי, אם היא תיתלה, זה אתה שהבאת אותה לגרדום, טום.   

כלב:    בשביל זה שֵרַתי אותה. זה חלק מהמשכורת שלי.

בנקס הצעיר: זה לא התנהגות של משרת ישר, אם תרשה לי לומר, טום. זאת זכור, אני מבקש ממך: בינך וביני, אני שעשעתי אותך תמיד בתור כלב, לא בתור שד.

כלב:    אמת, ואני נהגתי בך דרך-כלב, לא דרך-דמון. השליתי אותך בשביל הבידור, לצחוק עליך. הנקבה שאתה מבקש - אף פעם לא דיברת איתה, אלא עם רוח בַּגוף, בַּבגד ובמראֶה שלה. הה, הה!

בנקס הצעיר: אני לא מתפלא אם כך על השינוי-מלבוש שלך, אם אתה יכול להיכנס גם לצורת נשים.

כלב:    כל צורה לְעַוור עיניים מטופשות כמו שלך, אבל בעיקר של היצורים הנחותים האלה, כלב או חתול, ארנבת, סמוּר, צפרדע, קרפד.

בנקס הצעיר: כינה או פשפש?

כלב:    כל בן חלאה בזוי.

בנקס הצעיר: עושה רושם שאתם השדים יש לכם נשמות רזות משהו עלוב, אם אתם יכולים להתאכסן בגופים כל כך קטנים. אבל בבקשה ממך, טום, שאלה אחת לפרידה - כי אני חושב שלא אפגוש אותך יותר אף פעם - איפה אתם לווים את הגופים האלה שהם לא שלכם? מלבוש תחפושת אפשר לשכור בחנות יד-שניה.

כלב:    למה לך לדעת, טפש? זה לא יועיל לך.

בנקס הצעיר: רק ליֶדע פרטי, טום, ולספר לכמה חברים שלי.

כלב:    אגיד רק זאת. אף פעם לא תרחק

          מרוח רע עד כדי [/ כל כך] שהקללות

          והנאצות שלך לא ימשכו

          אותו אל מרפקך. אף פעם לא

          תשקר בלי שהשד בטווח שמיעה;

          כל כוונה רעה שלך נבלשת.    

          אך כשהיא בפעולה - כשלשונך

          תשמיץ, תעיד שקרים, או כשידך

          תדקור, תגנוב, תמעל או תרמה -

          אז הוא בתוכך. אתה משחק,

          הוא מהמר על הסיבוב שלך.

          אתה אולי מפסיד, אך הוא מרוויח.

בנקס הצעיר: אז הוא בא כמו נוכל קלפן?

כלב:                                             פגר

          רקוב של עלוב-נפש שחנק

          את עצמו אנחנו לפעמים לווים,

          ומתגלים בדמות אנוש. גוויית

          איזו זונה שמחלות חיסלו

          אנחנו נצחצח, ונלבש

          יפָה כפי שהיתה. אף פעם לא

          שמעת? אם לא, זה קרה, תדע;

          אשמאי זנאי זקן בליטופיו,

          כשבא לנעוץ את המסמר בָּעונג,

          מצא בְּחיבוקים של תאוות

          במקום חמודתו שד להבות.             

בנקס הצעיר: כן, אני חלקית עֵד לזה, רק שאני אף פעם לא הצלחתי לחבק אותה. אני מודה לך על זה, טום. טוב, שוב אני מודה לך, טום, על כל הייעוץ הזה; ועוד בחינם. קשה למצוא עורכי-דין עם גישה כמו שלך בימינו. בהחלט, טום, אני מתחיל לרחם עליך.

כלב:    לרחם עלי? על מה?

בנקס הצעיר: לא אפשרי לך להפוך עוד לכלב ישר? חיים בזויים אתה מנהל לך, טום, לשרת מכשפות, לרצוח ילדים חפים מפשע, להרוג עדרים תמימים, להשמיד תבואה או פרי וכולֵי. עדיף היה כבר שתהיה קצב ותהרוג לפרנסתך.

כלב:    למה? כל אלה הנאות שלי, תענוגות שלי, טפש.

בנקס הצעיר: או, טום, אם היית מקדיש את הגב שלך לציד ברווזים - אני יודע שאתה יכול לשחות, לתפוס ולסחוב - איזה בעל-חנות בלונדון היה שמח בך מאד ונהיה לך אדון אוהב. או אם יש לך ראש לטרוף דובים קשורים, זה משחק שכולם אוהבים לראות בלונדון, אני אישית הייתי מעדיף לראות אותך משחק יותר על כל שחקן בתיאטרון.

כלב:    הה, הה! אני אהרוג את כל המשחק על כל השחקנים, דובים, כלבים וכולם, לא יישאר פרור של גור. [/ גרגר של גור.]

בנקס הצעיר: אתה יכול, טום, אבל אתה צריך לשחק הוגן; אחרת יגרשו אותך במקלות. או אם יותר נעים לבטן שלך לשרת במטבח של אציל, אביר או ג'נטלמן, אם היית לומד לסובב את השיפוד - לא עבודה קשה - כשהם צולים בשר, זה רק פעם או פעמיים בשבוע הכי הרבה; כאן היית מלקק את האצבעות שלך יפה מאד. או אם היית מפרכס את עצמך להיות כלבלב שעשועים של גברת, שם היית מלקק שפתיים מתוקות וממלא תפקידים חמודים. אבל לזחול מתחת לשמלות של מכשפה זקנה ולינוק כמו גור מגודל! תתבייש! שמעתי עליך זוועות שלא נדע, טום.

כלב:    הה, הה! כמה שרע יותר - יותר טוב.

          שאשרת אותך אותו דבר, קוף?

בנקס הצעיר: לא, יתלו אותך ויקללו בגיהינום לפני זה. אני מכיר את מה שיש לך להציע טוב מאד. אני לא חולץ מוצץ לאף יונק, ועל כן מכאן והלאה אני מתכחש לך. סור וגור!

כלב:    גם לא אתן שרות לנפש כה

          טפשית. אני עכשיו - רק לגדוּלה,

          גדוּלה מושחתת. שמה אשתחל,

          אשיג חסות נכבדת; אשרת

          איזה נוד מרופד-ישבן שיש לו

          מאה ידיים כדי לתפוס לו שוחד

          ואף ציפורן לצדקה. כאלה,

          כמו זנב דרקון, מושכים מאות

          לשקוע מטה וליפול איתם.

          אמתח את עצמי ואצמק את גוש

          הגוף הזה לקוֹטֶן חוט של כסף,

          אחדור לנקבובית עשן טבק 

          זערורית. לךְ, גולם מפגר!   

          יורק על טרף שכזה, נִשְמת גרגר.

בנקס הצעיר: צא מכאן, צא מכאן, כלב! אני אעיף אותך במכות מחוץ לגבול של אדמונטון, ומחר נסמן את הגבול, ואתה לא תיכנס יותר אף פעם. אם אתה הולך ללונדון, מאחל לך שתתגרד ליד הגרדום, ותתגנב לסמטת הגנבים. אם תלקק לשופט את הגלימה, בהצלחה; אם לא, רד במדרגות לנהר, קפוץ למים, ושחה בסחי עם השטן.

          (יוצאים בנקס הצעיר, והכלב בנביחות)


מערכה 5, תמונה 2 -


נכנסים שופט, סר ארתור קלארינגטון, וּוֹרְבּק, סומרטון, קרטר הזקן וקתרין.

 

שופט: סר ארתור, אף שבית-המשפט גינה במתינות את המשגים שלך, בכל זאת אתה הוא המכשיר שהנחית עליהם את כל האסונות. אני מקווה שתשלם את הקנס שלך במהרה ומרצון.

סר ארתור: לא יהיה צורך לדחוק בי.

קרטר הזקן: אם היה, זה היה בושה לנשמה שלך; כי אם לדבר מה שאומר המצפון שלי, אתה הראוי יותר לתליה מהשניים, כשלוקחים הכל בחשבון. אבל אני שמח שהאדונים האלה שוחררו.

וּוֹרְבּק: ידענו שאנחנו זכאים.

סומרטון: משום כך לא פחדנו.

קתרין:                           אך אני

          שמחה לזכות בך בריא-ושלם.

          (רעש מבחוץ)

שופט: נו מה! מה זה הרעש?

קרטר הזקן: פרנק הצעיר הולך בדרך בלי מוצא. איי, בחור מסכן! עכשיו אני מתחיל לרחם עליו.

          (יוצאים)


מערכה 5, תמונה 3 -


נכנסים פרנק סורני ושוטרים נושאי כידונים, ויוצאים.

נכנסים כדי לראות את התליה קרטר הזקן, סורני הזקן, קתרין ו-וויניפריד (בוכה).

 

סורני הזקן: שצערנו יחכה לו פה.

          אם נתקרב יותר למקום מותו

          המר, הדאגה עוד תפתה

          למי-יודע-מה את יגוננו,

          שכבר הוא בשיאו. התנחמי, בת.

וויניפריד:  אני ונחמה נפרדנו, רק

          בַּנצח ניפגש. זה שהולך       

          לשם לוקח גם חצי ממני.

קרטר הזקן: את, מסכנה, לא אשמה. כואב לי

          לראות אותך בוכה על זה שגם

          אני - לבי לבי לו.

וויניפריד:                        אשמתי          

          היתה החשק, החרפה - העונש.      

          אבל אני שמחה שנשמתי

          חפה מהסכמה, מידיעה,

          מכוונַת כל רצח חוץ מזה של

          כבודי, אשר שוקם בכפרה,

          ושוב לא ייפצע.

סורני הזקן:                    בת, אל תבכי

          על הבלתי-נמנע, אלא גמרי

          אומר להתגבר בסבלנות. -

          אוי לי, היא מתעלפת!

וויניפריד:                               היגון

          שלי חזק עלי. והחולשה

          בקושי יכולה לשאת אותו.

קולות (מבחוץ): לגמור! לתלות אותה! מכשפה!

          (נכנסים אליזבת סויר בדרך לתליה, שוטרים עם כידונים ואנשי כפר)

קרטר הזקן: המכשפה, מכשיר הרֶשע! זה לא היא שכישפה את השד להיכנס בחתן שלי כשהוא רצח לי את הבת המסכנה? - את שומעת, אמא סויר?

אליזבת סויר: מה אתה רוצה, מה? לא תיתן

          לאשה זקנה ומסכנה רשות

          למות בלי שיציקו לה?

קרטר הזקן: נכון כישפת את פרנק לרצוח את אשתו? הוא לא היה עושה את זה לעולם בלי השד.

אליזבת סויר: מי מפקפק? אבל כל שד - שלי?

          אח, לו היה לי פה עכשיו אחד

          שאצווה עליו לקרוע את

          כולכם לחתיכות ביחד! טום

          היה עושה את זה, לפני שהוא

          עזב אותי.

קרטר הזקן: את כישפת את אן רטקליף לשלוח יד בנשמתה.

אליזבת סויר: צלופח, אתה משקר! אף פעם לא

          פגעתי בה. הלוואי כולכם הייתם

          קרובים כמותי לסוף, אשר אתם

          הבאתם לי בעדויות נגדי.

איש כפר ראשון: אני מוכן להישבע על התנ"ך, מיסטר קרטר, היא כישפה את החזירה של סבתא פַּיְילָה להמליט חזירונים יום לפני שהיא היתה צריכה, ובכל זאת שלחו אותם ללונדון ומכרו אותם ביריד במחיר טוב לנשים בהריון עם חשק לחזיר צלוי.

אליזבת סויר: הבני-כלבים האלה ישגעו

          אותי. החלטתי כבר יפה למות

          בכפרה שלי. אם כי, נכון,

          הייתי, לו יכולתי, חיה עוד,

          אבל אם אי אפשר, בבקשה

          אל תענו אותי עוד; המצפון

          שלי שקט ככל שהוא יהיה.

          שיישמרו כולם מלהאמין

          בשד; בסוף הוא ירמה אתכם.

קרטר הזקן: כדאי לך להודות בכל.

אליזבת:                                  עוד פעם?

          בקושי יש לי נשימה לומר

          תפילה, ואתה רוצה שאבזבז

          אותה על יללות? תהיו עדים.

          אני מכה על כל חטא רע, גדול, קטן;

          אין עוד קוסם ארור מן השטן.

כולם:  סלקו אותה! סלקו!

          (יוצאים אליזבת סויר עם השוטרים.

         נכנסים פרנק סורני בדרך לתליה, שוטרים, שופט, סר ארתור קלארינגטון, וּוֹרְבּק וסומרטון)

סורני הזקן: הנה הוא גוש העצב שעלי

          לפגוש עוד בתקווה של נחמה,

          אם סוף של כפרה יביא שמחה

          לָאיש יותר מאומללות על פני

          האדמה.

פרנק סורני:          אישים טובים, לכו

          ממני. עוד תקימו לתחייה

          כאב מר אשר כבר כמעט נרצח

          בּצער בלי מנוח.   

סורני הזקן:                     הו פרנק, פרנק!

          אילו פשטתי את הרגל, או

          נפטרתי רק שניה לפני החטא

          שלך!

פרנק סורני:       לראות אתכם בוכים כך - זאת

          תליה עוד קודם לתליה.

וויניפריד:                                סר, תן

          לי לבקש -

פרנק סורני:              אשה מוכה מעוול,

          אני חייב לבכות עלייך כמו מי

          שצר לו לעזוב את העולם רק

          כי הוא משאיר אותך בו בלי כל, בלי

          ידיד; שאתחנן למישהו

          לחמול עלייך אחרי לכתי -

          אין לי תקווה; והאמת, גם לא

          מגיע לי. אך יש תשלום לַטוב

          משר-אוצר של מעלה; אין ספק

          שאת תזכי בו, וויניפריד. שזאת

          תהיה נחמתך.

סורני הזקן:                  וגם שלך,

          צעיר אבוד בטרם-עת.

פרנק סורני:                            לא, לא

          אבוד מי שהשלים עם נשמתו.

          אילו טוויתי את רשת חיי

          במלואה, אילו חלמתי שנות

          חיים רבות לרִיק בחשקים,

          בבולמוסים, ברצח מוניטין,

          פשעי טרקלין לקול תשואות ושבח;

          אז, גם לו מַתִּי בקלות, כמו כל

          העשירים והמכובדים,

          על מיטתי, ולא בצבת החוק,

          הייתם חייבים להתאבל

          עלי; אומללותי היתה נצחית

          וחשוכת מרפא. אבל עכשיו

          החוק לא האשים אותי ולא

          הרשיע בחומרה רבה יותר

          ממני שדוֹלה בזכרון

          כל חטא קטן משחר ילדותי.

          בית-דין שפֹּה כּוּנס מצא אותי

          אשם; כל ההבדל הוא ששופטִי

          נדיב יותר בחוסר רחמיו

          מתועבַת פשעַי שאין שום שֵם

          לתארם, אך הם מתועבים.

סורני הזקן: זאת כפרה עם נוחם. 

וויניפריד:                             היא אומרת

          עד כמה התפייסת באמת

          והיא מַחיָה בי נחמה גוועת

          שנשמתה כמעט יצאה כבר עם

          נשימתי האחרונה. עכשיו

          הכפרה הזאת עושה אותך

          לבן כמו התמימות, וגם חטאי

          אתך, שלא ידעתי עוד כמותו,

          נשטף כולו בצערי. לו רק     

          יכלו שתי נשמותינו לטפס

          עד לפסגת הנצח שלהן,

          שם ליהנות ממה שלא ניתן     

          לנו על פני האדמה פה - אושר!

          אך אם עלי לשרוד ולהיות

          המצבה לזכרך, אהוב,

          אתמיד באדיקות, לעפרך

          אחלוק כבוד שאשת-איש חייבת,

          וגם במחיר שם רע, כל מטרה           

          ברוכה לנשמה - אקרא לה טהורה.

פרנק סורני: תני לי יד, מסכנה.

          (לוקח את ידה)

                                        לא, אל תבכי.

          שלום. סולחת לי?

וויניפריד:                          זה התפקיד

          שלי, מלים כאלה.

פרנק סורני:             הו, הלוואי

          שהדוגמה שלי תהיה שיעור

          איזו קללה תלויה מעל ראשו

          של זה שמתחתן עם שק של כסף

          במקום עם נדוניה של מעלות!

          אתם שם, רבותי? אין איש בכם

          שלא חטאתי לו.

          (לקרטר הזקן):       לך יותר

          מכל. שדדתי לך בת, אבל

          היא בשמיים, ואני חייב

          לסבול על זה בחפץ לב.

קרטר הזקן: כן, כן, היא בשמיים, ואני שמח לראות אותך מוכן כל כך ללכת אחריה. אני סולח לך מכל הלב. אם לא היית מקבל עצה רעה, לא היית עושה כמו שעשית; חרפה כפולה על כל היועצים.

סומרטון (לפרנק): מולי אל תתנצל; אני יודע

          מה יש לך לומר. הלוואי שרק

          יכולת להשקיט את יד החוק      

          כמו את העוול שעשית לי.

          צר לי עליך.

וּוֹרְבּק:                וגם לי. בלב

          שלם - אני סולח.

קתרין:                            אתפלל

          פה במקומך למען נשמתה,

          שאהבה אותך, אני יודעת.

סר ארתור: בוא ניפרד גם אנו בידידות.

          אני בוש בחלקי בחטאיך.

פרנק סורני: כולכם רחמניים, שולחים אותי

          אל בור הקבר בשלווה. - סר ארתור,

          שישלחו לך שמיים לב

          חדש! - ואחרון לך, סר: גם

          אם אני לא ראוי להיקרא

          הבן שלך, הרשה לי לבקש

          על הברכיים פה ברכה.

          (הוא כורע)      

סורני הזקן:                              קבל.

          ותן לי להרטיב את לחייך

          עם הדמעות האחרונות אשר

          השאיר לי היגון. הו, פרנק, פרנק, פרנק!

פרנק סורני: אני מפציר בכם, תנחמו

          את אבא הזקן שלי. שימרו

          עליו. תנו אהבה לאלמנה

          שבורת-הלב הזאת, ובכל פעם

          שתזכרו איזה אדם שפל

          הייתי, תזכרו גם ששני אלה

          חפים מחטא ולשניהם מגיע

          גורל טוב מן הבעל והבן

          אשר הייתי. בִּתפילות תמכו בי.

          לדרך, כן, לדרך. כל זה לטובה:

          החוק יקיז פשע של דם ותאווה.

          (יוצא עם השוטרים)

קרטר הזקן: לך לדרכך. לא חשבתי שאני אזיל דמעה אחת בשבילך, אבל הבאת אותי להשקות את הערוגות שלי נגד רצוני. - מיסטר סורני, תתעודד, בן-אדם. כל זמן שאני יכול לעמוד לצדך, לא יהיה חסר לך עזרה שלא תיפול. איבדנו את הילדים שלנו, שנינו בדרך-לא-דרך, אבל מה אנחנו יכולים לעשות. לטוב או לרע, עכשיו זה מה שזה.

סורני הזקן: אני מודה לך. אתה נדיב

          יותר משיכולתי לקוות

          או לצפות.

קרטר הזקן: מיסטר סומרטון, קייט שלך או לא?

סומרטון:  הסכמנו.

קתרין:                 אבל אילו לא הבטחתי

          הייתי מפחדת להתחתן.

          הבעלים כל כך אכזריים

          שזה נורא. תסלח לי שאני

          קודרת.

סומרטון:                   לא תהיה לך שום סיבה.

שופט: התנחמי-נא, גברת וויניפרד.

          סר ארתור, על העוול שלו לך

          ולבעלך, חויב על ידי בית-

          הדין לתת לך סכום של שבע-מאות

          פאונד בקירוב.

סר ארתור:                    שאשלם ללא

          דיחוי.

וויניפריד:            אדון, זה סכום גדול מדי

          ללוויה שלי.

קרטר הזקן: די, די. אם המזל היה משחק לפי הספר, סר ארתור, וכל אחד היה מקבל מה שמגיע לו, מישהו פה היה יכול עכשיו להתנדנד  ברוּח בלי לשלם שום קנס, אם מוצא חן בעיניך או לא. - בואי אלי, וויניפריד; אקבל אותך אצלי בברכה. - תני לה יחס משובח, קייט, את שומעת אותי? אני בטוח שהיא נקבה טובה וסבלה עוול - טוב כמו כולנו. זהו, נחזור כולנו הביתה לאדמונטון בלב כבד, אבל הכי עליזים שאפשר, גם אם לא כמו שהיינו רוצים.

שופט: הוציאו מן העז מתוק, כן, כן.

          את העבר, גם אם נבכה, לא נתקן.

          (יוצאים)


אפילוג


וויניפריד:  אני עוד אלמנה, ולא אמצא

          בעל שני לבד בלי המלצה.

          ראיתי אלמנות מבוקשות,

          שרק בינינו - בלי מלים קשות...

          לכל פֶּה זכות דיבור. עוד יש תקווה לי. 

          טובי הטעם ימצאו מילה טובה לי.




< אחורה הדפסת הטקסט המכשפה מאדמונטון - אפילוג