שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

                      מתוך לשחק את דומיציאנוס 

                          ראיון עם אנטוני שֶר

                 סר אנטוני שר, מן החשובים בשחקני התיאטרון הבריטי בימינו, שיחק בהפקה של ה – RSC (רויאל שייקספיר קומפני) בשנת 2002 את דומיציאנוס. ההצגה עלתה לראשונה בסטראטפורד, ולאור הצלחתה עברה לתיאטרון "גילגוד" בלונדון.

מרטין וויט (מראיין):

              בזמן ששיחקת את דומיציאנוס, כתבת מאמר בעיתון בו סיפרת כמה השפה של מחזאים שונים מן התקופה ההיא מעניקה תחושה אחרת של דיבור. תיארת שם את שפתו של מסינג'ר כ"ישירה באופן מתעתע". תוכל להרחיב?

אנטוני שר:

               השפה של מסינג'ר היא ייחודית באופן מובהק. אני זוכר שקראתי את "השחקן הרומאי" לראשונה והרגשתי מין אכזבה קלה מן השפה שלו – היתה בה מין פשטות, מחסור בדימויים מן הסוג שמוצאים אצל שייקספיר. זה עשוי להשלות אותך שהיא כביכול חד-מימדית, אבל לדעתי זאת באמת אשליה. למעשה מסינג'ר הוא קל לקריאה יותר מאשר כמעט כל מחזאי אחר בן תקופתו, בגלל הישירות שלו. אבל באופן משונה, כשאתה מתחיל לדבר אותו, זה נעשה הרבה יותר קשה. זה משהו שקשור למשפטים הארוכים האלה, עם כל המאמרים המוסגרים – מה שג'ון בארטון [היועץ הראשי של הרויאל שייקספיר קומפני] מזהה ומגדיר כ'דרך כמעט פרקליטית או נוטריונית להציג את הדברים'. מסינג'ר מתחיל טיעון ארוך ומפותל, אבל הכל ערוך באופן לוגי. מה שקשה פה הוא שזה יישמע ספונטני; אבל זה בעצם הדבר הקשה ביותר עם כל טקסט קלאסי – לתת את התחושה שאתה ממציא ובורא את השפה בעצמך, וחושב ומדבר כמו שאנחנו מדברים הרגע.

               מצאתי – ואני ממשיך לגלות – שמסינג'ר מתחיל את הטיעון שלו, ומתקדם באופן בהיר אל הסיכום, ואם אתה יודע מה הסיכום, איך אתה יכול 'להמציא' אותו? זה האתגר.

               אבל למזלי הוא נותן לדומיציאנוס את האופי הכי סכיזופרני שיש, כך שאפילו כשהוא מתקדם לקראת המטרה, המוח שלו רוקד לכל מיני כיוונים אחרים והוא משנה את דעתו במהירות, מדלג ומתרוצץ בין מחשבות, וזה מסעיר ומלהיב מאד כשחקן. כשקראתי את זה בפעם הראשונה, חשבתי: זה מאד מפתיע, הוא כזה רודן כל-יכול, ובכל זאת הוא פוחד, או שהוא מאוהב, או שהוא באמת ובתמים ידידותי עם השחקן הזה, דברים שהם מפתיעים לחלוטין, ואני חושב שגם זה הופך אותו למפחיד, כי אם הוא יכול להתנהג בצורה כל כך לא אופיינית באותה מידה שהוא יכול להיות אופייני בצורה כל כך מאיימת כשהוא בתפקיד העריץ, אז הכל יכול לקרות. ואני זוכר שאחד הדברים שמצאו חן בעיני בקריאה הראשונה היה שחשבתי שאני באמת ובתמים לא יודע מה הולך לקרות הלאה. זה הזכיר לי את לאונטס [המלך ב"מעשיית חורף" של שייקספיר], והצורה ששייקספיר מראה מישהו שהמוח שלו באמת נסדק בבירור. והבמאי עודד אותי לעשות את המעברים האלה הכי מהר שאפשר, כך שכמעט לא ידעתי בעצמי לאן אני הולך. ובמקומות מסויימים, כמו בהריגת פאריס (לדעתי התמונה הכי טובה במחזה) אני נשבע שלא יכולתי – ואני אומר את זה כדבר טוב – לא יכולתי להסביר לך בדיוק מה קורה אצלו במוח, והאם הוא מתכנן את זה או לא, ומתי או איפה הוא מחליט לעשות את זה.

מ. ו.

               דוגמה טובה למעברים המהירים הללו היא כשהוא תופס את פאריס ודומיטיה מתנשקים (מערכה 4 תמונה 2) אבל לא יכול להביא את עצמו לגזור את דינה.

א. ש.

               למעשה, אפילו מן הכניסה שלו בתמונה הקודמת, כשמגישים לו את העתירה, הוא משנה את דעתו שוב ושוב ושוב, כי ההאשמות שמביאים בפניו מערערות את העולם שלו. "אם היא כוזבת... אני בן-תמותה". זו כתיבה מעולה – מאד מודרנית, מאד מדויקת פסיכולוגית. אני חושב שהדמויות המלאות יותר בניגודים במחזה – דומיציאנוס ודומיטיה – הן המוצלחות ביותר, כי הן נראות לי נוהגות באופן תלת-מימדי. כמו המיטב שבשייקספיר או בצ'כוב, מסינג'ר באמת קולט את המורכבוּת של בני-האדם האלה.

               המחזה הוא מלא הפתעות, ואחת ההפתעות המוקדמות במה שקשור לדומיציאנוס היא שהוא לא סתם חושק בדומיטיה, הוא מאוהב בה, וזה מה שנותן לדומיטיה כוח כזה עליו, שרק מי שהיה מאוהב או משוגע מאהבה מכיר. וזה נהדר לתת לו את הקו הזה, כי הרי זה מה שייצור את החולשה הגדולה ביותר שלו, וזה הסדק השביר הראשון שמסינג'ר מכניס לדמות של דומיציאנוס.

מ. ו.

               איך אתה מפרש את מערכת היחסים המורכבת בין דומיציאנוס ופאריס?

א. ש.

               היה זמן בהתחלת החזרות שתהינו אם יש ביניהם איזה יחסים הומוסקסואליים, והתחלתי לשחק את זה ככה, כך שלמשל, כשאני פוגש את פאריס בפעם הראשונה על הבמה, כש"תמו המלחמות, שָמְנו / בצד את כלי הנשק. ועכשיו / פּנֵינו לתענוגות רכים", דמיינתי כאילו אני אומר לו  ש"אני לא אשכב אתך בתקופה הקרובה אם לא אכפת לך, אני עכשיו בשלב של נשים". מה שכן עשינו בסופו של דבר בתמונה הזאת הוא שאני אדבר ואהיה בטון אחר לגמרי כשאני רואה את פאריס. לפני הרגע הזה, כל מה שדומיציאנוס עשה היה כמעט רובוטי ובשליטה מוחלטת, ואז אני קורא "פאריס!" וזה בא מהערה אדירה של הבמאי, שאמר "תמצא דרך אחרת לגמרי לומר לו שלום, כך שנדע  – אפילו אם לא נבין ממש למה – שיש משהו ביחסים האלה שהוא אחר ומיוחד."

               ...עוד דבר שאני מנסה לעשות הוא, כשאני צופה בהצגות שבתוך המחזה, שפאריס השחקן יהפנט אותי, כמו ששחקנים מסוימים יכולים להפנט אותנו.

מ. ו.

               יש בהחלט אינטנסיביות ברגשות שלהם זה אל זה, שרק יחסו של דומיציאנוס לדומיטיה יכול להשתוות לה.

א. ש.

               האופן הכי חזק שמצאתי לבטא את זה הוא שדומיציאנוס הוא פשוט מעריץ של פאריס, שדומיציאנוס אוהב תיאטרון, ומצאתי בדמות צד שאפשר להגדיר אותו כ'ילדותי'. שוב ושוב הוא חוזר להתנהגות מאד אינפנטילית. למשל, בכל פעם שמשהו משתבש, הוא אומר משהו כמו "אני לא מרגיש טוב". וכשהוא צופה בהצגות, ניסיתי שהוא יהיה כמו ילד, כמו שילדים מגיבים לתיאטרון. הוא ילד שמוקסם מההופעה.

מ. ו.

               באיזו נקודה בדיוק דומיציאנוס מחליט [בתמונה שהוא תופס את דומיטיה עם פאריס] לעשות מה שהוא עושה?

א. ש.    

               אני לא יודע. זה הטריד אותי בחזרות, אבל עכשיו אני אוהב לא לדעת. ברור ששניהם יודעים איך מסתיים המחזה שהם מציגים, "משרת השקר", אבל אולי הם חושבים, או שאחד מהם חושב, שאם הוא יעשה את זה באופן סימבולי, "יהרוג" את פאריס עם חרב-העץ  הקטנה והמגוחכת – מוות מלאכותי, תיאטרלי, לא אמיתי – זה יהיה סוג של פתרון. אני חושב שהשורה הקריטית בשבילי היא כשדומיציאנוס אומר "אילו מינרבה - פטרונית חיי / וממלכתי - היתה קוראת בקול... / "קיסר, הַרְאֵה / חמלה!" ו - אני לא יודע איך - / אני נוטה לזה. עמוֹד. כלום לא / אבְטיח; אך פזר את ענני / פחדיך וטַפַּח תקוות." המלים קופצות הלוך וחזור, הלוך וחזור.

מ. ו.

               אז אתה אומר שדומיציאנוס לא משתעשע בפאריס, לא מהתל בו, הוא פשוט לא יודע מה הוא יעשה אתו – ימחל או יעניש?

א. ש.

               אני חושב שזו בחירה יותר מעניינת. אני חושב שאם הוא משחק בו, זאת דרך קצת משעממת לשחק את דומיציאנוס. אני חושב שזה הרבה יותר מעניין אם דומיציאנוס הוא קורבן של עצמו, אם אתה מבין למה אני מתכוון. דומיציאנוס אף פעם לא רוצה ולא מרשה לאנשים לענות לו או לדבר. הוא אומר למשמר שאם לאמיה "יחיה כדי לענות, / אז תשלמו על זה בחייכם." שוב ושוב, עם כל מי שהוא הורג, או עם הנשים, כשגוררים אותן, הוא אומר " סתמו את פיהן. לא אשמע / שום מענה." זה טיק פסיכולוגי ששב וחוזר, וזה חכם מאד, כי זה מסגיר איזו חולשה אצלו. אבל באופן מוזר, בתמונה שבה הוא תופס את דומיטיה ופאריס הוא נותן לשניהם הזדמנות לדבר ולשכנע אותו. הוא אומר לה "שברי שתיקה / עיקשת." והוא שואל אותה: "מה את יכולה לטעון / בכדי לבלום את נקמתי?" הוא מזמין אותה לעשות מה שלעולם הוא לא יאפשר לאחרים לעשות. ואז, אחרי שהוא מורה למשמר לחנוק את ארטינוס כי הוא גזל ממנו "שקט ושלווה", הוא פונה לפאריס, מוכן לשמוע "איך תסייג או תתרץ לי את / נכונוּתך לרוץ ולשרת / את חשק האשה הזאת". זאת התנהגות מאד יוצאת-דופן עבור דומיציאנוס, אבל הוא רוצה שהם ידברו, רוצה לשמוע אותם. הוא רוצה שהם יסבירו.

מ. ו.

               הרשים אותי מאד האופן שבו יצאת מהבמה אחרי שהרגת את פאריס. אתה נושא את נאום ההספד המפואר, ואז אתה עוזב כאילו לא נוגע לך כל מה שקרה, מוכן כבר לשלוף שוב את הספרון שבו אתה מסמן את אויביך. יכול להיות שהקהל היה רוצה שדומיציאנוס ילמד משהו על אובדן האהבה באופן מסוים, אבל אם הוא למד, זה משהו מופנם מכדי שהקהל יראה זאת.

א.ש   

               זה למעשה בא מהערה של ג'ון בארטון, לגבי זה שהדרך היחידה של דומיציאנוס להתמודד עם המצב – כי הוא עבר כל כך הרבה דברים שונים במונולוג אחרי דקירת פאריס, כל כך הרבה מעברים ופיתולים – היא להפוך את מה שקרה למיתוס, ולכן השורות האחרונות על המשוררים ש"את ארונו יפארו בַּמר / שביגונות, ותתאבל עליו / לנצח הבמה... הכתובת על / המצבה תשכיח איך ולמה." הוא חייב באופן מסוים להנציח את זה על דפי ההיסטוריה, ולהשמיט משם כמה עובדות לא נעימות.

מ. ו.

               הזכרת קודם את לאונטס. אתה יכול להשוות בין דומיציאנוס ותפקידים אחרים שגילמת?

א. ש.

               כשקראתי לראשונה את המחזה, ריתק אותי מה שמסינג'ר עשה עם העריץ הזה. זה כל כך מקורי. אני שיחקתי הרבה רודנים ועריצים, ואני לא מכיר מישהו שחשף באופן חריף כל כך את הפרנויה והנירוזה שמתחת למעטה העור של השלטון והכוח. זה הלהיב וריגש אותי כל כך שעשיתי הרבה פחות "תחקיר" על הדמות הזאת מאשר בדרך כלל. בתור מי שגם כותב, אני יודע מה זה ש"יש לך" את הדמות ואתה מרגיש שהיא מתבשלת ולובשת חיים. בטוח שזה מה שמסינג'ר הרגיש. וכשחקן כל מה שאתה רוצה באמת הוא פשוט להיכנס בזה ולנסות לממש את זה.

מ. ו.

               אחד מן הדברים שלא הבנתי עד שראיתי את המחזה בחזרות ואחר כך מול הקהל, הוא כמה צחוקים אפשר לסחוט מן המחזה.

א. ש.

               זה מן הדברים שתפסו אותי כבר בקריאה הראשונה, כמה זה מצחיק אותי. אבל אתה לא חושב שזה נכון לגבי כל המחזאים היעקובינים, שיש בהם סוג של הומור אלים ואכזרי?

מ. ו.

               נכון, ואחד מהדברים הנפלאים כשאתה רואה מחזה קם לחיים הוא שיש שורות שמקבלות פתאום זרקור שמאיר משהו שלא ראית על הנייר. ואותי הרשימו במיוחד רגעים שחמקו ממני בקריאה, כמו למשל כשדומיציאנוס במערכה 5 נמצא עם הטריבונים כשהאחרים בחדר בחוץ  והוא אומר "איך אני נראה?" וכמו שאתה שיחקת את זה, הקהל צחק שם. וזה נראה לי מפתיע וגם מסוכן שעשית את זה ברגע ההוא.

א. ש.         

               זה קשור במשהו שבאמת מרתק אותי כשחקן, והוא חוסר-העקביות שבהתנהגות האנושית. אני מודע כל הזמן לשני צדדים שמתנגשים בתוכי בכל מצב נתון, אז אני מנסה למצוא את חוסר-העקביות יותר מאשר את העקביות בכל דמות. אחת ההערות שגרמו לי את הסיפוק הרב ביותר בהצגה הזאת היתה שהצלחתי להציג את דומיציאנוס כחזק וחלש בעת ובעונה אחת. ודברים כמו הצחוק בנקודה שציינת עזרו לזה. בפעמים הבודדות שהקהל לא צחק ברגע הזה, הדמות נעשתה פשוט פסיכופט חד-מימדי. הקהל כן צריך להתקשר אליו באופן כזה או אחר, אחרת הוא רק בלתי-נסבל ואני מפסיק להאמין שהוא בן-אדם...

               כל מה שניסיתי בחלק האחרון של המחזה הוא למצוא צבעים וצדדים חדשים בו, אפילו זה שהוא הולך ומוריד את האיפור שלו בהדרגה החל מן הרגע שלאחר רצח פאריס, כדי לנסות להפוך אותו לשביר יותר.

               הרגע המכריע בהתפתחות הזאת הוא עבורי השורה "יביטו-נא / חיי-אנוש גאים על הקיסר", שחושפת את הפחד העצום שלו מכך שהוא בן-תמותה. הוא חווה עכשיו את החיים כבן-תמותה, מודע ליומרה שלו כשלקח לעצמו תואר אל.

מ. ו.

               דיברת על "צבעים חדשים". תוכל לומר על זה עוד משהו?

א. ש.

               בוא נגיד שהצבע, או איך שנקרא לזה, שסימלה גם התלבושת בכניסה הראשונה, הוא שחור. אני חושב שמה שקורה, מייד ברגע שדומיציאנוס מקבל הזדמנות עם דומיטיה, הוא לחשוף בוא נאמר צבע אנושי טרי בכך שהוא באמת ובתמים מאוהב. ואז הצבע החדש הבא שמגיע בתמונת העינויים (מערכה 3, תמונה 2) הוא  - לא יודע איך לקרוא לזה – פחד מצמית. יש לו שם שורות כמו "אף פעם לא הובסתי עד/ עכשיו", או "על פי הרעד / אני הנאשם, לא השופט." אלה תחושות חדשות לחלוטין שמטלטלות ומבלבלות אותו. ושונות לגמרי מן הזעם שחש כלפי לאמיה. לראות שני אנשים מעונים ולא מגיבים, ואז טוענים שזה בגלל אמונה פילוסופית, ואמונה בפילוסוף הגורו שלהם, זה מאד-מאד מערער את דומיציאנוס. כך שעבורי, מבחינת בניית כל התפקיד, שימושי מאד להכניס כל פעם את הצבעים החדשים האלה כדי שדומיצאנוס ימשיך להשתנות כל הזמן.