שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט השחקן הרומאי - מערכה 4, תמונה 2 קדימה >

נכנסים דומיטיה, פאריס, משרתים.

 

דומיטיה (למשרתים): אִמרו שאנו מצווים כי אף

          איש לא יעז - אחרת יאבּד

          את חיבתנו, כלומר את חייו -

          להתקרב, כמו מציצן חצוף,

          לטווח של עין או של אוזן, עד

          שיתחשק לנו שישרתונו.

          יוצאים משרתים.

          ו, שְמע-אתה, גם אם קיבלת פְּטוֹר,

          אל תתנפח ותחשוב שזה

          כדי לפאר אותך.

פאריס:                          בהכנעה

          אני רק מציית לזימונך, 

          הייתי לולא זאת מסמיק להיות

          כל כך קרוב אלייך.

דומיטיה:                         טוב לך

          יותר לפחוד שלא תמחץ אותך

          עצמת החסד שאשפוך עליך;

          והיא תמחץ, שמע לי, אם כשתזכה 

          בַּגמול תתחיל להתרברב על כוס

          של יין בקִרְבָה הזאת.

 פאריס:                            זה, כבוד

          הקיסרית, להשתעשע עם

          ברק ממש.

דומיטיה:                  אתה תופש נכון.

          הכוח להרוג או להציל,

          הוא לא זכות בלעדית של הקיסר:

          אם נתרתח, יש גם לנו רעם,

          והוא לא קטלני פחות.

פאריס:                                זה לא

          יאה לשפל עמדתי לחקור

          מה יכולה אַת לעשות, כי אם

          בשפל-רוח להמתין למשאלתך,

          ולשרת אותה.

דומיטיה:                    ואם, נאמר,

          נפקיד אצלך סוד, זה לא יצרוב

          אותך לשמור אותו?

פאריס:                              גם אם ישרוף

          אותי שאתפחם, הוא לא ייצא

          לאור. לגסוס שנות דור, ובעינויים,

          רק כדי להיחשב ראוי להיות

          לך איש-סוד, ולבצע כל אשר

          תורי לִיְצוּר עלוב נידח כמותי -

          זה אושר אינסופי.

דומיטיה:                         נרצה מאד                             

          לתת בך אמון, ואך טבעי

          לחשוב לדעתנו שאתה,

          אשר לרוב ראיתי מגלם

          אדון, אציל, חכם, מלא חדווה,

          נאמנות וכל ברכה אחרת

          שהמשורר הואיל להאציל

          עליך (כמו שבקנקן דבֵק

          ריח משקה מתוק שהוא מכיל)

          אתה חייב, במידה מסוימת,

          להיות מה שאתה מציג. לא, אל

          תרעד. יש לנו בטחון בזה,

          ואין לנו ספק - פאריס שלנו

          הוא סך כל הברכות המעולות

          שהבמה עיטרה אותו בהן,

          ממוזגות פלאים.

פאריס:                         לפי אותו

          טיעון, אוגוסטה הגדולה, אני,

          אם אגלם טפש, פחדן, בוגד

          או ציניקן קר, או כל איש חלש

          ומרושע, חייב להיות כזה.

          הו גברת גדולת-נפש, מפואר

          או מעוות ככל שאֵרָאֶה

          על הבמה, כשתפקידי נשלם

          וכל קישוט מודבק מוסר ממני,

          איני יותר ולא פחות מאשר

          מה שהייתי טרם כניסתי.

דומיטיה:  די, אתה מיתמם בכוונה,

          ומתעקש שלא לתפוש לאן

          נחתור. האם עלינו בשפה

          בוטה, כנגד הצניעות של בנות

          מיננו, להגיד פה שנאהב

          אותך, נאהב להתענג עליך,

          ובַתשוקות שלנו מקומך

          ראשון, והקיסר רק סגן שלך?

          אם ממרום מלכותנו נביט מטה

          על שפלך ונחבק אותו,

          אתה חייב בצדק להרים

          בלהט את עינך אלי.

פאריס:                            הו גברת,

          שמעי אותי בסבלנות, נסי

          לתפוש את הסיבות שמרתיעות

          אותי מפני שמחה שמלכים

          למענה יריבו. מה, אני,

          שחב את כל חיי וכל אשר

          לי לַנדיבות שהקיסר המטיר

          עלי מעבר למגיע לי

          או לציפיותי, צריך לגמול

          על כל זה בכפיות-טובה, מרמה,

          בגידה? על אף שבצורתך יכולת

          גם להדיח את היפוליטוס,

          ושכוחך לפגוע או לגאול

          גדול מזה של פדרה המופקרת -

          אם אני מסרב להיעתר

          יהיו לי חוש חובה ומסירות

          לסנגורים.

דומיטיה:                 אתה מתחנחן,

          ומצפה שאכרכר סביבך.

          יפצירו ויתפללו גברות

          בזויות לעבדיהן שיזקפו

          כלים כדי לספק את חִשקיהן,

          אך לאוגוסטה לאבד כך את

          הראש - היא שפוקדת על קיסר

          והעולם - זו עליבות. אתה

          חייב! ותעשה! לסערה

          של רגשותי אין רסן, לא אדע

          מידה בעונש או בגמול. קבל

          זאת רק בתור עצה מפי: צניעות

          שחוקה - ידה קמוצה היא בַּקידום  

          של משרתיה, אבל הפריצות

          היא רחבת יד; ומשכורת חטא

          עולה בדרך כלל על שכר מצווה.

          אז בלי עוד פטפוטים - תשובה מהר. 

פאריס (הצידה):  לאיזה סד הוכנסתי! אויה לי,

          אני יודע שסירוב זה מוות,

          והיענות, אם תתגלה, סיכון

          כפול. אבל למות כחף מפשע,                                    

          ולהתגאות, לתהילת עולם, 

          שלְקיסרית סירבתי לטובת

          נאמנות לאדוני הרם,

          זה יצטייר, על פי קול התבונה,

          יפה כפליים מלקנות חיים

          חוטאים בְּהון או כיבודים. על זה

          אני בונה פה. (אליה): לא מעז, ולא

          יכול, ולא.

דומיטיה:              איך! מואסים בי! (הצידה): אם

          לא הבטחות ולא איום עובדים,

          אני צריכה למצוא תכסיס. (אליו): חשוֹב

          מי זו שמתחננת. אל תמנע

          ממני מה שאח היה נותן

          לאחותו.

          (נכנסים קיסר, ארטינוס, יוליה, דומיטילה וקייניס, למעלה.)

                      כאות שאני לא

          מבוזה, נשק אותי. נשק אותי שוב. 

          נשק חזק יותר. אתה עכשיו

          פאריס שלי מטרויה, ואני

          לְךָ הלנה.

פאריס:                   אם זה רצונך. (הם מתנשקים)

קיסר (הצידה): ואני הבעל, מנלאוס. אך

          אהיה דבר שעוד איני יודע. (קיסר יורד)

דומיטיה (לפאריס): למה אנחנו משחיתים כך זמן

          והזדמנות? כל אלה רק סלטים

          כדי לגרות עוד את התיאבון.

          קדימה למשתה,

          (עוגבת על פאריס בחשק זימה)

                               שם אתפלל

          שתהיה לי יופיטר, אני

          אַלְקְמֵנָה, והלוואי היה לי כוח

          למתוח לשלושה לילות לילה

          קצרצר אחד ולהוליד כמותם

          כך הרקולס.

          (קיסר והמשמר נכנסים לבמה הראשית.)

קיסר:                   כשאמפיטריון

          עומד בצד, כמו בעל, ומסיט

          את הוילון.

פאריס:              אהה! (משתטח אפיים ארצה)

דומיטיה:                         נבגֶּדֶת?

קיסר:                                      לא,

          נתפֶּסֶת בתוך רשת שחישל

          וולקן-אל-נפּחים לתפוס את מארס

          עם ונוס מול כל בני שמיים; כאן

          אני התיאטרון שהאֵלים

          בו הם קהל עצוב - שלא יעז

          אף איש בו להסגיר בחיוכו

          שגם לוֹ מתחשק להיתפס

          כך בקלון למען כל העונג

          שבשבילו מכרת את נשמתך.

          באיזה שם לקרוא לך? בוגדנית,

          כפוית טובה, או לא יודעת שובע -

          כל הנְאצות שבִּמְרירות נפשם

          גברים פגועים נשפו נגד נשים

          רעות לא יבטאו מה אַת. הרמתי

          אותך מאשפתות עד לפסגת

          כס, הוד, מלכות, בכדי שבמעשה

          בזוי אחד אני, אשר הייתי

          (לפני שחיבקתיך, נחש בַּלב

          שלי) יותר מבן-אדם, אמצא

          עצמי נחות מכל חיה? הכרחתי

          את אלה פה, דם מדמי, לכרוע

          כמו משרתות מול פּארך ומול

          גאוותך, בלי מחשבה משל

          עצמי חוץ מלקשור אותך אלי

          בעוד ועוד טובות - וזה הגמול

          שלי? לא ברך? לא דמעה? אף אות

          של צער על פשעך? שברי שתיקה

          עיקשת. מה את יכולה לטעון

          בכדי לבלום את נקמתי?

דומיטיה:                                  את זה.          

          תאוותךָ אנסה אותי להיות

          פרוצה, תאוותי השיבה לה

          בַּכּוונה וּבָרצון - אך לא

          בַּפועַל - להצמיח לך קרן.

קיסר:  הו, החוצפה! - סלקו אותה מכאן,

          שהכניסה שלה לגיהינום

          תהיה כשהיא עוזבת את חייה

          עם כל עינוי שהבשר יכול

          לחוש. אבל חכו. כוח כזה

          יש ליופייה על נשמתי, שגם

          עוולות לא נסלחות כאלה לא        

          ילמדו אותי לנקום בשם כבודי, או

          לשנוא אותה. - הִרגו אותה! -  עִצרו!

          להיות כרוך כל כך, שהַמְּשִיכה

          רק מתעצמת ממה שאמור

          לשתול תיעוב! הה, חי מינרבה, אם

          אביט בה עוד קצת אתמוסס, אשכח

          את פגיעתה בי, אתחנן ששוב

          תיתן לי חסד. -  קחו אותה לחדר

          שלה, שהוא יהיה לה לבית כלא

          עד שאחרוץ בדם יותר קר את

          דינה.

ארטינוס (הצידה): עכשיו אני נכנס, כשהוא

          רגוע כך, לתבוע את גמולי. -

          אדון, אם שירותִי ראוי -

קיסר:                                  כן, כן,

          אני אגמול לך. אתה שדדת

          ממני שקט ושלווה, היית

          גורם ראשי כדי שאדע את מה

          (נכנס משמר)

          שאם אוכל למחוק שוב מן המוח

          אני מוכן לקנות זאת באיבוד

          הקיסרוּת. - לחנוק אותו. קחו גם

          את אלה, בַּצינוק שַכְּנו אותן. -

          מטומטמות, החניף לכן השכל

          לחשוב שהגילוי הזה אשר

          המטיר עלי מכאוב לנצח לא

          ייפול בכובד עליכן? - סלקו

          אותן! סתמו את פיהן. לא אשמע

          שום מענה.

          יוצאים המשמר, אטינוס, יוליה, קייניס ודומיטילה.

                       הו פאריס, פאריס! איך

          אדוּן אתך? איך להתחיל לגרום

          לך לתפוש, לפני שאהרוג

          אותך, באיזה צער ואי-רצון

          זה נאנס עלי? אבל, היות

          והיית חביבי, אשמע אותך,

          איך תסייג או תתרץ לי את

          נכונוּתך לרוץ ולשרת

          את חשק האשה הזאת, ומי

          ייתן שרק יכולת לספקני

          כך שאקבור כל זכר של העסק.

          מבט הרֵם; כרויות אוזנינו.

פאריס:                                 הו

          קיסר כביר, אם אקווה לחיות

          או אסנגר על כפיות טובתי

          אני חוטא לך שנית. אני

          יודע שאני ראוי למוות,

          בַּקָּשָתִי היא רק שתזרז

          אותו. אך כדי שהוד רוממותך

          אחרי מותי (כי אין ספק שלא

          אחיה) יוכל לסלוח לי, אשטח   

          את חולשתי, את הרצון שלה,

          ואת פיתוי היופי שאתה לא

          יכולת לעמוד מולו. אז איך

          יברח אומלל כמותי ממה שרץ

          בעקבותי ושקיסר נכסף לו?

          זה הכל. עכשיו דינך.

קיסר:                            שאני לא

          יודע איך לפסוק. הו לו החטא

          שלך היה כזה שביכולתי

          לחנוֹן! אילו היית בִּפְריצות

          שורף את רומא הגאָה, כמו נֵירון, 

          מסגיר צבא, שוחט את הסנאט

          כולו, מועֵל בקודש, מְבַצֵּעַ

          כל פשע שהדין הרומאי

          תובע עליו מוות, אז הייתי

          כנגד כל ערעור חותם מייד

          על חנינה.

פאריס:                     אבל על זה, אבוי,

          אינך יכול, יותר מזה - אסור

          לך, אדון; בל יירשם בנצח

          שבלי לנקום קיסר מחל על עוול

          שאם אזרח פשוט היה משלים

          איתו, גם פחדנים היו עושים

          אותו לצחוק.

קיסר:                      אתה טוען ברגש

          כה אמיתי כנגד עצמך

          שזה פועל עלי יותר מאשר

          אילו מינרבה - פטרונית חיי

          וממלכתי - היתה קוראת בקול,

          כתנאי לחסוּתה: "קיסר, הַרְאֵה

          חמלה!" ו - אני לא יודע איך -

          אני נוטה לזה. עמוֹד. כלום לא

          אבְטיח; אך פזר את ענני

          פחדיך וטַפַּח תקוות. אשר

          עלינו לעשות, זאת נעשה.

          אנו זוכרים טרגדיה שתכופות

          צָפינו בה בעונג, "משרת

          השקר".

פאריס:               יש לנו כזאת, אדון.

קיסר:   שבּה אדון גדול פורש חסות

          על שבר-כלי, שם בידיו סמכות

          למשול ולצוות באחוזה

          שלו בהיעדרו, כְּשְכִּבְיָכול

          יוצא הוא לאיזה מסע - עם סייג

          אחד: שבשום פנים (כי האדון

          הזה חושד בנאמנות אשתו)

          המשרת, גם תחת שידולים,

          לא ייעתר, גם אם היא תצווה,

          את אש להבותיה לשכך.

פאריס:    זאת באמת היתה העלילה.        

קיסר:     ומה שיחקת שם?

פאריס:                           את משרת

          השקר, אדוני.

קיסר:                      נכון מאד.

          השחקנים בחוץ?

פאריס:                         נכון, זמינים

          כבר לשחק את הספור אשר

          כבודך הזכיר.

קיסר:                     קרא להם פנימה.

          (פאריס קורא לקלעים. נכנסים אזופוס, לאטינוס, ונער לבוש לתפקיד גבירה)

                                                      מי

          משחק את האדון המקופח?

אזופוס:   זה התפקיד שלי, אדון.

קיסר:                              היית

          לא משכנע בתפקיד. אנחנו

          נציג את זה יותר טוב. להוריד לי

          את הגלימה, הזֵר. אם נירון לא

          בחל בְּתיאטרון - מול הציבור -

          יורשה לנו להתבדר פרטית כאן.

          הכובע שם, והאדרת, בלי

          זָקָן או שום קישוט אחר, יתאים

          לַדמוּת.

אזופוס:                 רק, אדוני, הסַיִף בלי   

          החוד, לָרגע שאתה עושה את

          הרצח. (מגיש לו סייף) אם תואיל להשתמש

          בזה ולהסיר את חרבך.

קיסר:  בשום פנים. בצחוק או ברצינות

          זה לא נפרד ממני. נעשה רק

          תמונה קצרה אחת: זו בה הגברת

          דוחקת בַּמשרת בְּקוצר-רוח

          לגמול רעה לְפטרונו. סַמנו

          לי כשתורי בא. טוב, תתחילו כבר, 

          ועשו את זה עם כל הלב. גם אם

          אני שחקן טרי, תראו, כשזה

          מגיע לַביצוע - לא תוכלו

          לצחוק עלי.

לאטינוס (הצידה לשחקנים האחרים): בשם כל הפלאים,

          מה הוא רוצה?

אזופוס:                   אין מה להתווכח.

קיסר:  מה? איפה?

פאריס (כמשרת): אני חמוש;

          ולוּ עמד המוות מול עינַי

          כעת ואת חִצוֹ הלא-נמנע

          כיוֵון אל תוך לבי, הוא לא היה

          מעיר בי שום צמרמורת חום בַּקור

          של חיבוקו עד שיְכַלה זממו;

          ובשובעו מואֵס הייתי גם

          באריכות ימים של מתושלח.

נער (כגבירה): אנו שלצווֹת נולדנו, כלום

          עלינו להפציר? או לשדל

          עבד שאת לחמו ומלבושו

          נתנה ידנו לַאֲשֶר עליך

          להשתוקק לו על ברכיים? אל

          תביא לי כתירוץ את חסדיו

          של אדונך אשר נסע לו, או

          עד כמה אתה חב לנדיבותו

          חייך, או את פחדך ממה

          עתיד לקרות, כי בכוחי ללוש

          אותו כרצוני.

פאריס:                    וגם אותי,

          כל עוד זה לא יפגום בַּמוניטין

          שלו, וגם אני, עבדו ברוב

          תודות, לא  אֶפָּגַע. את צעירה,

          יפה, נכון; היי גם טהורה, 

          ונאמנה למיטת זה אשר

          הניף אותך למרום האושר.

נער:                                       איך

          ימצא לבי חולה האהבה

          תרופה מידי עצות? ואיך תעז

          הדעת להציג בבית-הדין

          לְאהבה כתב-הגנה מאוס

          לָאוזן? תשוקתי לא תקבל

          דיחוי, אז תן לי להבין מייד

          מה מצפה לי, כי אם זה סירוב,

          ואם לא אתענג על מנעמֵי

          קסמיך שבשיגעון אני

          רודפת, אשבע לאדוני

          כשהוא יחזור - ובסיפּורִי דמעות

          תתמוכנה - שניסית לאנוס

          עלי בבהמיות מה שאליו

          אני צמאה. ואז רק תדמיין

          מה זה למות עם המלים "בוגד"

          ו"עבד", עם כתובות ברזל יוקדות     

          במצח, ותחיה מוכן לזה.

פאריס (הצידה): אם כך היא תדַוַח, הוא יאמין,

          ברור, ואז אני לא כלום; ובין

          שני אסונות, אומרת החוכמה,

          בחר בַּנורא פחות. (אליה) כדי לא להיות

          לַזעם שלך טרף, אתמסר

          לנשיקה הזאת; הנה חותמת.

          (הם מתנשקים)

אזופוס (לקיסר): עכשיו, אדון עכשיו.

קיסר:                                         אני צריך

          לתפוס אותם על חם?

אזופוס:                                  כן, אדוני,

          אבל אל תתבלבל.

קיסר:                           הו מנוול!

          נבל וכפוי טובה! - אני צריך

          לומר פה משהו, אבל שכחתי

          את התפקיד שלי. אך לעשות

          אני יכול: כך, כך, ו - ככה!

          הורג את פאריס.

פאריס:                                     הו!

          נרצחתי באמת.

קיסר:                        נכון, וזו

          היתה כוונתי, פאריס הטוב

          שלי. אבל בטרם החיים

          עוזבים אותך, שהכבוד אשר

          עשיתי לך במותך יהיה

          נחמתך. אילו קיסר היה

          יכול (בלי שהוֹדוֹ יוּעם) היה

          מוחל לך, אך האכזריות

          של הכבוד סירבה לזה. אבל

          כתעודה שאהבתי אותך,

          חתרתי להביא לך מוות

          נשגב, שייבדל פאריס שלי

          מכל האחרים, ובכך הראיתי

          את רחמי. גם לא הסכמתי כי

          תיפול בחרב שר-צבא, וכל

          גופך, אבר לאבר, ייתלש

          לרוח בְּקרסֵי קלגס (גם אם

          החטא מצדיק זאת) אלא, כי בחייך 

          היית גדול השחקנים ברומא,

          תכננתי שתמות בפעולה,

          ועוד, ככתר הכתרים - תמות

          עטור תשואות עד סוף כל הימים,

          ביד קיסר שלנו. (פאריס מת) נשמתו

          השתחררה מכלא הבשר;

          שמעלה היא תנסוק. אשר לגוף

          הזה, כשאש הלוויות תשרוף

          אותו לאפר, אז נִרְאה אותו

          בתוך מיכל זהב. משוררים

          את ארונו יפארו בַּמר

          שביגונות, ותתאבל עליו

          לנצח הבמה. וכל אותם

          אשר היו צופים שמחים שלו

          יבכו שמת פתאום, הכתובת על                  

          המצבה תשכיח איך ולמה.

          יוצאים: מוזיקה עצובה, השחקנים נושאים את גופת פאריס, קיסר אחריהם.  


< אחורה הדפסת הטקסט השחקן הרומאי - מערכה 4, תמונה 2 קדימה >