שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט השחקן הרומאי - מערכה 3, תמונה 2 קדימה >

נכנסים קיסר ופארתניוס.

 

קיסר:  אז הם כבולים?

פארתניוס:                 כבולים. רק ש -

קיסר:                                           רק מה?

          רוצֶה את המחשבות שלך. תן לי

          אותן.

פארתניוס:          אני אתן. אבל תמיד

          כפוף לרצונך האלוהי,

          שאין מה ללמדהו -

קיסר:                           לעניין.

פארתניוס: כמו כן אַל יאמין הוד מלכותו

          המקודש כי משרתו, אשר

          ראה בעין יבשה כיצד 

          אביו נגרר בפקודתך למוות, 

          יש לו יכולת לרחם על אלה

          שמעזים בחוצפתם למתוח

          ביקורת על מה שציווית.

קיסר:                                 וְ?

          קדימה.

פארתניוס:            להיטותי לדאוג תמיד

          שיסגדו לחסדך, היא זו

          שמפיחה בי אומץ להציע

          את עצתי. אבוי, אני יודע,

          אדון, שרוּסְטִיקוּס ופַּלְפוּרְיוּס סוּרָה,

          המשכילים האלה, ראויים

          לכל עינוי. אבל לדעתי,

          כיוון שהם זוכים לאהדה,

          וההמון מריע בצווחות       

          את שבחיהם על יושר מטופש

          וחוש מוסר עלוב, נבון יותר

          שיחוסלו באופן חשאי,

          בעינויים מתוחכמים ככל

          שמתחשק לך - לא משנה -

          רק בלי לזרוק את גופתם לתהום

          מול הציבור. כי יש יסוד לחשוש

          שהמראה המצער יעיר

          חמלה באספסוף ההפכפך,

          ויקים רעש שעלול להיות

          לך מטרד.

קיסר:               שתוק, לב חיוור, פחדן!

          נשפיל עצמנו לחזר אחרי    

          חיבת העם או לפחד ממה

          שהוא שונא? מה, אלה שהם כמו

          אבק מול הסופה של רצוננו

          ושל כוחנו יהוו איזה

          שיקול אצלנו? או אולי נדמה

          לך, אם יש אלים למעלה, או

          אלות (חוץ ממינרבה האלָה

          שלי, צור בטחוני) יש להם פנאי

          לפרוש את חסותם הנכבדה

          על המפלצת המרובת-ראשים?

          המין האנושי חי דרך מְתֵי

          מעט - השליטים עם עוצמתם

          ואלה השווים להם. וכל

          גדודי הכוכבים המפוארים

          שמקשטים את המרום, אשר

          מונו רק לשרת ולשפוך אור 

          על מעשי מלכים וקיסרים -

          הם גלגלים רבים שמניעים

          את המעטים. - תקרא לנידונים

          העלובים האלה. רק תָרְאה לי

          חולה-נפש אחד שירחם

          פה עליהם - גם אם כלואות מיליון

          של נשמות בתוך בשרו, קרסי

          התליינים שלי כבר יתלשו

          אותו וישחררו אותן. קיסר

          אמר זאת.

          יוצא פארתניוס.

          נכנסים פארתניוס, אָרֵטִינוּס והמשמר, תליינים גוררים פנימה את רוּסְטִיקוּס וסורה, כפותים גב לגב.

אָרֵטִינוּס (למשמר):    משאלתו של הקיסר

          הרם שתפקחו שבע עיניים

          על הקהל. הסתערו על כל

          אדם שבמלמול או אנחה

          יביע צער לכאורה על מות

          שני הבוגדים האלה. רצונו

          הוסבר, בָּצְעוּ.

קיסר (הצידה):         זה כלב ציד טוב,

          ושימושי לי.

סורה (לקיסר):           תן לנו רשות

          למות, רודן אימים.

רוּסְטִיקוּס:                       כי אין לך

          שליטה מעבר לגופנו.

קיסר:                               יש;

          אני ארדוף גם את נשמותיכם,

          אריץ אותן מחרחרות לְחוף

          המוות, השמור למנאצֵי

          כוחם של שליטים, שהם אֵלים

          על פני האדמה. חישבו ברעד           

          איזה חלום מחריד ממתין לכם

          אחרי תנומת המוות.

רוּסְטִיקוּס:                            זה איוּם

          לאשמים, לא לנו, שיודעים

          מה זה למוּת, שכן היטב למדנו 

          מן המופת של זה שלמענו

          נסבול. במחשבתי אני רואה

          את חומר הנשמה הטהורה

          והזכה של תראסיה, המורֶה

          שלנו, נעשֶה כוכב, אשר

          קורא לנו בזֶמר (כשנצא

          מתל הסחי של רומא שהפכְתָ

          לתופת) שנלך בעקבותיו

          השמימיים, ולמעלה בכיפת

          הבדולח נתאחד לגוף גרמֵי

          שמיים.

קיסר:             תעלו אותו באוב עם

          כל אמצעי העזר שנתן

          טוהר חייו ללקוחות חסדו -

          הם לא יצילו את עורכם. כלבים,

          אתם מגחכים? - ענו אותם.

          התליינים מענים אותם, הם ממשיכים לחייך.

          אז מה, קחו דף מסֶנֶקָה מטיף

          הסטואיות עכשיו, ותבדקו 

          אם יהפוך אתכם לאדישים

          לְמה שרק מתחיל כעת. עכשיו    

          קצת שֶמן שיופק מעקרונות

          הסטואים הקפואים שיכולים

          לָאש היה מועיל לכם. עוד, עוד!

          אתם משחקים לי. אף גניחה?

          כל חמתי לשווא? איזה כישוף

          ארור מגן שם עליהם?! לחפור

          עמוק יותר, מנוולים. מי, מי

          מחוויר? ומי חושב שאני אכזר?

ארטינוס: רחמן מדי. הכל רק החולשה

          שלך, אדון.

פארתניוס (הצידה):    אני לא מעז לתת

          אף אות של צער, אבל מתכווצים

          בי הוורידים, המחזה כל כך

          מחריד.

קיסר (הצידה):    אף פעם לא הובסתי עד

          עכשיו. (לרוסטיקוס וסורה): למעני, רק תשאגו קצת,

          תוכיחו שאתם בשר-ודם,

          לא רוח ואוויר. זה לא מספיק?

          בשם מינרבה, זאת גסות ללעוג

          לְזעם זה שהעולם קורא

          לו כל-יכול. - זה מענה אותי

          שהם לא מתייסרים. בהשוואה

          לזה, את הסִפּור על מריוס שישב

          בלי נוע כשמנתחים פִּקחים חתכו 

          את העורקים והוורידים שלו

          כדי לרפאו משגרון, אסור

          אפילו להזכיר. - הם לא מתים?

          אם כן, - הפכנו לְכוּשִי עורו.

סורה:                                      לא,

          אנו חיים.

רוסטיקוס:                חיים בכדי לבוז

          לך, הַבְלגתֵנוּ השלווה

          דורכת כאן על גרון העריצות.

          אם בבטחה, כאילו זו תנומה

          רכה, אנו עומדים בָּעינויים

          המשוכללים של תלייניך, זה

          שְכרה של פילוסופיה חמורה

          אשר לימדה אותנו כי הגוף

          הוא רק הבֶּגד לנשמה; וגם

          אם הוא יוצא מן האופנה, נזרק,

          נקרע, נתלש, כמו בשרנו, היא,

          שיש בה מניצוץ האלוהות,

          זוהרת במיטב מחלצותיה.

          אך אנשים כמותך, שאין להם

          תקוות מעבר להווה, כל סתם

          שריטה קטנה, חוסר שינה, או חום

          מופרז או קור, שלוחשים להם

          שהם רק בני-תמותה, חותכים

          אותם מראש ועד כף רגל.

קיסר:                                   לא

          נקשיב יותר.

רוסטיקוס:                  רק זה, אני מזהיר

          אותך: גם אם אתה רוצה לכתוש את                    

          האדמה הזאת עד דק, לגודל

          אטוֹמים - ולפזר אותם בים -

          הם יתקבצו וייאספו שנית

          בנשמה שלך; וכשמבצר

          החול של גדולתך יקרוס תחת

          כובדו שלו, אתה תִרְאה אותי

          כפי שאתמול הייתי, כי אני

          אופיע לאימה.

קיסר (הצידה):             על פי הרעד             

          אני הנאשם, לא השופט.

          (למשמר): לגרור החוצה את המכשפים 

          הארורים האלה, נביאי

          הזעם, שכמו אֵל כְּפול-פרצופים

          קופצים עלי לאן שרק אביט

          בתור שֵדֵי נקם! סלקו אותם!

          למוות קודם כל, ואז שלא

          תשאירו מאפרם שריד וזכר.

          אני אשים את הגורל ללעג.

          יוצאים התליינים עם רוסטיקוס וסורה.

          מלים יפחידו את מי שצבאות

          שלמים סביב לו? לא, לא, הקדחת  

          כבר מתחילה להסתלק ממני.

          נכנסות דומיטיה, יוליה, קייניס; סטפאנוס אחריהן.

          וגם לוּ היא ממארת, מעיָן

          חיים זה יחדש בי עלומים

          ומרץ, יקימני לתחייה. -

          אַת, הוד שלי! חיים שלי! צווי!

          הכּל-מכּל שלי!

          הם מתחבקים ומתנשקים.

דומיטיה:                    כמו שאתה לי.

          שמעתי שאתה עצוב; הכנתי

          לך בידור שיגרש תוגה.

          שמע-נא, קיסר (אני ממש גאה

          בזה), הדרכתי את השחקנים

          איך לשחק, וכדי לחתוך כל מה

          שמיותר, כיווצתי את הטרגדיה

          לרצף של תמונה אחת. יש לי

          הכישרון לזה, וזה מרשים

          אותי יותר מכל יֶדע אחר

          שיש לי - חוץ מלאהוב אותך.

קיסר:   אין, אין כמוך, פקחית, ומתוקה -

דומיטיה:  כשאנחנו במיטה, אודה על

          ביקורת חיובית. אתה תראה

          עכשיו כזה ביצוע של דמות איפיס

          מפאריס שלך! ו - כדי להוריד

          לדומיטילה את האף, גם אם היא

          אחייניתך (אתי היא מתרשלת) -

          הכרחתי אותה לשחק פה את

          תפקיד אַנָאקְסָרֵט. זה לא מרגיז

          אותך?

קיסר:               כל מה שמענג אותך

          גורם לי אושר; כל סמכויותי

          וכוחותי - שלך.

דומיטיה:                        תודה לך.

          ברשותך, נשב. - שייכנסו, בלי

          עוד גינונים.

          אחרי תרועה קצרה, נכנס פאריס כאיפיס [עם לולאה של תליין]. 

                          איך העיצוב הזה

          מוצא חן בעיניך? לי נראה

          שזה מאד קולע לחזות

          של מאהב נואש. והדמעות

          על הלחיים, המלאכותיות,

          טריות-כאילו - רעיון שלי.

קיסר:      מאד מוצלח.

דומיטיה:                    עכשיו נשמע אותו.

פאריס:   שהיא יפה (וזה ביטוי נקלה

          מלתארה) או אצילת מוצא,

          או עשירה, או בת-מזל, כל אלה

          הן אמיתות ברזל, וברכתו

          של איפיס האומלל. אך איך מכלול

          שְלמוּת כזה הושחת, ואיך שתל

          אכזריות וגאווה בלב

          אַנָאקְסָרֵט בת השמיים, זו

          לנשמתי שמאהבה גוועת

          חידה, קשָה לפִתְרונים מזו

          אשר הציבה המפלצת סְפִינְקְס   

          מראש סלע תלול לאֶדִיפּוּס.

          הו קופידון, קיסר האהבה,

          כשם שלְמזבּחות העָד שלך

          הקדיש איפיס, מאמינך הלא

          נלאה, מַעשרות של אנחות,

          כולו דמעות צורבות, והעדיף

          את כוחך, ואת כוחה של ונוס,

          על רעם יופיטר, על נפטון או

          על פלוטו (בני סאטורנוס שחָלקו

          את העולם ועל הכל שלטו,

          אך מול תֹקף חציך נאלצו

          לסגת וללחום תחת דגליך) -

          בָּרך את קרבני האחרון

          הזה של אהבה והכנעה.

דומיטיה: הוא לא משחק את זה נפלא? תִרְאה

          באיזה רגש הוא נושא תפילות

          לקופידון; לבי נמֵס מזה.

פאריס:   ומאשפָּת חיציך הגדושה

          טוֹל חץ מוזהב לנעוץ בתוך לבה,

          אַלְצֵנָה לאהוב כמוני, או

          רָפּא לי את פִּצְעִי עם חץ קהה,

          שיעורר בי שכחה וגם

          שנאה לָאלילה שלי כרגע.

          אבל אני חוזר בי מתפילה זו;

          במשאלה פזיזה חיללתי קודש.

          אני הלא-ראוי, אך היא כולה

          רק מעלות, ורשאית לתבוע

          בשם כליל שלמותה לא אהבה

          כי אם סגידה. אבל הֱיו עֵדָי,

          כוחות יודעי הכל, אני מביא

          אתי, כמו סנגור נקי כפיים,

          לב נאמן עם להבות קדושות

          וטהורות, שאש של תאווה

          טמאה אף פעם לא טינפה אותו.

          וכשאני נוגע בַּמִּפְתן

          שלה (שבדמעות, כשכל גופי

          שוּתָק מקור, שטפתי) בשפתי

          המאושרות אנְשָק לאדמה זו,

          המתגאה שטעמה מכף

          רגלה הענוגה לא פעם דבש.

דומיטיה: קיסר שמיים, הוא בוכה! ואני

          בקושי יכולה לא להצטרף

          אליו.

פאריס:             בית ברוך, אם בצעדים

          חוטאים אותך זיהמתי אנא סלח לי.

          עלָי לדפוק בדלת, כן, באומץ! אך

          אני עושה זאת בּיִרְאָה ורעד, 

          וזרועותי פשוטות כמו בתחינה

          מול זעם האלים, שהם יחוסו

          על ממלכה. - הי שם בפנים! תצא

          איזו בריה שמימית אל בן-אנוש

          נואש!

          נכנס לאטינוס כשוער.

לאטינוס:              הה! מי דופק שם?

דומיטיה:                                       איזה מין

          מראה גס יש ליצור הזה!

לאטינוס:                                 אה, זה      

          אתה, פרצוף? הגעת לייבב

          וליילל? תעוף! מהר! אחרת

          יעיף אותך מכאן שוט כלב.

דומיטיה:                                  שד

          גס-רוח! אם זה לא היה מפריע

          להצגה, הייתי מנקרת

          לו, בחיי, את העיניים.

קיסר:                                 זה רק

          בצחוק, דומיטיה.     

דומיטה:                          אני לא אוהבת

          צחוק כזה; אם הוא לא היה עבד

          עם לב של אבן, לא היה יכול

          ללבוש צורת כיעור של מישהו

          כזה. איך מתנפח הקרפד

          מול קסם הצניעות של השני!

קיסר:  זה התפקיד שלו; תני שימשיכו.

דומיטיה:  תפקיד של מנוול; שיידבק

          אליו לעד.

פאריס (כורע):             כיוון שיש לךָ,

          אדון מתוק, העונג (כשתרצה)

          לשלוח עין ביצירת מופת של

          הטבע, מצוירת פרט לפרט

          בדמות אַנָאקְסָרֵט הנעלה 

          מבני אנוש, לעבדךָ אל-נא

          תלעג כשבידיים מפצירות

          יתפוס את שתי ברכיך, וישביע -

          כשם שאתה אדם, ולא ינקת

          חלב מזאבים או נמרים

          או אֵם קשוחת-מזג יותר - מצא-

          נא אפשרות עבור עיניים אלה,

          לפני שיִימָחו בִּבְכִי, לראות

          את גבירתך. אתה מוכן, ברוב

          טובך?

לאטינוס:             גם אם אפסיד את משרתי,

          איני יכול להתנגד יותר.

דומיטיה: עכשיו הוא מתמוסס; עוד יש תקווה

          קלושה שהוא ימות אדם ישר.

לאטינוס (קורא):  גבירתי!

          נכנסת דומיטילה כאַנָאקְסָרֵט.

דומיטילה:                         מי זה קורא? מי זה המה-

          שהוא הזה?

דומיטיה (לקיסר):       הדודנית שלך

          לא מוותרת על הדרת כבודה;

          נדמה לי שליהקתי טוב מאד

          את התפקיד.

דומיטילה:                     מה, לא ציוויתי לא

          לראות את הדבר הזה יותר?

פאריס:   אני אכן כל מין-דבר שאת

          רוצה, תולעת שזכותך לדרוך

          עליה. לא יכול ליפול נמוך

          יותר כדי להפגין לך צייתנות

          עד שהבוז שלך יכרה בור-קבר

          כדי לכסות גוף זה באדמה

          נשכחת; כשאדע את גזר דינך

          (האכזרית שבנשים) אמְחה

          במוות מרצון את ה"דבר"

          הזה, מטרד עינייך.

דומיטילה:                          שרץ! לא

          תעז! זה השרות הכי גדול

          והסופי אשר אהבתך

          בדביקותה תוכל להתפאר בו.

          איזה טיפש בלי שכל חוץ ממך

          יחמיא עוד לעצמו בתקוות שווא

          שמישהי שווה לי במוצא,

          בעלומים והון תשפיל קומה

          לזרוק מבט בנמיכות שלך?

          ועוד: לקָחַת לי בתור אדון

          אחד שלא הייתי מסכימה

          גם לקבל כעבד. נשמתי

          לא תתכופף עד שמה.

דומיטיה:                             זה טבעה

          האמיתי, לא הצגה של בוז.

דומיטילה: זה כתם לערכי רק להחליף

          מבט או הברה עם מישהו

          שכל כך מתחתי.

פאריס:                             רק הישמרי

          לך, הישמרי מגאווה, שִקְלִי

          היטב כמה פריך הוא הבסיס

          שאת טורחת כך לבנות עליו.

          גאָה בַּשֶפע של רחְמָה, נִיוֹבֶּה

          הקניטה את לָאטונה האֵלָה

          על זוג צאצאיה, אבל מה

          קרה לה? היא נותרה אֵם שכולה

          והתאבלה עד שהפכה לשיש.   

          היופי שאת מתבּרֶכת בו

          מִדָי עשוי להשתנות למוּם

          כיעור; הכסף לשלל גנבים;

          לרגע הֶקוּבָּה היתה מלכה,

          אז טרויה נשרפה - והיא שפחה

          של יוליסס. אך את האהבה

          אשר אני מביא לך לא יוכלו

          זמן, מחלה או גנבים פרועים

          לשדוד.

דומיטיה:            נביא יכול לתת עצה

          טובה יותר?

פאריס:                       אמרי, לא תתרצי

          עדיין? תבטלי את גזר מותי?

          או שעלי לפעול כפי שגזרת?

          החליטי; כל עיכוב מטריף אותי.

דומיטילה: אז פְּעל. אני אביט על הטרגדיה

          שלך באדישות, אולי אצחק

          אפילו, בעיני זאת תהיה

          קומדיה.

דומיטיה:              אח שטן, שטן!

פאריס:                                   אם כן

          אני נפרד כך פעם אחרונה.

          כל קִלְלות האוהבים יפלו

          עלייך; ומכאן והלאה כל

          איש שיושפל כמוני, וינסה

          למצוא בייסורי נפשו כינוי

          לגברת מְבזָה ואכזרית,   

          שרק יאמר: "אשת דמים זו

          היא לי מה שהיתה אַנָאקְסָרֵט

          לאיפיס האומלל!" שתתהולל

          ותתהלל נפשך העריצה

          עכשיו בהרס שעשית. במקום

          כבלי כלולות שיאחדו אותנו,

          יכריז החבל הנורא הזה

          על גירושינו. בדלתך, בתור

          מזכרת לגאוותך ולמר

          סבלי, אתלה עצמי בן רגע.

דומיטיה:                                לא,

          בשום מחיר! אתם רוצים לחיות -

          אז תעצרו אותו!

קיסר:                          ממה נִסְחפְת

          כל כך, דומיטיה? זאת רק הצגה;

          וגם אם זה היה ברצינות,

          את לא צריכה להתרגש כל כך.

פאריס:   לא התכוונתי, גברת, לעשות

          זאת באמת, אך אני קד לפני

          דאגתך וטוב לבך כלפי.

דומיטיה (לקיסר): הרשה לי לבקש את סליחתך,

          אדון. מה שראיתי כאן מוצג

          סחף אותי מעבר לעצמי.   

קיסר:   חזרי לשבת, ותראי מה הלאה.

דומיטה:  לא, את הסוף אני יודעת; חוץ

          מזה, פתאום מאד לא טוב לי.

קיסר:                                          אז

          אל המיטה; אני אהיה רופא

          שלך שם.

ארטינוס (הצידה):       יש פה משהו יותר

          מרֶגש, ואני חייב למצוא

          מה זה, אחרת המידע יפסיק

          לזרום בצינורות שלי.

דומיטיה:                         תבוא

          אלי, פאריס, מחר, שאשלם

          לך.

          יוצאים כולם לבד מדומיטילה וסטפאנוס.

סטפאנוס:        תקשיבי, פטרונית: ואת

          לא תתבעי את השכר שלך?

          את משלימה עם זה - ועוד דקה

          אראה אותך כבר מכרכרת כמו

          זונה ספרדייה.

דומיטילה:                    קצת סבלנות.

          אם לא נשברתי, גם עכשיו לא אשבר;         

          וזאת נחמתי עד שאנקום, חבר. 

          יוצאים.


< אחורה הדפסת הטקסט השחקן הרומאי - מערכה 3, תמונה 2 קדימה >