שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים יוליה, דומיטילה וסטפאנוס.

 

יוליה:  לא, דומיטילה, אם תשווי רק את

          מה שאני סבלתי לפגיעות

          שאת ספגת (והן גדולות, מודה)

          הן תיראנה כמו תל נמלים

          מול האולימפוס.

דומיטילה:                         לפצעים שלך

          את רגישה, וכך את מאבדת

          כל חוש וכל תחושה של סבלותי

          שלי. גילוי העריות שהוא

          פשע איתך בו, והכריז עליו

          קְבל עם, בבוז למה שמגנה

          כל העולם - אפשר נאמר למצוא

          לו הצדקה: שהוא פשוט נסחף

          לזה כגבר כדי להתענג על

          חמודותייך. חוץ מזה, שבועות

          השקר שהוא יעניק לך את

          תואר אוגוסטה די קנו אותך,

          וסירובך בפה רפה נראָה

          כהסכמה לכל דבר, אישור

          לפיתויים שלו. אבל אני  

          המסכנה, שלא הסכמתי כך

          להתמסר, אבל באלימות

          נכפיתי לספק את יצריו,

          ובצורה שגם טיבריוס לא

          ברא, על מצפוני אין שמץ כתם

          שישמש נגדי כנשק; לא, 

          אני חפה מפשע.

סטפאנוס:                        נסיכות

          גדולות, תרשו לי להעיז לומר

          לכן, בינינו: בבזבוז זמן על

          קינות ילדותיות אתן בוגדות

          בַּדָּם שמתוכו צמחתן, כי

          ברומא מצפים מבת של טיטוס

          והיורשת של דודו לקצת

          יותר מבכיינות נשית על עוול

          שגם הרחמים לא יסלחו לו.

          אבל אתן תאמרו שידיכן

          הן חלשות, ואם רק תנסו

          לנקום על פי הצדק בְּמפלצת

          לא אנושית זו, לחיית-אדם

          זה, דומיציאנוס הצמא לדם,

          יש חרבות דרוכות לפקודתו,

          כמו גם אִיִים כדי להגלות אתכן,

          ולסלק ממנו כל חשש או פחד,

          אם יתעורר בו החשד הכי

          קל שתכננתן איזו מזימה

          נגדו.

יוליה:            נכון, סטפאנוס. הגדודים

          אשר החריבו את ירושלים

          תחת פיקוד אבי נאמנים לו,

          אותי כבר לא זוכרים.

דומיטילה:                          ולאבד

          עצמנו בתקוות דמיוניות

          זה שגעון נואש.

סטפאנוס:                     אל תיחפזו

          למסקנות. זרוע אחת בלבד

          שבעליה לא פוחד ממוות  

          תוכל לגבור עליו, חרף שומריו.

          הייתי עבד שלך, גברת, אַת

          הפטרונית הנדיבה שלי;

          כספי וחרותי הם מתנה

          ממך; וגם אם אני לא חייל,

          שמר המוות לא נראֶה לו כה

          נורא - בגלל הֶרְגל או אידיאל -

          אני מעז למות כדי לשרת

          אותך בצדק נקמה. יאה

          גם לכבודכן גם למוצאכן

          ליפול בִּן רגע מאשר לחיות

          לנצח כִּשְפָחות לְגאוָות

          הקיסרית שלו אשר יורקת

          על סבלכן הסבלני. תאמרי

          לי רק "קדימה!" ואגיע

          ישר ללב שלו, או אכָּחד

          במשימה נכבדת.

דומיטילה:                       הצעה

          כזאת בהתנדבות היא הוכחה

          להכרת-תודה שלך, פיצוי

          גדול יותר מכל חוב שאתה

          חייב; אבל אסור לי לסכן

          בעסק לא בטוח מְשָרת

          אסיר תודה וטוב כל כך. כוחות

          הנצח מגנים על כל שליט,

          גם אם השתעבד למעשים

          טמאים, והם נראים מנמנמים

          עד שפשעיו השואגים יעירו

          את חוש הצדק שלהם; אך אז,

          בהביטם למטה, ובעין

          לא משוחדת, על הבוז שלו

          לדת ולכל הטוב האנושי,

          במשפטם החשאי גוזרים

          הם להפקיר אותו לרשעותו,

          וזו תטביע אותו כשירגיש

          הכי בטוח.

יוליה:                    האכזריות

          שלו בסוף חייבת להפוך

          אותו מאוס על ידידֵי נפשו,

          על חייליו ועבדיו כשם

          שכבר המאיסה אותו בסנאט;

          ואז, נָטוּש, ללא תומכיו, סיוט

          גם לעצמו ולזו שהוא עכשיו

          כרוך כל כך אחריה, נְבָצֵע

          מה שברגע זה אפילו אי

          אפשר בבטחון ללחוש.

סטפאנוס:                           אני

          מוכן עדיין לעשות כשרק

          תואילו לצוות, כי אין לי כל

          ספק שהגואל ארצו מידי

          עריץ נחשב יותר מן המציל

          אזרח.

          נכנסת קייניס.

יוליה:                 או, הנה קייניס.

דומיטילה:                                  מהיכן

          את באה?

קייניס:                    מן הקיסרית; נראה

          שהיא לא מרוצה משרותכן.

          גאוותה צמחה כל כך שהיא

         מואסת בַּמשרתות האישיות

          שלה ומרגישה מוזנחת אם

          בנות מלכים אינן דרוכות כל רגע

          לזחול לפקודתה בכל עניין

          בזוי.

דומיטילה:        ואיפה היא בגדולתה?

קייניס:    קשה להאמין לאן ירדה

          כדי לקשט בנוכחות שלה 

          את המקום ואת יושביו.

דומיטילה:                          דברי;

          איפה היא?

קייניס:                        בין השחקנים; ושם,

          בלי שום הדר מלכות, היא מבררת

          מי משחק תפקיד זה או אחר,

          באיזו תלבושת. היא מאשימה

          את אחראית המלתחה בחוסר

          ביגוד מרהיב, ומרותקת עד

          כדי כך לצורתו של השחקן   

          הטראגי פאריס, שישחק תפקיד

          של מאהב - לרגע זה נראָה

         לי שהיא תחזר שם אחריו.

דומיטילה: איך מעביר קיסר בינתיים את

          הזמן?

קייניס:             כפי שעשה תמיד גם קודם,

          בהתאכזרות לאנשים חפים

          מפשע, שלמעלותיהם הוא

          קורא פשעים, ורק הבוקר, אם

          זה אפשרי, הוא התעלה גם על

          עצמו: גזר דין מוות, בהמלצה

          של אָרֵטִינוּס המלשין שלו, על

          פַּלְפוּרְיוּס סוּרָה ויוּנְיוּס רוּסְטִיקוּס,

          שני אנשים טובים, אשר יושרם

          ידוע בכל רומא - על שום עוול,

          רק כי הם קוננו על גזר הדין

          האכזרי שלו לפאטוס תרסיה

          הפילוסוף, מורם ומדריכם.

סטפאנוס: מה, יופיטר רואה זאת ושותק?

דומיטילה: קליגולה ונרון רק ציוו

          על מעשי זוועה, אך הקיסר

          שלנו נהנה לראות אותם.

יוליה:  מה שאיננו יכולים למנוע,

          מותר לנו לבכות עליו בשקט.

קייניס:   קוראים לנו. גבירתנו הגאה.

דומיטילה:  אנחנו חייבות לסבול בינתיים.

סטפאנוס: חוסן אמת הוא לעמוד יציב

          מול כל הטלטולים של הגורל,

          כשמוג הלב נופל, מת, מוותר,

          מפּחד שאולי יסבול יותר.

          יוצאים.