שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט השחקן הרומאי - מערכה 1, תמונה 4 קדימה >

נכנסות יוליה, קייניס, דומיטילה ודומיטיה.

 

קייניס:  אחורה. המקום שלי.

יוליה:                        שלךְ?

          אני לא בת של טיטוס הגדול

          ואחיינית של דומיציאנוס? יש

          מי שמעז לתבוע זכות קדימה?

קייניס:   אני יותר מזה הייתי: אשת

          חיק של אביך, ובזכותו אני

          תובעת צייתנות ממך.

יוליה:                           אני

          מודה שאת היית די שימושית   

          לתיאבון שלו.

דומיטיה:               כדי לסיים

          את המחלוקת - כי איני רוצה

          שום ויכוחים – אני, אם לא אכפת

          לכן - אלך בראש.

דומיטילה:                     את, מותק?

דומיטיה:                                       כן.

          ובקרוב כולם ישתחוו

          כדי שאאיר להם פנים.

יוליה:                             מניין

          פרץ לו זרם הגדלות הזה?

דומיטיה: את תגלי מהר, לתסכולך,

          ותתחרטי אולי קצת מאוחר

          מדי, ותקמלי מרוב קנאה

          כשתראי למי קיסר מסביר

          פנים.

יוליה:            תראו תראו מה שהולך פה.

נכנסים מצד אחד מפקדים עם זרי דפנה; דומיציאנוס הקיסר במרכבת הנצחון שלו; פארתניוס, פאריס, לאטינוס, אזופוס. את אלה פוגשים אָרֵטִינוּס, סורה, לאמיה, רוּסְטִיקוּס, פולקיניוס. שבויים מובלים אחרי קיסר.

קיסר:  כרגע, בְּנָגְעֵנוּ בפסגת

          התהילה האנושית, רוכבים

          בנצחון אל ראש הקפיטול,

          שאֵלֶּה שהפכה יד זו לְבוז 

          אלת המזלות ולעבדים

          של רומא יטעמו את תחתיות

          המרורים. לכלא אשפתות

          זִרקו אותם, ושם שהם ירגישו

          כמה חדים הגרזנים שלנו.

          (יוצאים מפקדים עם השבויים)

רוּסְטִיקוּס (הצידה): כניסה של דם!

קיסר:                                      לומר לכם "הֱיו

          שמחים בשליטכם" זה לפקפק

          הן באהבתכם הן בזכותי,

          וזה יעיד על חוסר טעם. או

          להתפאר עד כמה, לא בִּיְדֵי

          שליחָי אלא במו ידָי, הרחבתי

          את האימפריה, או מאיזו תופת

          הבקיע כל חייל בפיקודי,

          כל זה יאה לפיו של החייל

          הרברבן מן הקומדיות, אך

          לא לשליט תבל הנערץ.

סורה (הצידה): וזאת לא שחצנות.

קיסר:                                      כשרק אזכיר

          את שם הדָאקים

          והגרמָאנים אפורי העין

          אשר מחצתי, אז רוחו של יוליוס

          תחוויר מרוב קנאה, הנצחונות

          של וספאסיאנוס, טיטוס (האמת

          היא חשובה יותר מאב או אח)

          לא ייזכרו יותר. אני מעל 

          לכל כבוד שאתם יכולים

          לתת לי. והתואר "אל עליון"

          שהעניק לי עָם אסיר תודה

          (בלי שביקשתי) יש לו צידוקים.

אָרֵטִינוּס: מכל כיוון, זֶבח שמימי יאה

          לכבוד קיסר, מכל ליבנו.

קיסר:                                 חן-

          חן, אָרֵטִינוּס. עוד מחבבים

          אותך. - עכשיו, כשאלי קרבות,

          דם, מוות ורעב, הוגלו מרומא

          כדי שנפרח, זכאי זה שחרבו

          חרשה בקרקע וקצרה לכם

          יבול שגשוג לטעום פרות שלום.

          אני לא מדמיין שאיש מכם

          הוא כפוי טובה כל כך, אויב

          כזה לטוּב המלבלב, שלא

          יקריב את היקר בתכשיטיו

          לשימושו של הקיסר.

סורה:                          כל מה

          שיש לנו -

לאמיה:                 חרות -

פולקיניוס:                          צאצאים -

פארתניוס:     הון כסף -

אָרֵטִינוּס:                   וצוואר, בלב חפץ

          תחת רגליך משתטחים.

רוּסְטִיקוּס (הצידה):           חרפה

          של חנופה! אח, איזה רומאי

          יוכל לשאת את זה?

קיסר:                          זה מְחלץ

          ממני את אהבתי לַכּל,

          שמתפשטת ביניכם. (לנשים): יְפות

          הדור! קבלו את הכבוד לנשוק

          לַיָּד שכשהיא מזדקפת ככה

          מחזיקה ברקים; אך בשבילכן

          היא הבטחה של רוגע. יוליה, בת

          אחי, וְקֵיינִיס, שהיית בבת

          עינו של וספאסיאנוס הזקן;

          גם דומיטילה, נסיכה קרובת

          דם.

רוּסְטִיקוּס (הצידה): זה מוזר איך שגאוותו

          לא אבירית יותר כלפי גברות

          מיוחסות כאלה.

סורה (הצידה):       אשתך 

          כאן נשכחה.

לאמיה (הצידה):        לא-לא, היא תיזכר,

          אל פחד. יעטפו וילטפו.                

קיסר:  אך כשאני מביט פה על דומיטיה

          האלוהית, נדמה לי שעלינו

          להיפגש (לקול תרועת אלי

          משנה) כמו שיופיטר, אחרי

          שאת הענקים חיסל, חיבק

          את יונו. לאמיה, זה כבוד לְךָ

          שהיא שלי.

לאמיה:                  קיסר, על גדולתך

          אין לערער.

קיסר:                   שכל מי שפוחד

          מזעפנו, או חפץ בחסד,

          בלי שאלות של למה ומדוע,

          יצדיע לה בתואר (הנשיקה

          הזאת היא תעודה רשמית) אוגוסטה.

דומיטיה:  לשירותך תמיד.

כולם:                            תחי אוגוסטה,

          הקיסרית של דומיציאנוס!

דומיציאנוס:                         פאריס!

          תן יד.

פאריס:             אלים יאירו לקיסר

          תמיד.

דומיציאנוס:      תמו המלחמות, שָמְנו

          בצד את כלי הנשק. ועכשיו

          פנינו לתענוגות רכים.

          צווה על הסופרים שינצלו

          את כל המשאבים של דמיונם

          כדי לבדר את בני הדור, אַתם

          תקפידו ליישם זאת בפעולה.

          ניתן לעם כל סוג של שעשוע. -

          דומיטיה יפתי, גם אם כולי  

          נוטף מדבש, אני לא מתחנף. -    

          קדימה לגבעת הקפיטול!

          ימות מי שיציג פרצוף קודר.

          כך ייבחן שליט: רק הוא לבד, אחד,

          ימשול בכל, ומאף נפש לא יפחד.

          יוצאים.




< אחורה הדפסת הטקסט השחקן הרומאי - מערכה 1, תמונה 4 קדימה >