שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט קומדיה של טעויות - מערכה 2, תמונה 1 קדימה >

נכנסות אדריאנה, אשת אנטיפולוס מאפזוס, ולוצ'יאנה אחותה.

 

אדריאנה:  מה, בעלי לא שב? גם לא העבד

          שבבהילות שלחתי אחריו?

          עכשיו כבר שתיים לפחות, לוצ'יאנה.

לוצ'יאנה: אולי הזמין אותו איזה סוחר,

          ומהשוק הלך לארוחה.

          בואי נאכל, אחות, בלי עצבים.

          הגבר הוא אדון לחרותו.

          הזמן הוא אדונו, והוא הולך

          או בא כשיש לו זמן. אז סבלנות.

אדריאנה:  ולמה לחרות שלו אין גבול?

לוצ'יאנה:  הוא לא עובד בבית, לא כָּבוּל.

אדריאנה: כְּשְלי טוב הוא אומר: "לא להפריז, אה?"

לוצ'יאנה: הוא בשבילך הרסן לַקפריזה.

אדריאנה:  רק לְחמור יש רסן וּמוֹסְרוֹת.

לוצ'יאנה: חרות פרועה מדי זה רק צרות.

          יש גבול לכל מה שבַּיְקוּם קיים,

          בארץ, בשמיים או בים.

          גם בין דגים, עופות ואחרים

          בַּנקבות שולטים תמיד זכרים.        

          הגבר הנאור, ראש הסולם,

          מושל אוקיינוס ואדון עולם,

          עליון בַּשכל וּבַנְשמה

          יותר מעוף או דג או בהמה, 

          הוא מלך ומפקד לַנְקֵבה.

          צייתי לו, זו חובה וגם מצווה.

אדריאנה:  אז איך, תולעת, את לא אשת-איש?

לוצ'יאנה:  מיטה זוגית נראית לי עסק ביש.

אדריאנה:  כשתתחתני, תרצי לתת פקודות.

לוצ'יאנה:  עד אז אלמד יפה לקוד קידות.

אדריאנה:  אם בעלך ירדוף כל שפנפנה? [/ אם בעלך יעוט על כל שמלה?

לוצ'יאנה: אמתין בבית בלי אף טענה.  / אמתין בבית בלי לומר מילה.]

אדריאנה: ממש מלאך! אז טוב שתחכי.

          מי שעומד בצד נשאר נקי.

          לנפש שסובלת ובוכה

          נאמר: מספיק כבר, תני קצת מנוחה.

          אך אם נדע אותו כאב כמוה,

          נצרח כפליים, לא נפסיק לדמוע.

          גם אַת, שבך בן-זוג עוד לא פגע,

          נואמת למופת על הבלגה.

          תחיי רק יום כמותי, חיֵי עלבון -    

          ההבלגה תעוף בלי שום חשבון. 

                [/ תחיי כמותי, מושפלת בקלון -

                / ההבלגה תעוף מהחלון.]

לוצ'יאנה: טוב, פעם אתחתן, סתם כדי לבדוק. - 

          זה דרומיו. אז הבעל לא רחוק.  

          (נכנס דרומיו מאפזוס)

אדריאנה:  נו, האדון שלך לא על ידך?

דרומ. מאפזוס: לא על ידִי, אבל מידוֹ חטפתי מיידית, האוזניים המהדהדות שלי עדוֹת שלי.

אדריאנה: דיברתם? הוא נתן קריאת כיוון?

דרומ. מאפזוס: כן, לכיוון שלי - קריאה-קריעה!

          הרביץ שיעור חזק, כמעט נפלתי.

לוצ'יאנה:  מה, הוא דיבר עמום, דו-משמעי?

דרומ. מאפזוס: לא דוּ-דוּ ולא יער. חרת בי חותם עמוק! השאיר אותי דמוּם, המום, בּעל-מום.   

אדריאנה: אבל, תגיד לי, הוא חוזר הביתה?

          מאד אכפת לו מאשתו, נראֶה לי.

דרומ. מאפזוס: גברתי, סליחה, לַבּוֹס יש איזה פאק.

אדריאנה:  מה, בהמה?

דרומ. מאפזוס:          לא פאק שהוא דפק,

          אלא פאק שדפק אותו.  [/ פאק שדווקא דפק אותו.]

          אמרתי לו "זה זמן לארוחה",

          והוא ביקש ממני אלף לירות.

          אני עושה לו "בוא", עושה לי "כסף";

          עושה לו "אוכל" - הוא עושה לי "כסף";

          עושה לו "מתקרר" - עושה לי "כסף";

          עושה לו "אתה בא?" - עושה לי "כסף!

          איפה האלף שנתתי, כלב?"

          עושה לו "הבשר!" - עושה לי "כסף!"

          "גברתי", עושה לו... - "שתמות הגברת!

          מה גברת, מה, לעזאזל הגברת!"

לוצ'יאנה:  עושֶה מי?

דרומ. מאפזוס: עושה הבוס.

          "אנ' לא מכיר אשה, בית או גברת".

          אז ת'הודעה שהיתה לי בלשון

          סחבתי חזרה על הכתפיים.

          זה לא מצחיק, כי בכתף החטיף לי.

אדריאנה:  לך שוב, סמרטוט, תגרור אותו הביתה.

דרומ. מאפזוס: מה שוב? ששוב יבעט אותי הביתה?

          'בַקְשָה, פְּליז, תשגרי שגריר אחר.

אדריאנה:  אם לא תרוץ, שוברת לך שן.

דרומ. מאפזוס: והוא ישלוף לי עין. בין שניכם,

          אצא בעור שיני בלי אור עיני.                  

אדריאנה:  לך, קשקשן, תביא אותו הביתה.

דרומ. מאפזוס: אני שמתי עלייך פס, שאת

          מוסרת אותי פס כמו כדורגל?

          את מכדררת, והוא מעביר,

          ולי, מעוּך, יוצא כל האוויר.

          (יוצא)

לוצ'יאנה:  איך הפנים שלך, פוי, זועפים!

אדריאנה:  בחוץ כבודו כולו נופת צופים,

          אני מורעבת למבט נעים.

          מה, עד כדי כך גילי ונישואים

          שחקו לי את החן? לא,  הוא שחק!

          תבונה? קלוּת שיחה? הכל נמחק?

          אם הוא קריר, הכל בךְ מתקרר.

          לא רק אני, גם סלע יתפורר.

          מה, מתלבשות מדליק בעיר? מושך?

          אני לא יכולה, לא, הוא חוסך!

          אני נראית חורבה, כן, באמת -

          כי הוא החריב! כל קמט הוא קימט!

          מבט אחד נחמד ולא עקום

          יביא לָהריסות שלי שיקום.

          לכל משמוש הוא רץ מן המפתן.  

          אני כלום, סתם נשנוש, גם לא לפתן.   

לוצ'יאנה:  קנאה - זה הרסני. זרקי לָרפש!

אדריאנה:  מי שאטום לה הוא סתוּם בלי נפש.

          ברור לי טוב מאד: הוא משתובב,

          אחרת מה יש לו להסתובב?

          זוכרת? הוא הבטיח לי שרשרת.

          גם הוא צריך אחת; היתה קושרת

          אותו למיטתו, למעונו.

          ראי תכשיט נוצץ, אשר חִינוֹ

          דהה, יופיו הועם, אבל עדיין

          כולו זהב, גם אם הרבה ידיים

          זרקו בו בוץ חרפּה. זהב טהור

          בִּשְחור מסתור ימשיך בְּאור לזהור.

          כיוון שבעיניו יופיי כָּבָה,

          אבכה על השרידים עד שאגווע.

לוצ'יאנה: קנאה טפשית כזאת - מה היא שווה?        

          יוצאות.


< אחורה הדפסת הטקסט קומדיה של טעויות - מערכה 2, תמונה 1 קדימה >