נכנסים סוחר ב' ואנג'לו הצורף.

אנג'לו: צר לי שהתעכבת בגללי,

          אבל נתתי לו את השרשרת,

          נשבע, גם אם הוא בלי בושה מכחיש זאת.

סוחר ב': איזה שם יש לאיש הזה בעיר?

אנג'לו: שם טוב ומכובד מאד, יש לו

          הרבה אשראי, אהוב מאד, אחד

          שאין שני לו פה. מילה שלו

          שוָוה יותר מכל ההון שלי.

סוחר ב': דבר בשקט. הנה הוא, נדמה לי.

          (נכנסים אנטיפולוס ודרומיו מסיראקוז)

אנג'לו: ושם, סביב הצוואר, אותה שרשרת

          שהוא נשבע כמו בן-שטן שאין לו.

          בוא תתקרב קצת. אדבר אתו.

          אדון אנטיפולוס, כולי פליאה

          על שגרמת לי בושות כאלה,

          ולעצמך נזק לא מבוטל -

          להתכחש בתוקף לַשרשרת

          אשר עכשיו אתה עונד גלוי!

          חוץ מהפסד, בושה ומעצר

          פגעת בידיד הגון שלי

          שהסכסוך הזה עצר אותו

          מלהפליג היום. שרשרת זו

          קיבלת מידי, זה לא נכון?

אנטי. מסיראקוז: נכון מאד. אף פעם לא הכחשתי.

אנג'לו: או-הו, לא רק הכחשת, גם נשבעת.

אנטי. מסיראקוז: מי, מי שמע אותי מכחיש, נשבע?

סוחר ב': אוזנַי שמעו, אתה הרי יודע!

          בושה, מקק, שאתה מתהלך

          וחי בין בני-אדם מהוגנים.

אנטי. מסיראקוז: אתה חלאה, כך להשמיץ אותי.

          אוכיח את היושר והכבוד

          שלי מולך מייד, אם רק תעז!

סוחר ב':  מעז, וגם קורא לך נבל!

          (הם שולפים. נכנסות אדריאנה, לוקיאנה והזנזונת, ואיתן אחרים)

אדריאנה: סטופ! אל תפגע בו, לא! הוא מטורף!

          סלקו לו את הנשק! תקשרו גם

          את דרומיו, ותקחו אותם הביתה!

דרומ. מסיראקוז: רוץ, בוס! תפוס מחסה! פה יש איזה

          מנזר. 'כּנס, כי זה הסוף שלנו!

          (אנטיפולוס ודרומיו מסיראקוז נכנסים אל תוך המנזר. יוצאת אמיליה, אם המנזר)

אמיליה:  הס, אנשים. מה אתם נדחקים?

אדריאנה:  זה בעלי בפנים שם, מטושטש

          אומלל. תני רק להיכנס, נקשור

          אותו, ניקח הביתה, שיחלים.

אנג'לו: ידעתי שהוא לא במלוא חושיו.

סוחר ב':  עכשיו צר לי שהתגריתי בו.

אמיליה:  כמה זמן הטרוף שולט באיש?

אדריאנה: שבוע הוא חמוץ, כבד, עצוב,

          אחר, אחר לגמרי מעצמו.

          אך רק היום בצהריים זה

          הפך לפרץ זעם משתולל.

אדריאנה: אולי איבד הון בִּסערה בים?

          קבר חבר יקר? או שלבו

          סטה לאהבה שלא כדין,

          חטא די נפוץ אצל הצעירים,

          שמתירים לָעין לשוטט?

          לאיזה צער הוא נתון מאלה?

אדריאנה: לאחרון. יש איזו אהבה

          אשר משכה אותו תכופות החוצה.

אמיליה: היית צריכה לנזוף בו בשל כך.

אדריאנה:   נזפתי!

אמיליה:              אבל לא חזק מספיק.

אדריאנה:  חזק ככל שצניעותי התירה. 

אמיליה:  בבית, ביחידוּת?

אדריאנה:                גם בציבור.

אמיליה:  כן-כן, רק לא מספיק.

אדריאנה:  רק זה שלט בכל מפגש שלנו.

          הוא לא ישן כי רק על זה נדנדתי.

          הוא לא אכל כי רק על זה נדנדתי.

          לבד איתו, דיברתי רק על זה.

          בין חברים, רמזתי לא אחת.

          אמרתי שזה רע, מושחת, פוגע.

אמיליה:  מזה יצא בסוף שהשתגע.

          צרחות קנאה נשית הן רעילות

          יותר מנשיכת כלב שוטה.

          הצקת לו והפרעת לו את שנתו,

          אז הוא נהיה סחרחר ומטושטש.

          בישלת כל צלי ברוטב נזיפות;

          מזון כזה - מתכון לכאב בטן.   

          לכן האיש חטף חום, חום הפך

          לאש, האש ליבתה בָּאיש טֵרוּף.

          הרסת לו כל שעת פנאי בריב, אמרת;

          כשאוסרים על שעשוע, מה צומח?

          רק דכאון עמום, בלי מצב-רוח,

          אחיו של הייאוש-בלי-נחמה,

          ובעקבותיו גדוד ענקי ממאיר

          של תחלואים חיוורים, אויבי חיים.  

          שיבוש בְּאוכל, פנאי או זמן תנומה

          יטריף כל בן-אדם ובהמה.

          ומה יצא מקנאתך עכשיו?

          הבהלת לבעלך את כל חושיו.

לוקיאנה:  לא, היא נזפה בלחש, במתינות;

          הוא התפרחח, גס, בבריונות.

          מה השתתקת? למה את לא עונה לה?

אדריאנה:  היא שמה לי מראָה מול אשמתי.

          גשו פנימה, אנשים טובים, תפסוּּ בו.

אמיליה:  לא, אף איש לא נכנס אל תוך ביתי.

אדריאנה:  אז שיוציאו אותו אנשייך.

אמיליה:  גם לא. הוא בא לכאן כאל מקדש,

          מקלט, והמקום יגן עליו

          מידיכם עד שאשיב אותו

          אל בינתו, או עד שאכשל.

אדריאנה: אני אסעד את בעלי, אהיה

          אחות רחמניה למחלתו,

          אני, ולא אף ממלא-מקום,

          אז תני לי ואקח אותו הביתה.

אמיליה:  לאט לך, לא ארשה שהוא ייצא

          עד שאפעיל את אמצעַי כולם,

          עם שיקויים, סמי-מרפא, תפילות,

          כדי לגבש אותו שוב לאדם.

          זה חלק מהותי בשבועתי,

          מצוות-חובה של המסדר שלי.

          לכי, השאירי את אישך אתי.

אדריאנה:  לא אסתלק ולא אשאיר אותו.

          וזה מכתים מאד את קדושתך

          כך להפריד אשה מבעלה.

אמיליה:  לכי בשקט, לא תקבלי אותו.

          (יוצאת)

לוקיאנה:  זה בזיון! תפני אל השליט!

אדריאנה: כן, בואי, אשתטח לרגליו,

          ולא אקום עד שתפילות, דמעות,

          ישאו אותו לכאן אישית, למשוך

          את בעלי מן הנזירה בכוח.

סוחר ב': בינתיים כבר, אני חושב, חמש;

          כבוד השליט יגיע בעצמו

          לכאן, לעמק הוצאה להורג,

          מקום קודר של מוות ושל שכול,

          מעבר לתעלות של המנזר פה.

אנג'לו: מה הסיבה?

סוחר ב': לראות כיצד עורפים ראש לְסוחר

          נכבד מסיראקוז, שלמזלו

         הרע עלה לחוף הזה נגד

          חוקי העיר, ובשל כך יומת.

אנג'לו: הנה, באים. נראה את הכריתה.

לוקיאנה: לפני שיעבור, כרעי מולו.

          (נכנסים שליט אפזוס, אגאון הסוחר מסיראקוז, ראשו מגולח, עם התליין ושוטרים)

שליט: ושוב נכריז פומבית, אם יש ידיד

          שישלם דמי כופר במקומו,

          הוא לא ימות, כי אנו בעדו.

אדריאנה:  צדק, שליט! שפוֹט את הנזירה!

שליט: היא גברת צדיקה ומקודשת,

          לא ייתכן שהיא עשתה לך עוול.

אדריאנה:  הקשב לי. בעלי, אנטיפולוס,

          אשר אתה דחפת כי יהיה

          אדון חיי, בַּיום המר הזה

          נתקף קדחת שגעון מופרעת;

          הוא התרוצץ נואש ברחובות,

          עם המשרת שלו, מוטרף כמותו,

          מזיק לאזרחים, פורץ אל תוך

          ביתם, חוטף אבני-חן, טבעות,

          כל מה שהתחשק לטרופו.

          הצלחתי כבר שייקשר, יובל

          הביתה, ופניתי לְכבות

          את השריפות שפה ושם עשה.

          פתאום, אין לי מושג באיזה כוח,

          הוא השתחרר מן המשמר שלו,

          הוא והמשרת חולה-הרוח.

          שניהם, בזעם אש ועם כלי נשק,

          תקפו אותנו כמו ברק. ברחנו.

          הצלחנו רק בזכות תגבורת שוב 

          לקשור אותם. ואז הם נסו פנימה

          אל המנזר הזה. רדפנו עד

          הפתח, אך הנזירה סגרה

          דלתות: לא מסכימה שנחלץ

           אותו משם וגם לא מוציאה

          אותו כדי שניקח. שליט, צווה

           שהוא יוּצא, שיקבל טיפול.

שליט:    בימים עבָרו בעלך לחם

          בשורותי, ואני נתתי לךְ

          מילת-כבוד, כשאת הִמְלכת אותו

          למשול במיטתך, שאעשה

          למענו כל טוֹב שביכולתי.

          אתם, דִפקו על שער המנזר,

          בקשו מן הנזירה לצאת אלי.

          אפתור את זה לפני שאני זז.

          (נכנס שליח)

שליח: גברתי, לרוץ, תצילי את עצמך!

          המשרת והאדון נתקו

          ת'חבלים, הכו ת'אחיות

          אחת-אחת, ואז קשרו ת'דוקטור,

          חרכו לו ת'זקן עם לפידים,

          ואז כשהתלקח, הם זרקו

          עליו דליים של בוץ ומי-ביוב.

          כרגע האדון מטיף לו הבלגה,

          והמשרת גוזז לו ת'שיער

          עם מספריים בסגנון ליצן.  

          אם לא תבוא עזרה, אז בין שניהם

          הם יהרגו ת'מגרש-שדים.       

אדריאנה: שתוק, גולם, האדון והמשרת

          הם פה, כל הדיווח שלך שקר.

שליח: גברתי, שפה אני אמות - אמת!

          ראיתי, רק לפני שתי נשימות!

          הוא שם צועק את שמך, נשבע שאם

          יתפוס אותך, ישרוט לך ת'פרצוף

          עד שישחית אותו. - תקשיבי שם,

          הוא בא, גברתי, תרוצי, תברחי!

אדריאנה: אוי לי, זה בעלי. אתם עדים

          שהוא פָּרח בָּרוּח, לא-נראֶה.

          הרגע הוא נסגר פה במנזר,

          וכבר הוא שם! זה לא נתפש בַּשכל.

          (נכנסים אנטיפולוס ודרומיו מאפזוס)

אנטי. מאפזוס: צֶדק, מנהיג שלי, תן לי דין צדק,

          לו רק למען שרותַי-בַּקרב

          במלחמות שלך, הצלקות

          אשר חטפתי בהצלת חייך,

          בשם הדם אשר איבדתי אז

          למענך, עכשיו תן לי דין צדק.      

אגאון: אם פחד מן המוות לא טמטם

          אותי, זה בְּנִי אנטיפולוס, ודרומיו.

אנטי. מאפזוס: צדק, שליט טוב, נגד האשה שם -

          זאת שזיווגת לי כרעיה,

          זו שהשפילה את כבודי, ביזתה

          אותי, רמסה ומעכה אותי.

          התועבות שבלי בושה זרקה

          עלי היום - דמיון לא יתאר.

שליט: ספּר ותיווכח - אשפוט בצדק.

אנטי. מאפזוס: היום סגרה לי דלת כשבילתה

          עם פרחחי-זימה אצלי בבית.

שליט: אשמה כבדה. אמרי, אשה, עשית כך?

אדריאנה:  לא, לא. אני והוא ואחותי     

          היום סעדנו יחד. חי נפשי,

          כל מה שהוא טופל עלי הוא שקר.

לוקיאנה: שלא אראה יום או אישן בלילה

          אם לא אמרה כאן רק אמת פשוטה.

אנג'לו (הצידה): זיוף! שתיהן חוטאות בשבועת שקר.

          המטורף מאשים אותן בצדק.

אנטי. מאפזוס: אדון, אני צלול בדיבורי,

          לא מעורפל מיין, לא בוער

          מזעם, גם אם העוולות נגדי

          יכלו לטרוף בינה של איש חכם

          כפליים. האשה הזאת היום

          סגרה לי דלת, לא נתנה לי אוכל.

          אדון-צורף שם, אילו לא היה

          שותף לקנוניה, היה מעיד;  

          כי הוא היה אתי שם, ונפרד

          כדי להביא שרשרת אל הבּר

          "קיפוד", כי שם אני ובלתזר

         סעדנו. מכיוון שהוא לא בא,

         יצאתי לחפש אותו. מצאתי,

          ברחוב, בחברתו של האדון

           הזה. שם הצורף הדו-פרצוף

          צרח לי ונשבע לי שהיום

          קיבלתי מידיו את השרשרת,

          ש - אלוהים יודע - לא ראיתי.

          על זה מסר אותי לידי שוטר.

          לא התנגדתי, ושלחתי את

           המשרתון הביתה שיביא

          איזה סכום כסף. הוא חזר בלי כלום.

          ביקשתי בנימוס מהשוטר

          שילווה אותי אישית הביתה.

          בדרך מי הופיע?

         אשתי, ואחותה, עם ערב-רב

          של שותפים בני-רשע, ביניהם

          אחד מר פּינץ', נבל מורעב, פרצוף

          כחוש, חוט, שלד מהלך, נוכל,

          קוסם בגרוש, תולעת שרלטן,

          חיידק חלול-עיניים חד-מבט,

          מת חי. האפס המאוס הזה

          הכתיר עצמו כמְגרש רוחות,

          נעץ בי עין ומישש לי דופק,

          ניצב מולי פרצוף מול אין-פרצוף,

          ואז הודיע שנכנס בי שד.

          מייד כולם ביחד התנפלו

          עלי, קשרו אותי וגררו,

          זרקו אותי, עם המשרת, קשורים, 

          לאיזה כוך לח וחשוך בבית,

         עד שכרסמתי בַּשיניים את

          החבלים, והשתחררתי. אז

          כמו חץ מיהרתי הנה אל כבודך.

          אני מפציר, תן לי פיצוי הולם

          על כל הבזיונות והחרפּות.

אנג'לו: כבודו, אני עֵד על דבר אחד: 

          בבית לא נתנו לו לאכול.

שליט: שרשרת הוא קיבל ממך או לא?

אנג'לו: קיבל, כבודו, וכשהוא רץ לכאן

          אֵלֶּה ראו אותה סביב צווארו.

סוחר ב': וחוץ מזה, במו אוזני שמעתי:

          הודֵית שנתן לך שרשרת,

          אחרי שקודם שם בַּשוק הכחשת.

          ואז שלפתי נשק נגדך;

          ואז ברחת למנזר הזה,

          ואיך יצאת - זה נדמה לי נס.

אנטי. מאפזוס: אף פעם לא נכנסתי למנזר;

          אף פעם לא שלפת מולי נשק;

          נשבע, את השרשרת לא ראיתי;

          אתם טופלים עלי פשוט שקרים.

שליט: אוהו, זה תיק סבוך! כולכם, נדמה לי,

          בלעתם סם שמשנה צורות.

          אם הוא לא יָצא משם, אז הוא נמצא שם.

          אם הוא מטורף, דיבר מדי צלול.

          אמרתְ, אכל בבית; הצורף

          סותר זאת. מה אתה אומר, פרצוף?

דרומ. מאפזוס: זלל עם זותי-שם, בבר "קיפוד".

זנזונת: זלל, זלל - וגם חטף טבעת!

אנטי. מאפזוס: נכון שהַטבעת היא שלה.

שליט: ראיתְ אותו נכנס אל המנזר פה?

זנזונת: ברור כמו שאני רואה אותך.

שליט: מוזר מאד. קראו לנזירה!

          כולכם טושטשתם או שהשתגעתם. 

            (יוצא מישהו לקרוא לנזירה)

אגאון: שליט גדול, הרשה לי רק מילה:

          אני רואה פה במקרה חבר

          אשר יציל אותי וישלם

          את דמי הכופר שיִפדו אותי.

שליט: דבר בחופשיות, בן סיראקוז.

אגאון: שמך, אדון, אינו אנטיפולוס?

          וזה לא דרומיו, המקושר אליך?

דרומ. מאפזוס: ממש עכשיו הייתי מקושר לו,

          רק הוא, שי'ייה ברא, חתך ת'חבל.

          אז הנה: דרומיו, עבד נטול קשר.

אגאון: שניכם זוכרים אותי, אני בטוח.

דרומ. מאפזוס: זוכרים תַ'צְמֵנוּ כשרואים אותך:

          היינו לא מזמן קשורים כמוך.

          אתה עוד פּציינט של דוקטור פּינץ', אה?

אגאון: כך מתנכרים? פתאום לא מכירים?   

אנטי. מאפזוס: עד רגע זה אף פעם לא נפגשנו.

אגאון: איי! היגון שינה אותי, ויד

          הזמן המעַוותת, שכתבה

           שעות קשות, השחיתה את פּנַי.

          אבל גם את קולי אינך מכיר?

אנטי. מאפזוס: גם לא.

אגאון: דרומיו, אתה?

דרומ. מאפזוס:       לא, תאמין לי, לא.

אגאון: אני בטוח שכן!

דרומ. מאפזוס: יפה, אבל אני בטוח שתאמין-לי-לא, ואתה, בתור איש אסור, חייב להאמין לי כן.

אגאון: גם את קולי לא? אח, מכבש הזמן,

          כל כך סדקְתָ וריסקְתָ לי

          את הלשון המסכנה? שבע

          שנים קצרות - וכבר בני היחיד

          חֵרש לַצליל הדל שמכאובַי

          חורקים? נכון, פּנַי החרושים

          כוסו בשלג חורף שקוטל

          כל צוף, [/ עסיס,] כל תעלות דמי קפאו -              

         אבל הלילה של חיי זוכר עוד;

         בַּנֵר אשר דועך נשאר ניצוץ;

         האוזן עמומה אך קצת שומעת;

          כל העדים הישישים האלה -

          לא, אני לא טועה - אומרים לי כי

          אתה הבן שלי אנטיפולוס.

אנטי. מאפזוס: אף פעם לא ראיתי את אבי.

אגאון: אתה יודע שנפרדנו רק

          לפני שבע שנים, בסיראקוז, בן.

          אבל אולי אתה בוש להכיר

        בי, בן שלי, כשאני מוכה אסון.

אנטי. מאפזוס: כבוד השליט וכל מי שמכיר

          אותי בעיר, עדים: זה לא נכון.

          את סיראקוז אף פעם לא ראיתי.

שליט: שמע לי, בן סיראקוז, עשרים שנה

          אנטיפולוס היה בן טיפוחי.  [/ הייתי לאנטיפולוס פטרון.]

          הוא לא ראה שום סיראקוז בזמן

          הזה. נדמה לי, מזִקְנה וגם

          מסכנה התחלת לדמיין.    

          (נכנסת אמיליה, עם אנטיפולוס ודרומיו מסיראקוז)

אמיליה:  הנה אדם אשר עשו לו עוול.

          (כולם פונים לראותם)

אדריאנה: אני רואה שני בעלים, אם שתי

          עיני לא מהתלות בי.

שליט:  אחד מהם הוא רוח האחר.

          אז מי מאלה הוא האיש ממש

          ומי הרוח? מי יפענח?

דרומ. מסיראקוז: אני דרומיו. סלק ת'הוא מהר.

דרומ. מאפזוס: אני דרומיו. תן לי להישאר.

אנטי. מסיראקוז: אתה אגאון, לא? או צל שלו?

דרומ. מסיראקוז: אדון שלי! מי זה קשר אותך?

אמיליה:  קשר מי שקשר - אני אתיר,

          וּבָחרות שלו אזכה בבעל.

          הגד, אגאון, אם אתה האיש

          אשר מזמן אשתו היתה אמיליה,

          שבלידה אחת ילדה לו שניים?

          הו, אם אתה אגאון זה - דבּר,

          ותדבר אז אל אותה אמיליה.

שליט: הנה סיפור הבוקר שסיפר:

          שני האנטיפולוסים, שתי טיפות,

          שני דרומיו עם פרצוף אחד,

          והיא, הניצולה מן הסופה.

          אלה הורי שני הילדים האלה,

          שיד מקרה הפגישה אותם שוב.

אגאון: אם אני לא חולם, אז את אמיליה.

          ואם את היא, ספרי איפה הבן

          שצף אתך ברפסודת המוות?

אמיליה:  אותו, אותי וגם את שני הדרומיו

          הצילו אנשים מאֶפּידאמְנוּם.

          אז כנופיה של דייגי קורינתוס

          חטפה מהם את דרומיו ואת בני.

          אותי השאירו עם בני אפדיאמנום.

          מה גורלם מאז - איני יודעת.

          מה גורלי - הרי אתם רואים.

שליט: אתה מזמן הגעת מקורינתוס!

אנטי. מסיראקוז: לא, לא אני, אני מסיראקוז.

שליט: רק רגע, תתפסו מרחק. אני

          כבר לא יודע מי הוא מי.

אנטי. מאפזוס:                   אני

          הגעתי מקורינתוס, אדוני.

דרומ. מאפזוס: ואני אתו.

אנטי. מאפזוס: הביא אותי לעיר זו מֶנָאפוֹן,

          דודך, והלוחם האגדי.

אדריאנה: מי משניכם אכל אתי היום?

אנטי. מסיראקוז: אני, גברתי.

אדריאנה:                    ואתה לא בעלי?

אנטי. מאפזוס: לא-לא, אני אומר לך, לא.

אנטי. מסיראקוז: וגם אני, אף שקראת לי בעל;

          וגברת מקסימה זו, אחותה,

          קראה לי גיס. (ללוקיאנה): מה שאמרתי לך,

          הלוואי גם אהפוך למעשה,

          אם כל מה שקורה אינו חלום.

אנג'לו: זאת השרשרת שאצלי קיבלת.

אנטי. מסיראקוז: זאת בהחלט היא, אני לא מכחיש.

אנטי. מאפזוס: זאת זאת שבגללה עצרת אותי.

אנגל'ו: זה בהחלט כך, אני לא מכחיש.

אדריאנה: שלחתי לך כסף, דמי ערבות,

          עם דרומיו, אך הוא לא הביא, נדמה לי.

דרומ. מאפזוס: לא, לא אני.

אנטי. מסיראקוז: את הארנק הזה אני קיבלתי,

           דרומיו שלי הביא אותו אלי.        

          אז כל שני פגש אחד אחר:

          כשאין אני לי הוא לי, ולהיפך.

          מכאן צמחו הטעויות האלה.

אנטי. מאפזוס: הנה הכסף על חיי אבי.

שליט: אין צורך, הוא זכה כבר בחייו.

זנזונת: שניה, אני צריכה ממך טבעת.

אנטי. מאפזוס: קחי, ותודה על יופי של בילוי.

נזירה:  שליט נכבד, הואל להיכנס

           איתנו למנזר פה, ולשמוע

          את כל השתלשלות גורלותינו.

          וכל מי שנמצא פה וסבל

          מן הטעות המשותפת של היום,

          גם הוא מוזמן. יהיה פיצוי. שלושים-

          ושלוש שנים עברו מאז תקפו

          אותי צירי לידה אתכם, בנים,

          וסוף-סוף הנה באתם לעולם.

          שליט טוב, בעלי, שני ילדי,

          וזוג שותְפֵי ההורוסקופ, הולכים!

          נחגוג לידה שניה של האחים.

          כל כך הרבה דמעות! עכשיו - שמחים!

שליט: אשמח להיות ידיד המשפחה!

          (יוצאים כולם, ונשארים רק שני האחים דרומיו ושני האחים אנטיפולוס)

דרומ. מסיראקוז: אדון, להביא את המטען שלך מהסיפון?

אנטי. מאפזוס: איזה מטען שלי לקחת, דרומיו?

דרומ. מסיראקוז: מה שהיה שם, בפונדק "איש-סוס".

אנטי. מסיראקוז: הוא מתכוון אלי. אני, דרומיו,

          לא הוא. בוא, נטפל בזה אחר כך.

          חבק את אח שלך, תשמח אתו.

          (יוצאים שני האחים אנטיפולוס יחד)

דרומ. מסיראקוז: יש חֲבֵרָה שמנה בבית של

          אדון שלך - בישלה אותי היום

          בארוחה בלי מלח. לפחות    

          עכשיו היא גיסתי ולא אשתי.   

דרומ. מאפזוס: אתה לא אח, אתה ראי שלי:

          ודרכך אני מבין שאני

          ממש בחור מתוק מאד. נלך

          לחגיגה הזאת? תוביל אתה.

דרומ. מסיראקוז: לא, אדוני, אתה הבכור.

דרומ. מאפזוס: זאת שאלה טובה, אה? איך נקבע?

דרומ. מסיראקוז: נזרוק מטבע. עד אז - קח פיקוד.

דרומ. מאפזוס: לא, אם כבר, אז:

          הגענו לעולם כמו אח ואח -

          נלך ביחד, יד ביד -

          תן לי חרוז... -

דרומ. מסיראקוז: להתחמם באח?

דרומ. מאפזוס: עד שנדעך?

דרומ. מסיראקוז: תן יד, אח.  

דרומ. מאפזוסז: קח. 

דרומ. מסיראקוז: כך.  

         יוצאים.