שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט קומדיה של טעויות - קדימה >


הנפשות הפועלות


קומדיה של טעויות

The COMEDY of ERRORS

מאת ויליאם שייקספיר

תרגום: דורי פרנס

 

הנפשות

השליט של אֶפֶזוּס

אֶגֶאוֹן, סוחר מסיראקוּז

אמיליה, אם-מנזר באפזוס, ואשת אגאון

אנטיפולוס מאפזוס

אנטיפולוס מסיראקוז

דְרוֹמְיוֹ מאפזוס

דרומיו מסיראקוז

אדריאנה, אשתו של אנטיפולוס מאפזוס

לוצ'יאנה, אחותה

לוּס, נערת המטבח של אדריאנה

בלתזר, סוחר

אנג'לו, צורף

דוקטור פּינץ', מורה

סוחר ראשון

סוחר שני

שוטר

זנזונת

שליח

סוהר


מערכה 1, תמונה 1 -


נכנסים השליט, אגאון, סוהר, שוטרים ואחרים.

 

אגאון: בוא אל תחסוך בחוזק המכה,        

          גזור עלי מות, שים קץ למצוקה.   

                    [/ וּבְעונש מוות שים קץ לַמצוקה.]

שליט: סוחר מסיראקוז, אל תתבכיין עוד.

          מהחוקים שלנו לא אֶסְטה.

          לאחרונה פרץ גל של שטנה

          ואלימות מטעם שליטכם

          כנגד סוחרים הוגנים שלנו.

          שום כסף לא פדה את חייהם

          ובדמם שילמו על גזירותיו.  

          לכן יש במבט עיני אִיום.         

          כי מאז פְּרוֹץ הסכסוך המר בין בני

          עירך הבריונים ובני עירנו,

          החליטו הדרגים העליונים

          גם שָם בסיראקוז וגם אצלנו,        

          לא לאפשר מסחר בין הערים

          היריבות. יותר מזה:

          אם מישהו מאפזוס ייראה

          בְּשוק או בְּיריד של סיראקוז,

          וכן להיפך - אם בן סיראקוז

          יבוא לנמל אפזוס - הוא ימות,

          והשליט יחרים את רכושו,

          אלא אם כן ירים סכום אלף לירות 

          בתור דמי כופר ושחרור מעונש.

          כל סחורתך, בַּתעריף הכי

          נדיב, שוָוה בקושי מאה לירות.

          לכן על פי החוק אתה בן מוות.

אגאון: בְּסוף דבריך, עד שקיעת חמה,

          יבוא סוף לסבלי. זו נחמה.

שליט: טוב, סיראקוזי, בקיצור, ספּר

          למה עזבת את עיר מולדתך,

          וּמה הסיבה שבאת לאפזוס.

אגאון: אין משימה כבדה מלדבר

          על צרותי שאין להן מלים.

          אך כדי שהעולם יידע כי לא  

          מפּשע בא סופי אלא מטֶבע,

                      [/ אך כדי שהעולם יידע כי את

                     / סופי הביא הטבע, לא שום פשע,]

          אשמיע מה שיגוני מרשה לי.

          בסיראקוז נולדתי, ונישאתי

          לאשה ש, עד שהיא פגשה אותי,

          היתה שמחה ולא ידעה שום רע.  

          חיִינוּ בִּנעימים, צברנו הון

          מן הנסיעות הרווחיות שלי

          לאֶפּידאמְנוּם, עד שהסוכן

          שלי נפטר שם, והעסקים

          שנשארו תלויים תלשו אותי

          מחום אשתי, שנשארה כבדה

         בעומס העינוי המענג

         הזה, ההריון. אך חיש-מהר

          היא הצטרפה אלי, בריאה-שלמה,

          ושם, בעיר זרה, תוך זמן קצר, 

          הפכה לאם שְמֵחה של שני בנים:

          שניהם היו - מוזר - דומים כל כך

          שרק השם הבדיל בין זה לזה.

           באותה שעה, ובאותו פונדק,

          אשה אחרת, נחותה יותר,

          ילדה גם היא זוג תאומים זהים.

          אותם - כי הוריהם היו חסרי כל -

           קניתי וגידלתי כמשרתֵי

           בּנַי. אשתי, גֵאָה מאד בשני

          בניה, לחצה עלי כל יום

          שכבר נשוב הביתה. בלי רצון

           הסכמתי. איי, עלינו על סיפון 

          מוקדם מדי.

           כשרק הפלגנו מחוף אֶפּידאמְנוּם,

          המצולה, שִפְחת עולם לָרוח,

           סימנה לנו אותות הרֵי אסון.

           איבדנו די מהר כל זיק תקווה,

           כי אפלה קודרת משמיים

          שלחה לַלב המבוהל שלנו

          בְּשוֹרת אימים על מוות מיידי.

          אני אישית הייתי מתמסר לו,

          אבל הבֶּכי של אשתי, בלי סוף,

          בֶּכי של "בקרוב" על מה יבוא,

          ויללות החמודים-קטנים,

          שקוננו כמנהגם, עיוורים

         לַסכּנה, אילצו אותי למצוא

         איזה מפלט להם ולי. אז כך

        עשינו - לא היתה דרך אחרת:

         המלחים נטשו את הסיפון,

         עזבו אותנו על ספינה שוקעת.

          אשתי, שלָצעיר יותר חרְדה,

          קשרה אותו לְתורן לא גבוה

          שמשמש יורדי-ים בְּסופות.

          אליו נקשר תאום מזוג שני;

          אני עשיתי כך עם צמד ב'.

          אחרי הילדים, אשתי ואני,

          בלי להסיר מבט מהקטנים,

          בשני קצות הסיפון קשרנו את

          עצמנו, ומייד נסחפנו עם

          הזרם לכיוון קורינתוס, כך

         שיערנו. סוף סוף החמה פיזרה

          במבטה את כל הערפילים,

          בזכות אורה הים נרגע, ואז

          רחוק גילינו שתי ספינות אצות

          אלינו, מקורינתוס האחת,

          מאפידאורוס השניה. אך עד

          שבאו - איי, די, לא אוסיף אף פסיק. 

          את ההמשך בעצמך תסיק.

                   [/ שבאו – איי, די, לא אוסיף אף אות.          

                           / נחש בעצמך את הבאות.]

שליט: לא, הלאה, איש זקן. אל תעצור כך.

          כי גם אם לא אמחל, אוכל לחמול.

אגאון: איי, אילו האלים חמלו, אז לא

          הייתי מכנה אותם קְשֵי לב!

          כי, קודם שהצליחו הספינות

          להתקרב, נתקלנו בְּשרטון

          עצום, ומעוצְמת ההתנגשות

          האניה שלנו נבקעה

          בָּאמצע. כך הגירושין הלא-

          צודקים הותירו לכל צד משנינו

          סיבה לשמוח וסיבה לבכות.

          חלקה שלה, האומללה, יותר

          קל בְּמשקל אבל כבד בְּעצב,            

          נסחף ביתר מהירות בָּרוח,

          ומול עינינו את שלושתם אספו

          שם דייגים אנשי קורינתוס, כך

          סברנו. לְבַסוף ספינה שניה

          מצאה אותנו, וכיוון שהם

          זיהו את מי הושיעו במקרה,

          קיבלו את האורחים הניצולים

          במלוא החום, וגם היו גוזלים

          לַדייגים ההם את השלל,

          אך ספינתם היתה איטית מדי,

          לכן כיוונו את מסלולם הביתה.

          עכשיו שמעת איך אושרי נחתך,

          איך שְחור מזל מתח את חוט חיי

          כדי לספר על גורלי המר.  

שליט: ולמען אלה שעליהם בכית,

          ספר לי בטובך מה שקרה

          להם וגם לך עד רגע זה.

אגאון: בני שנותר, בְּכוֹר דאגותי,

          בגיל שמונה-עשרה התחיל לחקור

          בקשר לאחיו, והוא הפציר בי

          כי המשרת שלו - שסיפורו

          זהה: נטול אח ונושא את שמו -  

          יהיה לו לשותף בַּחיפושים. 

          למען אהבת זה שאבד לי  [/ וכך למען בן אבוד אהוב

          סיכנתי את אבדן מי שאהבתי. / גם השני הלך לי לאיבוד.]

          חמש שנים אני נודד בכל

          רחבי יוון, חרשתי את גבול אסיה,

          ובדרכִּי הביתה באתי אל

          אפזוס, בלי תקווה למצוא, אבל

           נחוש לא לדלג על אף מקום

          שבני-אדם גרים בו. אבל פה

          נגזר שייגמר ספור חיי.

          וטוב היה מותי לו רק ידעתי

         כי הם חיים אחרי כל תלאותי.

שליט: אגאון ביש-מזל, שהגורל

          בחר כשק החבטות שלו!

          שמע, אם זה לא היה נגד חוקינו,

          נגד כתרי, נדרי וּמִשְרָתי,

          ששליטים אסור להם לבגוד בם,

          נפשי היתה הסנגור שלך.

          אבל גם אם אתה נידון למוות,

          ואת הדין הזה אין להפר

          מבלי לפגוע בכבוד שלנו,               

          אקל עליך איך שרק אוכל.

           על כן, סוחר, אקציב לך יום זה

          שתחפש לך תמיכה כספית.

         פְּנה לכל חבריך באפזוס

          קח נדבה או הלוואה, ואז

          תחיה. אם לא - תמות, פשוט, קצר.

          סוהר, תיקח אותו למעצר.  

סוהר:  לוקח.

אגאון: אלך, ללא תקווה, בלי סיכויים,

          לדחות קץ של חיים ללא חיים.

          יוצאים.


מערכה 1, תמונה 2 -


נכנסים אנטיפולוס מסיראקוז, דרומיו מסיראקוז וסוחר א'.

 

סוחר א':  אִמרו רק שאתם מאפידאמנום,

          או שתוחרם לכם כל הסחורה

          מייד. ממש היום עצרו סוחר

         מסיראקוז על שהגיע הנה,

          ומכיוון שאין לו סכום מספיק

          לקנות את החיים שלו, על פי

          החוק, ימות עד השקיעה. הנה

          הכסף ששמרתי בשבילך.

אנטיפולוס מסיראקוז (לדרומיו מסיראקוז):

          קח את זה לפונדק שלנו, "בן-

          הסוס", ושם חכה לי, דְרוֹמְיוֹ. תוך

          שעה אוכלים כבר צהריים. עד אז,

          אצא לי לגשש איזו מין עיר זו,

          קצת לרחרח בין הסוחרים,

          לראות את המבנים, ואז אחזור

          אל הפונדק לישון, הגוף שלי

          כולו תפוס-תשוש מהמסע.

          תרים רגליים, לך.

דרומיו מסיראקוז: לא איש אחד, עם סכום כזה ביד, 

          היה בֶּ'מֶת מייד מרים רגליים.

               [/לא איש אחד, עם סכום כזה, היה

                       / מרים אותו ואז מרים רגליים.]

          (יוצא)

אנטי. מסיראקוז: נבל מאד הגון, אדון. לא פעם,

          כשרע לי על הלב מעצב, הוא

          מקל עלי עם השטויות שלו.

          מה, תסתובב אתי בעיר, ואז

          ניגש אל הפונדק לארוחה?

סוחר א': אני מוזמן לאיזה סוחרים,

          שיש סיכוי לדוג מהם קצת רווח;

          אז סלח לי. בחמש - זה עוד מעט -

          אם זה מתאים, אפגוש אותך בשוק,

          ואתלווה אליך עד הלילה.

          עכשיו, סליחה, העסקים קוראים לי.

אנטי. מסיראקוז: כל טוב. אני אלך לי לאיבוד

          ואשוטט לי פה ושם בעיר.

סוחר א':  אני משאיר אותך להנאות.  

          (יוצא)

אנטי. מסיראקוז: משאיר להנאות? אז הוא משאיר

          אותי עם מה שלא יכול להיות לי.

          אני פה בָּעולם טיפה של מים

          שמחפשת באוקיינוס עוד

          טיפה, וּבְחיפושֵי שווא - אלמונית

          וחקרנית - תטביע את עצמה.

          אני, בכדי למצוא אמא ואח,

          בְּים של עצב מאבד את עצמי.

          (נכנס דרומיו מאפזוס)

          הנה היום-הולדת שלי בא.

          איך, מה אתה חוזר כל כך מוקדם?

דרומיו מאפזוס: חוזר מוקדם? מגיע מאוחר!

          העוף נשרף והחזיר נשפך

          מהשיפוד, בוס. השעון צלצל

          כבר שתים-עשרה? הגברת צלצלה

          אחת אצלי בלחיים. היא

          רותחת אש כי הבשר הוא קר.

          הוא קר כי לא חזרת עוד הביתה.

          אם לא חזרת, אין 'ךָ תיאבון.

          אם אין 'ךָ תיאבון, שברְת צום.

          ואנחנו, שיודעים תפילה וצום,

          על חטאיך נשלם היום. 

אנטי. מסיראקוז: תסתום. תגיד לי פה על המקום:

          איפה הכסף שנתתי לך?

דרומ. מאפזוס: שתי אגורות שלשום? על רצועות

          לַתחת של הגברת סוסתי?        

          סליחה, סוסת גברתי! שילמתי, אין.            

אנטי. מסיראקוז: ולי אין מצב רוח לְהומור.

          תגיד בלי לקשקש: איפה הכסף?

          אנחנו פה זרים. אז איך אתה

          מפקיר סכומים כאלה ככה סתם?

דרומ. מאפזוס: שמור ת'בדיחות לָארוחה, אדון.

          גברתי שלחה לקרוא לך אקספרס, בוס. 

          אני חוזר לבד - זה תיכף בוקס, בוס.

                  [/ גברתי שלחה לקרוא לך דחוף.

                     / אני חוזר לבד - אני חוטף.]

          על פישוליך אשלם בְּמס

          גולגולת. בטן אמורה להיות

          שעון, תראה אצלי: זה מקרקר -

          טסים הביתה, לא צריך שליח.

אנטי. מסיראקוז: די, דרומיו, הבדיחות לא בַּמקום.

          תשמור אותן לזמן עליז יותר.

          נתתי לך זהב, אז איפה הוא?

דרומ. מאפזוס: לי? לא נתת שום זהב, אדון.           

אנטי. מסיראקוז: אדון ליצן, מספיק עם השטויות.

          הטלתי על כתפיך אחריות.

דרומ. מאפזוס: אחריותי היתה לקרוא לך

          הביתה מהשוק, אל החנות

          שלך, ה"פניקס", לאכול. גברתי

          ואחותה שם מחכות לך.

אנטי. מסיראקוז: עכשיו, באלוהים, ענה לי כבר

          איפה כספי, או שאשבור לך

          את הפרצוף-מוקיון שמתעקש

          להתחכם על חשבוני. איפה

          האלף שנתתי לך, איפה?

דרומ. מאפזוס: נתת לי קצת אגרופים באף,

          הגברת כמה בּוֹמְבּות בכתפיים,

          כל זה ביחד לא קרוב לאלף.

          אם יום אחד אחזיר מה שנתת,

          נראה אותך סופג את זה כמוני.      

אנטי. מסיראקוז: הגברת? איזה גברת, בהמה?

דרומ. מאפזוס: אשת כבודו! גברתי! ב"פניקס"! היא!

          שצָמה עד שכבר תחזור הביתה.

          שמבקשת שתטוס הביתה.

אנטי. מסיראקוז: עושה ממני צחוק בכוונה?

          בוא, תקבל את זה, מר פה-גדול!

דרומ. מאפזוס: מה זה צריך להיות? די, בלי ידיים!

          מספיק, בוס. פּוּס! אני מרים רגליים.

          (יוצא)

אנטי. מסיראקוז: לא, בחיי, באיזו תחבולה

          המנוול גנב לי את הכסף.

          העיר הזאת, אומרים, כולה מִרְמָה,

          עם להטוטנים ומאחזי

          עיניים, בעלי-אוב אפלים

          חודרים למוח, ומכשפות

         רוצחות כל נפש, מעוותות כל גוף,

          נוכלים מחופשים, ושודדים,

          ואין-סוף שחיתויות וחטאים.

          אם זה נכון, צריך מהר לברוח.

          טוב, לפונדק, לתפוס ת'בן-זונה.

          כספִּי, אני פוחד, בסכנה.

    יוצא.


מערכה 2, תמונה 1 -


נכנסות אדריאנה, אשת אנטיפולוס מאפזוס, ולוצ'יאנה אחותה.

 

אדריאנה:  מה, בעלי לא שב? גם לא העבד

          שבבהילות שלחתי אחריו?

          עכשיו כבר שתיים לפחות, לוצ'יאנה.

לוצ'יאנה: אולי הזמין אותו איזה סוחר,

          ומהשוק הלך לארוחה.

          בואי נאכל, אחות, בלי עצבים.

          הגבר הוא אדון לחרותו.

          הזמן הוא אדונו, והוא הולך

          או בא כשיש לו זמן. אז סבלנות.

אדריאנה:  ולמה לחרות שלו אין גבול?

לוצ'יאנה:  הוא לא עובד בבית, לא כָּבוּל.

אדריאנה: כְּשְלי טוב הוא אומר: "לא להפריז, אה?"

לוצ'יאנה: הוא בשבילך הרסן לַקפריזה.

אדריאנה:  רק לְחמור יש רסן וּמוֹסְרוֹת.

לוצ'יאנה: חרות פרועה מדי זה רק צרות.

          יש גבול לכל מה שבַּיְקוּם קיים,

          בארץ, בשמיים או בים.

          גם בין דגים, עופות ואחרים

          בַּנקבות שולטים תמיד זכרים.        

          הגבר הנאור, ראש הסולם,

          מושל אוקיינוס ואדון עולם,

          עליון בַּשכל וּבַנְשמה

          יותר מעוף או דג או בהמה, 

          הוא מלך ומפקד לַנְקֵבה.

          צייתי לו, זו חובה וגם מצווה.

אדריאנה:  אז איך, תולעת, את לא אשת-איש?

לוצ'יאנה:  מיטה זוגית נראית לי עסק ביש.

אדריאנה:  כשתתחתני, תרצי לתת פקודות.

לוצ'יאנה:  עד אז אלמד יפה לקוד קידות.

אדריאנה:  אם בעלך ירדוף כל שפנפנה? [/ אם בעלך יעוט על כל שמלה?

לוצ'יאנה: אמתין בבית בלי אף טענה.  / אמתין בבית בלי לומר מילה.]

אדריאנה: ממש מלאך! אז טוב שתחכי.

          מי שעומד בצד נשאר נקי.

          לנפש שסובלת ובוכה

          נאמר: מספיק כבר, תני קצת מנוחה.

          אך אם נדע אותו כאב כמוה,

          נצרח כפליים, לא נפסיק לדמוע.

          גם אַת, שבך בן-זוג עוד לא פגע,

          נואמת למופת על הבלגה.

          תחיי רק יום כמותי, חיֵי עלבון -    

          ההבלגה תעוף בלי שום חשבון. 

                [/ תחיי כמותי, מושפלת בקלון -

                / ההבלגה תעוף מהחלון.]

לוצ'יאנה: טוב, פעם אתחתן, סתם כדי לבדוק. - 

          זה דרומיו. אז הבעל לא רחוק.  

          (נכנס דרומיו מאפזוס)

אדריאנה:  נו, האדון שלך לא על ידך?

דרומ. מאפזוס: לא על ידִי, אבל מידוֹ חטפתי מיידית, האוזניים המהדהדות שלי עדוֹת שלי.

אדריאנה: דיברתם? הוא נתן קריאת כיוון?

דרומ. מאפזוס: כן, לכיוון שלי - קריאה-קריעה!

          הרביץ שיעור חזק, כמעט נפלתי.

לוצ'יאנה:  מה, הוא דיבר עמום, דו-משמעי?

דרומ. מאפזוס: לא דוּ-דוּ ולא יער. חרת בי חותם עמוק! השאיר אותי דמוּם, המום, בּעל-מום.   

אדריאנה: אבל, תגיד לי, הוא חוזר הביתה?

          מאד אכפת לו מאשתו, נראֶה לי.

דרומ. מאפזוס: גברתי, סליחה, לַבּוֹס יש איזה פאק.

אדריאנה:  מה, בהמה?

דרומ. מאפזוס:          לא פאק שהוא דפק,

          אלא פאק שדפק אותו.  [/ פאק שדווקא דפק אותו.]

          אמרתי לו "זה זמן לארוחה",

          והוא ביקש ממני אלף לירות.

          אני עושה לו "בוא", עושה לי "כסף";

          עושה לו "אוכל" - הוא עושה לי "כסף";

          עושה לו "מתקרר" - עושה לי "כסף";

          עושה לו "אתה בא?" - עושה לי "כסף!

          איפה האלף שנתתי, כלב?"

          עושה לו "הבשר!" - עושה לי "כסף!"

          "גברתי", עושה לו... - "שתמות הגברת!

          מה גברת, מה, לעזאזל הגברת!"

לוצ'יאנה:  עושֶה מי?

דרומ. מאפזוס: עושה הבוס.

          "אנ' לא מכיר אשה, בית או גברת".

          אז ת'הודעה שהיתה לי בלשון

          סחבתי חזרה על הכתפיים.

          זה לא מצחיק, כי בכתף החטיף לי.

אדריאנה:  לך שוב, סמרטוט, תגרור אותו הביתה.

דרומ. מאפזוס: מה שוב? ששוב יבעט אותי הביתה?

          'בַקְשָה, פְּליז, תשגרי שגריר אחר.

אדריאנה:  אם לא תרוץ, שוברת לך שן.

דרומ. מאפזוס: והוא ישלוף לי עין. בין שניכם,

          אצא בעור שיני בלי אור עיני.                  

אדריאנה:  לך, קשקשן, תביא אותו הביתה.

דרומ. מאפזוס: אני שמתי עלייך פס, שאת

          מוסרת אותי פס כמו כדורגל?

          את מכדררת, והוא מעביר,

          ולי, מעוּך, יוצא כל האוויר.

          (יוצא)

לוצ'יאנה:  איך הפנים שלך, פוי, זועפים!

אדריאנה:  בחוץ כבודו כולו נופת צופים,

          אני מורעבת למבט נעים.

          מה, עד כדי כך גילי ונישואים

          שחקו לי את החן? לא,  הוא שחק!

          תבונה? קלוּת שיחה? הכל נמחק?

          אם הוא קריר, הכל בךְ מתקרר.

          לא רק אני, גם סלע יתפורר.

          מה, מתלבשות מדליק בעיר? מושך?

          אני לא יכולה, לא, הוא חוסך!

          אני נראית חורבה, כן, באמת -

          כי הוא החריב! כל קמט הוא קימט!

          מבט אחד נחמד ולא עקום

          יביא לָהריסות שלי שיקום.

          לכל משמוש הוא רץ מן המפתן.  

          אני כלום, סתם נשנוש, גם לא לפתן.   

לוצ'יאנה:  קנאה - זה הרסני. זרקי לָרפש!

אדריאנה:  מי שאטום לה הוא סתוּם בלי נפש.

          ברור לי טוב מאד: הוא משתובב,

          אחרת מה יש לו להסתובב?

          זוכרת? הוא הבטיח לי שרשרת.

          גם הוא צריך אחת; היתה קושרת

          אותו למיטתו, למעונו.

          ראי תכשיט נוצץ, אשר חִינוֹ

          דהה, יופיו הועם, אבל עדיין

          כולו זהב, גם אם הרבה ידיים

          זרקו בו בוץ חרפּה. זהב טהור

          בִּשְחור מסתור ימשיך בְּאור לזהור.

          כיוון שבעיניו יופיי כָּבָה,

          אבכה על השרידים עד שאגווע.

לוצ'יאנה: קנאה טפשית כזאת - מה היא שווה?        

          יוצאות.


מערכה 2, תמונה 2 -


נכנס אנטיפולוס מסיראקוז.

 

אנטי. מסיראקוז: הכסף שקיבל דרומיו שמוּר

          טוב בפונדק "בן-סוס", והוא יָצא,

          העבד המסור, למצוא אותי,

          על פי דבריו של בעל-הפונדק.

          אני, מאז הריב ההוא בשוק,

          את דרומיו לא ראיתי. הנה, בא!

          (נכנס דרומיו מסיראקוז)

          נו מה, עבר לך המצב-רוח?

          אוהב מכות - תצחק עלי עוד פעם.

          על "בן-סוס" לא שמעת?! כסף לא

          קיבלת?! גברתך קוראת לי "בוא

          הביתה לאכול"?! ואני גר

          ב"פניקס"?! השתגעת לענות  

          לי מין תשובות משוגעות כאלה?

דרומ. מסיראקוז: איזה תשובות? מתי דיברתי ככה?

אנטי. מסיראקוז: פּּה, פּּה, עכשיו, לפני חצי שעה.

דרומ. מסיראקוז: שלחת אותי לַפונדק עם כסף,

           וזהו זה, מאז לא התראינו.

אנטי. מסיראקוז: הכחשת שקיבלת כסף, כלב!

          דיברת לי על ארוחה, על גברת,

          ותן לי לקוות, קוף, שהרגשת  

          שלא הייתי כל כך מרוצה.

דרומ. מסיראקוז: אני שמח שכבודו עליז.

          מה הבדיחה הזאת? גלה לי, בוס?

אנטי. מסיראקוז: לועג לי בפרצוף? אני צוחק, 

נראֶה לך? בוא, קח את זה, וזה!

          (מכה את דרומיו)

דרומ. מסיראקוז: איי, די! הבנתי! לא מצחיק! עצוב!

          תסביר רק למה זה מגיע לי?

אנטי. מסיראקוז: בגלל שפה-ושם בחביבוּת

          אני נותן לך להשתטות

          או מפטפט אתך, בחוצפתך

          אתה עושה צחוק מאהבתי,

          הופך עניין רב-ערך לקרקס.

          יתוש טפשון - שישחק בשמש,  

          אך בשקיעה יזחל אל חור - ודום.

             [ בערב שימצא חור ויסתום.]  

            רוצה לצחוק אתי? יפה, אז פקח

         עיניים, תסתכל עלי, תראה

          שזה מתאים. אם לא תלמד את זה,

          אני קודח לך בפדחת.

דרומ. מסיראקוז: אל תקדח ואל תפדח! הקרקפת שלי כבר עפה מן הכַּף אל הכַּפָה. אבל עם כל הכבוד, אדוני, למה אני מורבץ?

אנטי. מסיראקוז: אתה לא יודע?

דרומ. מסיראקוז: כלום, אדוני, רק שאני מורבץ.

אנטי. מסיראקוז: שאני אגיד לך למה?

דרומ. מסיראקוז: כן, כן, אדון, וגם מדוע. כי איך אומרים, אין למה בלי מדוע.

אנטי. מסיראקוז: טוב, אז למה-אל"ף היה כי מָתחְתָּ לי שיגוע, והמדוע - כי פתחת בשיגוע בי"ת.

דרומ. מסיראקוז: לא היה עוד בן-אדם, גם במדע הלא-ידוע,   

          שעבר כזה פיגוע בלי שום למה או מדוע.

          אני מאד מודה לך, אדון.

אנטי. מסיראקוז: מודה לי, אדון, על מה?

דרומ. מסיראקוז: על מה שנתת לי אין-בעד-מה. המשהו שנתת לי על כלום.

אנטי. מסיראקוז: המשכורת שלך תהיה לא-כלום על לא-משהו. אבל תגיד לי, אדון, כבר זמן לארוחה?

דרומ. מסיראקוז: לא בטוח, אדון, אם הבשר כמוני.  

אנטי. מסיראקוז: איך?

דרומ. מסיראקוז: שהוציאו לו את כל המיץ.

אנטי. מסיראקוז: לא נורא, שיהיה יבש.

דרומ. מסיראקוז: אני רק מבקש, אל תאכל אותו.  

אנטי. מסיראקוז: כי למה?

דרומ. מסיראקוז: כי בסוף אני אוכַל אותה. אתה תשטוף אותי בעוד מנה של מכות יבשות.

אנטי. מסיראקוז: טוב, אדוני, תלמד מתי העת להתלוצץ. לכל דבר יש זמן.

דרומ. מסיראקוז: את זה למדתי על בשרי, כי קודם לא ידעתי.

אנטי. מסיראקוז: איך לא?   

דרומ. מסיראקוז: בגלל חוק חד וחלק כמו הקרחת של מר-סבא'לה זמן בכבודו.

אנטי. מסיראקוז: בוא נשמע.

דרומ. מסיראקוז: למי שקרֵח, השיער כבר לא צומח. זה דבר שאין לו זמן.

אנטי. מסיראקוז: כן, אה? אין מה לעשות כשראש מתרושש.

דרומ. מסיראקוז: דווקא יש. אפשר לקנות פאה, לרושש ראש אחר, וללבוש יושב-ראש.

אנטי. מסיראקוז: למה סבא'לה זמן מתקמצן על שיער, אבל לא על ציפורניים?

דרומ. מסיראקוז: כי זאת ברכה שהוא שומר לבהמות. אצל בני-אדם על מה שהוא חוסך בשיער הוא מפצה בשכל.

אנטי. מסיראקוז: יש מספיק בני-אדם עם יותר שיער משכל.

דרומ. מסיראקוז: והמעט-שכל שיש להם כולו בתחתונים, אז מהר-מהר נושר גם השיער.       

אנטי. מסיראקוז: בקיצור, איש שעיר הוא לא חכם גדול אבל הוא בחור פשוט וישיר.    

דרומ. מסיראקוז: וכשהוא פושט ומֵישיר, ישר זה נושר. אבל כשנושר, הוא ישמח וישיר.   

אנטי. מסיראקוז: מאיזו סיבה?

דרומ. מסיראקוז: משתי סיבות בריאוֹת.

אנטי. מסיראקוז: בריאות אל תגיד.

דרומ. מסיראקוז: אז בוא נגיד מעשיות.   

אנטי. מסיראקוז: אל תגיד מעשיות.

דרומ. מסיראקוז: אז בוא נגיד בטוחות.

אנטי. מסיראקוז: אז בוא תגיד.

דרומ. מסיראקוז: איך אמרו אבותינו? אתה לא תגיד נגיד. אבל הסיבות הן - אל"ף, כדי לחסוך בהוצאות על ספּר, ובי"ת - לא להפיל שערות למרק.       

אנטי. מסיראקוז: כל הזמן הזה היה כדי להוכיח שאין זמן לכל דבר?

דרומ. מסיראקוז: והוכחתי. את מה שהתחפף אין לחפוף, ואי אפשר להחזיר את התלתל אחורה. 

אנטי. מסיראקוז: אבל לא הוכחת מה קשור פה הזמן.

דרומ. מסיראקוז: הזמן הוא בעצמו קרח, ולכן עד קץ הזמן הוא מוכרח שכל הכרוכים בו יצאו קרחים מכאן ומכאן. 

אנטי. מסיראקוז: מסקנה מסמרת שיער. אבל רק רגע, מה נופל עלינו?  

          (נכנסות אדריאנה ולוצ'יאנה)

אדריאנה: כן, כן, אנטיפולוס, תזעיף מבט,

          תהיה מתוק לאהובה אחרת.

          אני לא אשתך, לא אדריאנה.

          היו ימים שמרצונך נשבעת

          שאין מילה קוסמת לאוזניך

          ואין מראה נעים לזוג עיניך,

          אין אף מגע אהוב על זרועותיך

          ואין בשר ערב לַחֵיך שלך

          אם לא אני דיברתי, הסתכלתי,

          נגעתי או הגשתי - בשבילך.

          אז איך קרה, יקר לי, איך קרה

          שהתרחקת כך מעצמך?

          מעצמך אם לי אתה זר, לי,

          בבת עינך, בשר מבשרך,

          קרובה לך יותר מנשמתך.

          לא, אל תקרע את עצמך ממני.

          כי קל יותר, אהוּב, לזרוק טיפה

          של מים לתוך ים סוער, ושוב

          למשות אותה בלי להחסיר

          או להוסיף לה מאשר לתלוש

          אותך ממני, בלי לקטול אותי.

          איך הכאב היה חותך אותך

          לו רק שמעת שאני מופקרת, [/ פרועה,]

         שאת הגוף הזה, מוקדש לך,

          זימה זולה וחשק מטנפים!

         מה, לא היית אז יורק, בועט בי,

          מטיח בפני את השם "בעל",

          קורע לי את מצח הזונה,

          עוקר את הטבעת מידִי

          הבוגדנית, ומנתץ אותה

          בנדר גרושין? ברור שכן!

          אם ככה, בוא, עשה את זה! אני

          מותקפת יצר, נגועת ניאוף,

          דמי בוער מתאווה. כי אם

          שנינו בשר אחד, ואתה בוגד בי,

          הרעל של בשרך חִלְחל אל תוך

          גופי, דיבוק הזנות הדביק אותי.

          במסירותך ומיטתך החזק -

          רע לא אדע, כבודך לא יינזק.

אנטי. מסיראקוז: גבירה יפה, אלי את מתחננת?

          אני לא מכיר אותך. רק שעתיים

          אני פה באפזוס. לעירךְ

          אני זר כמו לדיבורךְ, שכּל

          מילה שבו שִכְלִי בלע,

          אך אין לי שכל להבין מילה.

לוצ'יאנה: בושה, גיס! מה קורה פה? איך אתה

          נוהג באחותי? היא רק שלחה

          את דרומיו שיקרא לך הביתה.

אנטי. מסיראקוז: את דרומיו?

דרומ. מסיראקוז: אותי?

אדריאנה: אותך, ואתה דיווחת שתקף

          אותך, ובמהלומות הכחיש

          גם שבֵּיתי ביתו ואני אשתו.

אנטי. מסיראקוז: אתה והגבירה הזאת נדברתם?

          איזה הסכם עשיתם ביניכם?

דרומ. מסיראקוז: אני - אותה - אף פעם לא ראיתי.

אנטי. מסיראקוז: לכלוך, שקרן, את הסיפור שלה

          מילה-מילה אמרת לי בַּשוּק.

דרומ. מסיראקוז: אנ' לא דיברתי איתה בחיים.

אנטי. מסיראקוז: אז איך זה היא קוראת לנו בשם?

          אלא אם כן היא מדיום בהיפנוזה.

אדריאנה:  זה לא מוסיף לך כבוד לחבוֹר

          לַמשרת עם הצגות כאלה,

          ולדרבן אותו לצאת נגדי.

          אם מאהבתך אני גולָה,

          רק אל תחמיר את זה עם השפלה.

          בוא, בוא, ללפות אותך אני עורגת! 

          אתה ברוש, אני גפן משתרגת,        

          לגזעך נצמדת, שברירית,

          יונקת כוח מעוצמה גברית.

          מי שמדיח אותך לעזוב

          זה עשב-בר, דרדר, סרפד, אזוב;

          את צוף הגוף שלך מרעיל טפּיל      

          אשר יצמח רק אם אותך יפיל.

אנטי. מסיראקוז (הצידה): אלי היא מדברת כה רומנטי!

          מה, בחלום בלי דעת התחתנתי?

          או שאני ישן ברגע זה,

          ורק הוזה את כל המחזה?

          עד שאמצא תשובה שתספק,

          יורשה לי ליהנות מן הספק.   

לוצ'יאנה:  דרומיו, לך בדוק אם השולחן ערוך!

דרומ. מסיראקוז: איי, אדוניי, שתהיה ברוך!

          זאת ארץ הכישוף, מלא פחדים,

          ואלה ליליות, רוחות, שדים.

          אם לא נשיב על כל צו בְּציוּת

          יצליפו בנו עינויי סיוט.       

לוצ'יאנה:  מה אתה ממלמל שם, מבולבל?  

          דרומיו-דחליל, שבלול, דביל, טמבָּל.

       [/ מה אתה ממלמל שם בטמטום?

       / דרומיו-דחליל, שבלול, דביל, סתום.]  

דרומ. מסיראקוז: בוס, השתניתי, לא? אני אחר.

אנטי. מסיראקוז: נדמה לי כן, בנפש. גם אני.

דרומ. מסיראקוז: הנפש גם הגוף איבדו כיוון.

אנטי. מסיראקוז: הגוף כמו קודם.

דרומ. מסיראקוז:                  לא, אני בבון.

לוצ'יאנה:  בבון היית, ועכשיו חמוֹר.

דרומ. מסיראקוז: חמור שרק חולם לדהור לַדרור.

          כן, כן, חמור, אחרת איך הגברת

          אותי זוכרת אך לי לא מוּכּרת?

אדריאנה: טוב, די, לא אשתטה עוד לייבב

          כשהאדון והמשרת בצוותא

          בזים למכאובי. בוא, איש, תאכל.

          דרומיו, עמוד בשער. בעלי,

          אסעד אתך למעלה, תתוודה

          שם על תעלוליך - ואמחל.   

          שמע, אם רוצים את האדון, תגיד

          שהוא אוכל בחוץ, ואין כניסה.

          בואי, אחות. תהיה שוער טוב, דְרום.

אנטי. מסיראקוז (הצידה): אני באדמה או במָרום?

          ישן? ער? חולה-רוח או בריא?   

          מוּכּר להן, אך לי עצמי נכרי.

          טוב, טוב, אלך איתן אל הבאות.  

          הערפל צופן הרפתקאות.   

דרומ. מסיראקוז: אז מה, אדון, עכשיו להיות שוער?

אדריאנה:  ואל תכניס אף איש, אה? תיזהר!

לוצ'יאנה: אנטיפולוס, בוא. השעון דוהר.

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 1 -


נכנסים אנטיפולוס מאפזוס, משרתו דרומיו, אנג'לו הצורף ובלתזר הסוחר.

 

אנטי. מאפזוס: מר אנג'לו, ספֵּק לי תרוצים.

          כשאני מאחר אשתי פותחת פה. 

          תגיד שהתעכבתי בחנותך

          לבדוק אם השרשרת בשבילה

          גמורה, ושמחר תביא אותה.

          אבל הנה פרצוף שיקלקל לי,

          יטען שהוא פגש אותי בשוק,

          הרבצתי לו, תבעתי אלף לירות,

          אמרתי "אין לי בית או אשה."

          שיכור שקרן, מה רץ לך בראש?

דרומ. מאפזוס: תגיד מה שתגיד, להכחיש 'תה לא יכול:

          בַּשוּק השארת על הגוף שלי חותם כחול.

          אם המכות שלך הם דיו והגוף שלי נייר,

          במו-ידך כתבת עלי ספר מאויר.

אנטי. אפזוס: אתה פשוט חמור.

דרומ. מאפזוס:                 נכון, חמור מוגמר.

          רוכבים עלי עד שהלב נכמר.  

          אבל חכה, אני אבעט, ואז תזכור, אה?

          זה חמוּר לחטוף חמור בא מאחורה. 

אנטי. מאפזוס: אתה שותק, מר בלתזר. מה התעצבת?

          עזוב, תשמח עוד רגע, כשנאכל בצוותא.

בלתזר:  לא שולחנך, רק שיחתך תסב לי נחת.

אנטי. מאפזוס: אדון, גם השיחה הכי מוצלחת

          לא משביעה כמו צלי על הצלחת.

בלתזר:  בשר יש לכולם, זה זול, רק הבל הבלים.       

אנטי. מאפזוס: שיחה זולה יותר, עולה פחות: זה רק מלים. 

בלתזר:  מילה טובה, שיחה יפה עושות ערב של פאן.  

אנטי. מאפזוס: למארח קמצן ואורח סגפן.

          אבל תראה, יהיה נעים וגם מזין, 

          גם אם האוכל לא ממש "נוּבֶל קְוּויזין".      

          רגע, נעול אצלי. לך קרא להם, אל תעמוד!

דרומ. מאפזוס: ג'ין, בריג'ט, מריאן, סיסלי, ג'יליאן, מוד!

דרומ. מסיראקוז (מבפנים): נוד, פוץ, קוף, קוץ, חרגול, דביל פוזל!

          'סתלק מפה תיק-תק לעזאזל!

          איזה גדוד נקבות אתה מזעיק, ראש-מלט?

          אחת לא תקבל! זוז מהדלת!  

דרומ. מאפזוס: שוער חדש, דפוּק! שמע - אדוני כאן, בן-אדם!

דרומ. מסיראקוז: אז שיילך! זה טוב ללכת, זה בריא לדם.   

אנטי. מאפזוס: מי שם בפנים? פתח את הדלת, היי!

דרומ. מסיראקוז: תגיד לי למה, ואגיד 'ךָ למה לא, אוקיי?

אנטי. מאפזוס: מה למה? לא אכלתי עוד היום, פיגור!

דרומ. מסיראקוז: גם לא תאכל. תשוב מחר. היום סגור!

אנטי. מאפזוס: מי אתה שמגרש אותי ממעוני?

דרומ. מסיראקוז: שמי דרומיו, אדוני, שוער זמני.

דרומ. מאפזוס: גנב לי את השם ואת המשרה! -

          תדע לך, שניהם עשו לי רע!

          אם היית עובר היום מה שדרומיו עבר,

          לא היית מתחלף אתו בעד שום דבר. 

     (נכנסת לוּס. מוסתרת מאנטיפולוס מאפזוס וחבורתו)

לוּס:    מי שם בשער, דרומיו? מה הרעש, איי?

דרומ. מאפזוס: לוּס, תכניסי את הבוס.

לוּס:                                       לא, בחיי,

          הוא כבר איחר מדי.

דרומ. מאפזוס:              רוצָה לחטוף?

          את תקבלי אגרוף בעור-התוף!

לוס:    יו, איזה פחד! בוא נראה אותך! קדימה!

דרומ. מסיראקוז: אם אַת קוראים לך לוּס, החזרת לו בָּאִמְ-אִמָא.

אנטי. מאפזוס: את מכניסה אותנו כבר, סחבה בת-חווה?

לוס:    כבר שאלת, כבר עניתי.

דרומ. מסיראקוז:                 "לא" היתה התשובה.

דרומ. מאפזוס: בואו נשבור את הדלת בתגובה. 

אנטי. מאפזוס: לפתוח, בהמה!

לוס:                            סלח לי, על איזה רקע? 

דרומ. מאפזוס: תכה בדלת, בוס.

לוס:                             תכה חזק, עד נֶקע!

אנטי. מאפזוס: תשלמי על זה, מותק, כשהדלת תיפרץ!

לוס:    חבל להתאמץ. יש בעיר מספיק עץ.

          (נכנסת אדריאנה, אל לוס)

אדריאנה:  מי אלה בדלת שצווחים וצורחים?

דרומ. מסיראקוז: תקְפָה לָךְ את העיר כנופיה של פרחחים.

אנטי. מאפזוס: זאת אַת שם, אשתי? יכולת קצת להקדים!

אדריאנה: אשתך, אפס בן אפס? לך לכל השדים!

          (יוצאת עם לוס)

דרומ. מאפזוס: אם ארזים נפלו לְאֶפס, מה יגיד אפְסוֹן הקיר?

אנג'לו: לא ארוחה ולא שיחה, אדון. בילוי של פָקִיר.

בלתזר:  קיבלנו גם מנה וגם מילה, אני מזכיר.

דרומ. מאפזוס: איזה אירוח זה, כולם בחוץ, מחכים.

אנטי. מאפזוס: איזו רוח רעה עושה פה משחקים.

דרומ. מאפזוס: רוח-רוח, ואנחנו בבגדים דקים.

          הפשטידה שלךָ בפנים - אתה בַּקור, מרוט, מרוח.

          כל בן-אדם נורמלי יאבד את הקור-רוח.

אנטי. מאפזוס: תביא לי משהו לשבור את הדלת, כבש!   

דרומ. מסיראקוז: אתה שובר - זה ייגמר עם גבס!         

דרומ. מאפזוס: כל מילה שלך, כלב, נביחה מביכה.

               בוא מולי, תקבל בפרצוף נפיחה.         

דרומ. מסיראקוז: אדוני הנפוח, לך 'סתלק, תן מנוחה. 

דרומ. מאפזוס: מספיק "'סְתלק". תכניס אותי עכשיו מהר כמו טיל. 

דרומ. מסיראקוז: כשדגים ידברו ותרנגולת לא תטיל.

אנטי. מאפזוס: תביא מטיל ברזל. אתן לו בגולגולת גול.

דרומ. מאפזוס: שמעת? תפוס מגן ביצים שם, תרנגול!

          תחטוף עוד רגע נגחה, תעשה סיבוב באסיה!

          וכשתתאושש ממנה תרוסק בְּרַסְיה!

אנטי. מאפזוס: נו, לך תביא מטיל ברזל, לכלוך!

בלתזר: בסבלנות, אדון. הורד הילוך.

          אתה פוגם במוניטין שלך,

          מפיל חשד כבד על הכבוד

          ועל הטוהר של רעייתך.

          בשתי מלים: הנסיון שלך

          רב-השנים עם תבונתה, יושרה

          וצניעותה יעיד שיש כאן מין

          סיבה לא ידועה לך. ואין

          ספק שהיא תסביר היטב על מה

          הדלת נעולה לך עכשיו.

          שמע לי, כעת הבלג, ובוא ניגש

          נסעד כולנו בְּפונדק "הטייגר".

          בערב שוב לכאן לבד, ללמוד

          את הסיבה לַסֶּגֶר המוזר.

          אם תנסה לפרוץ בכוח זרוע

          עכשיו, לאור היום, ברחוב סואן,

          יתחילו לרכל ולרנן.

          ומה שילחשש האספסוף

          נגד השם הטוב שלך עכשיו

          עלול להתיישב, להתבסס

          ולהתנוסס לעד על קברך.

          לשון הרע יש לה תכונה מובהקת:

          אם היא כבר באה, היא לא מסתלקת.

אנטי. מאפזוס: שכנעת בהחלט. אזוז בשקט,

          ונגד המצב - אהיה שמח.

          אני מכיר פרגית אחת, בובונת,

          יפה, פקחית, פרועה - ועדינה.

          איתה נסעד. אשתי לא פעם - בלי

          סיבה - נתנה לי על הראש, עשתה

          לי דרמות בגלל האשה הזאת.

          איתה יהיה בילוי. (לאנג'לו): תלך הביתה,

          תביא את השרשרת, היא ודאי

          כבר מוכנה. הבא אותה לְבָּר

          "קיפוד", זה לא רחוק, ואעניק

          אותה - סתם להרגיז קצת את אשתי -

          לַמארחת. הזדרז, אדון.

          אם מדלתי שלי אותי הניסו,

          אדפוק בחוץ, נראה אם שם יכניסו.

אנג'לו: קבענו. עוד שעה, ונְבָלֵה כבר.          

אנטי. מאפזוס: התעלול שלה - לי יעלה כבר.            

          יוצאים. 


מערכה 3, תמונה 2 -


נכנסים לוצ'יאנה ואנטיפולוס מסיראקוז.

 

לוצ'יאנה: מה, כבר שכחת מהו תפקיד בעל?

          בשיא האהבה ולבלובה

          יחדור לַפּרח רִקבון של רעל? 

          יקרוס בניין אדיר של אהבה?

          בגלל ממון לאחותי נִשֵּׂאתָ?

          הייה נדיב אליה לפחות.

          אתה אוהב אחרת - אז בַּסתר;

          הסווה את חִשְקְךָ בְּמסכות.

          בַּעין אל תסגיר את העוולות,         

          ופיך בל יכריז על הבושה.

          בְּגוֹד בְּטוּב-טעם, חרש, בלי לבלוט,     

          הלבּש את הטומאה בִּלבוּש קדוּשה.

          גם אם לבך מוכתם, הצג פְּנֵי תם,

          למד את פשעך חזות נאווה.

          למה לשבור לה את הלב כך סתם?

          גנב לא מהלל את הגניבה.

          מה שנורא יותר מכל בגידה

          הוא להגיד: "רואָה, אשתי? הנה לך!"

          נָאֵף בסוד, רק שהיא לא תדע.

          מלים שופכות על הפצעים עוד מלח.

          הַציגו לנו, אומללוֹֹת בלי גבול,

          חיקוי של אהבה - ואין עצבות.   

          תנו לאחרת יד, לנו שרוול.

          דבר אחד ביקשנו: יציבות.

          אז לךְ לאחותי, ובִנעימים

          נחם, תחמיא, - המתח יתפרק.  

          שקר לבן הוא לא אסון אימים,

          מֶתק מלים ישקיט מה שחורק.

אנטי. מסיראקוז: איני מכיר את שמך, גבירה יפה,

          ולא מבין מניין לך מה שמי.

          חינך שופע, חכמתך שקופה

          כמו פלא הבריאה, מלאך שמימי.

          למדיני מה לחשוב, מה לדבר,

          פקחי את שתי עיני הגשמיות,

          כי כלום לִכְלוּם אצלי לא מתחבר,

          אני תוהה, בוהה בין טעויות.         

          מדוע אֶת לבי האמיתי

          אל שְדות בגידה ושקר אַת מפנה?

          אַת אֵל? רוצה שנית לברוא אותי?

          כן, יש לך כוח, ואני נכנע.  

          אך אם אני אני, דעי טוב-טוב:

          אשתי - לא אחותך המייבבת.

          למיטתה איני חייב שום חוב.

          רק לָך, רק לך אשתחווה כמו עבד.

          אל תפתי אותי, פיית גלים,

          שבַּדמעות של אחותך אטבע.

          את מכשפת אותי בִּצלילים.

          פרשי שיער על מים - אני בא.

          אַת מיטתי, אשכב בךְ ואומַר

          כמה לך טוב בי, כמה לי טובה את.     

          אשרי מי שגומר כך ונגמר.

          כי אהבה קלה מהר טובעת.

לוצ'יאנה:  מאיפה צץ נאום כל כך עמום?       

אנטי. מסיראקוז: קפץ, לֵךְ דע. חידה. אני המום.     

לוצ'יאנה:  אתה קצת לא בסדר בעיניים?

אנטי. מסיראקוז: את שמש, מסנוורת בַּקרניים.

לוצ'יאנה: הבט בַּשמש שאתה זכאי לה.           

אנטי. מסיראקוז: מוטב לי, אהובה, לבהות בְּלילה.  

לוצ'יאנה:  מה? "אהובה" לאחותי תקרא.  

אנטי. מסיראקוז: לאחותה אקרא.

לוצ'יאנה:                           איך, מה קרה?

אנטי מסיראקוז: אַת המעון והמזון שלי,

          נשמת אפי, עינַי, ההון שלי,

          תקוות חיי, הנחמה שלי,

          גן-עדן על האדמה שלי. 

לוצ'יאנה: כל זה לְאחותי. טיפת כבוד, אה?

אנטי. מסיראקוז: היי לי אם, אחות, אשה או דודה.

           רוצֶה לחיות איתך, בבקשה!

          לך אין עוד בעל, לי אין שום אשה -

          תני את ידך.

לוצ'יאנה:               לא, אני מוכרחה 

          שאחותי תבוא לתת ברכה.    

          (יוצאת. נכנס דרומיו מסיראקוז)

אנטי. מסיראקוז: מה יש, דרומיו, מה אתה רץ ככה?

דרומ. מסיראקוז: אתה מכיר אותי, אדון? אני דרומיו? האיש שלך? אני אני עצמי?

אנטי. מסיראקוז: אתה דרומיו, האיש שלי, אתה עצמך.

דרומ. מסיראקוז: אני דְרומיו שאיבד את הצְפוֹנְיו, אני חמוֹרְיו, אני איש של אשה, ולא יודע בעצמי מי אני.

אנטי. מסיראקוז: איזה אשה?  

דרומ. מסיראקוז: איך לומר, אדוני, אני, עצמי, ובשרי נקשרנו לאשה, שתובעת אותי לעצמה, רודפת אותי בעוצמה, ותשיג אותי גם אם אגיש עצומה.

אנטי. מסיראקוז: איזה תביעה יש לה עליך?

דרומ. מסיראקוז: איך לומר, אדוני, תביעת בעלות כמו על סוס. והיא רוצה שאני ארכב עליה כמו בהמה. לא שהיא רוצה שאני אהיה בהמה, אבל היא תובעת אותי כמו חיה רעה.

אנטי. מסיראקוז: מי היא?

דרומ. מסיראקוז: היא אישיות מאסיבית, רבת משקל עם אופק רחב. כן-כן, אחת כזאת שאי אפשר לפנות אליה בלי לומר "גברתי הכְּבוּדה". המזל שלי דק כמו גפרור אם יהיה זיווג, כי בשביל חתן קטן היא כלה לא קלה. בתור שידוך היא דג שמן.      

אנטי. מסיראקוז: דג שמן?

דרומ. מסיראקוז: אדוני, היא הטבחית פה במטבח, כולה שומן ושמן, וכולי וכולי וכוּלֵי-סְטֵרול. אני לא יודע לְמה היא טובה חוץ ממלעשות ממנה מנורת שמן, ולברוח לאורה מעורה. מתערב אתך שהסמרטוטים שהיא לובשת כל כך ספוגים ונוטפים שהיא תישאר דלוקה חורף שלם בפּולניה. אם היא תחיה עד יום הדין, היא תבער עוד שבוע אחרי כל העולם.

אנטי. מסיראקוז: איזה פרצוף יש לה?

דרומ. מסיראקוז: שחור כמו הנעל שלי, רק פחות נקי. כי למה? כי היא מזיעה ככה שבן-אדם יכול לאבד את הנעליים כשהיא מפרישה את הפרשת השבוע. 

אנטי. מסיראקוז: זה קלקול שְמַים יכולים לתקן.

דרומ. מסיראקוז: לא, אדוני, מים רבים לא יכבו את העָבָה. בזיעת אפיה תאכל באבי-אביך. המבול של נוח לא ישטוף, יש לה כל כך הרבה יזע כללי.

אנטי. מסיראקוז: איך קוראים לה?

דרומ. מסיראקוז: לוּס, אדוני. אבל אני קורא לה טוטל לוֹס. זאת לוּס בלי שום פלוס. היא משתרעת בין המינוס לַנִי-לוּס.

אנטי. מסיראקוז: זאת אומרת יש לה רוחב? 

דרומ. מסיראקוז: רוחב, אורך ועומק - בשפע. מהראש עד הרגל - אותו מרחק כמו ממותן עד מותן. היא מעגלית, כמו הגלובוס. יכולתי לגלות בתוכה ארצות.

אנטי. מסיראקוז: באיזה חלק של הגוף שלה נמצאת אירלנד?

דרומ. מסיראקוז: באחוריים, איפה. מצאתי בקלות. נודף משָמה ריח של ביצות.

אנטי. מסיראקוז: איפה סקוטלנד?

דרומ. מסיראקוז:  בפה. כי בלוך הזה מתחבאת הלשון, המפלצת מלוך-נס. 

אנטי. מסיראקוז: איפה צרפת?

דרומ מסיראקוז: באגן. כשהיא משנסנת מותניים, כל מותן - שנסוֹן. "לוּס מואה! לוס מוּאָה טֶמֶה!"

אנטי. מסיראקוז: איפה אנגליה?

דרומ. מסיראקוז: בין האגן לקורקבן, כי מצאתי שם תעלה מלוחה.

אנטי. מסיראקוז: איפה ספרד?

דרומ. מסיראקוז: אתה מתחיל למטה ועולה, עולה, אולה!

אנטי. מסיראקוז: איפה רוסיה?

דרומ. מסיראקוז: בזרועות. כשהיא חונקת אותך בחיבוק דובּה - אבוד, קאפוט, קאפּוּטין.      

אנטי. מסיראקוז: ומה הם הרימונים? האשכולות? התפוחים?   

דרומ. מסיראקוז: שם זה עירק. כל בר-בִּי-שַד בּיג בַּג-דָד.   

אנטי. מסיראקוז: איפה ארץ הקודש? כנען?

דרומ. מסיראקוז: אי אפשר לשים עליה יד אבל יש לה הרבה עולי-רגל. פעם היא בעורף, פעם בחזית, פעם מנפחת את הריאות, פעם מאבדת את החוט-שדרה. מרימה את האף, מורידה את הגב. נותנת בביצים ומקבלת בתחת.    

אנטי. מסיראקוז: איפה אמריקה?

דרומ. מסיראקוז: כשיורדים מארץ הקודש - ? אז שם.

אנטי. מסיראקוז: איפה הודו?

דרומ. מסיראקוז: באצבעות של הרגליים יש לה פטריות הזיה, אבל אני אמרתי - אסור לי רעל ואסור לי - גוֹאָה.

אנטי. מסיראקוז: איפה בלגיה, הולנד, כל ארצות השפלה?

דרומ. מסיראקוז: לשפל הזה לא הגעתי. לסיכום, היא שולטת מההודו עד הכוש, היא אינטרנציונלית, אינטר-קונטיננטאלית, ואינטר... מילאנו. אז המיס-עולם הזאת יש לה דרישות אלי, קראה לי דרומיו-מאמי, נשבעה שאני הבטחתי לה חתונה, אמרה לי איזה סימנים כמוסים יש לי במקומות הכי חשאיים שלי, הבלוטה בצוואר, השומה בזרוע שמאל, והלא-חשוב-מה בָּלא-חשוב-איפה. אז אני, בְּהלם-קרב, ברחתי ממנה כמו ממכשפה.

          מזל שיש לי לב חזק ולא צריך לדאוג לי.

          היא תהפוך אדם לכלב, ותגיש לו דוג-לי.

אנטי. מסיראקוז: מהר, לדרך, עוּף דחוּף לַחוֹף.    

          אם הרוחות נושבות כמו שצריך

          לא אשאר בעיר הזאת הלילה.

          אם רק תראה כלי-שַיִט, בוא לשוק.

          אני שם אסתובב עד שתשוב.

          כל איש מכיר אותי, אני - אף איש;

מספיק: אורזים, זזים וזהו! קיש!        

דרומ. מסיראקוז: אני, כמו איש מול דוב פראי כועס,

          אנוס לָנוּס מלוּס בְּאֵס.אוֹ.אֵס.

אנטי. מסיראקוז: לא, אין נשים פה, רק מכשפות.

          אני חייב לברוח, ומהר.  

          זאת שקוראת לי בעל - מתעב

          אותה מכל הלב בתור אשה.

          אך אחותה, מלאך, שחֶבְרתה

          היא קסם, דיבורה כובש, כמעט

          לקחה אותי בַּשֶבי מעצמי.

          אבל די, מן הדרך לא אסטה.

          אסתום אוזנַי לַשיר המפתה.

          (נכנס אנג'לו עם השרשרת)

אנג'לו: אדון אנטיפולוס.

אנטי. מסיראקוז:         כן, זהו שמי.  

אנג'לו: אני יודע. קח, זאת השרשרת.        

          חשבתי שאביא לבר "קיפוד",

          אבל לקח קצת זמן עם הגימוּר.

אנטי. מסיראקוז: יפה. מה לעשות איתה?

אנג'לו:                                   תחליט

          אתה. עשיתי אותה בשבילך.

אנטי. מסיראקוז: מה בשבילי? אף פעם לא ביקשתי.

אנג'לו: אף פעם ואף פעמיים, רק

          עשרים פעם אולי. תיקח אותה

          הביתה, שהאשה תִשמח. אחזור

          לסעוד בערב, אז כבר תשלם לי.

אנטי. מסיראקוז: קח כסף כבר עכשיו, אחרת יש

          חשש שלא תראה שרשרת או

          פרוטה.

אנג'לו:           אתה טיפוס! שלום, מוקיון.

          (יוצא)

אנטי. מסיראקוז: מה מתרחש פה? אין לי רעיון.

          אבל כל בן-אדם קצת מפוכח,

          אומרים לו: "הִנה, זה חינם" - ייקח. 

          פה לעבוד זה סתם עניין טפשי.

          על כל פינה - מבצע יומי חופשי.    

          - לשוק! לדרומיו! אם יש אניה,                              

          זזים, עפים, לא מאבדים שניה!      

       יוצא.


מערכה 4, תמונה 1 -


נכנסים סוחר ב', אנג'לו הצורף ושוטר.

 

סוחר ב': מאז החג החוב שלך עומד

          ולא שמעת אותי מנדנד.

          הייתי גם שותק עכשיו, אבל

          אני נוסע לפָּרס, חייב

          כספים. אז בוא פְּרע את החוב מייד,

          או שאמסור אותך פה לַשוטר.

אנג'לו: אותו סכום שאני חייב לך

          חייב לי מר אנטיפולוס, עגול.

          ממש לפני שבאת הוא קיבל

          שרשרת מידי. ובחמש

          ימסור תשלום. בוא בטובך, לווה

          אותי אליו הביתה, אסלק

          את כל החוב וגם אודה לך.

          (נכנסים אנטיפולוס מאפזוס ודרומיו מאפזוס, השבים מן הזנזונת)

שוטר: המאמץ נחסך. הנה הוא בא.

אנטי. מאפזוס: אני ניגש אל הצורף. בינתיים

          אתה תקנה לי חבל. אחלק

          מנות שוות בו לאשתי ובנֵי-

          בְּריתה לַמזימה, לנעול אותי

          מחוץ לבית לאור-יום. - רק רגע!

          אני רואה את הצורף. לךְ, לךְ.

          קנה חבל ותביא אלי, לבית.

דרומ. מאפזוס: אני הולך לקנות את המכות שלי!   

          (יוצא)

אנטי. מאפזוס: ממש אפשר לסמוך עליך! מה זה!

          אמרת שתבוא עם השרשרת -

          לא באו לא שרשרת לא צורף.

          אולי חשבת שאהבתנו

          תחיה יותר אם יקשרו אותה

          שרשראות, ובגלל זה לא באת?

אנג'לו: הומור נחמד. יפה, זה החשבון,

          כּלוּלים בו המשקל של השרשרת,

          קראט-קראט, הטיב של הזהב,

          שכר על הצורפוּת - הכל ביחד

          יקר בארבע לירות סך הכל

          מסכום החוב שלי לאיש הזה.

          שלם לו ישירוֹת עכשיו, כי הוא

          מפליג ורק לזה הוא מחכה.

אנטי. מאפזוס: אין עלי סכום כזה כרגע. חוץ

          מזה, יש לי איזה סידור בעיר.

          תואיל-נא להוביל-נא אל ביתי

          את האורח ואת השרשרת, 

          ומסור-נא לאשתי שתשלם

          מה שנקוב שם בחשבון. אולי

          אשוב מהר, ונתראה שם.

אנג'לו:                             אז

          הבא לה בעצמך את השרשרת.

אנטי. מאפזוס: לא, לא - אתה. יכול להיות שאתעכב.

אנג'לו: טוב, אדוני, אקח. היא פה עליך?

אנטי. מאפזוס: עלי לא. מקווה שהיא עליך,

          אם לא אתה עלול לחזור בלי כסף.

אנג'לו: לא, די, אדון, תן לי את השרשרת.

          האיש הזה מוכן להפלגה,              

          הוא התעכב מדי באשמתי.

אנטי. מאפזוס: או-הו! אתה מורח תירוצים

          שטויות כי לא הגעת ל"קיפוד"

          בזמן. לי יש כל זכות לנזוף בך

         על רשלנות, אבל אתה, שועל,

          מקדים לצרוח, כמו אשה על בעל.

סוחר ב': הזמן רץ. אדוני, בבקשה, קדימה.

אנג'לו: תשמע איך הוא מפציר בי. השרשרת!

אנטי. מאפזוס: תן לאשתי וקח ממנה כסף.

אנג'לו: די, די, אתה יודע שלך

          ניתנה במו ידי ממש עכשיו.

          תשלח את השרשרת או תיתן

          לי ייפוי כוח כדי לגבות תשלום.

אנטי. מאפזוס: טוב, די, את ההומור הזה מיציתָ.

          בוא, איפה השרשרת? תן לראות.

סוחר ב': אין לי עוד זמן לקשקושים האלה.

          אדון, אתה מחזיר לי? כן או לא?

          אם לא, הוא בידיו של השוטר.

אנטי. מאפזוס: מחזיר לך? מה להחזיר לך?

אנג'לו: מה שאתה חייב על השרשרת.

אנטי. מאפזוס: כלום לא חייב. קודם תיתן שרשרת.

אנג'לו: נתתי! רק לפני חצי-שעה!

אנטי. מאפזוס: כלום לא נתת. פשע סתם לומר זאת.

אנג'לו: פשע כפול הוא להכחיש. תחשוב

          איך זה יפגע באמינות שלי.

סוחר ב':  שוטר, עצור אותו, אני תובע.

שוטר: מייד.

          בשם החוק עליך לציית לי.

אנג'לו: זה כתם על המוניטין שלי.

          שלם בשמי את סכום החוב, אם לא

          אדרוש מן השוטר לכבול אותך.

אנטי. מאפזוס: מה לשלם? על מה שלא קיבלתי?

          עצור אותי, טיפש, נראה אותך.

אנג'לו: הנה שכרך, שוטר, עצור אותו.

          כאן לא הייתי חס גם על אחי

          אילו לעג לי ככה בלי בושה.

שוטר: אתה עצור. שמעת את התביעה.

אנטי. מאפזוס: (לשוטר): אלך אתך, עד שאביא ערבוּת.

          (לאנג'לו): אבל אתה תשלם על המשחק

          הזה - כל המתכת בחנות

          שלך שם לא תספיק.

אנג'לו:                       אדון נכבד,

          לא יעשו צחוק מהחוק אצלנו!

          אתה תסבול חרפה, חותם לך!

          (נכנס דרומיו מסיראקוז, השב מן הנמל)

דרומ. מסיראקוז: אדון, יש אניה מאפידאמנום

          שמחכה רק לבעלים שלה

          ותיכף זזה. שמתי ת'מטען

          שלנו שם, קניתי גם סבון,    

         משחה, צמחי מרפא ואלכוהול.

          יוצאים עוד רגע, מזג-האוויר

          הוא נוח. מחכים רק לבעלים

          של הספינה, אדון, ולכבודך.

אנטי.מאפזוס: איך? התחלקת על השכל, עגל?

          איזו ספינה ומה היא מחכה לי?

דרומ. מסיראקוז: זאת שביקשת שאשיג מקום בה.  

אנטי. מאפזוס: שיכור גמור! אני ביקשתי חבל!  

                    [/ שתית!... חֶבל, זה מה שביקשתי!]

            הבהרתי גם לאיזו מטרה.

דרומ: מסיראקוז: הבהרת שאישית אחטוף קשות

            אם לא אשיג ספינה, סירה, משוט.              

אנטי. מאפזוס: נדוּן בזה אחר כך - ולעומק.

            לָמֵד את האוזניים להקשיב לי.

            עכשיו רוץ, מנוול, לאדריאנה.

          הנה מפתח. תן לה, ותגיד:

          על השידה עם המפה הרקומה

          מטורקיה יש ארנק מלא; שהיא

          תשלח אותו. ספר לה שבָּרחוב

          אסרו אותי, וזה יהיה לי דְמֵי-

          ערבוּת. רוץ, כלב, זוז!  - שוטר, קדימה,

          אל בית-הכלא, עד שזה יגיע.

          (יוצאים כולם חוץ מדרומיו)

דרומ. מסיראקוז: לאדריאנה? שם סעדנו. שם

          הסינדרלה סינדלה אותי

          לבעל. היא - בלתי נתפסת. כן,

          אני קצר  מדי לתפוס אותה.

          לחזור לשם - ממש לא מתחשק.

          זה ג'וב זה!... לשרת ולשקשק.

          יוצא.


מערכה 4, תמונה 2 -


נכנסות אדריאנה ולוצ'יאנה.

 

אדריאנה: כך הוא פיתה אותך, לוצ'יאנה? איי!

          לפי מה שהבחנת היה סביר

          שהתכוון לזה? כן? לא? אולי?

          נראָה עצוב? עליז? הסמיק? החוויר?

          יכולת לשפוט על פי תווי פּנים

          איך מתנגשים כוכבי הלב בִּפנים?

לוצ'יאנה: קודם הכחיש שאת קרובה לו כלל.

אדריאנה: כי הוא הרחיק אותי, ביטל, שלל.

לוצ'יאנה: אחר כך הוא נשבע לי שהוא זר פה.

אדריאנה: זר ומוזר. משבועתו חזר בו.

לוצ'יאנה:  ואז בשמך הפצרתי.

אדריאנה:                      התשובה?

לוצ'יאנה:  במקום לָך, הוא קרא לי "אהובה".

אדריאנה: באילו מין מלים ניסה לקנות?        

לוצ'יאנה: מלים כובשות, לו רק היו כּנוֹת.

          שיבח את היופי, השנינות.

אדריאנה:  החזרת לו קומפלימנטים?

לוצ'יאנה:                             סבלנות!

אדריאנה:  לא מבליגה עוד, לא שקטה, לא נמה! 

          הלב אילם, אך הלשון - צוּנאמָה! 

            [/ אני לא יכולה עוד להבליג! 

                / הלב שותק, אך הלשון תפליג!]         

          הוא מעוּות, עקום, קריקטורה,

          פרצוף כיעור ושלד פְּגוּם-פיגורה!

          קלקול דלדול, מוּטָאץ מופלץ, כושל,

          הוא גֶזר הבריאה! הָאֵל פישל!  

לוצ'יאנה: כזה יצור? אז אין פה אבידה!

          אם הוא הלך, צריך לומר תודה.

אדריאנה: אבל לא התכוונתי כשהשמצתי.

          כל זה היה תרגיל של הסחה 

          מול ציידות זרות. לכן צייצתי.   

          הפה ממטיר קללות, הלב ברכה.

          (נכנס דרומיו מסיראקוז)

דרומ. מסיראקוז: הופ, קחי! שידה! ארנק! דחוף! לוחץ!

לוצ'יאנה: קשה לךָ לנשום?

דרומ. מסיראקוז:          רצתי כמו חץ!

אדריאנה: ואיפה אדונך? ומה שלומו?

דרומ. מסיראקוז: בידי שד מוסלמי, טפו! יימח שמו.

          מחזיק בו מין שטן עם משרוקית,   

          לב אבן תחת כפתורי פלדה;           

          בן-בלהה זועם ומחרף,    

          זאב! - יותר נורא: אנוש טורף.     

          אוכל-אדם, אגרוף ברזל, ערפד צמא,

          אימת סמטה צרה ורחוב הומה.

          זה כלב-ציד חד-שיניים, בן טינופת,

          שעט על נפשות תמימות, משליך לתופת.

אדריאנה:  היי, בן-אדם, מה עבר עליך?

דרומ. מסיראקוז: לא יודע מה עבר. אני רק יודע שבהווה  הוא על תקן עבר - יָן.

אדריאנה:  מה, הוא נאסר? בגלל מי? זה מדהים!

דרומ. מסיראקוז: אני לא יודע מדהים-מה-מדהים,

          אבל הוא נעצר ביד שד במדים.

          תשלחי לו, גברתי, שחרור - הכסף מהשידה שלו?

אדריאנה:  לכי, תביאי. זאת חידה גדולה לי.     

          (יוצאת לוצ'יאנה)

          הוא בחובות? מילה הוא לא גילה לי.

          תגיד, זה בגלל חוב שהוא נכבל?

דרומ. מסיראקוז: בגלל שרשרת הוא לא יינצל!

          שרשרת! הנה שם! זה מצלצל!

אדריאנה:  מה, השרשרת?

דרומ. מסיראקוז:         השעון. הלכתי!

          אין זמן. איך זה פתאום נָחַת!

          היתה שעה אחת כשנשלחתי,

          ו - הופה! - הנה עוד אחת.

אדריאנה: שעות הולכות אחורה. מה יותר

          מוזר מזה, וגם מופרך?

דרומ. מסיראקוז: כן, גברת, כששעה רואה שוטר -

          היא תסובב מחוג, תברח.   

אדריאנה: כאילו הזמן חייב מזומן?

          משל די טפשי, גאון.

דרומ. מסיראקוז: הוא בזבז ים של זמן,

          פשט רגל ממזמן, 

          אין לו זמן

          והוא תמיד בגירעון.

          הוא גם גנב, הזמן: חומק, מושך ת'זמן,

          לוקח זמן, ורץ בלי שום סימן.

          אז אם הוא גם גנב גם בעל-חוב,    

          לא פלא שיברח מכל שוטר ברחוב.

          (נכנסת לוצ'יאנה)

אדריאנה:  קח, דרומיו, זה הכסף לאדון.

          נביא את העניין לכלל סיום. -

          נלך, אחות. אני שבוית דמיון;        

          דמיון - הוא נחמה לי, ואיוּם.

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 3 -


נכנס אנטיפולוס מסיראקוז.

 

אנטי. מסיראקוז: כל בן-אדם עושה לי פה "שלום"

          כאילו שאני חבר ותיק,

          וכל אחד קורא לי - ובשמי.

          אחד נותן כספים, אחד מזמין,

          אחד מודה על חסד לא ידוע,

          אחד מציע משהו לקנות.

          עכשיו חייט קרא לי לחנוּת,

          הראה לי משי שקנה רק לי,

          ותוך שניה הוא גם לקח מידות.

          ברור שאלה רק תעתועים,

          גרים פה מכשפים, קוסמים, רב-מגים.  

           [/ כל איש קוסם, רב-מג עם כוח מאגי.]   

          (נכנס דרומיו מסיראקוז)

דרומ. מסיראקוז: אדון, הנה הכסף שביקשת. מה, ואיפה הנחש?

אנטי. מסיראקוז: מה זה הכסף הזה? על איזה נחש אתה מדבר?

דרומ. מסיראקוז: לא זה שמגיש תפוחים, אלא זה שמכיש אזרחים. לא זה מגן-עדן שם, אלא מעמק-הבכא פה. האָרְס הארסי שבא עליך מאחור כמו מלאך-חבלה בן-מזיקים ושם לך את החרות באזיקים.

אנטי. מסיראקוז: לא תפשתי.

דרומיו מסיראקוז: לא? זה קל כמו דו-רה-מי. הוא מי שבקומה זקו-פה בא לפ-סול נשמה מעו-לה במהירות  שיא, ואין מלְבָ-דוֹ. הוא זה שדואג לכל זקן, אשה וצינוק. הוא מרחם על מי שמשוטט ימים בחוץ ונותן לו שָנים בפנים. הוא זה שהקים את היכל הנבּוּט, את האָרֵנה על שם סירנה, את הקאנטרי-כלוב, את איגוד מופעי הבידוד ואת קרן הניידת. הוא גם הכלב שהמציא את הכלא-ויזיה, את הכלא-סקוֹפּ ואת הכלא-פון.

אנטי. מסיראקוז: התשובה זה שוטר?

דרומ. מסיראקוז: יס, סר! הוא ישיב לך ויושיב אותך, יפזז ויתזז אותך, יספר לך אלף לילה סיפּורּיָהוּ ומעשיהו - מיום אל"ף עד שבָּ"ס.

אנטי. מסיראקוז: בּששש!  בַּסְטה, אדוני, נמאסת. יש איזה אניה שיוצאת הלילה?

אנחנו יכולים להסתלק?

דרומ. מסירקאוז: מה-זה, אדוני, מסרתי לך לפני שעה שהלילה יוצאת היאכטה "מוּב", רק שאז עצר אותך המוּכְטה "סטופ"; והנה הבּוּכטה שביקשת בשביל "גו".

אנטי. מסיראקוז: הבן-אדם הוטרף - וגם אני.

          אנחנו פה תועים בין אשליות. [/ בהזיות.]

          כל ישועה שרק תבוא ברוכה!

          (נכנסת הזנזונת)

זנזונת: או, יופי, יופי, מר אנטיפולוס!

          אני רואה, פגשת ת'צורף.

          זאת השרשרת שהבטחת לי?

אנטי. מסיראקוז: שטן, לסור! אל תפתי אותי!

דרומ. מסיראקוז: אדון, זאת גברת שטן?

אנטי. מסיראקוז: זאת סרטן השֵד! שטן השָד!

דרומ. מסיראקוז: יותר גרוע, היא אשה שטנית!

          והנה היא באה בבגד עור שקוף, כי ככה בנות-סוגה מבינות את "ויאמר הזנאי יהי אור". הן מתגלות לאנשים בדמות מלאך-אור, ומעוררות אותם. אור בא מאש, ואש שורפת. מזה יוצא שבת-החושך הזאת דינה להשתפד. אל תתקרב אליה.

זנזונת: שניכם במצב-רוח מצוין. [/ אתה והמשרת נורא שמחים.]

          תבוא אתי? נגמור ת'סעודה?

דרומ. מסיראקוז: אדון, אם אתה הולך, תזכור לאכול עם פה סגור.

אנטי. מסיראקוז: למה, דרומיו?

דרומ. מסיראקוז: כי איך אומרים, אל תפתח פה לשטן.

אנטי. מסיראקוז: סורי, שדה, אל תקראי לי אֶל

          הסעודה האחרונה! אַת, כמו

          כולכם, צל אופל, ואני פוקד

          עלייך: הסתלקי, עזבי אותי!

זנזונת: תחזיר את הטבעת שלקחת

          אצלי, או שתיתן לי במקומה

          את השרשרת שהבטחת שם,

          ואני מסתלקת בלי אף הגה.

דרומ. מסיראקוז: יש שדים שמבקשים רק ציפורן גזוזה, שערה מהראש, טיפת דם, סיכה, אגוז, חרצן דובדבן. אבל זאת חמדנית, רוצה שרשרת. אדון, תהיה נבון. אם אתה נותן לה, הבת-שטן תשתול אותך שתשתרשר באדמה.

זנזונת: טבעת או שרשרת, 'בקָשה.

          אתה לא תסדר אותי, חס וחלילה!

אנטי. מסיראקוז: לעוף, מכשפה! דרומיו, הולכים.

דרומ. מסיראקוז: טפו, לכלוכית קוראת לנו מלוכלכים!  

          (יוצאים אנטיפולוס ודרומיו)

זנזונת: ברור: אנטיפולוס הוא מטורף.

          אחרת איך הוא ככה מתבזה?

          לקח טבעת - שווי ארבעים! -

          ובמקומה הבטיח לי שרשרת.         

          עכשיו אומר לי לא זה ולא זה.

          למה אני אומרת מטורף,

          חוץ מהתקף השגעון הזה?

          סיפר לי בשולחן סיפור מדהים,

          שנעלו לו ת'דלתות בבית.

          אשתו בטוח מכירה ת'עסק,

          בכוונה חסמה לו את הדרך.

          גם לי יש דרך, כן: אליו הביתה.

          אגיד לגברת שהוא במצב,

          פרץ אלי הביתה וחטף

          לי ת'טבעת. אין ברירה אחרת: 

          על ארבעים אני לא מוותרת.

          יוצאת.


מערכה 4, תמונה 4 -


נכנסים אנטיפולוס מאפזוס והשוטר.

 

אנטי. מאפזוס: אל פחד, גבר, לא אברח.

          אתן לך בסוף, תראה, את מְלוא    

          הסכום שנעצרתי בגללו.

          אשתי במצב-רוח משובש

          היום, לא בקלות היא תאמין

          לדרומיו שעצרו אותי בָּעיר

          שלי עצמי. אני אומר לך,

          זה יצלצל צורם אצלה באוזן.

          (נכנס דרומיו מאפזוס, עם חבל)

            זה הוא, מביא בטוח את הכסף.

          אז מה? הבאת מה שהתבקשת?

דרומ. מאפזוס: קח, זה יספיק שישלמו כולם.

אנטי. מאפזוס: אבל איפה הכסף?

דרומ. מאפזוס: שילמתי עם הכסף על החבל.

אנטי. מאפזוס: חמש-מאות, חיה רעה, על חבל?

דרומ. מאפזוס: הגזמת. חֶבל סתם, לא חבילה. 

אנטי. מאפזוס: שלחתי אותך דחוף באיזה קשר?

דרומ. מאפזוס: בקשר חבל, ובהקשר זה שָבְתי.

אנטי. מאפזוס: ברוך הבא. בוא תקבל קישור.  

          (מרביץ לדרומיו)

שוטר: די, אדוני, דיינו!  

דרומ. מאפזוס: אני צריך לשיר די דיינו, למה בי עושים שפטים!

שוטר: אתה שמור על הלשון בבקשה.

דרומ. מסיראקוז: יותר טוב תגיד לו שישמור על היד בבקשה.

אנטי. מאפזוס: שתוק, בן-זונה, כולרה, בלטה!

דרומ. מאפזוס: הלוואי שהייתי בלטה, לא לחוש את המכות שבלעתי.

אנטי. מאפזוס: לחוש-מה-חוש, החוש שלך עובד רק ממכות, כמו חמור.

דרומ. מאפזוס: אני באמת חמור עד מעל האוזניים. רק סובל, רק עובד, ואף רגע בודד לא משמיע שום אִיָיה-אִיָיה! אני שירתי אותו מהיום שנולדתי - יודע באיזה מזל נולדתי? מזל בְּלי! - ועד הרגע הזה לא קיבלתי כלום על השירות חוץ ממכות. לא היה לי רגע נחת חוץ מנחת זרועו. מעירים אותי במכות מהשינה, מאכילים אותי מכות לארוחת-בוקר, מעיפים אותי במכות כשאני יוצא מהבית, ומחטיפים לי מכות ברוך-הבא כשאני חוזר. אני סוחב מכות על הכתפיים כמו קבצנית את התינוק שלה. ובסוף, כשהוא יעשה אותי נכה סופית, אני אשב ברחוב עם קרטון ואשיר "מכָּה, רע לי, מכּה, רע לי, מה קרה לי, מה קרה לי!"...        

(נכנסים אדריאנה לוצ'יאנה, הזנזונת ודוקטור פינץ')

אנטי. מאפזוס: טוב, די אתך, תסתום, הנה אשתי פה.

דרומ. מאפזוס: תנחומי, גברתי, היכוני למותך, משתתף בצערך, או, כמו שאמר התוכי, יתחבָל ויתגדָל, חֶבל חבָלים הכל חֶבל.

אנטי. מאפזוס: אתה עוד מדבר?

          (מרביץ לדרומיו)

זנזונת: מה את אומרת? הוא לא מטורף?

אדריאנה: הבריונות הזאת - סימן ברור.

          מר דוקטור פּינְץ', אתה רופא-כישוף.

          השב לו את השכל הישר,

          אתן לך כל מה שרק תדרוש.

לוצ'יאנה: אוי לי, איזה מבט אש וברקים. 

זנזונת: תראו איך הוא רועד מרוב אכסטזה.     

פינץ': תן יד, שאמשש את דופְקְךָ.

אנטי. מאפזוס: קח יד, שאמשש את פרצופך.

          (מכה את פינץ')

פינץ':  אני משביע אותך, השטן

          שחי בתוך איש זה, שתיכנע

          לְקודש תפילותי, ועוף מייד

          בחזרה לָאפלה שלך!

          בשם קדוּשת שמיים!

אנטי. מאפזוס:                 שתוק, קוסם-

          מיקוּלוּ, שתוק, אני לא מטורף.

אדריאנה:  הו לב אומלל, הלוואי ולא היית!

אנטי. מאפזוס (לאשתו): כל אלה לקוחות שלך, זנזונת?

            מה, הפרצוף-מלפפון הזה

          חגג והתהולל אצלי בבית,

          כשנעלו נגדי דלתות פושעות,

          חסמו ממני את ביתי שלי?

אדריאנה: האל עֵד שאכלת בביתך!

          הו אילו רק נשארת שם, נקי  

          מן החרפה הזאת בראש חוצות! 

               [/ הו אילו רק נשארת שם היתה 

               / נחסכת אז חרפה פומבית כזאת!]

אנטי. מאפזוס: אכלתי בביתי? (לדרומיו):  תגיד מילה, קוף!

דרומ. מאפזוס: בבית, האמת היא, לא אכלת.

אנטי. מאפזוס: סגרו מולי דלתות ולא הכניסו?

דרומ. מאפזוס: סגרו מאה אחוז ולא הכניסו.

אנטי. מאפזוס: היא לא ביזתה אותי שם בעצמה?

דרומ. מאפזוס: ביזתה, לא אגדה, כן, בעצמה.

אנטי. מאפזוס: הטבחית צרחה עלי קללות?

דרומ. מאפזוס: בתולת התבלינים צרחה וחצי!

אנטי. מאפזוס: לא הסתלקתי אז כולי זועם?

דרומ. מאפזוס: בָּדוּק. עדות העצמות שלי.

          הן עוד בזעזוע מהזעם.

אדריאנה:  טוב להסכים איתו? הוא יירגע כך?

פינץ':  אין פה שום נזק. הבחור נבון:

          הוא מנטרל יפה את ההתקף.

אנטי. מאפזוס: שידלְת את הצורף לכבול אותי.

אדריאנה:  שלחתי כסף לחלץ אותך!

          עם דרומיו! שביקש את זה, בהול!

דרומ. מאפזוס: כסף? אתי? אולי דרישת שלום,

          אבל, נשבע, אף גרוש בתור תשלום!

אנטי. מאפזוס: לא באתָ שמה לבקש ארנק?

אדריאנה:  הוא באמת בא ואני נתתי.

לוצ'יאנה:  אני עֵדה שלה שהיא נתנה.

דרומ. מאפזוס: אני נשלחתי להביא רק חבל,

          עֵדים בורא-עולם והמוכר.

פינץ':  שניהם מכושפים, גברתי, שניהם!

          פרצוף חיוור, מבט חלול של מוות!

          לקשור אותם, לסגור בתוך מרתף!

אנטי. מאפזוס: למה נעלְת מולי היום דלתות,

          למה סירבְת לתת את הארנק?

אדריאנה:  בעל יקר, שום דלת לא נעלתי.

דרומ. מאפזוס: אדון יקר, שום כסף לא קיבלתי,

          אבל דלתות מולנו נעלו! [/ אבל דלתות כן נעלו מולנו!]

אדריאנה: אשפת זיוף, זה פעמיים שקר!

אנטי. מאפזוס: פרוצת זיוף, אַת כל-כולך רק שקר,

          וגם זממת עם כנופיית זְבָלים

          לירוק עלי ולבזות אותי!

          אתלוש בציפורניים את עינייך

          שמביטות עלי נלעג, מושפל! 

אדריאנה: לקשור, שרק לא יתקרב אלי!

          (נכנסים שלושה או ארבעה המנסים לקשור אותו. הוא נאבק)

פינץ':  תגבורת! השטן חזק אצלו!

לוצ'יאנה:  מסכן, איך הוא נראה, חיוור, חלוש.

אנטי. מאפזוס: מה, תרצחו אותי? סוהר! אני

          אסיר שלך! תיתן שאת החוק         

          יקחו בידיהם?                   

שוטר:                  עזבו אותו!

          זה האסיר שלי ולא תגעו בו.

פינץ':  קשרו את המשרת, גם הוא חולה!

אדריאנה:  מה, מה אתה עושה, סוהר סתוּם?

          נעים לך לראות אדם אומלל

          פוגע בעצמו ומשתולל?

שוטר: אם אשחרר אותו, אז ידרשו

          ממני את הסכום שהוא חייב.

אדריאנה: זה על אחריותי. בוא קח אותי

          אל הנושה שלו. כשרק אבין

          על מה החוב, אני אפרע אותו.

          מר דוקטור טוב, תדאג שהוא יובל

          הביתה בשלום. אח, יום אימים!

אנטי. מאפזוס: אח, אח, פרוצת אימים!

דרומ. מאפזוס: אדון, אני קשור פה בגללך!

אנטי. מאפזוס: די, שתוק כבר! מה אתה מטריף אותי?

דרומ. מסיראקוז: אתה מוטרף? אני טָרוּף, והמטריף ממטורף פטור.

לוצ'יאנה:  איי, מסכנים, מקשקשים שטויות.

אדריאנה:  תקחו אותו. - אחות, תהיי אתי.

          (יוצאים פינץ' ועוזריו כשהם נושאים את אנטיפולוס ודרומיו מאפזוס)

            אז מי תבע שיאסרו אותו?

שוטר: מר אנג'לו, צורף. את מכירה?

אדריאנה:  כן, כן. איזה סכום כסף הוא חייב?

שוטר: מאתיים.

אדריאנה:        ועל מה זה?

שוטר:                          בעלך

          לקח אצלו שרשרת.

אדריאנה:                  הוא אמר

          שהוא יקנה לי, אבל לא הביא.

זנזונת: כשבעלך היום ביקר אצלי,

          רותח, וחטף לי ת'טבעת,

          זאת שראיתי על היד שלו

          עכשיו - אז בדיוק מייד אחרֵי

          נתקלתי בו עוד פעם, עם שרשרת.

אדריאנה:  אולי. אני שרשרת לא ראיתי.

          שוטר, תיקח אותי אל הצורף.

          חייבת לגלות את האמת.

          (נכנסים אנטיפולוס ודרומיו מסיראקוז עם חרבות שלופות)

לוצ'יאנה:  הצילו! אמא! הם השתחררו!

אדריאנה: עם נשק! בואו להזעיק תגבורת!

שוטר: מהר, לרוץ, הם יהרגו אותנו!

          (הם רצים החוצה, מהר ככל שביכולתם, מבוהלים)

אנטי. מסיראקוז: המכשפות פוחדות מנשק, אה?

דרומ. מסיראקוז: הכאילו-אשתך ברחה ממך.

אנטי. מסיראקו: בוא לפונדק, ניקח את המטען.

          אני מת שנהיה על הסיפון כבר.

דרומ. מסיראקוז: לא, תישאר פה עוד הלילה, בטוח לא יעשו לנו שום נזק. ראית שמדברים אלינו יפה, נותנים לנו כסף. לדעתי זה עָם כזה עדין, שאם לא הגבעת-בשר הזאת, הפרה המשוגעת שדורשת ממני חתונה, הלב שלי היה מפתה אותי להישאר פה לנצח ולהפוך למכשף.

אנטי. מסיראקוז: לא אשאר בשום מחיר הלילה.

          בוא ונפרוק ציוד על הסיפון.

          יוצאים.


מערכה 5, תמונה 1 -


נכנסים סוחר ב' ואנג'לו הצורף.

 

אנג'לו: צר לי שהתעכבת בגללי,

          אבל נתתי לו את השרשרת,

          נשבע, גם אם הוא בלי בושה מכחיש זאת.

סוחר ב': איזה שם יש לאיש הזה בעיר?

אנג'לו: שם טוב ומכובד מאד, יש לו

          הרבה אשראי, אהוב מאד, אחד

          שאין שני לו פה. מילה שלו

          שוָוה יותר מכל ההון שלי.

סוחר ב': דבר בשקט. הנה הוא, נדמה לי.

          (נכנסים אנטיפולוס ודרומיו מסיראקוז)

אנג'לו: ושם, סביב הצוואר, אותה שרשרת

          שהוא נשבע כמו בן-שטן שאין לו.

          בוא תתקרב קצת. אדבר אתו.

          אדון אנטיפולוס, כולי פליאה

          על שגרמת לי בושות כאלה,

          ולעצמך נזק לא מבוטל -

          להתכחש בתוקף לַשרשרת

          אשר עכשיו אתה עונד גלוי!

          חוץ מהפסד, בושה ומעצר

          פגעת בידיד הגון שלי

          שהסכסוך הזה עצר אותו

          מלהפליג היום. שרשרת זו

          קיבלת מידי, זה לא נכון?

אנטי. מסיראקוז: נכון מאד. אף פעם לא הכחשתי.

אנג'לו: או-הו, לא רק הכחשת, גם נשבעת.

אנטי. מסיראקוז: מי, מי שמע אותי מכחיש, נשבע?

סוחר ב': אוזנַי שמעו, אתה הרי יודע!

          בושה, מקק, שאתה מתהלך

          וחי בין בני-אדם מהוגנים.

אנטי. מסיראקוז: אתה חלאה, כך להשמיץ אותי.

          אוכיח את היושר והכבוד

          שלי מולך מייד, אם רק תעז!

סוחר ב':  מעז, וגם קורא לך נבל!

          (הם שולפים. נכנסות אדריאנה, לוצ'יאנה והזנזונת, ואיתן אחרים)

אדריאנה: סטופ! אל תפגע בו, לא! הוא מטורף!

          סלקו לו את הנשק! תקשרו גם

          את דרומיו, ותקחו אותם הביתה!

דרומ. מסיראקוז: רוץ, בוס! תפוס מחסה! פה יש איזה

          מנזר. 'כּנס, כי זה הסוף שלנו!

          (אנטיפולוס ודרומיו מסיראקוז נכנסים אל תוך המנזר. יוצאת אמיליה, אם המנזר)

אמיליה:  הס, אנשים. מה אתם נדחקים?

אדריאנה:  זה בעלי בפנים שם, מטושטש

          אומלל. תני רק להיכנס, נקשור

          אותו, ניקח הביתה, שיחלים.

אנג'לו: ידעתי שהוא לא במלוא חושיו.

סוחר ב':  עכשיו צר לי שהתגריתי בו.

אמיליה:  כמה זמן הטרוף שולט באיש?

אדריאנה: שבוע הוא חמוץ, כבד, עצוב,

          אחר, אחר לגמרי מעצמו.

          אך רק היום בצהריים זה

          הפך לפרץ זעם משתולל.

אדריאנה: אולי איבד הון בִּסערה בים?

          קבר חבר יקר? או שלבו

          סטה לאהבה שלא כדין,

          חטא די נפוץ אצל הצעירים,

          שמתירים לָעין לשוטט?

          לאיזה צער הוא נתון מאלה?

אדריאנה: לאחרון. יש איזו אהבה

          אשר משכה אותו תכופות החוצה.

אמיליה: היית צריכה לנזוף בו בשל כך.

אדריאנה:   נזפתי!

אמיליה:              אבל לא חזק מספיק.

אדריאנה:  חזק ככל שצניעותי התירה. 

אמיליה:  בבית, ביחידוּת?

אדריאנה:                גם בציבור.

אמיליה:  כן-כן, רק לא מספיק.

אדריאנה:  רק זה שלט בכל מפגש שלנו.

          הוא לא ישן כי רק על זה נדנדתי.

          הוא לא אכל כי רק על זה נדנדתי.

          לבד איתו, דיברתי רק על זה.

          בין חברים, רמזתי לא אחת.

          אמרתי שזה רע, מושחת, פוגע.

אמיליה:  מזה יצא בסוף שהשתגע.

          צרחות קנאה נשית הן רעילות

          יותר מנשיכת כלב שוטה.

          הצקת לו והפרעת לו את שנתו,

          אז הוא נהיה סחרחר ומטושטש.

          בישלת כל צלי ברוטב נזיפות;

          מזון כזה - מתכון לכאב בטן.   

          לכן האיש חטף חום, חום הפך

          לאש, האש ליבתה בָּאיש טֵרוּף.

          הרסת לו כל שעת פנאי בריב, אמרת;

          כשאין טיפת מרגוע, מה צומח?

          רק דכאון עמום, בלי מצב-רוח,

          אחיו של הייאוש-בלי-נחמה,

          ובעקבותיו גדוד ענקי ממאיר

          של תחלואים חיוורים, אויבי חיים.  

          שיבוש בְּאוכל, פנאי או זמן תנומה

          יטריף כל בן-אדם ובהמה.

          ומה יצא מקנאתך עכשיו?

          הבהלת לבעלך את כל חושיו.

לוצ'יאנה:  לא, היא נזפה בלחש, במתינות;

          הוא התפרחח, גס, בבריונות.

          מה השתתקת? למה את לא עונה לה?

אדריאנה:  היא שמה לי מראָה מול אשמתי.

          גשו פנימה, אנשים טובים, תפסוּּ בו.

אמיליה:  לא, אף איש לא נכנס אל תוך ביתי.

אדריאנה:  אז שיוציאו אותו אנשייך.

אמיליה:  גם לא. הוא בא לכאן כאל מקדש,

          מקלט, והמקום יגן עליו

          מידיכם עד שאשיב אותו

          אל בינתו, או עד שאכשל.

אדריאנה: אני אסעד את בעלי, אהיה

          אחות רחמניה למחלתו,

          אני, ולא אף ממלא-מקום,

          אז תני לי ואקח אותו הביתה.

אמיליה:  לאט לך, לא ארשה שהוא ייצא

          עד שאפעיל את אמצעַי כולם,

          עם שיקויים, סמי-מרפא, תפילות,

          כדי לגבש אותו שוב לאדם.

          זה חלק מהותי בשבועתי,

          מצוות-חובה של המסדר שלי.

          לכי, השאירי את אישך אתי.

אדריאנה:  לא אסתלק ולא אשאיר אותו.

          וזה מכתים מאד את קדושתך

          כך להפריד אשה מבעלה.

אמיליה:  לכי בשקט, לא תקבלי אותו.

          (יוצאת)

לוצ'יאנה:  זה בזיון! תפני אל השליט!

אדריאנה: כן, בואי, אשתטח לרגליו,

          ולא אקום עד שתפילות, דמעות,

          ישאו אותו לכאן אישית, למשוך

          את בעלי מן הנזירה בכוח.

סוחר ב': בינתיים כבר, אני חושב, חמש;

          כבוד השליט יגיע בעצמו

          לכאן, לעמק הוצאה להורג,

          מקום קודר של מוות ושל שכול,

          מעבר לתעלות של המנזר פה.

אנג'לו: מה הסיבה?

סוחר ב': לראות כיצד עורפים ראש לְסוחר

          נכבד מסיראקוז, שלמזלו

         הרע עלה לחוף הזה נגד

          חוקי העיר, ובשל כך יומת.

אנג'לו: הנה, באים. נראה את הכריתה.

לוצ'יאנה: לפני שיעבור, כרעי מולו.

          (נכנסים שליט אפזוס, אגאון הסוחר מסיראקוז, ראשו מגולח, עם התליין ושוטרים)

שליט: ושוב נכריז פומבית, אם יש ידיד

          שישלם דמי כופר במקומו,

          הוא לא ימות, כי אנו בעדו.

אדריאנה:  צדק, שליט! שפוֹט את הנזירה!

שליט: היא גברת צדיקה ומקודשת,

          לא ייתכן שהיא עשתה לך עוול.

אדריאנה:  הקשב לי. בעלי, אנטיפולוס,

          אשר אתה דחפת כי יהיה

          אדון חיי, בַּיום המר הזה

          נתקף קדחת שגעון מופרעת;

          הוא התרוצץ נואש ברחובות,

          עם המשרת שלו, מוטרף כמותו,

          מזיק לאזרחים, פורץ אל תוך

          ביתם, חוטף אבני-חן, טבעות,

          כל מה שהתחשק לטרופו.

          הצלחתי כבר שייקשר, יובל

          הביתה, ופניתי לְכבות

          את השריפות שפה ושם עשה.

          פתאום, אין לי מושג באיזה כוח,

          הוא השתחרר מן המשמר שלו,

          הוא והמשרת חולה-הרוח.

          שניהם, בזעם אש ועם כלי נשק,

          תקפו אותנו כמו ברק. ברחנו.

          הצלחנו רק בזכות תגבורת שוב 

          לקשור אותם. ואז הם נסו פנימה

          אל המנזר הזה. רדפנו עד

          הפתח, אך הנזירה סגרה

          דלתות: לא מסכימה שנחלץ

           אותו משם וגם לא מוציאה

          אותו כדי שניקח. שליט, צווה

           שהוא יוּצא, שיקבל טיפול.

           שליט: בימים עבָרו בעלך לחם

          בשורותי, ואני נתתי לךְ

          מילת-כבוד, כשאת הִמְלכת אותו

          למשול במיטתך, שאעשה

          למענו כל טוֹב שביכולתי.

          אתם, דִפקו על שער המנזר,

          בקשו מן הנזירה לצאת אלי.

          אפתור את זה לפני שאני זז.

          (נכנס שליח)

שליח: גברתי, לרוץ, תצילי את עצמך!

          המשרת והאדון נתקו

          ת'חבלים, הכו ת'אחיות

          אחת-אחת, ואז קשרו ת'דוקטור,

          חרכו לו ת'זקן עם לפידים,

          ואז כשהתלקח, הם זרקו

          עליו דליים של בוץ ומי-ביוב.

          כרגע האדון מטיף לו הבלגה,

          והמשרת גוזז לו ת'שיער

          עם מספריים בסגנון ליצן.  

          אם לא תבוא עזרה, אז בין שניהם

          הם יהרגו ת'מגרש-שדים.       

אדריאנה: שתוק, גולם, האדון והמשרת

          הם פה, כל הדיווח שלך שקר.

שליח: גברתי, שפה אני אמות - אמת!

          ראיתי, רק לפני שתי נשימות!

          הוא שם צועק את שמך, נשבע שאם

          יתפוס אותך, ישרוט לך ת'פרצוף

          עד שישחית אותו. - תקשיבי שם,

          הוא בא, גברתי, תרוצי, תברחי!

אדריאנה: אוי לי, זה בעלי. אתם עדים

          שהוא פָּרח בָּרוּח, לא-נראֶה.

          הרגע הוא נסגר פה במנזר,

          וכבר הוא שם! זה לא נתפש בַּשכל.

          (נכנסים אנטיפולוס ודרומיו מאפזוס)

אנטי. מאפזוס: צֶדק, מנהיג שלי, תן לי דין צדק,

          לו רק למען שרותַי-בַּקרב

          במלחמות שלך, הצלקות

          אשר חטפתי בהצלת חייך,

          בשם הדם אשר איבדתי אז

          למענך, עכשיו תן לי דין צדק.      

אגאון: אם פחד מן המוות לא טמטם

          אותי, זה בְּנִי אנטיפולוס, ודרומיו.

אנטי. מאפזוס: צדק, שליט טוב, נגד האשה שם -

          זאת שזיווגת לי כרעיה,

          זו שהשפילה את כבודי, ביזתה

          אותי, רמסה ומעכה אותי.

          התועבות שבלי בושה זרקה

          עלי היום - דמיון לא יתאר.

שליט: ספּר ותיווכח - אשפוט בצדק.

אנטי. מאפזוס: היום סגרה לי דלת כשבילתה

          עם פרחחי-זימה אצלי בבית.

שליט: אשמה כבדה. אמרי, אשה, עשית כך?

אדריאנה:  לא, לא. אני והוא ואחותי     

          היום סעדנו יחד. חי נפשי,

          כל מה שהוא טופל עלי הוא שקר.

לוצ'יאנה: שלא אראה יום או אישן בלילה

          אם לא אמרה כאן רק אמת פשוטה.

אנג'לו (הצידה): זיוף! שתיהן חוטאות בשבועת שקר.

          המטורף מאשים אותן בצדק.

אנטי. מאפזוס: אדון, אני צלול בדיבורי,

          לא מעורפל מיין, לא בוער

          מזעם, גם אם העוולות נגדי

          יכלו לטרוף בינה של איש חכם

          כפליים. האשה הזאת היום

          סגרה לי דלת, לא נתנה לי אוכל.

          אדון-צורף שם, אילו לא היה

          שותף לקנוניה, היה מעיד;  

          כי הוא היה אתי שם, ונפרד

          כדי להביא שרשרת אל הבּר

          "קיפוד", כי שם אני ובלתזר

         סעדנו. מכיוון שהוא לא בא,

         יצאתי לחפש אותו. מצאתי,

          ברחוב, בחברתו של האדון

           הזה. שם הצורף הדו-פרצוף

          צרח לי ונשבע לי שהיום

          קיבלתי מידיו את השרשרת,

          ש - אלוהים יודע - לא ראיתי.

          על זה מסר אותי לידי שוטר.

          לא התנגדתי, ושלחתי את

           המשרתון הביתה שיביא

          איזה סכום כסף. הוא חזר בלי כלום.

          ביקשתי בנימוס מהשוטר

          שילווה אותי אישית הביתה.

          בדרך מי הופיע?

         אשתי, ואחותה, עם ערב-רב

          של שותפים בני-רשע, ביניהם

          אחד מר פּינץ', נבל מורעב, פרצוף

          כחוש, חוט, שלד מהלך, נוכל,

          קוסם בגרוש, תולעת שרלטן,

          חיידק חלול-עיניים חד-מבט,

          מת חי. האפס המאוס הזה

          הכתיר עצמו כמְגרש רוחות,

          נעץ בי עין ומישש לי דופק,

          ניצב מולי פרצוף מול אין-פרצוף,

          ואז הודיע שנכנס בי שד.

          מייד כולם ביחד התנפלו

          עלי, קשרו אותי וגררו,

          זרקו אותי, עם המשרת, קשורים, 

          לאיזה כוך לח וחשוך בבית,

         עד שכרסמתי בַּשיניים את

          החבלים, והשתחררתי. אז

          כמו חץ מיהרתי הנה אל כבודך.

          אני מפציר, תן לי פיצוי הולם

          על כל הבזיונות והחרפּות.

אנג'לו: כבודו, אני עֵד על דבר אחד: 

          בבית לא נתנו לו לאכול.

שליט: שרשרת הוא קיבל ממך או לא?

אנג'לו: קיבל, כבודו, וכשהוא רץ לכאן

          אֵלֶּה ראו אותה סביב צווארו.

סוחר ב': וחוץ מזה, במו אוזני שמעתי:

          הודֵית שנתן לך שרשרת,

          אחרי שקודם שם בַּשוק הכחשת.

          ואז שלפתי נשק נגדך;

          ואז ברחת למנזר הזה,

          ואיך יצאת - זה נדמה לי נס.

אנטי. מאפזוס: אף פעם לא נכנסתי למנזר;

          אף פעם לא שלפת מולי נשק;

          נשבע, את השרשרת לא ראיתי;

          אתם טופלים עלי פשוט שקרים.

שליט: אוהו, זה תיק סבוך! כולכם, נדמה לי,

          בלעתם סם שמשנה צורות.

          אם הוא לא יָצא משם, אז הוא נמצא שם.

          אם הוא מטורף, דיבר מדי צלול.

          אמרתְ, אכל בבית; הצורף

          סותר זאת. מה אתה אומר, פרצוף?

דרומ. מאפזוס: זלל עם זותי-שם, בבר "קיפוד".

זנזונת: זלל, זלל - וגם חטף טבעת!

אנטי. מאפזוס: נכון שהַטבעת היא שלה.

שליט: ראיתְ אותו נכנס אל המנזר פה?

זנזונת: ברור כמו שאני רואה אותך.

שליט: מוזר מאד. קראו לנזירה!

          כולכם טושטשתם או שהשתגעתם. 

            (יוצא מישהו לקרוא לנזירה)

אגאון: שליט גדול, הרשה לי רק מילה:

          אני רואה פה במקרה חבר

          אשר יציל אותי וישלם

          את דמי הכופר שיִפדו אותי.

שליט: דבר בחופשיות, בן סיראקוז.

אגאון: שמך, אדון, אינו אנטיפולוס?

          וזה לא דרומיו, המקושר אליך?

דרומ. מאפזוס: ממש עכשיו הייתי מקושר לו,

          רק הוא, שי'ייה ברא, חתך ת'חבל.

          אז הנה: דרומיו, עבד נטול קשר.

אגאון: שניכם זוכרים אותי, אני בטוח.

דרומ. מאפזוס: זוכרים תַ'צְמֵנוּ כשרואים אותך:

          היינו לא מזמן קשורים כמוך.

          אתה עוד פּציינט של דוקטור פּינץ', אה?

אגאון: כך מתנכרים? פתאום לא מכירים?   

אנטי. מאפזוס: עד רגע זה אף פעם לא נפגשנו.

אגאון: איי! היגון שינה אותי, ויד

          הזמן המעַוותת, שכתבה

           שעות קשות, השחיתה את פּנַי.

          אבל גם את קולי אינך מכיר?

אנטי. מאפזוס: גם לא.

אגאון: דרומיו, אתה?

דרומ. מאפזוס:       לא, תאמין לי, לא.

אגאון: אני בטוח שכן!

דרומ. מאפזוס: יפה, אבל אני בטוח שתאמין-לי-לא, ואתה, בתור איש אסור, חייב להאמין לי כן.

אגאון: גם את קולי לא? אח, מכבש הזמן,

          כל כך סדקְתָ וריסקְתָ לי

          את הלשון המסכנה? שבע

          שנים קצרות - וכבר בני היחיד

          חֵרש לַצליל הדל שמכאובַי

          חורקים? נכון, פּנַי החרושים

          כוסו בשלג חורף שקוטל

          כל צוף, [/ עסיס,] כל תעלות דמי קפאו -              

         אבל הלילה של חיי זוכר עוד;

         בַּנֵר אשר דועך נשאר ניצוץ;

         האוזן עמומה אך קצת שומעת;

          כל העדים הישישים האלה -

          לא, אני לא טועה - אומרים לי כי

          אתה הבן שלי אנטיפולוס.

אנטי. מאפזוס: אף פעם לא ראיתי את אבי.

אגאון: אתה יודע שנפרדנו רק

          לפני שבע שנים, בסיראקוז, בן.

          אבל אולי אתה בוש להכיר

        בי, בן שלי, כשאני מוכה אסון.

אנטי. מאפזוס: כבוד השליט וכל מי שמכיר

          אותי בעיר, עדים: זה לא נכון.

          את סיראקוז אף פעם לא ראיתי.

שליט: שמע לי, בן סיראקוז, עשרים שנה

          אנטיפולוס היה בן טיפוחי.  [/ הייתי לאנטיפולוס פטרון.]

          הוא לא ראה שום סיראקוז בזמן

          הזה. נדמה לי, מזִקְנה וגם

          מסכנה התחלת לדמיין.    

          (נכנסת אמיליה, עם אנטיפולוס ודרומיו מסיראקוז)

אמיליה:  הנה אדם אשר עשו לו עוול.

          (כולם פונים לראותם)

אדריאנה: אני רואה שני בעלים, אם שתי

          עיני לא מהתלות בי.

שליט:  אחד מהם הוא רוח האחר.

          אז מי מאלה הוא האיש ממש

          ומי הרוח? מי יפענח?

דרומ. מסיראקוז: אני דרומיו. סלק ת'הוא מהר.

דרומ. מאפזוס: אני דרומיו. תן לי להישאר.

אנטי. מסיראקוז: אתה אגאון, לא? או צל שלו?

דרומ. מסיראקוז: אדון שלי! מי זה קשר אותך?

אמיליה:  קשר מי שקשר - אני אתיר,

          וּבָחרות שלו אזכה בבעל.

          הגד, אגאון, אם אתה האיש

          אשר מזמן אשתו היתה אמיליה,

          שבלידה אחת ילדה לו שניים?

          הו, אם אתה אגאון זה - דבּר,

          ותדבר אז אל אותה אמיליה.

שליט: הנה סיפור הבוקר שסיפר:

          שני האנטיפולוסים, שתי טיפות,

          שני דרומיו עם פרצוף אחד,

          והיא, הניצולה מן הסופה.

          אלה הורי שני הילדים האלה,

          שיד מקרה הפגישה אותם שוב.

אגאון: אם אני לא חולם, אז את אמיליה.

          ואם את היא, ספרי איפה הבן

          שצף אתך ברפסודת המוות?

אמיליה:  אותו, אותי וגם את שני הדרומיו

          הצילו אנשים מאֶפּידאמְנוּם.

          אז כנופיה של דייגי קורינתוס

          חטפה מהם את דרומיו ואת בני.

          אותי השאירו עם בני אפדיאמנום.

          מה גורלם מאז - איני יודעת.

          מה גורלי - הרי אתם רואים.

שליט: אתה מזמן הגעת מקורינתוס!

אנטי. מסיראקוז: לא, לא אני, אני מסיראקוז.

שליט: רק רגע, תתפסו מרחק. אני

          כבר לא יודע מי הוא מי.

אנטי. מאפזוס:                   אני

          הגעתי מקורינתוס, אדוני.

דרומ. מאפזוס: ואני אתו.

אנטי. מאפזוס: הביא אותי לעיר זו מֶנָאפוֹן,

          דודך, והלוחם האגדי.

אדריאנה: מי משניכם אכל אתי היום?

אנטי. מסיראקוז: אני, גברתי.

אדריאנה:                    ואתה לא בעלי?

אנטי. מאפזוס: לא-לא, אני אומר לך, לא.

אנטי. מסיראקוז: וגם אני, אף שקראת לי בעל;

          וגברת מקסימה זו, אחותה,

          קראה לי גיס. (ללוצ'יאנה): מה שאמרתי לך,

          הלוואי גם אהפוך למעשה,

          אם כל מה שקורה אינו חלום.

אנג'לו: זאת השרשרת שאצלי קיבלת.

אנטי. מסיראקוז: זאת בהחלט היא, אני לא מכחיש.

אנטי. מאפזוס: זאת זאת שבגללה עצרת אותי.

אנגל'ו: זה בהחלט כך, אני לא מכחיש.

אדריאנה: שלחתי לך כסף, דמי ערבות,

          עם דרומיו, אך הוא לא הביא, נדמה לי.

דרומ. מאפזוס: לא, לא אני.

אנטי. מסיראקוז: את הארנק הזה אני קיבלתי,

           דרומיו שלי הביא אותו אלי.        

          אז כל שני פגש אחד אחר:

          כשאין אני לי הוא לי, ולהיפך.

          מכאן צמחו הטעויות האלה.

אנטי. מאפזוס: הנה הכסף על חיי אבי.

שליט: אין צורך, הוא זכה כבר בחייו.

זנזונת: שניה, אני צריכה ממך טבעת.

אנטי. מאפזוס: קחי, ותודה על יופי של בילוי.

נזירה:  שליט נכבד, הואל להיכנס

           איתנו למנזר פה, ולשמוע

          את כל השתלשלות גורלותינו.

          וכל מי שנמצא פה וסבל

          מן הטעות המשותפת של היום,

          גם הוא מוזמן. יהיה פיצוי. שלושים-

          ושלוש שנים עברו מאז תקפו

          אותי צירי לידה אתכם, בנים,

          וסוף-סוף הנה באתם לעולם.

          שליט טוב, בעלי, שני ילדי,

          וזוג שותְפֵי ההורוסקופ, הולכים!

          נחגוג לידה שניה של האחים.

          כל כך הרבה דמעות! עכשיו - שמחים!

שליט: אשמח להיות ידיד המשפחה!

          (יוצאים כולם, ונשארים רק שני האחים דרומיו ושני האחים אנטיפולוס)

דרומ. מסיראקוז: אדון, להביא את המטען שלך מהסיפון?

אנטי. מאפזוס: איזה מטען שלי לקחת, דרומיו?

דרומ. מסיראקוז: מה שהיה שם, בפונדק "בן-סוס".

אנטי. מסיראקוז: הוא מתכוון אלי. אני, דרומיו,

          לא הוא. בוא, נטפל בזה אחר כך.

          חבק את אח שלך, תשמח אתו.

          (יוצאים שני האחים אנטיפולוס יחד)

דרומ. מסיראקוז: יש חֲבֵרָה שמנה בבית של

          אדון שלך - בישלה אותי היום

          בארוחה בלי מלח. לפחות    

          עכשיו היא גיסתי ולא אשתי.   

דרומ. מאפזוס: אתה לא אח, אתה ראי שלי:

          ודרכך אני מבין שאני

          ממש בחור מתוק מאד. נלך

          לחגיגה הזאת? תוביל אתה.

דרומ. מסיראקוז: לא, אדוני, אתה הבכור.

דרומ. מאפזוס: זאת שאלה טובה, אה? איך נקבע?

דרומ. מסיראקוז: נזרוק מטבע. עד אז - קח פיקוד.

דרומ. מאפזוס: לא, אם כבר, אז:

          הגענו לעולם כמו אח ואח -

          נלך ביחד, יד ביד -

          תן לי חרוז... -

דרומ. מסיראקוז: להתחמם באח!

דרומ: מאפזוס: לכרסם כְּעָך?

דרומ. מסיראקוז: הך הך, עד שנדעך!

דרומ. מאפזוס: אח...

דרומ. מסיראקוז: הֶאח!

          יוצאים.




< אחורה הדפסת הטקסט קומדיה של טעויות - מערכה 5, תמונה 1