שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט אנטי-פֹּה - מערכה 2, תמונה 2 קדימה >

נכנסים, במעילים וכובעים של מסע ימי, דוקטור קַפְּסוּל ופרגרין, המובל בכסא בידי שני מלחים. מכניסים פנימה גלימות ומגבעות.

 

דוקטור:  עכשיו זו הדקה האחרונה

          לְהתקף התרדמה שלו. הָקימו

          אותו על הרגליים. ככה, ככה.

          הַשעינו אותו על זרועי. סַלקו

          את הכסא. - ברוך הבא לַחוף,

          בָּאנטי-פה.

פרגרין:              אנחנו שם רחוק?

דוקטור:  ועל אדמה מוצקת. מלחים,

          מותר לכם לשוב לָאנייה.

     (יוצאים המלחים)

פרגרין: אֵילו עולמות של יבשות וים

          חציתי, והתרשלתי לתעד

          את רְשמַי! אֶלף אלפֵי דברים

          של פלא נשמטו מזכרוני,

          כאילו שהכל היה רק צל

          תעתועים, או הזיות חלום.

דוקטור:  נכתוב כשנחזור, אדון; ואכן

          נכון: רוב המסע לכאן ישנת,

          האוויר היה כל כך מרדים. וזה

          מזל: כי כך ניצלת מלחטוף

          את הפָטה-מורְיָמָה הסובּ-טרופּית.

פרגרין: אבל בערך כמה זמן ישנתי?

דוקטור:   שמונָה - פלוס יום-יומיים - חודשים,

          שזה מקביל בשעות ובדקות    

          לִזמן שינה בְּאֶרץ המוצָא.

פרגרין: שמונָה-אָא חודשים? - - - - -

דוקטור:                                         לְראש כל כך

          צעיר זה כלום. היה קדוש אחד,

          יָשַן שבע שנים בערוגה

          של פְּרָאסָה.

פרגרין:                 יש על זה איזה בלדה.

דוקטור:  אבל ממסְעותינו איזה פרט

          עולה בזכרונך בִּפרט? דבּר

          כמו איש- מסע.

פרגרין:                     מה שאני זוכר,

          כשצנחנו מקצה העולם  

          העליון, והתגלגלנו מטה, מטה,  

          השמש השוקעת, שאיחלה

          להם לילה טוב, גלשה לה בִּקלילות

          אתנו, והציתה יום חדש

         קצת לפנינו, מאירה לנו

         את הנתיב, אבל כל כך לוהטת

          שעד שהתרחקה כמעט נמסנו.

דוקטור (הצידה): נבחש טוב, השיקוי! - יפה הבחנת.   

          אבל עכשיו הגענו לְאקלים

          מתון, מזג אוויר זהה ללונדון,

          טוב לַמִבנה שלנו כמו האוויר

          שהרגשת שם.

פרגרין:                      אף פעם לא הייתי

          בלונדון.

דוקטור:                 אבקש את סליחתך.

          זאת אנטי-לונדון, אדוני. זהו

          האנטי-פה של עירנו הגדולה.

          בדיוק אותן אוכלוסיה, שפה

          ודת, אך בדרכי-חיים הכל

          הפוך, כפי שסיפרתי לך.

פרגרין:                                  אני

          זוכר את התיאוּר כאילו זה

          היה הבוקר.

דוקטור:                    ועכשיו הסר    

          לבוש של ים, ושים בגד חדש.

          (הם מחליפים את מעילי המסע הימי והכובעים בגלימות ובמגבעות. אבובים מנגנים)

            הסכת, המוזיקה שלהם.

(נכנסים לה-טריק, מרלי, דיאנה, מרתה וברברה, במסכות. הם מתיישבים בצד השני של הבמה)

לה-טריק:  נשב פה, והוא לא יראה אותנו.

דוקטור: הנה יליד של האזור. שים לב

          לִלְבוּשו, שפתו וגינוניו.

          (נכנס פאלסט בתור הפרולוג)

פאלסט:  הַחִזיון שאתם על סִפּוֹ

          יציג לכם טיפּה מאנטי-פה.

          תגידו: איזה חלק, אדוני?

          אשיב: האנטי-פה הלונדוני.

          מי שמכיר את לונדון, אין סיכוי

          שיאשים אותנו בְּחיקוי;

          אם כי היום על כל מלה קטנה

          קופץ כבר מישהו המשוכנע

          שהוא קרבן תעמולה ארסית,

          רוצים רק להתסיס ולהסית,

          והכל נגדו אישית. להירגע,

          אין מה להיפגע מההצגה.

          זה לא חומר סאטירי רלוונטי,

          אף איש ידוע לא ימלמל "הבנתי,

          בי משתלחים". לא, זה כל כך מופרך,

          רחוק וזר ולא מוכּר בַּכְּרך, 

          שלא קיסר ולא ליצן פשוט

          יאמרו "שלי החטא, או הטפשות".            

לה-טריק:    נו זה היה טוב, אילו לא מתחְת

          כמו פיהוק כל הברה.

          (יוצא פאלסט)

דיאנה: לאחד כזה קוראים פרולוג, נכון?

ברברה:  הוא כומר-בית של הלורד, אבל

          מחוץ לעבודה בחור ממש טוב,  

          שלרכל אתו מאד נעים.

לה-טריק דיאנה): כן, זה פרולוג לַמחזה, גברתי,

          וזה - פרולוג לתענוג שלנו. (מנשק אותה) 

מרלי:  כן, לנשק זה באמת פרולוג

          לְמחזה שהשטן כתב,

          ומבצעת להקת שדים.

          הלוואי שתישרף בגיהינום.

מרתה: אני דֵי עייפה, אשמח לחזור

          הביתה.

ברברה:                את צריכה להישאר

          לראות את המשחק על הבמה.    

מרתה: משחק? איזה משחק? זה כמו משחק

          לילדים? או זה משחק שעושה

          לךְ ילדים? מה?

ברברה:                        בקרוב תראי.

          (תרועה) או, ועכשיו באים השחקנים.

          (נכנסים שני שוטרים, עם נשק שלוף, רצים לפני אדון)

אדון: הי חברים טובים, למה אתם לא

          עושים את תפקידכם? בבקשה

          תישארו, עִצרו אותי. אני לא

          אנוח עד שאֵיאסר. כְּאב

          כתף יאכל אותי עד שברוב

          טובכם תניחו עלי יד, תתנו

          לטעום מנחת זרועכם!

שוטר 1:                                  תסלח

          לנו.

שוטר 2:          בבקשה תסלח, תמחל לנו,      

          כי התכּוַונו באמת לאסור

          אותך. אבל שתירמס חוקת

          העיר לפני שכלומניקים כמונו

          יטרידו את שלומו של האזרח.

          כל טוב לאדוני.

          (יוצאים השוטרים)

אדון:                         אוף, לא יפה

          מצדכם.

פרגרין:             סליחה, מי אלה?

דוקטור:                                      שני שוטרים

          בורחים מאדון אחד במקום לאסור

          אותו.

          (נכנסת גברת זקנה וסיידשטיק בתור משרת)

גברת:          האדון שלך שם. לך,  תתפוס

          אותו ביד, ואני אתפוס אוויר.

סיידשטיק:  או, אתה פה? הפכנו את העיר,  

          הגברת ואני.  

לה-טריק (הצידה):          כתוב "אני

          והגברת", קוף. אנטי-נימוס בסיסי!

סיידשטיק: למה שמענו שהולכים לאסור

          אותך. אז מי נתן לך ערבות?

          מי מהידידים שְ'ךָ הוא כזה אמיץ

          שהעיז, למרות שהוא מכיר ת'גברת,

           להוציא בערבות את בעלה?

אדון:                                        האמת

          שלא אסרו אותי.

סיידשטיק:                     עשית איתם

          סידור, אה? התחייבת על כספים

          של הגברת כדי להגיע לְשלום                  

          שיעלה לך במלחמה?        [/ - שלום שיביא עליך מלחמה?]  

          אם ככה זה - תודֶה, כי זה ייצא.

          היא תעשה לך עינוי דין. אני

          אומר את זה לטובתך.

אדון:                                אני יודע,

          ואתחנן מול הוד-גבירְתה-אשתי

          שתעלה לך את המשכורת

          על שאתה באמת דואג לי.

גברת:                                     טוב,

          אדון. עכשיו - אם אתה מספיק חצוף

          כדי לדבר פנים אל מול פנים

          עם גברת שהיא אשתך וראש-

          פיקוד שלך - תגיד לי, מי תבע

          אותך? ועל מה? חובות ממה שאני

          יודעת אין לך, כי מי יסמוך על

          בעל של גברת, בן-חסות בלי זכות

          לחתימה? יש פה איזה תרגיל...

          אל תענה, אני אמצא את האמת.

אדון:   האמת היא -

גברת:                   שתוק! איך אתה מעז לומר

          את האמת מול אשתך? אני

          אמצא אותה לבד.

דיאנה:                          בחי אלוהים,

          היא מתנהלת אתו יופי.

מרלי:                                  זה

          לטעמךְ?

דיאנה:                   כן, ונשים כאלה

          יש לחבב כי הן נותנות דוגמה.

לה-טריק:   יפה! תמשיכי בַּגישה הזאת.    

גברת:  אה, יש לי! כן, היה סוחר בדים,

          שלח לך משי, קטיפות, בתנאי

          שתעשה לאשתו תינוק; אתה

          צפצפת עליה והכזבת לו

          את התקוות, ועכשיו הוא מתכנן

          לאסור אותך.

אדון:                     נכון, גברת-אשתי,

          זה ככה. 

גברת:                תתבייש! כפיות-טובה

          כזאת לאיש הגון! לקחְתָּ תַ'

          סחורות שלו אבל לא לכבודךָ

          לשכב עם אשתו! עשֵה את זה, וזאת

          פקודה. בשביל מה התחתנתי אתך?

          הנדוניה שהבאת לא היתה

          כבדה כל כך שאתה יכול להרשות

           לעצמך לא לציית לי.

דיאנה:                               אם

           הבנתי, אז בָּאנטי-פה הבעל

          מביא את הנדוניה.          

מרלי:                           כל הכבוד

          על הריכוז!

דיאנה:                  והרעיה, כשהיא

          זקנה ולא יכולה ללדת כבר,

          מרשה לַּבעל הצעיר אשה

          אחרת.

לה-טריק:           בדיוק. והזקנים

          נותנים לָרעיות הצעירות

          אותה חרות.

דיאנה:                  זה מוצא חן בעיני.        

          למה שהזקנים אצלנו גם-

          כן לא יפרגנו כך לנשים

          הצעירות שלהם? 

מרלי:                            אה, ככה את

          היית רוצה?   

לה-טריק:                      מר מרלי, ששש, אתה

          מרעיש מדי. תשלוט בעצמך.  

סיידשטיק: תעשה מה שהגברת מצווה.

          הכנסת את המשרתת להריון

          בְּחֵצי-זמן מזה.             [/ בלי לבלבל ת'מוח.

אדון:                    אה כן, אבל                       / כן, אבל]

          אשתו של איש אחר זה משהו

          אחר. כך לא ינהג אף ג'נטלמן

          עם אשה ומשרתת משלו

          שהוא אוהב יותר.

סיידשטיק:                    יפה אמרת,

          רק תיזהר, אני מייעץ לך,

          לא לאהוב ת'אשה או ת'משרתת

          יותר מאשר נשים של אחרים. 

דיאנה: עצה אנטי-פואית מוצלחת. 

גברת:                                      לךְ

          אל האשה הזאת. ואם יהיה

          לה ילד, אטפל בו כאילו הוא

          שלי.

אדון:             זה התפקיד של בעלה.

          אבל אני מהבית לא יוצא. 

מרתה: אם אשתך תמליץ לך עלי,

          לא תצטרך לצאת, אני אבוא

          אליךָ.

ברברה:            אלוהים ישמור! מה את

          עושה? בבקשה, שבי בַּמקום,

          טוב? את תבלבלי את השחקנים.

מרלי:  בראבו! גם היא בָּאנטי-פה.

פרגרין (מבחין בלה-טריק ובאורחים):     ומה

          כל אלה?

דוקטור:                 כולם אנטי-פוֹאים. - שים לב!

          (נכנסת משרתת, עם כרס הריון)

גברת:  אתה יודע את המטלה -

          ציית.

משרתת:         מה המטלה שלו? ולמי

          חובה שהוא יְציית, גברתי? הגזמת!

          נכון שאת אשתו, ועל פי החוק

           שלנו יש לך סמכויות עליו.  

          אבל שכחת? אני המשרתת

           שלך, שמחויבת בשם אותו                     

          חוק לְמשטֵר אותך, לתת סיעוד

          בּשנות הדעיכה שלך, לבלום

          ולרסן לך את העקשנות

          שאחרת תהרוס אותך. יותר   

          מזה, למרות שאת אשתו, אני

          האמא המעוברת לַתינוק

          שלו, והוא חייב לשמוע לי

          יותר מלך.

גברת:                   דִבּרה בהגיון,

          מה לעשות.  

אדון:                   נו טוב, אז בואי הביתה.

גברת:  תשאל אותי, יש לך מה לדאוג

          שם, אם היית אחראי טיפה.

          יפה מאד השגחת שאביך

          יילך לבית-הספר היום! ואתה

          הרי יודע כמה הוא מוּעד

          להתפלח.

אדון:                  מה, הוא לא הלך

          לבית-הספר?

גברת:                     בוא ותסתכל.

          (נכנסים שלושה ישישים עם ילקוטי בית-ספר)

השלושה (שרים ורוקדים): גיר בְּלטינית זה גירוּס,

                           שלושה חברים עם וירוס.  

אדון:   אה, זה בילוי יפה! בוא-בוא, תגיד

          לי, זה נקרא בית-ספר? זה שיעור?

זקן 1:  'בקשה, בן טוב, באמת, באמת!

אדון:                                             באמת,

          אתה תלך לבית-הספר. קח

          אותו, יחד עם הוֹד פּוּשטקוּתם!

          כל כנופיית הָוִירוס!

זקן 2:                              זוּבּי, לא  

          תיקח אותנו!

זקן 3:                     אבא ש'ך הוא לא

          שלנו.

אדון:             קח אותם, אני אומר!

          וגם דוֵוח למורָה כמה

          הם אלופים בְִּנפְקדוּת, שהיא

          תפליק להם כהוגן.

כל השלושה:                      אוֹוו, אוֹוו, אוֹוו!   

סיידשטיק: קדימה צעד כבר, בני ישיש-עשרה!

          די לַשטויות של גיל ההתפּגְרוּת!

דיאנה: אוי לי, אין אף אחד שירחם

          על הפִּצְפּונים הזקנים?

דוקטור (מסמן לסיידשטיק):           אדון,

          מלה, אדון חביב.  

סיידשטיק:                    יֶס, לְזָרים

          אני יכול להיות חביב.

לה-טריק:                              יפה!

          שימו לב לַבּחור: אימפרוביזָטור.

דיאנה: אתה קורא לו אימפּרובִיבּרָטור? הוא

          דיקטטור לַישישים האומללים

          שם. טפו עליו!

פרגרין:                       אנשי שיבה כאלה 

          הולכים פה לבית-ספר?

סיידשטיק:                            נו, שלא

          ימותו עַם-הארץ.

פרגרין: ואין לכם סטודנטים צעירים?

          אצלנו יש גם דוקטורים שעוד

          בקושי מתגלחים.

דוקטור (הצידה):                 הוא מסבך

          אותי. -  שָאלְת בחכמה, חבר.

סיידשטיק: גם לנו יש, אדון! הרבה מורים

          דגולים, משפטנים רציניים,

          מדינאים חדים שלא ראו

          סכין גילוח, ויושבים חזק

          במשרתם עד לסניליות.

          אלה היו מלומדים גדולים

          בַּנעורים; אבל פה כשזִקנה

          קופצת על אדם, ההשכלה

          שלו דועכת ונמחקת, אז

          אם הוא מגיע לְשִבעים, הבן

          שולח אותו שוב לבית-הספר.

          אחרת הם מתים מגמגמֵי   

          מלים כמו תינוק בן יום.

פרגרין:                                  אוּמה

          כה נאורה. וכמה אצילית

          ונדירה חמלת הצעירים.

          אבל יורשה לי לבקש, כְּזָר,

          שיקבלו היום יום-חופש. מה

          שהם יפסידו בו, אבא שלי

          ישלים כשהוא ילך לבית-הספר.

מרלי (הצידה): גם זה נופל עלי.

סיידשטיק:                               קיבלת. - ראש

          הרימו ותאמרו יפֶה תודה

          לָדוד, כמו תלמידים מחונכים.

          על הרגליים, בלטינית.

כל השלושה: גְראטיאס גראטיאס גראטיאס.

          (יוצאים בדילוגים)

דיאנה: כל הכבוד, פרגרין, בן! - הוא עולה

          על הפסים, אני מקווה.

מרלי:                                  אם אַת

          יורדת משלך בינתיים, מה

          הרווחתי?

דיאנה:                ותקשיב לי, גם יפֶה

          שאימפּרוטְרקטור מצדו נתן

          שחרור לילדים הישישים.

          עכשיו שאני מביטה עליו,

          נראֶה לי מותק.

מרלי:                       היא עוד תתאהב

          לי בַּשחקן, זה יהיה הסוף שלי.

דיאנה: אשתו לא אוהבת אותו, אדון יקר?

לה-טריק: אוהבת? כן, וגם שוכבת

          אתו כשם שבעלה שוכב

          עם המשרתת. זה החוק אצלם

          בָּאנטי-פה.

דיאנה:                אבל אצלנו אין

          חוקים כאלה.

מרלי:                     את בעד חוקים

          כאלה?

דיאנה:              לא, לא כל כך במקרה

          הזה, כשהבעל והאשה שוכבים

          עם המשרתים. אך במקרה ההוא,

          כשאזרח זקן רצה לאסור

          את הטווס-שם שלקח סחורות   

          ממנו אבל לא הסכים לשכב

          עם אשתו, שם זה נראֶה לי הגיוני,

          אפילו הגיוני מאד.

מרלי:                            אה כן?

דיאנה: תשים שם את עצמך: אתה זקן,

          אני אוהבת מישהו, אתה

          נותן לו מתנות שיעשה

          לי ילד (כי אתה לא מסוגל).

          אז מה, לא חובתנו לקיים

          את העסקה?

מרלי:                   תן לי רשות עכשיו

          ללכת, אדוני, גם אם אני

          משאיר אותה. היא מטורפת, כן?,

          והיא לא אשתי. 

לה-טריק:                      די די, אתה

          קצת מתרגש, אני רואה. אני

          אפתור הכל. אך קודם כל אזמין  

          אתכם לטעום מן היינות שלי

          והממתקים. השחקנים יקחו

          קצת הפוגה. לזה אין לסרב לי.   

          (יוצא לה-טריק עם מרתה, דיאנה וברברה)

מרלי:  אני לא צריך לחיות פה קבע; זאת

          הנחמה.

פרגרין:             אני מודה לך,

          אדון, על שחרורם של המסכנים

          האלה. זו היתה הבקשה

          הראשונה שלי מאז בואי

          אל המקום הזה. 

סיידשטיק:                     אצלנו יש

          מנהג לא לסרב לבקשות

          אורחים; הסבר פניך לַמוזר.

          תואיל אם כך להיכנס, אדון,

          אל המעון הזה, וליהנות

          ממשקאות, בשר ומנוחה

          שירעננו אותך אחרי

          כל מסעותיך המפרכים?

דוקטור:                                  צודק, 

          אני בטוח שהוא רעב.

פרגרין:                              מאז

          שבאתי כל מה שראיתי - פלא,

          ובעיקר הטוּב האנושי.

סיידשטיק: בָּאנטי-פה טוּב הוא פרינציפ ראשי.

          יוצאים.


< אחורה הדפסת הטקסט אנטי-פֹּה - מערכה 2, תמונה 2 קדימה >