| < אחורה |  אנטי-פֹּה -
מערכה 1, תמונה 1 |
קדימה > |
נכנסים לוגו ומַרְלי.
לוגו: ברוך הבא העירה, וְאלַי,
עם כל מי שאתך. סבלנו זמן
רב ממחסור חֶברה יפה - היה
חורף קשה - אבל, תודה לאל -
עבר, פינה מקום לביקורים.
היינו כמו חולים כמעט-גוועים
על אלונקות של צער, אנוסים
לצוּם ולהתנזר מידידים.
עכשיו אפשר לנשום.
מרלי: אוי לי, אני
מביא פה עם המשפחה שלי
יותר מדי צער לבית אחד.
לוגו: לא, אל תדאג. בֵּיתי, שאתה רשאי
לקרוא לו גם ביתך, גדול מספיק
בשביל כולכם. ובנוגע לַצער -
הגעת כדי להיפטר ממנו,
ותן לי לקוות שהאמצעים
זמינים. הדוקטור תיכף בא - והוא,
כמו שתיארתי לך בַּמכתבים,
האיש הכי מבטיח בַּמדינה
כדי לרפא את הבן שלך. ידהים
אותך לשמוע איזה ריפּוּיֵי
פלאים שהוא הביא לִמבולבלים
כאלה כמו הבן שלך, ולא
כל כך בִּרפואות לַגוף (לא, הוא
כמעט שלא שולח מרשמים
אל הרוקח) אלא בִּתרופות
לַנפש. הוא מחדיר אותן במין
תחכום - אבל באופן כה
טבעי - שזה מוליד השתוממות
וְעונג בַּצופים, כשהחולה
המטושטש מבריא בלי להרגיש
בכלל.
מרלי: נשמע יפה מאד. אבל
אני פוחד שמחלה כמו זאת
שהשתקעה בַּבּן שלי הוא לא
פגש עוד.
לוגו: אז תקשיב לי. הוא ריפא
איזה ג'נטלמן כפרי שהשתגע
כי אכל את אדמתו לפני שהוא
מכר אותה. כלומר, היא נמכרה
כדי להחזיר חובות. הבן-אדם
נראָה ממש, כמו שאומרים, סוס מת.
כבר לא היה לו גְרוש לארוחה
ביום המכירה. נו, זאת סיבה
שתוציא אדון מדעתו, נכון?
ואותו היא באמת הוציאה, לא
פגשת מרוּשש כל כך מופרע.
הרופא הזה, בְּאמנות, הסיר
לו את השגעון, שפך לו ים
של עשתונות לַמוח, ועכשיו,
בְּאינפלציה של שפיות, האיש מרוויח
ומבזבז אלפֵי פאונד בשנה
שמח וטוב לב שאין דומה
לו במחוז של דַרְבּי; בלי להזכיר
שמות. אבל תודֶה שזה יפה.
מרלי: המחלה של בני לא בַּכּיוון
הזה.
לוגו: היתה גברת מטורפת -
אני לא אגיד ספציפית מי - אבל
כזאת מין קוקו-מטורפת לא
היתה עוד באף ארץ, עיר, אולי
אפילו ממשלה.
מרלי: איך היא יצאה
מדעתה?
לוגו: מרוב מחקר, מחקר
מתיש ומפרך. ויש לך
ניחוש על מה?
מרלי: קוסמטיקה? אופנה?
זה בטח לא היה למצוא נוסחה
בְּכימיה.
לוגו: לא, זה היה למצוא
איך לאהוב את בעלה. כי היא
לא אהבה, וחברות נזפו בה.
מרלי: מה היה כל כך קשה למצוא, אם היא
רצתה?
לוגו: שבע שנים שהיא חפשה
ולא מצאה, למרות שבַּחיפוש
היא בזבזה את כל הרכוש שלה.
מרלי: ואז הוא השתגע!
לוגו: לא, הוא לא
היה לו שכל מלידה בשביל
להתחלק עליו. אבל היא לא
היתה שפויה עד שטיפל
בה הרופא הזה. עכשיו כבודה
שוכבת פוצי-מוצי על מזרון
מקש עם האביר שלה כמו
שקודם היא שכבה על פוך עם אין-
סוף אחרים - איקס, זד, לא משנה.
בכל זאת, זה די טוב, לא?
מרלי: הלוואי
עלינו טוב כזה!
לוגו: וגם המון
פקידים, אנשי ציבור שהחושים
אצלם כל כך קהו שהם לא הבדילו
בין שוחד למשכורת, הסתבכו
בְּהונאה, האיש ריפא כליל
כך שעכשיו הם מבינים טוב מה,
מתי ואיך לקחת מכל צד,
ומתעשרים בבטחון. לפני
רק יום-יומיים הוא החזיר בורג
שהסתובב לאיזה משפטן
שבית-הדין פסל, וחודשים
הוא לא ידע, מסכן, אם הוא הולך
על הרגליים או הראש, ואז
לקחו אותו לדוקטור הנדיר
הזה. עכשיו הוא מסתובב זקוף
ואנטיפת כמו פעם.
מרלי: זה מרשים.
לוגו: ומטורפֵי קנאה - שכנים שלי -
הוא מרפא בְּסיטונות. עכשיו
אנחנו מתרפקים על הנשים
שלנו בנעימות כמו אַיִל עם
כבשה.
מרלי: "אנחנו", אתה אומר - אתה
היית מהמטופלים שלו?
לוגו (הצידה): כולרה, הוא כמעט תפס אותי. -
לא, אני לא נוקב שום איקס או זד.
רק מאחל לך - ומשתדל -
שתחייך. יכולתי לתאר
עוד ארבעים מקרים דגולים שלו
להעביר זמן עד שהוא יבוא.
מרלי: אבל,
תגיד, יש לו יכולת לרפא
קנאה של בעל?
לוגו: אצלי הוא בהחלט - (הצידה) שיט, שוב נתפסתי.
מרלי: כן, איקס או זד לא משנה... תגיד,
הדוקטור המהולל הזה שאתה
מיטיב, מר לוֹגוֹ, לצייר, כמה
זמן הוא עובד?
לוגו: הוא לא עובד רשמית.
גם לא מחזיק מהתואר דוקטור -
אם כי אני קורא לו ככה. הוא
גר אצל איזה לורד מוזר בעיר,
שלא נראֶה כמו לורד בכלל.
אם כבר, הדוקטור לורד יותר ממנו.
(נכנס דוקטור קפסול)
ברוך הבא! שלחתי אליך את
אשתי. החזרת אותה הביתה?
דוקטור: היא
פה בפנים, עם עוד גברות שיש
לי רושם מתארחות כאן.
לוגו: כן, אשתו
של האדון הזה ואשת בנו.
לכל אחד מהם יש בעיה,
אבל הבן שוקע כנראה
בְּשגעון, ואבא הדואג
הביא אותו לטיפולך העירה.
דבּר אתו על זה.
דוקטור (למרלי): כיצד אתה
מוצא אותו, אדון? המחלה
באה בְּהתקפים, או שהיא לא
מרפָּה לרגע?
מרלי: היא כללית נוטה
רק להחמיר מיום ליום. לפי
רוב הדעות שהצלחנו להשיג
אצלנו בַּפּרובינציה, הם קוראים
לזה דפּרסיה עמוקה מאד.
דוקטור: בן כמה הוא?
מרלי: עשרים-וחמש.
דוקטור: וזה
נולד אתו? זה מהטבע או
מתאונה? אתה או אמא שלו
סבלתם מדבר כזה אי פעם?
מרלי: אף פעם. היא עד בּוֹר קִבְרה - ואני
עד אותו רגע - לא ידענו מה
זה עצב. אם כי לי מאז יצא
לדעת, עם המצב המר של בני,
וכמה קלקולים בַּנישואים
החדשים שלי, שעליהם
ארחיב לך בהזדמנות אחרת.
לוגו (הצידה): הזקן קנאי לאשתו הצעירה!
ברור! השאלות שלו מקודם!...
דוקטור: הבן שלך נשוי?
מרלי: כמה שנים כבר.
קיווינו שכּלה תבלום לו את
המחשבות המשוטטות, ואז
הוא יתרפא, אבל זה לא קרה.
דוקטור: אחרי מה הוא היה להוט כְּילד?
מה הוא אהב ללמוד, או לעשות?
מרלי: עכשיו עלית על השאלה
שלדעתי תוביל אותך לִבְסיס
ההפרעה שלו.
דוקטור: זה השלב
הכי קרוב אל התרופה. תן, תן!
מרלי: מגיל רך הוא תמיד אהב לקרוא
תיאור של נדודים ומסעות.
כשבני גילו התישו את עצמם
בִּספורט או משחקים, ונרגעו
עם אוכל ושינה, הוא, יום ולילה -
בַּסתר לפעמים - בלע ספרים
כאלה ששלחו את הדמיון
שלו סביב העולם.
דוקטור: יפה; תמשיך.
מרלי: כשהתקרב לגיל עשרים, הראש
שלו בער כמו אש לצאת לחו"ל.
רק נסיעות היו השאיפה שלו.
אין אף מסע, משלחת או סיור
שתוכננו לצאת לדרך בלי
שהוא יגיש מועמדות. אמו
ואני היינו נגד, וממש
בעל כרחו עצרנו בעדו,
תִמְרַנו אותו לְנישואים, מתוך
תקווה שזה ירסן לו את הפנטזיות.
אבל כלום לא עזר ולא חסם
אותו - בתוך הבית - להפליג
כל כך רחוק מעצמו, שבדיעבד,
חבל שלא נהיָה באמת נווד.
דוקטור: טוב, אדוני, בעד תשלום נאות
אני אקח על עצמי את הבן שלך.
בואו נראה אותו.
מרלי: אבל יש עוד.
אשתו.
דוקטור: אני לוקח גם אותה.
היא גם-כן משוגעת?
לוגו: יהיו
לְאלה שגעון של ילדים!
דוקטור: שה, שה.
מרלי: לצערי, יש סכנה
שלא יהיו להם בכלל. הוא לא
מוצא בה שום ברכה, היא לא
מוצאת בו נחמה. למרות שהם
כבר נשואים שלוש שנים, הם עוד
אנאלפביתים בְּמיטה זוגית.
דוקטור: אז בין השניים היא ודאי יותר
מוטרפת.
מרלי: באמת כולה סוּפות
פרצים של רגשות, שנפלטים
לה בערבוביה לפי מצב
הרוח. רגע היא גועה בבכי,
ואז היא מתפוצצת מרוב צחוק;
פתאום שקטה, סגורה, ותוך שניה
שואגת בצרחות אימים.
דוקטור: נו, בוא
נראה. אני לוקח גם אותה.
יש לך עוד? איך אשתך?
מרלי: עליה
בהזדמנות.
דוקטור: לוקח גם אותה.
ואם יורשה, אתה בעצמך,
על פי ההבעה והנקודות
הצהובות שם באזור המצח,
יעוץ בטוח לא יזיק לך.
(נכנסת ברברה)
לוגו (הצידה): עלה עליו.
מרלי: אבל הבן שלי,
הבן שלי!
לוגו: אה, מותק, מה חדש?
ברברה: מה שהולך שם הוא חדש מדי
לבן-אדם נורמלי בן תרבות.
מרלי: מה שלום הבן שלי?
ברברה: שלא נדע.
מרלי: הוא בְּהתקף, אה?
ברברה: כן. דוקטור קַפְּסוּל,
תהיה מְיַלֵּד, תשלוף לו את התינוק
המגודל, שמקשקש בלי גבול
על מפלצות, על דרקונים, פילים,
קופים, על ענקים וננסים,
על תנינים, נשים עם גוף גברים,
גברים עם גוף נשים, ומעשים
הכי רחוקים שיש מהַתרבּות.
דוקטור: איך?
ברברה: רחוקים יותר מהירח
והכוכבים, או אפילו מהאלְפּים.
לוגו: כמה חמוד היא מדברת, כמו
טפשונת! אם היא לא היתה אשתי,
הייתי כבר ממש מוקסם ממנה.
דוקטור: מוזר ומרתק.
ברברה: הוא מדבר
הרבה על מלכוּת סין, על איזה חאן
גדול וג'ון מלך אתיופיה טוב,
או מי שהם לא יהיו, אומר שהחאן
ליצן בהשוואה לַג'ון הזה;
וג'ון זה מתגורר כמעט על גבול
גן-עדן. אבל אין ספק, הראש
שלו מִדְבּר פְּראי, כי הוא אומר
ששם יש אווזים עם שני ראשים
כל חתיכה, והתרנגולות
נותנות כפליים צמר מכבשים -
דוקטור: "המסעות של סר ג'ון מאנדוויל",
מהדורה שניה. נלך. תוביל.
ברברה: ואנשים עם ראש כלבים!
דוקטור: מספיק,
מספיק.
ברברה: תמצא מספיק בפנים, תאמין לי.
(יוצאים הדוקטור, לוגו ומרלי)
והנה אשת המשוגע המסכן,
(נכנסת מרתה)
משוגעה כמעט כמוהו. היא
רודפת אחרי בכל הבית
להגיד לי משהו. נפש מסכנה,
חבל עליה, מה שהיא סובלת.
להחזיק בתולין שלוש שנים אחרי
החתונה על המנעול ובלי
מפתח! זה מחריד, מזעזע!
זה נהיֶה זאב בתוך הגוף,
שלא ישבע משום עוף או יונה.
נערות צריכות להיות חדות-ראש, לא
להתחתן עד שהבתולים
הלכו, כדי לא להיתקע עם גבר
שהחוד שלו מחוק. איזה מבט [/ בלי שום קוצו של חוד. איזה מבט]
עצוב! ואיזו אנחה היתה
שם! - גברת מרלי, מתוקה, איך, מה
אתך?
מרתה: כשאדע, אני אגיד. קודם
תאמרי לי, כמה זמן את נשואה?
ברברה (הצידה): היא בַּנושא שלה. - שלוש שנים.
מרתה: אה, גם אני! אנחנו נסתדר,
אני רואה.
ברברה: אם תשמחי קצת.
מרתה: אין
שמחה כמוני כשסוף-סוף פגשתי
אחת במצבי. שלוש שנים
את נשואה? הה, הה, הה!
ברברה: מה כואב
לה?
מרתה: נשואה שלוש שנים! הה, הה,
הה!
ברברה: זה מצחיק?
מרתה: זה בדיוק הסיפור
שלי. ואין לך ילדים עוד. גם
זה הסיפור שלי. הה, הה, הה!
ברברה: לא,
יש לי שני ילדים.
מרתה: את בטוחה
או שבעלך רק מספר לך ככה?
תיזהרי מזה, כי בעלים
הם כזבנים.
ברברה: אבל אני בצד
היותר בטוח. כי אני יודעת
שנאנקתי וילדתי, הוא
יכול רק מקסימום להאמין
שהוא הוליד.
מרתה: אבל יכול להיות
שהוא וגם אַת מרוּמים, כי בואי
אגיד לך, בעלי סיפר לי, הוא
הביט לי בפרצוף ועמד על זה,
שיש לנו שלושה בנים, שלושתם
אנשי מסע דגולים; אחד טלטל
את השולטן של טורקיה בּזָּקָן.
אני אף פעם לא ראיתי אותם,
ואני גם לא טפשה כזאת לחשוב
שילד ייזָרָע וייוָלד,
יגְדל ויישָלח לְמסעות
בלי שהאמא המסכנה יודעת
או מרגישה בכלל. זה באמת
חלום!
ברברה: עכשיו דיברת בהגיון.
רק הטרוף של בעלך יכול
היה לשתול בך מין חלום כזה.
מרתה: הוא יכול לשתול בי חלומות, אבל
הוא לא שתל בי ילד, ולא שום
דבר שיעזור לי לעשות.
(בוכה): בטוח יש איזה דבר מתאים
למשימה כזאת. אני בעצמי
כבר לא ילדה שחושבת שמוצאים
אותם בערוגות של פטרוזיליה,
על שיח תות-שדה, או רוזמרין,
אם כי, אני מודה, פשפשתי גם
במקומות כאלה, בתקווה
שבמקרה אמצא.
ברברה (הצידה): איי, מסכנה
טפשה!
מרתה: בבקשה, גלי לי, אין
פה אף אחד, אֶת הילדים שלך
איך אַת קיבלת? אנ' לא מאמינה
שבעלך נתן לך.
ברברה: מה טפשה?
מכשפה. - למה לא בעלי?
את יכולה להאשים אותי
עם גבר אחר?
מרתה: גם לא אתו. 'בקְשה,
אל תכעסי; כי, פה שאני אמות
הרגע, אין לי צל ניחוש מה גבר
עושה בלהביא-ילדים. אני
זוכרת פעם איזו משרתת
קצת שובבה שכבה אתי, נִשְקה,
לטפה, עטפה אותי מוזר-כזה,
ואז אמרה הלוואי שהייתי גבר
לעשות לה ילד. מה הייתי אז
צריכה לעשות, או - 'בַקָּשָה ממך,
תגידי לי - מה לך עשה בעלך?
ברברה (הצידה): היתה כזאת תמימונת מסכנה
אי-פעם עם שלוש שנות נישואים? -
בעלך, הוא לא נוהג לשכב אתך?
מרתה: כן, הוא נוהג לשכב אתי, אבל
אני חושדת שהוא לא נוהג
לנהוג בי כנהוג; ואנ' לא יודעת
איך ללמד אותו. אז תגלי לי?
אני אשכב אתך ואתאמן,
אם את רוצה. בבקשה תקחי
אותי לְלילה-שניים, או תקחי
את בעלי לְהדרכה רק לילה
אחד. אצלנו שם בכפר אומרים
שאתן, גברות של לונדון, לא שוכבות
כל לילה עם הבעל שלכן.
ברברה: את זה טרחו כן ללמד אותך
בַּכּפר! אבל הם בטח לא אמרו לך
שאנחנו נפטרות מהטפשים
שלנו כדי לשכב עם משוגעים.
מרתה: הו לא, עכשיו את שוב כועסת!
ברברה: לא,
רק מרחמת על תמימה כמוך.
טוב-טוב, אני אדאג לך, אטפל -
מרתה: המון תודה.
ברברה: ואני שמה את
הכשרון שלי מול כבוד הדוקטור -
אצלי הפגם בראש שלך ילך
לפני שהוא ירפא את בעלך.
מרתה: באמת,-באמת, אני מודה לך.
יוצאות.
| < אחורה | אנטי-פֹּה -
מערכה 1, תמונה 1 |
קדימה > |