שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנס רומאו.

 

רומאו:  אם יש בה בשינה החנפנית 

          אמת, חלומותי חוזים בְּשוֹרות

         שִמְחה קרובות; מושל חזִי יושב

         קליל ונוח בכסאו; וכל

         היום נושאת אותי מין רוח לא

         מוּכּרת באוויר עם מחשבות

         עולצות: חלמתי שמצאה אותי

         ג'ולייטה מת - חלום מוזר, שבו

         המת יכול לחשוב - ובִנשיקות

         הפיחה בשפתי חיים כאלה

         שקמתי לתחייה בתור קיסר. 

         כמה מתוקה האהבה עצמה,

         אם רק הצל שלה שופע עונג! 

        (נכנס בלזתר, המשרת של רומאו)

         מה בוורונה? בלתזר, אתה

          מביא לי מכתבים מהנזיר?

          מה שלום גברתי? אבי בטוב? מה שלום

          גברתי ג'ולייטה? שוב אני שואל,

          כי אין שום רע אם היא בטוב.

בלתזר:                                    אז היא

          בטוב ואין שום רע. גופה ישן

          בקבר קפולט, ונשמתה

          חיה עם מלאכים. ראיתי איך

          טומנים אותה בַּכּוּך של אבותיה,

          ואז דהרתי לספר לך.

          הו סלח לי על בשורות רעות כאלה,

          זה התפקיד ששמת על כתפַי.

רומאו:   זאת האמת? אז, כוכבים, אני

          יורק מולכם. אתה יודע את

          כתובתי, הבא לי דיו, נייר, ושכור

          סוסים. אני אצא מפה הלילה.

בלתזר:   אנא, אדון, בסבלנות: אתה

          נראה חיוור, פרוע, זה יוביל

          עוד לאסון.

רומאו:                     שה, רק נדמה לך.

          עכשיו לך. ועשה מה שביקשתי.

          אין לך מכתבים מהנזיר?

בלתזר:   לא, אדוני.

רומאו:                   לא משנה, תלך.

          (יוצא בלתזר)

          ושכור סוסים! כבר בא! - אז כן, אני

          אשכב אתך הלילה, ג'ולייטה.

          רק איך?... אוהו, זדון, אתה חודר

          מהר למחשבות של נואשים.

          אני זוכר - פה בסביבה - רוקח,

          שלא מזמן הבחנתי בו, לָבוש

          סחבות, גבות עיניים עבותות,

          ומלקט עִשְבי מרפא. מרוט

          כולו, עוני צובט שחק אותו

          לעור ועצמות. ובחנותו

          העלובה היו תלויים פוחלץ

          תנין, וצב, עם עוד שלדי דגים

          מפלצתיים, ועל המדפים

         מלאי מדולדל של קופסאות ריקות,      

          כלֵי חרס ירקרק, שלפוחיות,

         זרעים רקב וביים, קצוות חוטים,

         עלי ורד יבש, הכל פזור

          בתצוגה של ראווה בדוחק.  

          ולמראה האביונות הזאת

          אמרתי לעצמי "אם מישהו

          במנטובה זקוק עכשיו לרעל,

          שעל מכירתו חל עונש מוות,

          פה חי השרץ השפוף אשר

          ימכור לו". הו המחשבה הזאת

         הקדימה את הצורך, ואותו

          אדם נזקק חייב למכור זאת לי.

          אם אני לא טועה, זהו הבית.

         יום חג, והחנות של הדלפון

          סגורה. הי הו, רוקח!

         (נכנס רוקח)

רוקח:                           מי קורא

          בקול כה רם?

רומאו:                        בוא הנה, איש. אני

          רואה שאתה עני. תְפוס: ארבעים

         דוקאט. תן לי צלוחית רעל, חומר

          זריז שיתפשט לו בעורקים,

          והלוגם, יגֵע מחייו,

          ייפול שדוּד; שהנשימה תותז

          מתוך הגוף חיש כמו שטס אבק

          שריפה מרחם של תותח ממית.

רוקח:  סמים קטלניים כאלה יש לי,

          אבל החוק גוזר דין מוות על

          כל מי שמספק אותם.

רומאו:                              אביון

          מרוד כל כך - אבל פוחד למות?

          הצום יושב בלֶחְיְך, דלות

          וחוסר נמקים בתוך עיניך,

          חרפת רעב תלויה לה על גבך:

          לא ידידך הוא העולם, גם לא

          חוק העולם, אין בעולם שום חוק

          שיעשה אותך עשיר: אז אל

          תהיה עני, הפר חוק, קח את זה.

רוקח:  עונְיי מסכים לזה, לא רצוני.

רומאו:   לעונייך, לא לרצונך, פניתי.

רוקח:  שים זאת בכל נוזל שרק תרצה

          ובלע. גם אם יש בך כוח של 

          עשרים גברים, זה יחסל אותך

          בן רגע. 

רומאו:                   הנה הזהב, רעל

          נורא יותר לנפש בני-אדם,

          שבעולם המתועב הזה

          הורג יותר מכל המרקחות

          העלובות אשר אסור לך

          למכור: אני מוכר רעל לך,

          אתה לי לא מכרת כלום. שלום,

          קנה אוכל ותוסיף לך בשר.

          (יוצא הרוקח)

            בוא, סם-חיים, לא רעל, אל ג'ולייטה,

          כדי לעזור לי בקברה נברֵאתָ. [/ נקניֵתָ.]

            (יוצא)