שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסות גברת קפולט והאומנת.

 

גברת קפולט: הנה המפתחות, קחי למטבח

          עוד תבלינים, אומנת.

אומנת:                             הם דורשים

          תמרים וחבּושים שם, האופים.

       (נכנס קפולט)

קפולט:  הופ, קֶצב קצב קצב, תרנגול

          שני קרא כבר. שְעון העיר צלצל,

          שלוש. תשגיחי  על הפשטידות-

          בשר, טוב, אנג'ליקה חומד? בלי

          לחסוך!

אומנת:                   לךְ-לךְ, עקרת בית, לךְ

          כבר למיטה: תהיה חולה מחר

          אם לא תישן הלילה.

קפולט:                              בחלום!

          נשארתי ער על המשמר לילות

          שלמים בשביל פחות ולא חליתי.

גברת קפולט: על המשמר! רדפת עכברות!

          אך כל חתול יבוא יומו. עכשיו

          אני פה.    

       (יוצאות גברת קפולט והאומנת)

קפולט:                  קנאית! סתם קנאית!

          (נכנסים שלושה או ארבעה משרתים עם שיפודים, בולי עץ וסלים)

          כן, בחורון, מה שם?

משרת 1:                           זה לַטבּּח,

           אנ' לא יודע מה.

קפולט:                        זריז, זריז.

          (יוצא משרת 1)

            תביא בולי-עץ יבשים יותר.

          תקרא לפייטרו; הוא יסביר לך.

משרת 2: הראש שלי יכול למצוא לבד

          בולי-עץ גם בלי פייטרו.

(יוצא משרת 2 [והאחרים])

קפולט:                                  מצוין!

         ליצן, הבן-זונה, אה? בול בול-עץ.                          

          (יוצאים משרת 2 והאחרים)

           אבי שבשמיים, בוקר. תיכף

          יגיע הרוזן עם מוזיקה,

          כמו שהבטיח. כבר שומעים אותו.

          (מוזיקה)

            אשה! אומנת! מה אתך, אומנת?

          (נכנסת האומנת)

           תעירי את ג'ולייטה, גנדרי

          אותה, אני אלך קצת לפטפט

          עם פאריס. תזדרזי כבר, תזדרזי,

          נו, החתן! הוא בא כבר! תזדרזי,

          אמרתי.

          (יוצא קפולט)

  אומנת:  גברת! גברתי! ג'ולייטה! ישנה

          כמו אבן זוֹתי, מתערבת. נו,

          כבשה! נו, ליידי! פויה, עצלנית

          אחת! נו, חמודה! מאדאם! גוזל!

          כלה! מה, אף מילה? כן, תנצלי

          כל רגע, שְנִי בשביל שבוע, כי

          מחר בלילה פאריס הרוזן

          יהיה מונח לך כך שלא תדעי

          מנוח - אלוהים יסלח לי, טפו,

          אמן! כמה עמוק היא ישנה.

          חייבת להעיר אותה - מאדאם,

          מאדאם, מאדאם! אח, נו, שהרוזן

          כבר יתחתן איתך פה במיטה.

          אוּ-אה, איך זה יעיר אותך. לא ככה?

          (פותחת את הוילון)

            מה, התלבשת? קמת ונרדמת לך עוד

            פעם? חייבת להעיר אותך.

            נו גברת, גברת, גברת! אוי לי, אוי!

            הצילו! מתה, מתה! איי! ארור

            היום שבו בכלל נולדתי! הי 

            שם, תנו לי קוניאק! אדוני! גברתי!

          (נכנסת גברת קפולט)

גברת קפולט: מה זה הרעש כאן?

אומנת:                                 הו יום דמעות!

גברת קפולט: מה יש?

אומנת:                  תראי, תראי: הו יום כבד!

גברת קפולט: איי לי, ילדה שלי, חיים שלי:

          קומי, פקחי עיניים, או שאמות

          אתך. הצילו! להזעיק עזרה!

          (נכנס קפולט)

קפולט:  בושה! שהיא תבוא. הבעל כאן.

אומנת:  היא מתה, נפטרה, אין. איי יום חושך!

גברת קפולט: יום חושך, איי! היא מתה, מתה, מתה!

קפולט:  הה, תנו לראות. איי לי, אין, היא קרה!

          הדם דומם, המפרקים נוקשים;

          אלה שפתיים אשר נפרדו

          מן החיים; המוות נח עליה

          כמו כפור בטרם עת על המתוק

          מכל פרחי שדה.

אומנת:                         הו יום דמעות!

גברת קפולט: שעה שחורה!

קפולט:                                 המוות שלקח

          אותה מכאן בכדי שאיילל

          קושר את פי, עושה אותי אילם.

          (נכנסים הנזיר לורנצו והרוזן פאריס [עם נגנים])

לורנצו:   היא מוכנה ללכת, הכלה,

          לכנסיה? 

קפולט:                  היא מוכנה ללכת

           אך לא לחזור עוד לְעולם. הו בן,

          לילה לפני חתונתך המוות

          שכב עם אשתך. הנה היא שם

          שרועה לה, פרח שכמותה,

          שהוא הזריע וקטף. המוות

          הוא החתן שלי, המוות הוא

          יירש אותי, הוא התחתן לו עם

         בתי. אני אמות, אשאיר לו את

          הכל: חיים, מִחְיה, הכל למוות.

פאריס:   לראות פני בוקר זה ציפיתי כך?

          וזה המחזה שהוא מציג לי?

גברת קפולט: יום מקולל, אומלל, קודר, נתעב,

          שעה מרה כזאת עד לא ראה

          הזמן במסעותיו המפרכים.

          ילדה אחת, אחת, ילדה אחת

          אוהבת מסכנה, אחת בלבד,

          נחמתי ושמחתי, והוא,

          המוות האכזר, חטף ממני.

אומנת:  אוי יום, אוי יום איום, איום, איום,

          יום של דמעות, היום הכי איום

          שבחיים ראיתי וקוננתי.

          הו יום, הו יום, הו יום, הו יום נורא,

          לא, לא היה עוד יום שחור כמו זה:

          הו יום איום, הו יום איום.

פאריס:   מושפל, גָרוש, מושלה, מוכּה, שחוט.

          מוות בזוי, אתה אותי רימית,

          אתה, אכזר, אכזר, מחצת עד

          עפר. הו אהבה שלי, חיים -

          לא, אין חיים, רק אהבה במוות.      

קפולט:  רמוּס, שבוּר, שנוא, צלוּב, הרוּג.

          מה באת, זמן בלי נחמה, לקטול

          לקטול את יום חגנו? הו ילדה,

          ילדה, הנשמה, לא הילדה

          שלי, את מתה. מתה ילדתי,

          ושמחותי יורדות איתה לקבר.

לורנצו:   שקט! בושה! סופות הנפש לא

          ירגיעו כלל את הסופה. אתם

          והמרום הייתם שותפים

          בה בעלמה, עכשיו כולה בידי

          מרום - אשריה, העלמה. אתם

          את חלקכם בה לא שמרתם מן

          המוות, אבל המרום ישמור

          טוב על חלקו לנצח נצחים.

          שיא חלומכם היה קידום לבת;

          עמדה גבוהה היתה בעיניכם

          גן-עדן; ואתם בוכים עכשיו,

          כשהיא הגביהה מן העננים

          ממש עד לגן-עדן? אהבה

          כזאת לבת הלוא היא נלוזה,

         לבכות כשהיא שמחה ועליזה.

          הנשואה שנים רבות - בוכה;

          כלה שמתה באִבּה - ברוכה.

          יבּשו דמעות, ועל גופה יפה

          זו שימו רוזמרין, לפי הנוהג,

         ובמיטב מחלצותיה שאו

          אותה לכנסיה: הטבע דן

          אותנו להזיל דמעות קינה, 

          אך לַדמעות לועגת התבונה.

קפולט:  כל שהועדנו למסיבת תפארת         

          יחליף פנים להלוויה קודרת: 

                        [/ כל שהועדנו ליום חגיגה

                       / יחליף פנים להלוויית תוגה:]   

          כלי הנגינה - לפעמון של אבל,

          מזנון כלולות - לסעודת קבורות,

          ההמנונים - למזמורי קינה,

          פרחי כלה - לעיטורי גווייה,

          וכל מה שהיה יהיה להיפך.          

לורנצו:   אדון, לךְ; גברת, צאי איתו; לך, פאריס.

          שיתכונן כל איש כדי ללוות

          גופה יפהפייה זו אל קברה. 

          חרון שחקים הערתם; הישמרו

          פן ירגזו יותר, אל תתגרו.              

          (יוצאים כולם, לבד מן האומנת והנגנים)

נגן א': מה נגיד, אפשר לקפל את הכלים ולהסתלק.

אומנת:  איי בחורים טובים, קפלו, קפלו,

          אתם רואים לבד, זה תיק כבד.

נגן א': כן, רק התיק שלי קל, בלי פרוטה.

          (יוצאת האומנת. נכנס פייטרו)

פייטרו:  מוזיקנטים, הו מוזיקנטים, תנו לי את "בלב קליל", "בלב קליל"! הו אם אתם רוצים שאני אחיה, נגנו לי את "בלב קליל".

נגן א': למה "בלב קליל"?

פייטרו: הו מוזיקנטים, כי הלב שלי מנגן לבד "בלב כבד". הו נגנו לי איזה פזמון דיכאון לנחם אותי.

נגן א': שום פזמון. זה לא זמן לנגן עכשיו.

פייטרו:   אז לא תנגנו?

נגן א': לא.

פייטרו:  אז אני אכניס לכם ככה שיצלצלו לכם האוזניים.

נגן א': מה תכניס לנו?

פייטרו:  לא הכנסות, אלא ירידות. אני אראה לכם, תזמורת חתונות. 

נגן א': אז אני אראה לך, שרץ שֵרוּת.

פייטרו:  אז אני אתן לך בחרב על הראש. אנסר אותך בדו מסור, אלך אתך פונקט קונטרה פונקט, ואחסל מרה עד סול.

נגן א':  לה לה!

פייטרו:  סי סי!

נגן ב':   דום! תנצור את החרב ושלוף את השכל. ואז בוא תסתייף איתנו, שכל מול שכל.

פייטרו:  אני אקצור אתכם בשכל ברזל, במקום עם חרב פלדה. תענו לי כמו בני-אדם:

       "כשלב נשבר מרוב כאב

       והנשמה באדמה

       המוזיקה בצליל כסוף" -

          למה "צליל כסוף"? למה "המוזיקה בצליל כסוף"? מה אתה אומר, מנדולינו?

נגן א': למה, כי כסף יש לו צליל מתוק.

פייטרו:  מקשקש. מה אתה אומר, ויולינו?

נגן ב':  אני אומר "צליל כסוף" כי נגנים עושים צלילים מכיסופים למצלצלים.

פייטרו:   מקשקש גם-כן. מה אתה אומר, טמבורינו?

נגן ג':  נשבע לך, אני לא יודע מה להגיד.

פייטרו:  אה, סליחה מקרב לב, אתה הזמר!... אני אגיד במקומך: כי מוזיקנטים סוג ב' לא מקבלים זהב.

           "המוזיקה בצליל כסוף

              מנחמת כמו כישוף".

           (יוצא)

נגן א':  איזה מין כלב מצורע זה.

נגן ב':   שיישרף. בואו, ניכנס לשם, נחכה לאבלים, ונגרד משהו לאכול.

          (יוצאים)