< אחורה | ![]() |
קדימה > |
נכנסות ג'ולייטה והאומנת.
ג'ולייטה: זה בגד טוב. אבל, אומנת-מותק,
אנא עזבי אותי לבד הלילה,
אני צריכה להתפלל הרבה
שיתרצו שמיים לחייך
אלי במצבי, שמי כמוך
יידע כמה חמור הוא, וחוטא.
(נכנסת גברת קפולט)
גברת קפולט: מה, עסוקות? צריכות שאעזור?
ג'ולייטה: לא, כבר בחרנו כל מה שנחוץ
לקראת מחר, גברתי. אז בטובך,
תני לי להישאר לבד עכשיו,
והאומנת תשמש אותך
הלילה, אני בטוחה שיש
לכן בְּעסק פתע זה המון
מה לעשות.
גברת קפולט: לכי לך למיטה
ונוחי טוב, כי את צריכה את זה.
(יוצאות גברת קפולט והאומנת)
ג'ולייטה: שלום, מתי שוב ניפגש האל
יודע. פחד קר עמום רוטט
לי בוורידים, כמעט מקפיא את כל
חום החיים; אקרא להן לחזור
ולעודד אותי. אומנת! - מה
לה כאן? את התמונה המחרידה
שלי נגזר שאשחק לבד.
בוא, בקבוקון.
ומה אם השיקוי לא יעבוד
בכלל? אז אתחתן מחר בבוקר?
לא! זה ימנע את זה. שכב כאן, אתה.
(מניחה את הסכין שלה)
מה אם זה רעל אשר הנזיר
רקח לו בעורמה כדי להרוג
אותי, שלא תמיט עליו קלון
החתונה הזאת כי הוא חיתן
אותי עוד קודם לרומאו? כן,
זה בטח ככה, אבל לא יכול
להיות, כי הוא ידוע כאדם
קדוש. ואם כשאקבר אקיץ
בטרם שיבוא רומאו כדי
לפדות אותי? הנה סיוט אימים:
לא אשתנק לי שם בכוך ששום
אויר צח לא נושב לַסירחון
של פיו? אמות שם ממחנק לפני
שאהובי יבוא? או, אם אחיה,
מה, לא סביר שבין תעתועי
המוות והלילה עם אימת מקום
כזה, כוך קבר, כלי קיבול עתיק
שבו מגובבות העצמות
של כל גופות קרובַי מאות שנים -
שבו שוכב טרי באדמה
גם טיבאלט מגואל בדם, נרקב
בתכריכיו - שבו, אומרים, רוחות
מתקהלות פתאום בלילה - אוי
לי, אוי! - אם אתעורר מוקדם,
בין הריחות המחליאים, בתוך
צרחות צמחים פצועים נעקרים,
שכל מי שישמע אותם ייצא
מדעתו - הו, אם אקום כך, לא
אותקף טרוף, מוקפת בלהות
כאלה, אשחק בשיגעון
עם השלדים של אבותי, אתלוש
את טיבאלט המרוטש מתכריכיו,
ובחֵמה, עם איזו עצם של
קרוב-דם כמו עם אַלָּה, אכה בי עד
שיישפך המוח הנואש?
הנה, נדמה לי שאני רואה
את רוח בן דודי תרה אחרי
רומאו ששיפד לו את הגוף
על חוד של חרב! לא, טיבאלט, עצור!
רומאו, רומאו, רומאו, הנה משקה, אני שותה לחייךָ!
< אחורה | ![]() |
קדימה > |