< אחורה | ![]() |
קדימה > |
נכנסים הנזיר לורנצו והרוזן פאריס.
לורנצו: יום חמישי, אדון? מוקדם מאד.
פאריס: כך אבא קפולט רוצה, ולא
אני אאט את המהירות שלו.
לורנצו: אמרת שאינך יודע מה
רצון הגברת? זה מסלול עקום,
לא לרוחי.
פאריס: היא מקוננת בלי
מידה על טיבאלט, לא היה לי די
זמן לדבר על אהבה; קסמי
הלב לא מחייכים בְּבֵית דמעות.
תראה, בעיני אביה מסוכן
שהיא נותנת ליגון לשלוט בה,
[/ שכך היא מתמסרת ליגון,]
ובחוכמתו האיץ את נישואינו
בכדי לבלום את שטף הדמעות;
הצער שבו היא שקועה לבד
עשוי לפוג בזוג. עכשיו אתה
יודע למה זה בהול.
לורנצו (הצידה): הלוואי
שלא ידעתי כמה זה מבהיל. -
[/ שלא ידעתי למה יש לבלום זאת.]
תראה, הגברת באה אל התא.
(נכנסת ג'ולייטה)
פאריס: פגישה שמחה, גבירה שלי, כלה.
ג'ולייטה: ודאי תהיה, אם אהיה כלה.
פאריס: ה"אִם" הזה חייב לקרות, יום ה'.
ג'ולייטה: מה שחייב - יקרה.
לורנצו: כל אות - אמת.
פאריס: באת לוידוי אצל הפאדרה פה?
ג'ולייטה: אם אענה אתן וידוי לך.
פאריס: את אהבתך לי אל תכסי ממנו.
ג'ולייטה: על אהבתי אליו מודה מולך.
פאריס: כך בלי ספק תגידי לו עלי.
ג'ולייטה: אם כן, שווה יותר שזה יוגד
מאחורי גבך, לא בפניך.
פאריס: איך הושחתו פנייך מדמעות.
ג'ולייטה: זה נצחון עלוב של הדמעות,
כי הפנים היו גרועים גם קודם.
פאריס: יותר מן הדמעות פוגעים דברייך.
ג'ולייטה: אמת היא לא דיבה. דיברתי
על פָּנַי ללא משוא פנים.
פאריס: פנייך הם שלי, השמצת אותם.
ג'ולייטה: יכול להיות, כי הם אינם שלי.
אתה פנוי כרגע, אב קדוש,
או שאבוא לפני תפילת הערב?
לורנצו: פנוי עכשיו, בת עצובה. כבודו,
עלינו לבקש זמן מה לבד.
פאריס: לא, לא אפריע לוידוי, חלילה.
יום ה' מוקדם אעיר אותך, ג'ולייטה.
שמרי בינתיים נשיקה קדושה זו.
(יוצא)
ג'ולייטה: סגור את הדלת, ואז בוא, תבכה
אתי, חסרת תקווה, מוצא, עזרה.
לורנצו: ג'ולייטה, אסונך ידוע לי,
זה מְאמץ לי את המוח עד
אבדן עצות. שמעתי שאת צריכה,
ולא ידחה זאת כלום, להתחתן
ביום חמישי עם הרוזן הזה.
ג'ולייטה: לא, אל תגיד, נזיר, שכך שמעת
בלי להגיד לי איך למנוע זאת.
אם אין לחוכמתך עזרה, אמור
רק שהחלטָתי היא חכמה,
ובסכין זה אעזור לה תיכף.
האל איחד את לב רומאו עם
לבי, אתה איחדת את ידינו;
וברגע שיד זו, שאת חותָם
רומאו שֹמְת בה, תחתום על שטר
חוזה אחר, או שיִפנה לבי
הנאמן בבוגדנות ללב
אחר, זה ישסע את שניהם.
לכן, מתוך נסיון אתמול ארוך,
תן לי עצה היום, או שתראה
איך שסכין דמים זה ישחק
תפקיד בורר ביני לייאושי,
והוא יפסוק במה שוועדת
שנותיך ולמדנותך כשלה
מלהכריע בכבוד. דבּר
מילה! נפשי נכספת לסוֹפה
אם לא תביא בדיבורך תרופה.
לורנצו: עצרי, בת: יש איזה ניצוץ תקווה,
שביצועו נואש כשם שנואש
מה שאנו רוצים למנוע.אם
יש לך מספיק כוח רצון בִּמְקום
לשאת את פאריס לחסל עצמך,
לנוס מן החרפה במחיר של מוות,
לבטח תסתכני במשהו
דמוי מוות לגרש אותה. ואם
את מעזה, אני אתן תרופה.
ג'ולייטה: בקש אותי לקפוץ מצריח כל
מגדל כדי לא להתחתן עם פאריס,
ללכת בשבילים של גנבים,
[/ להסתובב בסמטאות הפשע,]
לרבוץ בין נחשים. תכבול אותי
ביחד עם דובים, תכלא אותי
בכוך מתים בלילה, מכוסָה
עצמות פגרים חורקות, סרְחון שלדים
וגולגולות בלי לסת, מצהיבות;
בקש אותי לקפוץ לתוך קבר
טרי, וסגור אותי בְּבור עם מת -
דברים אשר רק לשִמעם רעדתי -
ואעשה זאת בלי חשש או פחד,
להיות אשה תמה לאהובי.
לורנצו: עצרי: חזרי הביתה עליזה,
אמרי "כן" על החתונה עם פאריס.
יום רביעי מחר. מחר בלילה
תלכי לישון לבד, ואל תרשי
שבחדרך תשכב גם האומנת.
קחי בקבוקון זה, כשאת במיטה,
ושתי את השיקוי המזוקק
עד תום, אז בעורקייך יתפשט
נוזל קר ומרדים; הדופק לא
יפעם עוד, אלא ייעצר. לא חום,
לא נשימה יעידו שאת חיה.
הוורד בשפתייך ולחְיֶך
ידהה, יחוויר לאפר, חלונות
עינייך ייסגרו כמו שמחשיך
המוות אור יום של חיים. גופך,
המשולל ממשל גמישות, נוקשה,
קפוא וקר ילבש פני מוות, כך
בלבוש מושאל של מוות מצומק
את תשכבי לך ארבעים ושתיים
שעות, ואז תקיצי כמו מתוך
חלום נעים. עכשיו, כשהחתן
יבוא בבוקר להקים אותך
מן המיטה, הנה את שם מתה.
אז, כמנהג ארצנו, במיטב
בגדייך, בארון, גלויית פנים,
את תינשאי אל קבר משפחתך:
ישאו אותך לאותו כוך עתיק
שבו טמון כל גזע קפולט.
בינתיים, עד שאת תעוררי,
אודיע לרומאו בְּמכתב
על תכניתנו, הוא יבוא לכאן,
אני והוא נצפה בך מתעוררת,
ובאותו הלילה הוא ייקח
אותך מכאן למנטובה. וכך
תוכלי להיחלץ מן החרפה,
אם לא יחלישו גחמה רגעית
או פחד של אשה את עוז רוחך.
ג'ולייטה: תן, תן; אל תדבר אתי על פחד.
לורנצו: קחי, צאי לך, יתמכו בך המזל
והנחישות. אשלח במהירות
נזיר למנטובה, עם המכתב.
ג'ולייטה: האהבה תיתן לי את כוחה,
ונשלב כוחות בהצלחה.
שלום, נזיר יקר.
יוצאים.
< אחורה | ![]() |
קדימה > |