שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט רומאו וג'ולייטה - קווארטו 2 ("הטוב") - מערכה 3, תמונה 5 קדימה >

נכנסים רומאו וג'ולייטה למעלה.

 

ג'ולייטה:  אתה הולך? עוד לא קרוב הבוקר.

          זמיר, לא עפרוני, הוא שפּילַח

          את אוזנך מוכת החרדה.

          כל לילה הוא שר על עץ הרימון

          שם. האמן לי, אהובי, היה

          זה הזמיר.

רומאו:                     היה זה עפרוני,

          שופר הבוקר, לא זמיר. ראי,

          אהובתי, איך נרקמים פסי

          זדון בעננים הנודדים

          שם במזרח: כבוּ נרות הלילה,

          ויום עליז, על קצות האצבעות,

          עומד בין ערפילי פסגות. עלי

          לברוח חי או להישאר פה מת.

ג'ולייטה:  הוא לא אור יום, האור שם, באמת.

          זה מטאור אשר נשפה השמש

          כדי שיהיה לך נושא לפיד

          הלילה ויאיר את דרכך

          למנטובה. אז אתה לא צריך

          לצאת עוד, הישאר.

רומאו:                              שיאסרוני,

          יוציאו להורג, אני אשמח

          אם כך תרצי. אומר שהאפור

          שם הוא לא עין של השחר כי

          אם השתקפות חיוורת של ירח;

          ולא צלילי זמיר הולמים מעל

          ראשינו בתקרת שמיים. טוב

          להישאר פה, וללכת רע.                

         בוא, מוות, תבורך, כי היא גָזְרה.   

          מה, נשמתי? בואי נפטפט. אין אור עוד.

ג'ולייטה:  יש, יש. קום, לךְ, תברח, אל תעצור עוד.

          זה הזמיר שמזייף שם כך,

          צוֹוח בגרון צרוד תווים  

          צורמים. אומרים שהזמיר

          הוא מחבר נפלא של מוזיקה;

          זה שקר: חיבוריו רק מפרידים

                        [/ לא, הוא לא מחבר: הוא רק מפריד]

          בינינו. ואומרים שלקרפד

          עיני זמיר ענוג, ולזמיר        

          עיני קרפד מכוערות. אח, לו

          היו גם מחליפים קולות, שכן

          הקול הזה קורע יד מיד,

          מניס אותך כמו טרף מצייד.  

          מהר, לך; כבר בהיר, ומתבהר.

רומאו:    בהיר, בהיר, ורק מחשיך יותר.

          (נכנסת האומנת)

אומנת:   גברתי.

ג'ולייטה:  אומנת?

אומנת:  גברת אמך בדרך. כבר אור יום,

          אז את הזהירות שלא נשכח.   

          (יוצאת)

ג'ולייטה:  חלון, הכנס יום, וחיים תיקח.  

רומאו:   שלום, שלום, עוד נשיקה - ארד.

ג'ולייטה:  ככה, אהוב, איש, בעל - תיפרד?

          אני צריכה לשמוע ממך כל

          יום בַּשעה, כי יש בכל דקה

          המון ימים: לפי חשבון כזה

          אהיה זקנה ובאה בימים        

          כשאת רומאו שלי אראה שוב.

רומאו:   שלום.

          אמצא כל הזדמנות - זו הבטחה -

          לשלוח לך, אהובתי, ברכה.

ג'ולייטה:  חושב שניפגש אי פעם שוב?

רומאו:   אין לי ספק, ואיך נזכור בצחוק

          את הצרות האלה בעתיד.

ג'ולייטה:  איי, יש לי נשמה רואת שחורות:

          אתה נדמה לי שם נמוך למטה

          כמו איזה מת בקרקעית של קבר.

          עיני בוגדות בי, או אתה חיוור.

רומאו:    גם את נראית לי כך, שכה אחיה.

          צער שותה לנו את הדם. אַדְיֶה.

          (יוצא)

ג'ולייטה:  גברת גורל, כולם אומרים שאת

          הפכפכה: אז מה לך ולָאיש

          הנאמן מכל? היי הפכפכה,

          גברתי: כי אז יש לי תקווה שלא

          תחזיקי בו זמן רב, ותשלחי

          בחזרה.

          (נכנסת גברת קפולט [למטה])

גברת קפולט:  היי, בת, את כבר ערה?

ג'ולייטה: מי שם קורא? אמי. לא יְשֵנה

          כה מאוחר או קמה כה מוקדם? 

          מה זה מביא אותה לכאן פתאום?

גברת קפולט: ג'ולייטה, מה שלומך?

ג'ולייטה:                                 לא טוב, גברתי.

גברת קפולט: עוד מייבבת על מות דודנך?

            מה, את רוצה לשטוף אותו מתוך

          הקבר בדמעות? גם לו יכולת,

          זה לא יחיה אותו, אז די עם זה.

          יגון הגון הוא אות לאהבה;

          עודף יגון - לא אות לעודף שכל.

ג'ולייטה:  אך תני לי עוד לבכות על האובדן.

גברת קפולט: תחושי כך את האובדן, ולא

          את החבר עליו תבכי. 

ג'ולייטה:                            כיוון

          שאני חשה באובדן, אבכה

          יותר על החבר.

גברת קפולט:                 עדיף, ילדה,

          שעל מותו תבכי פחות, יותר

          על זה שהנבל אשר רצח

          אותו עוד חי.

ג'ולייטה:                         איזה נבל, גברתי?

גברת קפולט: רומאו הנבל.

ג'ולייטה:                        הוא ונבל

          הם רחוקים מאד. - יסלח לו אל,

          אני סלחתי כבר מכל הלב.

          אך אין איש שמכאיב לי כך ללב.

גברת קפולט: כי הוא עוד חי, בוגד, רוצח.

ג'ולייטה:                                       כן,

          גברתי, מחוץ להישג יָדַי. הלוואי

          שרק אני אוכל לנקום על בן

          דודי.

גברת קפולט:     ננקום, ננקום, אל תדאגי. 

          אז די לבכות. אשלח איזה אדם

          למנטובה, לשם המגורש

          נמלט, והוא ייתן לו שם תרופה

          כל כך לא רגילה שבקרוב

          הוא יאָרַח לטיבאלט לחברה.

          ואז תבואי על סיפוקך, אני

          מקווה.

ג'ולייטה:            כן, עם רומאו לא אבוא

          על סיפוקי עד שאגמור אתו,

          כל כך כואב לבי על מות קרובי.

          גברתי, אם תמצאי רק איש לשאת

          לו רעל, אז במו ידי ארקח

          אותו, כדי שרומאו, כשילגום,

          יישן מהר בשקט ושלווה.

          כמה חורה לי כשאת שמו אני

          שומעת ואינני יכולה

          לבוא לשפוך את כל אהבתי

          לטיבאלט על גופו של הרוצח.

גברת קפולט: מצאי שיקוי, אני אמצא שליח.

          אבל עכשיו בשורות שמחות, ילדה.

ג'ולייטה:  זה זמן שמשווע לשמחות.

          מה הן, גברתי, בבקשה?

גברת קפולט:                            נו נו,

          זכית באבא מתחשב, ילדה,

          שכדי למשוך אותך מן הייאוש

          בחר לו יום לאושר פתאומי

          שלא ציפית לו, וגם לא אני.

ג'ולייטה:  אה, בשעה טובה. ואיזה יום זה?

גברת קפולט: ילדונת, ביום חמישי עם בוקר

          עתיד העלם הנכבד, הרם 

          אציל הנפש פאריס הרוזן

          בכנסיית סנט פטרוס לעשות

          אותך כלה שמחה.

ג'ולייטה:                          חי כנסיית

          סנט פטרוס, וגם חי סנט פטרוס, הוא

          לא יעשה אותי שם לכלה

          שמחה. מפליא אותי החפזון

          הזה, שאצטרך להתחתן

          לפני שבעלי בא לחזר.

          בבקשה אמרי לאדוני-

          אבי שאני עוד לא מתחתנת.

          כשזה יקרה אז חתני יהיה

          רומאו - שאני שונאת - ורק

          לא פאריס. אֵלו חדשות ממש!

גברת קפולט: הנה אביך, תגידי לו כל זאת

          לבד, תראי איך הוא יאכל את זה.

            (נכנסים קפולט והאומנת)

קפולט:   כשהחמה שוקעת, טל נוטף;

          אבל על השקיעה של בן אחי

          נִתַּך [/ ניגר] מבול. מה את, מרזב, ילדה?

          דמעות עדיין? שטפון נצחי

          בגוף קטנטן אחד? את מתחזה

          לרפסודה, ים, וגם רוח; כי

          עינייך, שנקרא להן "הים",

          הן רק גאות ושטף של דמעות;

          הרפסודה - גופך, ששט במֵי

          המלח; הרוחות הן גניחותייך;

          והן נאבקות עם הדמעות,

          והדמעות איתן, עד שאם לא

          יגיע רגע רוגע ירסקו

          את כל גופך סְחוּף הסופה. נו מה,

          אשה, מסרת לה את החלטתנו?

גברת קפולט: היא לא רוצה, מסרה לך חן-חן. 

          שתתחתן בקבר, הטפשה.

קפולט:   שניה, תלכי אתי לאט, תלכי

          אתי לאט, אשה. איך לא רוצה?

          היא לא מודה לנו? היא לא גאה?

          היא לא מודה למזלה, חסרת

          כל ערך שכמותה, שדגנו לה

          אדון כל כך נכבד בתור חתן?

ג'ולייטה: גאה לא, אך מודה. לא יכולה

          להיות גאה במה שאני שונאת,

          אבל מודה גם על דבר שנוא

          אם נעשה מאהבה.

קפולט:                           איך, איך,

          איך, איך? מה פּילְסוּפֵי

          ההגיון האלה, אה? "גאה",

          "מודה" ו"לא מודה" ו"לא גאה",

          הגברת פרימדונה? אל תודי

          לי שום תודותִים, אל תגאווי

          לי גאוֹותים, רק שמני לך את

          המִפְרקים המשובחים שלך

          לקראת יום חמישי ללכת אל

          הכנסייה עם פאריס, כי אם לא

          אני אגרור אותך לשם בְּסַד.

          תלכי, גוויה בלי דם, טפו, עלוקה!

          פרצוף של נר כבוי!

גברת קפולט:                      מספיק, מספיק

            כבר, השתגעת?

ג'ולייטה:                             אבא טוב, אני

          על הברכיים מתחננת, שמע

          אותי בסבלנות מלה אחת.

קפולט:   תמותי, עלוקה קטנה, חלאת

          חוצפה! אני אגיד לך מה: תלכי

          לכנסייה יום חמישי, אם לא

          אַת לא תראי את הפנים שלי

          יותר. אל תדברי, אל תעני

          לי. מגרד לי כבר באצבעות.

          אשה, חשבנו: זו ברכה שאלוהים

          נתן לנו בת יחידה, את זאת;

          עכשיו ברור שהאחת הזאת

          אחת יותר מדי, וזו קללה

          שהיא שלנו. שהיא תתפגר,

          פרוצה!

אומנת:                    ברכה על נשמתה, אמן:

          זה עוול ככה ללכלך עליה. 

קפולט:  אה, כן, הוגת דעות? סתמי ת'פה!

          גברת תרבות, תלכי תתקשקשי

          עם הרכלניות שלך!

אומנת:                           מה כבר

          אמרתי -

קפולט:                  בוקר טוב ומבורך!

אומנת:   אסור כבר לדבר?

קפולט:                          שתקי, טפשה,

          שלשול מלמול, את הדרשות שלך

          תטיפי במטבח בין הסירים,

          פה לא צריך אותן!

גברת קפולט:                     אתה מדי

          רותח -

קפולט:               בבשר של ישו, זה

          מטריף אותי!

          יום, לילה, כל שעה, חול, חג, בזמן

          מלאכה, עת פנאי, לבד או בחברה,

          דאגְתי רק איך לשדך אותה;

          וכשאני משיג סוף סוף אדון

          מבית טוב, עם נכסים, צעיר

          ומיוחס, מלא, כמו שאומרים,

          כל טוּב, בנוי כמו גבר למופת,

          אז שתבוא לי מין סחבה טפשה,

          בובונת מייללת זבת-אף,

          שתענה כשהמזל נוחת

          עליה  "לא, לא מתחתנת", "לא

          אוהבת", "צעירה מדי", "תסלח

          לי בבקשה". לא תתחתני - אוהו

          אני אסלח לך: איפה שתרצי

          תלחכי, אצלי לא תדרכי עוד.

          שמעת טוב? תשקלי לך טוב. אני

          אף פעם לא צוחק. יום חמישי

          קרוב, הקשיבי ללבך: אם את

          שלי, אתן אותך לידידי.

          אם לא, שתִתָּלי, שתרעבי,

          פשטי יד ותמותי ברחוב,

          כי חי נפשי, אף פעם לא אכיר בך,

          ושום דבר שיש לי לא יועיל לך.

          מילה שלי. חשבי טוב. לא אחזור בי.

          (יוצא)

ג'ולייטה:  אין שום חמלה בין עננים אשר

          תראה את תהומות הכאב שלי?

          הו אמא מותק, אל תפקירי את

          בתך, דחי את החתונה הזאת

          בחודש, בשבוע, או, אם לא,

          הציעי לי מיטת כלולות בַּכּוּך

          שבו טיבאלט שוכב.

גברת קפולט:                      אל תדברי

          אתי, כי לא אגיד מילה. עשי

          מה שתרצי, אני איתך גמרתי.

          (יוצאת)

ג'ולייטה:  הוי אלוהים, אומנת, איך אפשר

          למנוע זאת, איך? בעלי פה על

          הארץ, ונדרִי שמימי. כיצד

          ישוב הנדר ארצה אלא אם

          ישלח אותו הבעל ממרום        

          ויסתלק מארץ? נחמי

          אותי, תני לי עצה. איזה אסון,

          שהשמיים מגייסים צבאות

          מול מטרה כזאת רכה כמוני.

          מה את אומרת? אין לך אף מילה

          שמחה? קצת נחמה, אומנת.

אומנת:                                      הנה:    [/ קחי:]

          רומאו מגורש, ונתערב

          על מה שאת רוצה - הוא לא יעיז

          לחזור אף פעם ולדרוש אותך;

          ואם כן, רק בסתר, בגניבה.

          אז אם זה המצב, לדעתי

          הכי טוב תתחתני עם הרוזן.

          אח, הוא פשוט מקסים.

          רומאו לידו סמרטוט כלים.

          לנשר, גברת, אין עין חדה,

          יפה וירוקה כמו שיש לפאריס.

          שרפי אותי, לדעתי את בת

          מזל, שידוך ב' הוא הרבה יותר

          מוצלח מא'; גם אם לא, א'

          שלך הוא מת, על כל פנים יותר

          טוב שימות במקום לחיות מבלי

          להשתמש בך.

ג'ולייטה:  את מדברת מהלב?

אומנת:                               וגם

          מהנשמה, או שיישרפו שניהם.

ג'ולייטה:  אמן.

אומנת:    מה?

ג'ולייטה:  טוב, את הבאת לי נחמה גדולה.

          לכי אמרי לאמא שאני

          הולכת, כי הרגזתי את אבי,

          לתא של הנזיר לורנצו כדי

          להתוודות ושימחל לי.

אומנת:                               טוב

          מאד, ואת נוהגת בחוכמה.

          (יוצאת)

ג'ולייטה: שטן עתיק! מכשפה בת שד!

          מה חטא נורא יותר: לרצות שכך

          אפר שבועה, או להשמיץ את איש

          חיי באותה לשון שהיללה

         אותו עד השמיים אלף פעם?

          לכי, יועצת, את ונשמתי

         מכאן והלאה נפרדים לנצח.

          אל הנזיר. ואם הכל יאבד,

         יש לי מספיק כוחות למות לבד.

       (יוצאת)


< אחורה הדפסת הטקסט רומאו וג'ולייטה - קווארטו 2 ("הטוב") - מערכה 3, תמונה 5 קדימה >