< אחורה | רומאו וג'ולייטה - קווארטו 2 ("הטוב") - מערכה 3, תמונה 3 | קדימה > |
נכנסים הנזיר לורנצו ורומאו.
לורנצו: רומאו, הֵנה, הֵנה, בוא, איש פחד.
המצוקה התאהבה בך,
והתחתנת עם הפורענות.
רומאו: פאדרה, מה הבשורות? מה הנסיך
גזר? ואיזה צער שאיני
מכיר רוצה ללחוץ לי יד?
לורנצו: אתה
מוּכּר מדי, בן, בחברת צרות
מרות. אני מביא את גזר הדין
של הנסיך.
רומאו: זה דין פחות חמור
מיום הדין?
לורנצו: משפט יותר עדין
שִחרר אל האוויר: לא מות הגוף
אלא גירוש הגוף.
רומאו: גירוש? רחם
עלי, אמור לי מוות; לַגלוּת
מראה מפיל אימה יותר, הרבה
יותר, ממוות. אל תגיד גירוש.
לורנצו: פה מוורונה אתה מגורש.
הבלג, כי העולם עצום ורב.
רומאו: אין שום עולם אחרי חומות וורונה,
רק רִיק, עינוי ותופת. המגורש
מכאן הוא מגורש מן העולם,
והגלות מן העולם היא מוות.
אז מגורש הוא שם נרדף למוות.
אתה קורא למוות "מגורש"
וכך מנחית עלי גרזן זהב
ומחייך כשנערף ראשי.
לורנצו: הו חטא טמא, כפיות טובה גסה.
על פשעך החוק דורש דין מוות,
אך הנסיך, נדיב, לטובתך,
הסיט הצידה את החוק, הפך
מילה שחורה זו, "מוות" לגירוש.
זה חסד, ואתה אינך רואה זאת.
רומאו: עינוי, לא חסד. גן-העדן פה הוא,
כי פה ג'ולייטה חיה; כל חתול,
כלב, עכבר קטן, שרץ בזוי,
חיים פה בגן-עדן, רשאים
להתבונן בה, אך רומאו לא.
גם בזבובי פגרים חיים יותר
כבוד, עמדה וערך מברומאו.
להם מותר לתפוס את פלא צְחור
ידה, לגנוב ברכה שמימית מזוג
שפתיה של ג'ולייטה, שתסמיק
כשהן נושקות גם זו לזו. אבל
רומאו לא רשאי, הוא מגורש.
לזבוב מותר, רומאו מיותר.
[/ הזבוב ישמח, אני מושלך כמו זבוב.]
הוא בן-חורין, אני לא. מגורש.
ואתה אומר גלות איננה מוות?
אין לך תערובת רעל, שום
גרזן מושחז, כלי מוות פתאומי,
אכזר כשם שיהיה, רק "מגורש"
כדי להרגני? מגורש? נזיר,
זאת המילה של ארורים בשְאוֹל;
צרחות נלוות לה. איך היה לך
לב, כאיש אלוהים, כמוודה,
מוחל על חטא, חבר מוצהר שלי,
לרמוס, לשחוט אותי עם "מגורש"?
לורנצו: איש מטורף, הקשב לי רגע.
רומאו: הו,
אתה רק תדבר שוב על גירוש.
לורנצו: אתן לך שריון מול המילה
הזאת, חלב מתוק לפגע רע,
הפילוסופיה, אשר תנחם
גם את המגורש.
רומאו: שוב "מגורש"?
שתישרף הפילוסופיה. אם
הפילוסופיה לא יכולה לברוא
ג'ולייטה, לעקור עיר, לבטל
משפט נסיך, היא לא עוזרת, היא
סתם עקרה. אל תדבר עוד.
לורנצו: הו,
למטורפים, אני רואה, אין אוזן.
רומאו: איך תהיה, כשלחכמים אין עין?
לורנצו: תן לי לדון אתך במצבך.
רומאו: אל תדבר על מה שאתה לא
מרגיש. אילו היית איש צעיר
כמותי, ג'ולייטה אהובה שלך,
נשוי שעה בלבד, הורג את טיבאלט,
אוהב כמותי ומגורש כמותי,
כן, אז יכולת לדבר, כן, אז
יכולת גם לתלוש את שערך
ולהתמוטט ארצה כמותי עכשיו,
למדוד בור קבר שעוד לא נחפר.
(האומנת דופקת בדלת)
לורנצו: דופקים שם, קום. רומאו, תתחבא.
רומאו: לא מתחבא, אלא אם הבל-פה
של אנחות מלב שבור יסתיר
אותי כמו ערפל. (דפיקות)
לורנצו: שמע איך דופקים. -
מי שם? - רומאו, קום, הם יעצרו
אותך. - שניה. - קום.
אומנת (בחוץ): עזאזל!... (דופקת)
לורנצו: רוץ אל
חדר העבודה שלי. - כבר, כבר. -
אח, אלוהים, מה הטמטום הזה? -
אני בא, אני בא. (דפיקות) מי זה דופק
ככה? מאיפה? מה אתם רוצים?
אומנת (בחוץ): תכניס אותי ואז תדע: אני
מגברת ג'ולייטה.
לורנצו: אז שלום רב.
(נכנסת האומנת)
אומנת: נזיר קדוש, תגיד לי, איי נזיר
קדוש, איפה הגבר של גברתי?
איפה רומאו?
לורנצו: על הארץ שם,
שכור מדמעותיו שלו.
אומנת: אוי הוא
ממש מקרה כמו גברתי, ממש
אותו מקרה שלה. איי זאת אחווה
של דִכְּאונים, חורבן כואב הלב.
שוכבת ככה בדיוק, גועה
לה מייבבת, מייבבת לה
גועה. עמוד, עמוד, עמוד לך
כמו גבר, אה? לכבוד ג'ולייטה, קום,
עמוד, זקוּף. מה אתה מתקפל
בַּחוֹר, בּחוּר?
רומאו: אומנת -
אומנת: איי, אדון,
אדון, המוות זה הסוף סופית.
רומאו: אמרת ג'ולייטה? מה שלומה? היא לא
אומרת שאני רב-מרצחים,
עכשיו כשהכתמתי את ילדוּת
אושרנו בדם מדמה? איפה
היא? איך היא? מה אומרת הכלה
על הקללה?
אומנת: אה, לא אומרת, רק
בוכה, אדון, בוכה, על המיטה
נופלת, פתאום קמה, וקוראת
"טיבאלט", זועקת "הו רומאו", אז
נופלת שוב.
רומאו: כאילו שהשם
הזה נפלט מקנה רובה דמים
והוא קטל אותה, כמו שהיד
הארורה של שֵם זה שחטה
את שאֵר בשרה. נזיר, אמור לי, רק
אמור באיזה חלק מזוהם
באנטומיה חי לו שמי,
אשמיד את המשכן המתועב.
לורנצו: עצור את זרוע היאוש. אתה
לא גבר? צלמך זועק שכן:
אך הדמעות שלך דמעות אשה,
ומעשי השגעון הם של
חיה ללא תבונה. אשה פְּראית
שמתפארת בדמות גבר, פר
פרוע בדמות גבר ואשה!
אתה מדהים אותי. באדוניי,
נראית מאוזן יותר במזג.
שפכת את דם טיבאלט - אז תשפוך
גם את דמך? תרצח את גברתך
שנשימתך חיֶיהָ בפשעים
מקוללים לעצמך? למה
אתה יורק על לידתך, ועל
שמיים ועל ארץ? הן שלושתם -
לידה, שמיים, ארץ - אוּחֲדוּ
בך בבת-אחת; כל זה תפרום
בבת-אחת? בושה, בושה, אתה
יורק על צלמך, אהבתך
ושכלך אם כמו מין משכונאי
לא תנצל את אוצרך ולא
תחגוג בצלמך, אהבתך
ושכלך. אז צלמך הוא רק
דמות שעווה ריקה מאומץ גבר;
אהבתך שקר חלול אשר
רוצח את האהבה אשר
נשבעת לטפח; שכלך,
כתר הצלם והאהבה,
מושחת באשמתם, אם כחייל
טירון אתה מדליק אבק שריפה
כמו גולם, ובמקום להתגונן
קוטע בידך את איבריך.
קום, בן-אדם! ג'ולייטה שלך חיה,
זו שלמענה אתה כמעט
גוועת לא מזמן: זאת קרן אור.
טיבאלט בא להרוג אותך? - אתה
שחטת אותו. זאת קרן אור.
החוק, במקום דין מוות, התרצה,
המיר זאת בגלות: זאת קרן אור.
צרור של ברכות נחת לו על גבך,
שמחה בבגד חג חגה סביבך
ומחזרת; אבל כמו ילדה
לא מחונכת ועם מצב-רוח
אתה מוציא לשון למזלך
ואהבתך. שים לב, שים לב,
מי שנוהג כך מת אומלל. תלך
כבר אל אהובתך כפי שנקבע,
טפס שם אל חדרה ותנחם
אותה. אך היזהר, אל תתעכב
עד שיוצב משמר הלילה, כי
אז לא תוכל לצאת למנטובה,
שבה תשהה עד שנמצא עיתוי
כדי להכריז בו על נישואיכם,
ולפייס בין משפחותיכם,
לפנות אל הנסיך למחילה
ולהחזירך בקול תרועה רמה
פי אלף אלפים מן הקינות
איתן יצאת. רוצי ראשונה,
אומנת, תדרשי בשלום גברתך
בשמי, בקשי אותה שתזרז
את בני הבית שילכו לישון,
הם בודאי בין כך תשושים מאֵבֶל. [/ מצער.]
רומאו בא.
אומנת: איי אדוניי, הייתי יכולה
להישאר פה כל הלילה, רק
לשמוע עוד ועוד. אח, השכלה
זה משהו! אדון, אני אגיד
לגברת שאתה מגיע.
רומאו: כן,
ותבקשי מן המתוקה שלי
שתתכונן לנזוף.
אומנת: הנה, אדון,
טבעת שבקשה לתת, אדון.
טוב, תזדרז, כבר מאוחר נורא.
(האומנת יוצאת)
רומאו: איך כל זה מחיה בי נחמה.
לורנצו: לשם, ולילה טוב. ובזה תלוי
הכל: חמוק לפני שהמשמר
יוצב, או ברח מכאן עד הזריחה,
מוסווה; חנה במנטובה. אמצא
את המשרת שלך, הוא יעדכן
אותך בכל התפתחות לטובתך פה.
תן יד; אין זמן. שלום, ולילה טוב.
רומאו: שמחת שמחות קוראת לי, כי אחרת
פרידת בזק ממך היתה אותי שוברת.
שלום.
(יוצאים)
< אחורה | רומאו וג'ולייטה - קווארטו 2 ("הטוב") - מערכה 3, תמונה 3 | קדימה > |