שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט רומאו וג'ולייטה - קווארטו 2 ("הטוב") - מערכה 3, תמונה 2 קדימה >

נכנסת ג'ולייטה לבדה.

 

ג'ולייטה:  לדהור, סוסי אש, טוסו אל מעון

          הלילה של השמש: שיצליף

          בכם רַכָּב פרוע מערבה

          ולילה מעונן יבוא מייד.

          פרוש וילונות כבדים, ליל אהבים,

          שיתעוורו עיני השודדים

          ויזנק רומאו לַזרועות

          האלה לא נשמע ולא נראֶה. 

          כי אוהבים רואים לְאור יופיים 

          בלבד איך לערוך את פולחני

          אהבתם, ואם האהבה

          עיוורת, אז הולם אותה הלילה. 

          בואי, גברת לילה לבושה שחורים,

          כִּבְדת-ראש, חסודה, בואי ולַמְדִי

          אותי איך להפסיד בכדי לזכות

          וּלְנצח בְּמשחק על זוג

          בתולים לא מוכתמים; כסי בשחור

          בדייך את הדם שמפרפר 

          לי בלחיים, עד שאהבה

          נכלמת תאזור חוצפה לומר

          שמעשה האהבה הוא תום

          צרוּף. בוא, לילה, בוא רומאו, בוא,

          אור יום בלילה, כי אתה נח על

          כנפי הלילה צח משלג זך

          על גב עורב. בוא, לילה רך, לילה

          אוהב וּשְחור-גבות, בוא, תן לי את

         רומאו, לי, וכשאגווע למוּת

          פוצץ אותו לכוכבים קטנים,

          והוא יצבע את השמיים כדי

         שהעולם כולו יאהב רק לילה

          ולא יסגוד לשמש המסנוור.

          קניתי את היכל האהבה

          אבל לא באתי בשעריו; נקנֵיתי

          אך הקונה לא נהנה עדיין.

          כמה מַלְאֶה היום הזה, ממש

          כמו לילה טרם נֶשֶף לילדון

          קְצר-רוח שקיבל בגד חדש

         שעוד אסור ללבוש. - או, האומנת!

       (נכנסת האומנת עם חבלים)

          עִם חדשות; כל פה שרק אומר             

          את שם רומאו מדבר שפת קודש.   

                       [/ עם חדשות; לשון שרק תאמר

                              / את שם רומאו היא לשון הקודש.]

          מה החדשות, אומנת? מה זה שם,

          החבלים, כפי שציווה רומאו?

אומנת:  כן, חֶבל חבלים.

ג'ולייטה: מה יש? למה את מניפה ידיים?

אומנת:  איי יום שחור! הוא מת, הוא מת, הוא מת.

          אין ישועה, גברת, אין ישועה!

          אוי לנו, הוא הלך נרצח, הוא מת.

ג'ולייטה:  מה, השמיים נקמנים כל כך?

אומנת:  רומאו כן, לא השמיים. הו

          רומאו, רומאו, מי היה חושב

          שזה רומאו?

ג'וליה:                     למה לייסר

         אותי לעזאזל? עינוי כזה

          צורחים בגיהינום. רומאו שֹם

          קץ לחייו? אם רק תגידי "הן",        

          אז הברה בודדת,  "הן", תקטול                

          מהר יותר מקוברה מפלצתי. 

          עני לי "הן" ואין אני לי, אין,

          אם נעצמה עינו והוא אינו

          עני לי "הן" - או "לאו". אל תְעני,

          חרצי את דין אושרי או יגוני.

אומנת:  ראיתי את הפצע, בעינַי

          ראיתי, אלוהים ישמור, פה על

          חזה גברי. גווייה-כואב-הלב,

          גווייה של דם כואב-הלב, חיוור,

          חיוור כמו אפר וְמָרוח דם,

          ים דם קרוש, איבדתי הכרה

          רק מלראות.

ג'ולייטה:                   שיישבר לבי,

          לב מרוּשש, בוא הישבר מייד.

          עיניים, לצינוק, לא עוד אור חופש.

          רד אל עפר, גוש של עפר, ודום.

          אתה וגוף רומאו, לפותים,

          תכבידו על אותו ארון מתים. 

אומנת:  הו טיבאלט, טיבאלט, החבר הכי

          טוב שהיה לי! טיבאלט, איש אדיב,

          אציל, ישר, איי שאני אחיה

          לראות שאתה מת!

ג'ולייטה:                          מה זה, סוּפה

          נגד סוּפה? רומאו נהרג?

          וטיבאלט מת? גם דודני, יקר

          שלי, גם אדוני, יקר ממנו?

          אז שיתקע שופר: הגיע  יום

          הדין, כי מי חי אם הלכו שני אלה?

אומנת:   טיבאלט הלך, רומאו מגורש,

          רומאו שרצח אותו גורש.

ג'ולייטה: לא! יד רומאו שפכה דם של טיבאלט?

אומנת:  שפכה, שפכה, ארור היום, שפכה.

ג'ולייטה: הו לב נחש חבוי בתוך פני פרח.

          איזה דרקון חי במערה יפה

          כל כך? עריץ מקסים, שד מלאכי,

          עורב בדמות יונה, זאב רעב

          בכסות של כבש, תוכן מטונף

         בתוך צורה שמימית, הפוּך בּכּל

          מכל מה שנראית, כן, קדוש

          ארור, נבל צדיק. למה ברא

          הטבע גיהינום אם הוא גידל

          נשמת שד בגן-עדן בן-תמותה,

          בתוך בשר כל כך מתוק? היה

          אי פעם ספר מתועב בתוך

          כריכה כה נהדרת? איך מִרְמה

          שוכנת בארמון נשגב!

אומנת:                              אין שום

          מוסר, אין תום, אין יושר בגברים.

          כולם נוכלים, כולם שוברי שבועות,

          כולם ריקים, כולם סתם רמאים.

          אח, איפה העוזר שלי? דחוּף

          צריכה איזה בקבוק! האסונות

          האלה, הצרות והבכיות

          האלה מזקינות אותי. בושה

          תשב על ראש רומאו!

ג'ולייטה:                               יבלות

          על לשונך על משאלה כזאת.

          הוא לא נולד לשום בושה; ועל

          מצחו בושה תבוֹש לשבת, כי

          זה כס בו הכבוד מוֹלך לבד,

          שליט ריבון. אח, איזו בהמה

         הייתי להשמיץ אותו!

אומנת:                           תאמרי

          טובות עוד על רוצח בן-דודך?

ג'ולייטה:  מה ,שאכפיש את בעלי? מסכן

          שלי, לְשון מי תלטף עוד את

          שמך אם אשתך-מזה-שלוש-

          שעות רמסה אותו? אבל, רשע,

          למה הרגת לי את בן-דודי?

          אה, בן-הדוד-רשע היה הורג

          את בעלי. אחורה פנו, דמעות

          טפשות, אחורה אל מקור השטף;

            טיפות אשר שמורות רק ליגון

          בטעותכן הקדשתן לְשמחה.

          הן בעלי, שטיבאלט בא לקטול,

          עוד חי, וטיבאלט מת במקום לקטול

          את בעלי. זו נחמה, אז מה

          לי לייבב? היתה איזו מילה,

         רעה אף ממות טיבאלט, שרצחה

         אותי. אשמח למחוק אותה. אך היא

          כרוכה בזכרוני כמו כתם חטא

          בלב פושעים. טיבאלט מת ורומאו -   

          הוא "מגורש".  ה"מגורש" הזה,

          מילה אחת זו, "מגורש", תרצח

          אלפיים טיבאלטים. מות טיבאלט הוא

          אסון מספיק; או, אם יגון אוהב

          חברה והוא צריך עוד אסונות,

          אחים-לנשק, למה כשאמרה

          פה "טיבאלט מת" לא הצטרפו לזה

          "אביך", "אמך", יותר, שניהם, כי אז

          היה מקום לאבל מקובל?            

          אך לא, חֵיל המאסף אחרי מות טיבאלט -

          "רומאו מגורש". מילה כזאת

          היא אבא, אמא, טיבאלט, ורומאו,

          וגם ג'ולייטה הרוגים כולם,

          מתים כולם. "רומאו מגורש",

          אין סוף ואין מידה, שיעור וגבול

          לַמוות במילה אחת קטנה,

          מלים לא יבטאו את יגונה.

          איפה אבי, איפה אמי, אומנת?

אומנת:   בוכים ומייללים על גוויית טיבאלט.

          תלכי לשם? אני אביא אותך.

ג'ולייטה: שוטפים פִּצְעוֹ בִּבְכי? הוא יתנקה

          כשעל גירוש רומאו עוד אבכה.

          קחי את החבלים. הו אומללים,

          האיש הוגלה, ואנו חבולים.

          למיטתי נועדתם כמסילה,

          אבל אמות כאלמנה בתולה.

          בערש הכלולות, עם חֲבָלַי,

          המוות יבתק את בתולַי.

אומנת:  את רוצי לחדרך. אמצא לך את

          רומאו לנחם אותך, אני

          יודעת איפה הוא. תקשיבי לי,

          רומאו יהיה אתך הלילה.

          אני יוצאת אליו, הוא מסתתר

          אצל לורנצו.

ג'ולייטה:                   אח, מצאי אותו.

          תני לאביר שלי טבעת זו,

          ושיבוא להיפרד לעד.

            (יוצאות)


< אחורה הדפסת הטקסט רומאו וג'ולייטה - קווארטו 2 ("הטוב") - מערכה 3, תמונה 2 קדימה >