| < אחורה |  רומאו וג'ולייטה - קווארטו 2 ("הטוב") -
מערכה 3, תמונה 1 |
קדימה > |
נכנסים מרקוציו, בנבוליו ועוד.
בנבוליו: בבקשה, מרקוציו, בוא נפרוש. היום
הוא חם, הקפולטים ברחובות.
אם ניפגש תפרוץ תיגרה. החום
הזה מדליק כל דם בשגעון.
מרקוציו: אתה כמו זה שאיך שהוא נכנס לְבית-בירה זורק לי את החרב שלו על השולחן ואומר, "שלא יהיה בךְ צורך", ועד שהכוס השניה מתחילה לפעול מזרגג את המוזג, כשבאמת אין צורך.
בנבוליו: אני אחד כזה?
מרקוציו: בחייך, אתה חמום-מוח יותר מכל חם-מזג באיטליה, מתפרע כמו מטורף, וטורף כמו מופרע.
בנבוליו: לא פחות ולא יותר!
מרקוציו: לא, אם היה אחד כזה יותר, אז לא היה יותר כבר אף אחד, כי אחד היה הורג את השני. אתה - מה, אתה תריב עם בן-אדם שיש לו בזקן שערה אחת יותר או פחות מלְךָ; אתה תריב עם בן-אדם על זה שהוא פיצח אגוזים, רק בגלל שלך יש עיניים ערמונים. איזו עין חוץ מכזאת-מין-עין תבלוש לצוד מין מריבה כזאת? הראש שלך מלא מריבות כמו שבֵּיצה מלאה בחלמון, למרות שחטפת בראש חבטות כמו חביתה בגלל המריבות. אתה רבת עם בן-אדם שהשתעל ברחוב, כי הוא העיר את הכלב שלך שנמנם בשמש. מה, לא גזרת חייט אחד לקרעים כי הוא לבש את אופנת האביב בסוף החורף? ועם אחר כי הוא קשר שרוך ישן לנעליים חדשות? ואתה מטיף לי נגד מריבות!
בנבוליו: אם אני הייתי שש לְריב כמוך, כל אחד היה קונה אחוז מהחיים שלי, ותוך שעה מרוויח מאה אחוז נטו.
מרקוציו: גם אתה, ברוטו? נטו זר שכמוך!
(נכנסים טיבאלט, פטרוקיו ואחרים)
בנבוליו: חי ראשי, הנה באים הקפולטים.
מרקוציו: חי סולייתי, לא אכפת לי.
טיבאלט: בואו אתי, כי אדבר איתם.
שלום, מילה עם מישהו מכם.
מרקוציו: מה, רק מילה עם רק מישהו? תכפיל את זה עם משהו, תעשה מזה מילה ומהלומה.
טיבאלט: תמצא אותי מוכן ומזומן לזה, אדון, אם תיתן לי הזדמנות.
מרקוציו: אתה לא יכול לקחת איזו הזדמנות בלי שיתנו לך?
טיבאלט: מרקוציו, אתה מסתופף בלהקת רומאו.
מרקוציו: בְּלהקת? מה, אתה עושה מאיתנו זמרים? אם אתה מלהק אותנו להזדמר, תראה שתשמע צלילים מאד צורמים. הנה קשת הכינור שלי, הנה מה שירקיד אותך. להקה, טפו!
בנבוליו: פה זה רחוב ראשי. או שנמצא
פינה פרטית, או שנדון בְּקוֹר
בִּטענות כל צד, או נתפזר,
כי כאן כל עין מסתכלת בנו.
מרקוציו: עין נוצרה לראות. שיסתכלו.
אני לא זז לכבוד אף איש אני.
(נכנס רומאו)
טיבאלט: כל טוב, אדון. הנה האיש שלי.
מרקוציו: שלך? הוא לא אוּיַש בין אנשיך.
תצא לקרב - כן, הוא יבוא, כמו אש,
ואז כבודו ירגיש מי זה האיש.
טיבאלט: רומאו, לאהבתי לך
יש רק ביטוי אחד: אתה חלאה.
רומאו: טיבאלט, סיבות שיש לי לאהוב
אותך תמחלנה על עלבון ברכה
כזאת. חלאה אני לא. אז שלום,
ברור לי שאינך מכיר אותי.
טיבאלט: ילד, העוול שעשית לי
לא יימחל, אז תסתובב ושלוף.
רומאו: נשבע שלא עשיתי לך עוול,
אני אוהב אותך יותר מכפי
שתנחש עד שתדע על מה.
אז, קפולט, שם שיקר לי כמו
שלי, תנוח דעתך.
מרקוציו: חרפה,
כניעה פושרת, בזיון! תמחק
אותה החרב בנגיחה סטאקאטו!
טיבאלט, תופס עכברושים, 'תה בא
לרקוד כבר?
טיבאלט: מה אתה רוצה ממני?
מרקוציו: מלך החתולים, רק את אחת מתשע הנשמות שלך, שאני אוציא לה את הנשמה, ואחר כך, כשנראה איך תתנהג, אטלטל את יתר השמונה. אתה מוכן למשוך כבר את החרב שלך באוזן? תזדרז, אחרת החרב שלי תתלוש לך את האוזניים לפני שהיא תהיה בחוץ.
טיבאלט: אני לרשותך.
(הם נלחמים)
רומאו: מרקוציו, יקירי, בלי חרב.
מרקוציו: בוא, אדוני, תרביץ קונצ'רטו.
רומאו: בנבוליו, שלוף, נטרל אותם מנשק.
די, די, בושה, מספיק להשתולל.
טיבאלט, מרקוציו, הנסיך אסר
להתקוטט כך ברחובות ורונה.
טיבאלט, עצור! מרקוציו!
(טיבאלט מתחת לזרועו של רומאו נועץ חרב במרקוציו.
יוצאים טיבאלט עם מלוויו)
מרקוציו: אני פצוע.
קללה על שני הבתים שלכם ביחד.
אני גמור. מה, הוא הלך ולא
חטף כלום?
בנבוליו: מה, אתה פצוע?
מרקוציו: כן, כן, שריטה, שריטה, אך שמע לי, היא
תספיק. איפה המשרת שלי?
קרא לרופא, בן-כלב.
(יוצא המשרת)
רומאו: אומץ, בן-
אדם. הפצע בטח לא נורא.
מרקוציו: לא, הוא לא עמוק כמו באר, ולא רחב כמו דלת כנסיה, אבל הוא יספיק, הוא יעשה ת'עבודה. חפשו אותי מחר בבוקר ותמצאו אותי פרצוף של לוויות. הפִּלְפּל שדחפו לי, שכה אני אמות, חריף מדי לעולם הזה. קללה על שני הבתים שלכם ביחד. אח כולרה, כלב, עכברוש, עכבר, חתול, לשרוט בן-אדם למוות! משתחצן טינופת מנוול שנלחם לפי ספר חשבון - למה לכל השדים נדחפת בינינו? נפצעתי תחת הזרוע שלך.
רומאו: רציתי לעזור. [/ הכל מכוונה טובה.]
מרקוציו: בנבוליו, קח אותי לאיזה בית,
או שאתעלף. קללה על הבתים
שלכם ביחד. הם עשו אותי
בְּשר תולעים. חטפתי, וחזק -
הבתים שלכם!
(יוצאים כולם חוץ מרומאו)
רומאו: האיש הזה, קרוב של הדוכס,
חבר שלי, נפצע למוות פה
למעני: ושמי הטוב מוכפש
בפה של טיבאלט - טיבאלט ששעה
הוא שאר-בשר שלי. ג'ולייטה, אוה,
מלאך, יופייך עשה אותי אשה,
והוא המיס בי את פלדת האומץ.
(נכנס בנבוליו)
בנבוליו: רומאו, איי, רומאו, מרקוציו מת.
עלתה לעננים הנשמה
שבטרם עת לאדמה פה בָּזָה.
רומאו: זה יום שְחור שמבשר ימים שחורים.
מבוא מר שישלימו אחרים.
(נכנס טיבאלט)
בנבוליו: הנה טיבאלט חוזר, כולו רותח.
רומאו: מרקוציו מת, וזה בא מנצח.
כבוד ופייסנות לעזאזל,
רק זעם-אש יוביל אותי עכשיו.
קראת לי "חלאה", טיבאלט? זה שב
אליך, כי נִשמת מרקוציו עוד
טרם פרחה רחוק מדי מעל
ראשינו: היא מחכה שתצטרף:
אתה, אני או שנינו חייבים
לבוא אתו.
טיבאלט: אתה, ילדון עלוב
שהסתופפת אתו פה, תלך
אתו לשם.
רומאו: את זה רק זה יקבע.
(הם נלחמים. טיבאלט נופל)
בנבוליו: רומאו, ברח, מהר!
האזרחים באים, וטיבאלט מת.
אל תעמוד המום. אם תיתפס
אז הנסיך יגזור עליך מוות.
קדימה רוץ, מהר!
רומאו: אני שוטה
של המזל.
בנבוליו: מה אתה מתעכב?
(יוצא רומאו. נכנסים אזרחים)
אזרח: לאן ברח זה שהרג פה את
מרקוציו? איפה טיבאלט, הרוצח?
בנבוליו: כאן הוא שוכב.
אזרח: קום, בוא אתי, אדון.
בשם הנסיך, זוהי פקודה, ציית לי.
(נכנסים הנסיך, מונטגיו, קפולט, גברת מונטגיו, גברת קפולט וכולם)
נסיך: איפה הם הפושעים, פותחי הריב?
בנבוליו: נסיך אציל, אני יכול לחשוף
כל פרט מר בסיפור, מראש עד סוף.
הנה מוטל זה שהרג רומאו,
הוא שקטל את שאר-בשרך מרקוציו.
גברת קפולט: טיבאלט, הו, ילד של אחי! בן-אח!
איי בעל, הו נסיך! דם שנשפך!
שלי! נסיך, אם אתה בן-אדם,
את דם מונטגיו שְפוֹך! דם תחת דם!
בן-אח, בן-אח שלי!
נסיך: בנבוליו, מי הצית את הדליקה?
בנבוליו: טיבאלט, שיד רומאו מחקה;
רומאו שדיבר אליו יפה,
ביקש אותו לחשוב כמה הריב
תפל, וכמה יעורר את זעמך.
כל זה, אשר בוטא בעדינות,
שלוות מבט ושפל ברך לא
פייס את החרון המשתולל
של טיבאלט, החֵרֵש לִדְבר שלום,
שמסתער עם חוד פלדה על לב
מרקוציו האמיץ: וזה, חם לא
פחות, מפנה אֵימת חוד אל החוד;
בבוז לוחם הודף ביד אחת
קור מוות, בשנייה דוחף אותו
על טיבאלט, שמשיב לו בגמישות.
רומאו רק צועק "די, חברים!
הפרידו, חברים!" וזרועותיו,
זריזות מלשונו, הולמות לזרוק
את כלי נשקם, ורץ לחצוץ בינם;
תחת זרועו דקירה זדונית של טיבאלט
פגעה בחיי מרקוציו הנועז;
טיבאלט ברח; אבל מהר חזר
לקראת רומאו, אשר רק עכשיו
נולדה בו נקמה; הם עטו כמו
ברק, כי לא הספקתי להפריד
וטיבאלט החסון נפל שחוט.
כשהוא נפל רומאו נס, עזב.
הרוג אותי על כל מילת כזב.
גברת קפולט: הוא בן מונטגיו אז הוא משוחד.
הכל סילוף, שום דבר אמת אחד.
עשרים הרימו יד פה בתגרה,
עשרים נגד אחד! ממש גבורה!
צדק חייב להיות, הוד רוממות:
רומאו שרצח מוכרח למות.
נסיך: קודם הרג זה, ואז זה דקר:
מי ישלם עכשיו בדם יקר?
מונטגיו: רומאו לא. הוא, כחבר, עזר
רק למלא מה שהחוק גזר:
מוות לטיבאלט.
נסיך: פשע, בפירוש.
עונשו המיידי על כך - גירוש.
זה כבר עניין אישי: דם מדמי
שפכתם כאן בטבח בהמי.
אבל הקנס יהיה כה אימתני
שתתאבלו כולכם על אובדני.
אני חרש לתירוצים, תחינות,
דמעות לא יכפרו על עוונות.
חִסכו אותם. רומאו - שייצא.
דינו פה מוות אם הוא יימצא.
את הגופה קחו. וזכרו: רוצחת
היא החמלה שלְרוצחים סולחת.
(יוצאים)
| < אחורה | רומאו וג'ולייטה - קווארטו 2 ("הטוב") -
מערכה 3, תמונה 1 |
קדימה > |