| < אחורה |  רומאו וג'ולייטה - קווארטו 2 ("הטוב") -
מערכה 2, תמונה 4 |
קדימה > |
נכנסים בנבוליו ומרקוציו.
מרקוציו: איפה לעזאזל הרומאו הזה? הוא לא חזר הביתה הלילה?
בנבוליו: לא לבית אבא; המשרת אמר לי.
מרקוציו: הנקבה הזאת, הרוזלין,
חיוורת עם לב-אבן, מענָה
אותו לרוץ כמו מטורף.
בנבוליו: טיבלט,
קרוב של הזקן הקפולט,
שלח איזה מכתב לבית אביו.
מרקוציו: הזמנה לדו-קרב, חותֵם בחיים שלי.
בנבוליו: רומאו ישיב לזה.
מרקוציו: כל בן-אדם יודע כְּתוֹב ישיב למכתב.
בנבוליו: לא, הוא ישיב לאדון המכתב שהוא ישיב לו באבי-אביו.
מרקוציו: אבוי, רומאו מסכן, הוא כבר מת, עין שחורה של נקבה לבנה שיספה אותו סופית, שיר אהבה חתך לו את האוזן, מַפְתח הלב שלו נחצה לחֵצי מהחֵץ של הלץ העיוור עם הקשת; זה בן-אדם לצאת מול טיבלט?
בנבוליו: למה, מי זה טיבלט?
מרקוציו: לא פנתר, יותר! נסיך החתולים! מפקד שמְקפּד בקפְּדנוּת. הוא נלחם כמו זַמָּר - בקצב, נקי ועם רגש: לוקח נשימה, אחת, שתיים - והשלוש בתוך הלב שלך; יודע לשפד כפתור. אָמָּן, אָמָּן, אלוף חד-משמעי בדו-קרב תלת- סטרי. אח, הפּאסאדוֹ שלו בינגו, הקונטרה שלו בּוּבָּה, וה"איי" שלו -
בנבוליו: המה שלו?
מרקוציו: כולרה על הפּוֹזוֹת הפּוֹמְפּוֹזוֹת האלה, הפַלְצָ-לֵיצָנים האלה, מסלסלי הביטויים החדשים. "חרב-חרב זאת, גבר-גבר זה, זונה-זונה זאת!" זה לא ממש מדכדך, סבא, שנפלה עלינו מכת זבובים מוזרים כאלה? בחשנֵי אופנה כאלה? מסיה קֶס-קֶה-סֶה ואדון פרדון, שעומדים על כל פסיק של הסגנון החדיש שהם לא יכולים לשבת כבר על הספסל הישן!... העצמות, העצמות!
(נכנס רומאו)
בנבוליו: הנה בא רומאו, הנה בא רומאו.
מרקוציו: רומאו בלי רוֹם, בלי ראש, כמו דג מלוח מיובש. הו בשר, בשר, איך קוּצצְת עד דג! הוא כבר בשל לשפוך ים חרוזים כמו המלך סַלְמון. שושנת העמקים מול המלכה שלו היתה שוטפת כלים - גם אם, בינינו, החזרן שלה היה חרזן יותר טוב; ונוס מולה ונוס-מינוס, קלאופטרה קליפת-פות-רע, חווה סחבה, והלנה היפה נגיד יפה, אבל לא שווה. סיניור רומאו, בון-ז'ור; הנה לך ברכה צרפתית למִכְנס א-לה-פראנס שלך. תרגיל יפה עשית לנו אתמול בלילה.
רומאו: בוקר טוב לשניכם, איזה תרגיל עשיתי?
מרקוציו: תרגיל החמקנות, אדון, החמקנות, אתה לא תופש?
רומאו: סלח לי, מרקוציו טוב, אבל לחץ עלי עסק כבד, ובמצב כזה אפשר קצת לכופף את קוד ההליכות.
מרקוציו: שמע לי, שכשהעסק לוחץ צריך בלי הליכות לכופף את האגן, מר קודקוד.
רומאו: לָקוֹד קידה?
מרקוציו: זה חוד החידה. חדרת ומצאת.
רומאו: מדריך מהלך להליכות.
מרקוציו: אני? כפתור ופרח של ההליכות.
רומאו: פחות פרח ויותר כפתור.
מרקוציו: טוב!
רומאו: טוב ריח הנעל שלי אם אתה פרח.
מרקוציו: אדוני הנעלה, בלה לך עם הבדיחה עד שתבלה את הנעל, וכשהסוליה תתבלה, תישאר אחרי הבילוי עם בדיחה בלה.
רומאו: בּלָה? בּלוֹן בָּלוּם, בְּלוֹף בן בֹּוֹק, בְּלוֹֹם, דום, בלע ושתוק עם בליל הבְּלָה-בְּלָה-בלה!
מרקוציו: תפריד, בנבוליו-טוב, השכל שלי מתעלף.
רומאו: אלף אותו, אלף אותו לרוץֹ, או שאני אכריז "ניצחתי!"
מרקוציו: לא, אם המוח שלנו יוצא לרדוף ברווזים, אני שחוט; כי לך יש ברווזונות במוח יותר מכל הפרפרים שיש לי בראש. הכנסתי לך עם הברווזונות?
רומאו: לא הכנסת לי והיית מת לְברווזונות.
מרקוציו: אני אנשך לך את האוזן על הבדיחה הזאת.
רומאו: לא, בַּרְבַוָוזְיוֹ, אל תנשוך.
מרקוציו: אתה מפולפל כמו רוטב חמוץ, תפוח מר.
רומאו: זה לא הולך טוב עם ברווזה בדבש?
מרקוציו: הו החידוד שלך נמתח מצימוק מילימטר למשפך ממטרה-ליטר.
רומאו: ואם אמתח את המשפך שלך עד לַברווזה, אתה תהיה ברווז שְפוּך-ברז.
מרקוצי: תגיד עכשיו, זה לא יותר טוב מלגנוח למען אהבה? עכשיו אפשר לדבר אתך, עכשיו אתה רומאו; עכשיו אתה מה שאתה, בצבע ובטבע, כי האהבה הזאת שרק נוזלת-ריר היא ליצן מפגר שמתגלגל מטה-מעלה להסתיר את מקל השוטים שלו באיזה חור.
בנבוליו: עצור פה, עצור פה.
מרקוציו: לעצור את ספור המקל שלי באמצע הדרמה?
בנבוליו: ספור המקל שלך הולך ומתארך.
מרקוציו: טעות: התכוונתי לכווץ אותו, כי כמעט הגעתי עד לעומק הספור ועמדתי כבר להתנפל ולהתקפל.
רומאו: הנה ייבוּא שווה.
(נכנסים האומנת ופייטרו)
מפרש, מפרש!
מרקוציו: שניים, שניים: צינור וסינור.
אומנת: פייטרו!
פייטרו: על המקום.
אומנת: המניפה שלי, פייטרו.
מרקוציו: פייטרו-מותק, להחביא לה את הפרצוף, המניפה יותר יפה.
אומנת: אלוהים יביא לכם בוקר טוב, אדון-סיניורים.
מרקוציו: אלוהים יביא לך ערב טוב, סיניורה-סינור.
אומנת: זה כבר ערב טוב?
מרקוציו: לא פחות, אני אומר לך, כי המחוג החרמן של הזמן נעוץ כבר בְּחוֹרֵי הצהריים.
אומנת: טפו, תתבייש לך, איזה מין איש אתה?
רומאו: איש, גברתי, שאלוהים ברא לחבל בצלמו בעצמו.
אומנת: בחי אלוהים זה טוב מאד, "לחבל בצלמו בעצמו" הוא אומר? אדון-סיניורים, מישהו ממכם יכול להגיד לי איפה אני אמצא את רומאו הצעיר?
רומאו: אני יכול להגיד לך, אבל רומאו הצעיר יהיה יותר זקן כשתמצאי אותו ממה שהיה כשחיפשת אותו: אני הכי צעיר בשם הזה, לצערי.
אומנת: אני שמחה.
מרקוציו: את שמחה לצערו? מצטער בשמחתך!
אומנת: אם אתה זה הוא, אני רוצה אתך איזה ארבע עיניים.
בנבוליו: היא מזמינה אותו להזדמן בארבע שיניים.
מרקוציו: הסיניורה סרסוּרה! סרסוּרה! [/ הסיניורינה סרסורינה! סרסורינה!] הי הופ!
רומאו: מה מצאת?
מרקוציו: לא ממש ארנבת, אדוני, יותר בוא נאמר שאריות של פשטידה, משהו מר, מרוט, חמוץ, מוחמץ, בלי מיץ.
ארנבונת בשלה או תבשיל ארנבה
זה נשנוש משגע ממש.
אך זנזונת זקנה, שפנפנה רקובה,
זה מנה של מנוּש משומש.
רומאו, אתה בא לבית של אביך? נאכל שם ארוחת ערב!
רומאו: אני אצטרף.
מרקוציו: שלום רב לך, עלמה עתיקה, עלמה, אלמָ-נָה, מנה-מנה-אחרונה...
(יוצאים מרקוציו ובנבוליו)
אומנת: תגיד לי בקשה, אדון, מי זה התרנגול עם הפה המלוכלך?
רומאו: זה אדון, אומנת, שאוהב לשמוע את עצמו מדבר, הוא מדבר לו בדקה הרבה, ועומד לו בְּחודש מעט, בדיבורו.
אומנת: אם הוא יפתח נגדי פה, אני אשכיב אותו על ארבע, גם אם הוא היה גבר פי שניים, ועוד עשרים זרגיגים כמוהו. ואם לא אני, אני כבר אמצא מי שישכיב אותו. חתיכת נבלה! אני לא אחת מהפלירטוטיות שלו, אני לא מכנופיית הבּיריוניאדה שלו. - ואתה גם-כן, עומד בצד ומרשה לכל פרחח לשחק אתי איך שמתחשק לו.
פייטרו: אני לא ראיתי אף אחד משחק אתך איך שמתחשק לו. אם הייתי רואה, הייתי שולף 'חת-שתיים את הכלי שלי. תאמיני לי, אני שולף לא פחות מהר מכל אחד אחר, אם אני מריח הזדמנות לריב טוב, והחוק בצד שלי.
אומנת: עכשיו בחי אלוהים אני כל כך מחוממת שכל אבר בגוף שלי משקשק, חתיכת נבלה זה. בבקשה ממך, אדון, מילה: אז כמו שאמרתי לך הגברת הצעירה שלי בקשה ממני לחפש-למצוא אותך. מה שהיא בקשה ממני להגיד אני אשמור לעצמי. אבל קודם תן לי לומר לך, אם אתה מוביל אותה לגן-עדן של שוטים כמו שאומרים, זה התנהגות מהתחת-כל-ביקורת כמו שאומרים; כי הגברת היא צעירה; ולכן, אם אתה מוליך אותה מאחורי האף, זה באמת דבר מכוער לעשות לכל גברת, ותעלול של תולעת.
רומאו: אומנת, מסרי ברכה בשמי לגבירתך אדוניתך: אני מצהיר לך...
אומנת: נשמה טובה, אני אגיד לה את זה, נשבעת, מילה במילה. אדוניי, אדוניי, היא תהיה אשה שמחה.
רומאו: מה תגידי לה, אומנת? את לא מקשיבה לי.
אומנת: אני אגיד לה, אדוני, שאתה מצהיר, שזה כמו שאני מבינה את זה הצעה של ג'נטלמן.
רומאו: בקשי שהיא תמציא תרוץ לבוא אחר הצהריים לוידוי,
ושם בתא של הנזיר לורנצו
תמצא גם כפרה וגם חתן.
קחי, הנה זה על הטרחה שלך.
אומנת: לא, באמת, אדון, אף פרוטה.
רומאו: קדימה, קחי אני אומר.
אומנת: אחר הצהריים? היא תהיה שם.
רומאו: ואת, אומנת יקרה, חכי
מאחורי קיר המנזר, ותוך
שעה יביא לך המשרת שלי
סולם של חבלים, אשר יניף
אותי לראש התורן של אושרי
בלילה בחשאי. שלום, תהיי
נאמנה ואפצה אותך.
שלום, ברכות ממני לגברתך.
אומנת: אח, שתדע רק טוב. תקשיב, אדון.
רומאו: מה יש, אומנת יקרה?
אומנת: המשרת, אפשר לסמוך עליו? [/ המשרת שלך לא פטפטן?]
אומרים: "עם סוד תן את המפתחות
לשניים, ועדיף אחד פחות."
רומאו: מבטיח לך, האיש הזה פלדה.
אומנת: טוב, שמע, גברתי היא מותק של גיברת -
איי אדוניי, כשהיא היתה עוד רק
ציף-ציף פצפון - אה, יש אדון בעיר,
פאריס אחד, שבשמחה היה
מניח ת'סכּוּ"ם שלו עליה;
אבל היא, נשמה טובה, היתה
מעדיפה לראות קרפד, ממש
קרפד, רק לא אותו. אני פה-שם
קצת מרגיזה אותה, אומרת לה
שפאריס הוא גבר יותר שווה,
אבל אז, תאמין לי, היא נהיית
חיוורת - אין סדין כזה בכל
כדור-הארץ האוניברסלי.
רומאו ורימון לא מתחילים
באותו אות?
רומאו: נכון, שניהם ב"ריש".
ררר- ררר! אז מה?
אומנת: אתה ליצן! ררר-ררר זה כלב. "ריש" זה - לא, אני יודעת שזה מתחיל באיזה אות אחר. והיא פיסקה לה מין מותק של פסוק כזה, על איך שאתה והרימונים נראו בארץ, ממש יעשה לך טוב לשמוע את זה.
רומאו: ברכי אותה בשמי.
אומנת: כן, אלף פעם! פייטרו!
פייטרו: על המקום.
אומנת: לפנַי וזריז.
(יוצאים)
| < אחורה | רומאו וג'ולייטה - קווארטו 2 ("הטוב") -
מערכה 2, תמונה 4 |
קדימה > |