| < אחורה |  רומאו וג'ולייטה - קווארטו 2 ("הטוב") -
מערכה 2, תמונה 3 |
קדימה > |
נכנס הנזיר לורנצו, לבדו עם סל.
לורנצו: השחר, מול שמי לילה כְּעוּסים,
שֹוחק ובַמזרח שוזר פסים.
החושך כמו שיכור כושל, מועד,
זז מן השביל שבו היום צועד.
עד שיַפְנה השמש עַיִן אש
לצהול לַיום, טל לילה לייבש,
יש למלא את סל הנצרים
צִמְחֵי חיים-ומוות נדירים.
אמא וְקבר היא האדמה,
אבל הבור שלה הוא גם רחמה;
רחם פורֶה באינסוף של זנים
שמשָדָהּ יונקים וניזונים;
תרופה זו - לכולם היא מועילה,
סגולה זו - רק ליחידי סגולה.
אילו כוחות מזור גדולים טמונים
בשורשים, צמחים ואבנים.
כי אין דבר נקלה, בזוי, נחות
שאין בו טוּב או שמץ של איכות.
וטוֹב, כשמן הטוּב הוא מתרחק,
יבגוד בשורשיו ויימחק.
חסד עלול מחטא להתעקם,
ובמעשים גם חטא גס משתקם.
(נכנס רומאו)
בקרום רך זה של פרח כה רפה
שוכנים ביחד רעל ורופא:
ריחו - יבריא את כל הגוף פתאום,
מטעמו - הלב יפסיק לפעום.
כך שני צבאות של מלכים אויבים
חונים בלב איש כמו בעשבים.
כשהזדון יגבר על החמלה
תולעת ארס את השתיל תבלע.
רומאו: בוקר טוב, פּאדְרֶה.
לורנצו: בֶּנֶדִיקִיטֶה!
מי קם עם שחר לברך אותי?
זה אות, בני, שהנפש לא שקטה
כשנפרדים מוקדם מן המיטה.
[/ זה אות, בני, לנשמה בלי מנוחה,
/ להיפרד מוקדם מן השמיכה.]
הדאגה בעין של זקנים
דרוכה תמיד, והם לא ישנים.
אך נעורים, ראשם נקי ותם,
והשינה תמלוך במיטתם.
ההשכמה הזאת היא הוכחה
שמשהו עוכר את רוחך.
או - אם טעיתי בניחוש ראשון -
רומאו לא הלך בכלל לישון.
רומאו: צודק. אבל לילו היה נעים.
לורנצו: עם רוזלין? האל ישמור חוטאים!
רומאו: עם רוזלין? לא, אב קדוש, לא כך:
השם הזה, עם יגונו, [/ עם כאבו,] נשכח.
לורנצו: זה בן צדיק! בכל זאת, מה קרה?
רומאו: עונה לך מייד בלי חקירה:
לחגוג הלילה עם אויב יצאתי,
ואז פתאום מצאתי שנפצעתי,
ומצדי פצעתי. גְאל, אבי,
מרפא לשנינו רק אתה תביא.
אתה רואה, טינה איני נוטר,
כי גם בשם אויבי אני עותר.
[/ אין בי טינה, רואה? אני פונה
/ כדי שתושיע גם את השונא.]
לורנצו: דבֵּר פשוט, כי על וידוי חידות
מחילתך תהיה בשפת סודות.
רומאו: אז דע פשוט שנשמתי נִתְלֵית
בבת היפהפייה של קפולט;
וגם שלה בי, עד עומק הלב,
הכל שולב, נותר להשתלב
בחתונה. איפה, מתי, כיצד
הכרנו ונדרנו צד לצד
אגיד בדרך. אני מתחנן:
חַתֵּן אותי היום, אמור אמן.
לורנצו: פרנצ'סקו הקדוש! איזו קלחת!
מה, רוזלין כל כך מהר נזנחת?
כן-כן, האהבה של בני עֶשְרֵה
בָּעין, לא בַּלב, היא תיברא.
אה יזוס, כמה מפלי נוזלים
שטפו את לחיך על רוזלין!
כמה מי-מלח בוזבזו פה פעם
על אהבה, ולא נשאר שום טעם!
בַּשמש גניחותיך לא יָבְשו עוד,
לי האוזניים לא התאוששו עוד:
פה על הלחי טרם נשטפה
דמעה זקנה, שריד של הסופה.
לבך ומכאובך היו מנחה
על מזבחה של רוזלין ממך.
והשתנית כך? בל נאשים,
אם כך נופלים גברים, את הנשים.
רומאו: על רוזלין גערת בי תמיד.
לורנצו: על הסגידה ללא מידה, תלמיד.
רומאו: דרשת את האהבה לקבור.
לורנצו: לא כדי לשלוף אחרת מן הבור.
רומאו: די, אל תנזוף בי, כי זו משיבה
על אהבת לבי באהבה,
לא כמו ההיא.
לורנצו: כן, היא ידעה ברור:
לבך רק מצטט אבל הוא בּוּר.
אך בוא, שַבְשַב צעיר, אתמוך בך
רק מסיבה אחת ומבטיחה:
ברית זו תַּפְנֶה אולי את האיבה
של בתיכם אל דרך אהבה.
רומאו: הו בוא נלך, כולי, רוטט, רועד.
לורנצו: לאט; מי שדוהר מהר מועד.
(יוצאים)
| < אחורה | רומאו וג'ולייטה - קווארטו 2 ("הטוב") -
מערכה 2, תמונה 3 |
קדימה > |