| < אחורה |  רומאו וג'ולייטה - קווארטו 2 ("הטוב") -
מערכה 2, תמונה 2 |
קדימה > |
(רומאו צועד קדימה. ג'ולייטה נכנסת למעלה)
רומאו: לועג לַפּצע מי שלא נפצע. -
אך שקט, איזה אור מפציע שם
מן החלון? זה המזרח, וג'ולייטה
היא השמש. עלי, שמש יפה,
הרגי את הלבנה הרְשעית,
שכבר חולה, חיוורת מיגון
כי אַת, בתולה שלה, יפה ממנה.
אל תעבדי אותה, היא רְשעית,
גלימת נזירותה עובש ירוק
שרק טיפשה תלבש. זרקי אותה. -
זו היא! גברתי! האהבה שלי!
הו אילו רק ידעה!
היא מדברת, אך כלום לא אומרת.
[/ היא מדברת, אבל בלי מלים.]
אז מה? העין שלה משוחחת.
אני אשיב לה - לא, אני חצוף
מדי, זה לא אלי היא מדברת.
שניים מן היפים בכוכבים
יוצאים לסידורים ומפצירים
בזוג עיניה לנצנץ בשמם
עד לשובם. ואם הם יתחלפו
במקומות? בַּזוהר של לחיה
הכוכבים האלה יושפלו
כמו נר בַּיום. עיניה ישטפו
את הרקיע באור ניצוצות
שציפורים יתחילו מצייצות
כי יחשבו שתם הלילה. איך
לחיה נשענת על היד! לו רק
הייתי הכפפה ליד הזאת
כדי שאוכל לגעת בלחיה.
ג'ולייטה: אוי לי.
רומאו: היא מדברת. דברי שוב,
מלאך זוהר, כי את קורנת שם
מעל ראשי בלילה כמו שְליח
שמיים קל-כנף מול בני תמותה
אשר נופלים אחורה פעורי
עיניים ובוהים איך הוא רוכב
על עננים תְפוחים ועצלים
ואיך בחיק אוויר הוא שט לו.
ג'ולייטה: הו
רומאו, רומאו, למה זה אתה
רומאו? באביך אל תכיר
והתכחש לשם שלך: אם לא,
רק הישבע לי אהבה ולא
אהיה עוד קפולט.
רומאו: לשמוע עוד
או לדבר מייד?
ג'ולייטה: הן רק שמך
אויב שלי: אתה אתה גם אם
אינך מונטגיו. הה, מה זה מונטגיו?
זה לא יד ולא רגל, זרוע, או
פרצוף (לא שום איבר אחר של בן-
אדם). הייה רק שם אחר! מה יש
בְּשם? מה שנקרא לו שושנה
ריחו יהיה מתוק תחת כל שם
אחר כשם שרומאו, אילו לא נקרא
רומאו, היה מושלם כשם שהוא
גם בלי התואר. זרוק, רומאו, את
שמך, ותחת שם אשר אין לו
בך שום חלק תְפוס וקח אותי
כולי.
רומאו: תופס אותך במילתך:
קראי לי אהובך וזה יהיה
שמי החדש. מכאן והלאה לא
אהיה יותר רומאו.
ג'ולייט: איזה איש
אתה, שבמסווה לילי פורץ
אל הסודות שלי?
רומאו: בְּשם איני
יודע להגיד לך מי אני:
את שמי, קדושה, אני שונא, כי הוא
אויב לך: אם אכתוב אותו, אקרע
בן רגע לגזרים את המילה.
ג'ולייטה: אוזנַי עוד לא שתו מאה מלים
מלשונך, אבל הצליל מוכר
לי טוב. אתה רומאו, לא? מונטגיו?
רומאו: לא זה ולא זה, נערה יפה,
אם זה או זה אינם לטעמך.
ג'ולייטה: איך באת הנה, בוא ספר, ולמה?
חומת הגן גבוהה, ולטפס
קשה, והמקום הוא מוות, אם
מישהו מקרובי ימצא אותך.
רומאו: כנפי האהבה נשאו אותי
קלילות מעבר לחומות, כי שום
גבול אבן לא יחסום אוהב; כל מה
שביכולתה, האהבה תעז
ותנסה; לכן קרובייך לא
יצליחו לעצור אותי.
ג'ולייטה: אם הם
יראו אותך הם ירצחו אותך.
רומאו: עינייך - אוי לי! - הן מסוכנות
יותר מעשר חרבות אצלם:
רק שימי בי מבט מתוק - הם לא
יוכלו לפגוע בי.
ג'ולייטה: בעד כל הון
איני רוצה שיתפסו אותך פה.
רומאו: יש לי גלימה של לילה שתכסה
עלי. ואם רק תאהבי אותי,
שימצאו: שיחוסלו חיי
משנאתם, ורק לא מוות בלי
אהבתך.
ג'ולייטה: מי-זה הדריך אותך
למצוא את המקום?
רומאו: האהבה,
שדחקה לצאת ולחפש.
אז היא השאילה לי עצה, אני
השאלתי לה עיניים. אני לא
נווט, אך לו נמצאת באותו חוף
נידח אשר נשטף בים הכי
רחוק, הייתי מסכן הכל
בשביל סחורה כזאת.
ג'ולייטה: יש מסכה
של לילה על פני, אתה יודע,
אחרת סומק בתולי היה
צובע את לֶחיי על מה שפי
הסגיר לך הלילה. בשמחה
הייתי מקפידה על טעם טוב,
כן, בשמחה אכחיש כל מה שפה
אמרתי: אך שלום לגינונים.
אתה אוהב אותי? אתה תגיד
לי "כן", אני יודעת, ואסמוך
על מילתך. אבל אם תישבע
אולי תכזיב: אומרים שכשאוהב
מפר שבועה צוחקים למעלה. אם
אתה אוהב, רומאו המתוק,
אמור זאת בכנות. ואם תחשוב
שבקלות מדי כובשים אותי,
אזעף, אהיה קשוחה, אומר לך
"לא-לא" בתנאי שתחזר, אבל
אחרת - בעד שום הון. האמת,
מונטגיו היפה, לבי נמס
מדי, ודאי תחשוב "זו פרפרית
קלילה". אך עוד תראה, אדון, אני
נאמנה מאלה שיודעות
להתחנחן בכדי לשמור מרחק.
היה עלי לשמור יותר מרחק,
אני מודה, לולא היית עֵד
בלי שידעתי לְוידוי לבי
המאוהב. אז סלח לי. וּלְמה
שפה חשף הלילה הכבד
אל תתייחס כאהבה קלילה.
רומאו: גברתי, אני נשבע בלבנה
אשר זורה שם פתיתי כסף על
עצים -
ג'ולייטה: אל תישבע בלבנה,
הלבנה הבוגדנית, אשר
כל יום בחודש מחליפה פנים,
פן תתהפך אהבתך כמותה.
רומאו: במה להישבע?
ג'ולייטה: אל תישבע כלל.
ואם כן, רק חי עצמך, כי זה
האל בדת שלי, ואאמין
לך.
רומאו: אם אַהֲבת הנפש -
ג'ולייטה: טוב,
אל תישבע. גם אם אשמח בך,
איני שמחה כלל על ברית זו הלילה:
היא מהירה מדי, פזיזה, נמהרת,
כמו הברק שפג טרם נספיק
לומר "נדלק לו". לילה טוב, מתוק.
ניצן האהבה בהבל-פה
של קיץ ילבלב עוד להיות
פרח רב יופי עד שניפגש
שוב. לילה טוב. שלווה ומנוחה
כמו בחזי הלוואי יידע לבך.
רומאו: מה, תעזבי אותי לא מסופק כך?
ג'ולייטה: איזה סיפוק עוד תבקש הלילה?
רומאו: נדר אמת שלך תמורת שלי.
ג'ולייטה: נתתי את שלי טרם ביקשת.
הלוואי היה בחזרה אצלי.
רומאו: תקחי אותו שוב? למה, אהובה?
ג'ולייטה: רק כדי לתת אותו שוב בנדיבות.
אך אני רק כמהה למה שיש לי:
השפע בי עצום כמו ים בלי גבול,
אהבתי היא עמוקה כמותו,
אתן עוד - יש לי עוד; זה אינסופי.
(האומנת קוראת מבפנים)
שמעתי רעש שם - שלום, יקר לי. -
כבר, כבר, אומנת! – רק הֱיה ישר לי.
חכה טיפונת פה, אני אשוב.
(יוצאת)
רומאו: לילה ברוך, ברוך: אני פוחד,
כיוון שלילה, כל זה רק חלום,
מתוק, מחניף אבל לא מוחשי.
(נכנסת ג'ולייטה)
ג'ולייטה: שלוש מלים, רומאו, ולילה טוב
ממש. [/ באמת.] אם הגונה אהבתך,
ומטרתך היא נישואים, שלח לי
מלה מחר עם מי שאשדל
לבוא אליך איפה ומתי
יהיה הטקס, אז אניח כל
אשר לי לרגליך ואלך
אחרי אדון נפשי עד קצה תבל.
אומנת (מבפנים): גברתי!
ג'ולייטה: מייד! - אך אם כוונתך אינה
כשרה, אז אנא -
אומנת (מבפנים): גברת!
ג'ולייטה: תיכף! -
אז הנח וזנח אותי להיאנח.
מחר אשלח נציג.
רומאו: שכה אחיה -
ג'ולייטה: ואלף לילה טוב.
(יוצאת)
רומאו: זה לילה רע פי אלף בלי אורך.
[/ הוא רע פי אלף כשאת לא זורחת.]
אוהב הולך לקראת אהובתו
כמו תלמיד כשהשיעור נגמר,
אך הוא הולך ממנה לביתו
כמו לבית-ספר, מדוכא ומר.
(נכנסת ג'ולייטה שוב)
ג'ולייטה: פְּסְסְט! היי, רומאו! פְּסְסְט! קול של צייד
אילו היה לי, לפתות שוב את
העיט הענוג. השֶבי הוא
צרוד, אסור לו לדבר בקול,
אם לא - הייתי כבר מזעזעת
את מערת ביתה של בת ההד,
עד שלשונה האוורירית תצריד
יותר מלשוני מרוב "רומאו".
רומאו: זו נשמתי אשר קוראת בשמי.
צליל כסף כה מתוק יש ללשונות
של אוהבים בלילה, כמו תווים
חרישיים לְאוזן קשובה.
ג'ולייטה: רומאו.
רומאו: נץ גוזל.
ג'ולייטה: מתי מחר
אשלח את השליח?
רומאו: תשע.
ג'ולייטה: בלי
דיחוי. עד אז עשרים שנה. שכחתי
למה קראתי שתחזור שוב.
רומאו: תני
לי לעמוד פה עד שתזכרי.
ג'ולייטה: אשכח שוב כדי שתעמוד פה עוד,
אזכור רק שבחברתך כה טוב לי.
רומאו: ואשאר עוד כדי שתשכחי עוד,
אשכח שיש לי בית חוץ מכאן.
ג'ולייטה: בוקר כמעט. צריכה לומר לך
ללכת, אבל לא רחוק יותר
מן הציפור בְּיד פרחח, אשר
נותן לה לנתר קצת מידו,
כמו אסיר מסכן בסבך כבלים,
ושוב מחזיר אותה בחוט של משי,
אוהב כל כך קנאי לחרותה.
רומאו: הלוואי הייתי הציפור שלך.
ג'ולייטה: אמן, מתוק. אבל עוד אהרוג
אותך מרוב פינוק. ליל מנוחה,
שלום. פרידה היא צער כה מתוק
שעד מחר אומר "שלום" ולא אשתוק.
תנומה לשתי עיניך, רוגע בחזה.
(יוצאת)
רומאו: הלוואי אנום ברוגע בחזה הזה.
עכשיו לתא של הנזיר ארוץ,
אלחש לו על אושרי, והוא יעוץ.
(יוצא)
| < אחורה | רומאו וג'ולייטה - קווארטו 2 ("הטוב") -
מערכה 2, תמונה 2 |
קדימה > |