< אחורה | רומאו וג'ולייטה - קווארטו 2 ("הטוב") - מערכה 2, תמונה 1 | קדימה > |
נכנס רומאו לבדו.
רומאו: איך לצעוד הלאה כשלבי עוד שם?
אחורה, גוש עפר טפש! ללב
האדמה!
(זז הצידה. נכנסים בנבוליו ומרקוציו)
בנבוליו: רומאו! הי רומאו!
מרקוציו: הוא חכם,
חמק הביתה בטח, למיטה.
בנבוליו: הוא רץ הנה, טיפס על קיר הגן.
קרא לו, מרקוציו.
מרקוציו: לא אקרא, אשביע:
רומאו! מטורף! הוזה! אוהב!
עלה ובוא בדמות של אנחה!
דקלם חרוז אחד, מספיק. רק זְעק
"אויה" ו"אהבה" ו"אין תקווה"
וּגְווע, אמור מילה יפה אחת
לָרכלנית שלנו וֶנוס, שֵם
חיבה אחד לַבּן שלה זה העיוור,
הילד המתושלח קופידון,
זה שקולע בַּבלדות חץ
מושחז בְּמלך והוא מתאהב
בְּקבצנית. - הוא לא שומע, הוא
לא זז, לא זע: הקוף מת, ואני
חייב להעלות אותו באוב.
[/ לא זז, לא זע: הוא התפגר, הקוף,
/ צריך להעלות אותו באוב.]
חי רוזלין וזוהַר זוג עיניה,
המצח הגבוה ושפתי
הארגמן, הרגל הנאה
שלה, המותן הרוטטת, חי
חלקת הסתר הצמודה למותן,
הופע פה לפנינו בדמותך!
בנבוליו: אם הוא מקשיב אתה מרגיז אותו.
מרקוציו: זה לא ירגיז אותו. ירגיז אותו
אם אעלה באוב שדון מוזר
אל תוך חישוק הקסם של גברתו,
שיעמוד זקוף שם עד שהיא
תשכיב אותו ותכשף ליפול.
זה באמת נבזי. אבל האוב
שלי הוא טוב: אני, בשם גברתו,
קורא לו רק לקום ולעמוד.
בנבוליו: בוא, הוא החביא עצמו בין העצים
להתגפף עם צל. אהבתו
עיוורת, מתאימה לה אפלה.
מרקוציו: בַּמטרה עיוורת לא תקלע.
עכשיו ישב תחת עץ משמשים
ויתפלל שאהובתו תהיה
הפרי שנערות כשהן צוחקות
לבד קוראות לו המשמוש. או-הו
רומאו, מי ייתן שהיא תהיה,
תהיה חריץ שהחרצן שלך
יחרוץ! רומאו, לילה טוב, אני
לעריסה שלי, כי המיטת-
שדה הזאת מדי קרה לי. בוא,
נלך?
בנבוליו: הולכים, אין טעם לחפש
אם הוא כל כך רוצה שלא נמצא.
(יוצאים מרקוציו ובנבוליו)
< אחורה | רומאו וג'ולייטה - קווארטו 2 ("הטוב") - מערכה 2, תמונה 1 | קדימה > |