שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט רומאו וג'ולייטה - קווארטו 2 ("הטוב") - מערכה 1, תמונה 5 קדימה >

משרת ראשי: איפה הפוּקאצ'וֹ הזה? לא עוזר לְפנות? איפה! הוא יזיז מגש? הוא יקרצף מגש?

משרת ראשון: כשכל העניינים השוטפים בידיים של רק שני שוטפים, שגם לא שטפו ידיים, יוצא לכלוך בְּשוּתף. 

משרת ראשי: להעיף את השרפרפים, להזיז את המזנון - ולא לשכוח את הצַלחת! אחי, שמור לי חתיכת מרציפן, ותעשה לי טובה, תדאג שהשוער יכניס את סוזנה הקוצצת ואת נלי הבוחשת - אנטוניו והפוקאצ'ו!

משרת שני: פה, בדום מתוח.

משרת ראשי: מחפשים אותכם ורוצים אותכם, דורשים אותכם ומחפשים אותכם באולם הגדול.

משרת שלישי: אנחנו לא יכולים להיות גם פה, גם שם וגם שם-פה. קצת חיים, ילדים! טיפונת מרץ עכשיו, וצוחק מי שצובט אחרון! 

(יוצאים המשרתים. נכנסים קפולט, מלווים, וכל האורחים והגברות לקראת המחופשים)

קפולט:  שלום לכם! גברות שאין להן

          ברגל יבלות יסתובבו

          אתכם  סיבוב. אה, גבירותי, מי לא

          תרקוד עכשיו? כל מי שמתחנחנת

          אני נשבע שיש לה יבלות.

          תפסתי אתכן טוב, אה? רבותי,

          שלום לכם! היו ימים שגם

          אני לבשתי מסכה וגם

          אני יכולתי ללחשש ספור

          נעים בְּאוזן של אשה יפה. 

          היָה, היה, היה. נו, רבותי,

          שלום לכם. תזמורת, לנגן!

        (מוזיקה מתנגנת והם רוקדים)

          פנו מקום! מקום! ולנפנף

          רגליים, ילדות! - עוד אור, כלבים,

          וקחו את השולחנות, ותכבו

          את האש, החדר כבר בוער מדי.

          מה להגיד, הקרנבל הלא

          צפוי הזה בא בדיוק בזמן.

         לא-לא, תשב-תשב, דוד קפולט,

         ימי הריקודים שלנו כבר

          מאחורינו. כמה זמן עבר

          מאז לבשנו שנינו מסכה?

דוד קפולט: חותם לך, שלושים שנה.

קפולט:                               מה, בן

          אדם, לא עד כי כך, לא עד כדי כך. 

          מחתונת לוצ'נציו זה יהיה

          בְּשבועות הבא עשרים-וחמש

          שנה, ואז לבשנו מסכה.

דוד קפולט: יותר, יותר, הבן שלו יותר

          זקן. הבן שלו כבר בן שלושים.

קפולט:  מה אתה מדבר? הבן שלו

          היה קטין רק עוד לפני שנתיים.

רומאו (למשרת): מי זו הגברת שמעשירה    

                               [/ מי הגבירה אשר מעשירה]

          שם את יד האביר?

משרת:                            אין לי מושג.

רומאו:  היא תְלמד לפיד לזהור, לבעור,

          תלויה על פני הלילה כמו האור

          של אבן-חן על אוזן אפריקאי,

          רק לראותה מותר, כל כך זכה היא.

          יונה של שלג בתוך גדוד עורבים

          היא הגבירה שם בין הסובבים.

          אושיט לה יד ברגע הפוגה,

          שתתברך ידי מן המגע.  

          אני אהבתי מעולם? טעיתי,   [/ שיקרתי,

          כי עד הלילה יופי לא ראיתי. [/ כי עד הלילה יופי לא הכרתי.]

 טיבאלט:  לפי הקול זה בן מונטגיו שם.

          תביא לי את חרבי, ילד. (יוצא משרת)

                               מה, הוא

          מעז, הכלב, מכוסה פרצוף

          מוקיון, לבוא פה לגחך, ללעוג

          לחג שלנו? כבוד המשפחה -

          אם את האיש עכשיו אני שוחט -

          יצדיק אותי שזו מצווה, לא חטא.

קפולט:  מה זה, דודן, על מה אתה סוער?

טיבאלט: דוד, זה מונטגיו, האויב שלנו:

          נבל שבא הלילה בזדון

          לבוז ליום החג שלך, אדון.

קפולט:   מה, זה רומאו הצעיר?

טיבאלט:                             זה הוא,

          המנוול רומאו.

קפולט:                     תירגע,

          דודן. תניח לו. הוא מתנהג

          ממש כמו ג'נטלמן. ולהגיד

          את האמת, וורונה מתגאה

          בו כבחור הגון, שקול. בעד

          כל הון בעיר הזאת אני לא רוצה

          לגרום לו עוגמת נפש פה אצלי.

          אז בוא תבליג, אל תתייחס אליו:

          זה רצוני, ואם תכבד אותו

          תסביר פנים, אל תעקם פרצוף;

          זה מחזה צורם במסיבה.

טיבאלט:  לא כשבן-כלב מתארח בה.

            אני לא אסבול אותו.

קפולט:                              ועוד-איך תסבול.

          כן, מר ילדון, אמרתי ועוד-איך!

          שתתבייש, אני אדון פה או

          אתה? שתתבייש! הוא לא יסבול!...

          שאלוהים ישמור, עוד תחולל

          מהפכות בין האורחים שלי,

          קופץ כמו תרנגולֶם! משחק

          לי את הגבר!

טיבאלט:                      שמע, דוד, זאת חרפה.

קפולט:  שתתבייש! אתה ילד חוצפן!

          חרפה, מה? זה עוד יעלה לך

          ביוקר, תאמין לי, אדוני.

          אומר לי לא! מצאת לך זמן! -

          (לרוקדים): כן, בראבו, נשמות! – (לטיבאלט): אתה פרצוף

          חצוף, תשתוק או ש - (למשרתים): עוד אור, עוד אור! -

          בושה! - או שאני אשתיק אותך.

          מה זה! - שמח, יקרים שלי!

טיבאלט:  איפוק כפוי נפגש עם זעם אש, 

          וכל בשרי רוטט, הדם גועש.

          אזוז, אך הפלישה אשר נראית

          כדבש תהיה מרה בבוא העת.

          (יוצא)

רומאו:   אם אֶת מקדש זה אני מטמא

            ביד גסה, תרופה לי לַמכה:

         שפתי, זוג צליינים בלב הומה,

           את החספוס תַּמתקנה בִּנשיקה.

ג'ולייטה: צליין טוב, את ידך אל תאשים,

            היא רק מראה כמה היא אדוקה:

         ידֵי צליין נוגעות בִּידֵי קדושים,

            וּלְצדיקים גם זוהי נשיקה.

רומאו:   אין לִקדושים - או צדיקים - שפתיים?

ג'ולייטה:     כן, יש, צליין, שפתיים לתפילה.

רומאו:   הרשי להן, קדושה, כמו לַידיים,

             אמרי "כן", פן תחזורנה בִּשאלה. 

ג'ולייטה:  קדוש דומם הוא גם כשיֵענה.

רומאו:    אז דוֹמי ואשא תפילה. הנה.        

          (הוא מנשק אותה)

          כך בשפתייך את חטְאִי טיהרת.

ג'ולייטה:  כך נדבקו שפתי בחטא פּרוּץ.           

רומאו: חטא משפתַי? כן-כן, יפה גערת.

         החזירי לי.

          (הם מתנשקים)  

ג'ולייטה:               אתה נשקן חרוץ.

אומנת:  גברתי, אמא רוצה מלה איתך.

רומאו:  מי זו אִמה?

אומנת:                 אדון רווק, אִמה -

          גברת הבית, וגבירה טובה,

          וחכמה והגונה - אני

          הינקתי את בתה, שאיתה דיברת.

          שמע לי, מי שישים עליה יד

          ייקח את הקופּה.

רומאו:                          בת קפולט?

          חשבון גבוה הגורל הביא.

          חיי הם עירבון ביד אויבִי.

בנבוליו:  הולכים! נפרוש בשיא, טוב? אף מילה עוד.

רומאו:  כן, כל דקה המצוקה גדלה עוד.

קפולט: לא, רבותי, אל תתכוונו ללכת.

          יש עוד מזנון צנוע של עוגות.

          (הם לוחשים באוזנו)

          אה, כן? טוב, אז אני מודה לכם.

          תודה מקרב לב ולילה טוב.

          עוד לפידים, מהר, ולמיטה.

          אוּ-אה, כבר מאוחר שלא נדע!         

          אני אלך לנוח.

          (יוצאים כולם חוץ מג'ולייטה והאומנת)

ג'ולייטה: אומנת, הֵנה. מי זה האדון שם?

אומנת:  הבן והיורש של מר טיבֶּרְיוֹ.

ג'ולייטה: ומי זה שיוצא עכשיו בדלת?

אומנת:  מה, זה פטרוקיו הצעיר, נדמה לי.

ג'ולייטה:  ומי זה זה, שלא הסכים לרקוד?

אומנת:  אנ' לא יודעת.

ג'ולייטה:  תבררי. (האומנת הולכת)

                    אם הוא נשוי, הגבר,

          מיטת כלולות שלי תהיה בור קבר.

אומנת (חוזרת): רומאו שמו, מונטגיו, בן יחיד

          של האויב מספר אחד שלך.

ג'ולייטה:  אז כך אהבתי היחידה

          משנאתי היחידה נולדה.

          מוקדם ובלי יודעין הלב בחר;

          עכשיו כשהוא יודע, מאוחר.

          איזו לידה קשה! כואב, כואב:

          הלב אוהב אויב שאתעב.

אומנת:  מה זה? מה זה?

ג'ולייטה:                         סתם מין חרוז שרק

          עכשיו למדתי מאחד שפה

          רקד אתי.

          (מישהו קורא מבפנים "ג'ולייטה!")

אומנת:                  באים, באים! חכו!

          בואי, כל הזרים כבר הסתלקו.

          (יוצאות)


< אחורה הדפסת הטקסט רומאו וג'ולייטה - קווארטו 2 ("הטוב") - מערכה 1, תמונה 5 קדימה >