| < אחורה |  רומאו וג'ולייטה - קווארטו 2 ("הטוב") -
מערכה 1, תמונה 4 |
קדימה > |
נכנסים רומאו, מרקוציו, בנבוליו, עם חמישה או ששה עוטי-מסכות אחרים, נושאי לפידים.
רומאו: מה, נדקלם להם נאום בתור
תירוץ, או שנבוא בלי התנצלות?
בנבוליו: עבר זמנה של טרחנות כזאת.
אנחנו לא נביא שום קופידון
קְשוּר עין במטלית, עם קשת דיקט,
כדי להבהיל את הגברות כמו מין
דחליל, אלא ניתן שיאמדו
אותנו כרצונן, ונאמוד,
ונעמוד, נרקוד, ונסתלק.
רומאו: תנו לי לפיד, אני לא אפזז;
בַּנפש חושך, אז אחזיק באור.
מרקוציו: לא-לא, רומאו-לב-ענוג, אתה
תרקוד אצלנו!
רומאו: שמע לי, לא אני.
אתה נעול במנעלי מחול,
לבי נעול במנעולי ברזל,
הוא מרותק לקרקע בלי לזוז.
מרקוציו: אתה אוהב, תִלווה מקופידון
כנף ותרחף, חצה כל גבול.
רומאו: החץ שלו חצה אותי ללא
רחם ולא רחֵף, אני חבול
וגם כבול בִּגבול הסבל. תחת
כובד האהבה אני שוקע.
מרקוציו: תשקע בתוך אהבתך, תכביד
עליה, מְחץ אותה: לַחַץ קשה
על חומר רך.
רומאו: האהבה רכה?
היא אלימה, קשוחה, פרועה, והיא
חדה כמו קוץ.
מרקוציו: האהבה קשוחה
אתך? 'כּנֵס בה בקשיחות. עקוץ
אותה קוץ על ירך ותינעץ
עד שתשכיב אותה. - תנו לי כיסוי
פרצוף, תביאו את קו המסווה,
אה? מחסה למסכה! אכפת
לי מי ילטוש עיניים ויגיד
"כיעור"? הנה פרצוף של חיפושית,
שהוא יסמיק בשמי.
בנבוליו: בואו נדפוק
וניכנס. ואז - שכל אחד
יפעיל את הרגליים.
רומאו: לי לפיד.
שידגדגו קלי לב שטחיים
בעקבים את השטיחים. אני
דוגל בפתגמים העתיקים:
עמוד האש צועד בדד בראש;
צודו אַתם, אני בשיא אפרוש.
מרקוציו: סי-סי, עכבר, בשיא הסערה
תנטוש את הסירה! אבל נִמְשה
אותך עוד, נמושה, מהבִּיצה -
סליחה, האהבה - שבה אתה
שקוע עד אוזניים. בואו, סתם
שורפים פה את היום.
רומאו: כבר לילה.
מרקוציו: שמע,
כוונתי: הפטפוטים דינם
לזהור כמו נר בשמש: לחינם.
בַּכוונה יש יופי ואיכות
שוות הרבה יותר מהפקחות.
רומאו: הכוונה שלנו לבקר
בנשף באמת יפה, אך לא
פקחית.
מרקוציו: ולמה, אם מותר לשאול?
רומאו: חלמתי מין חלום הלילה.
מרקוציו: גם
אני.
רומאו: כן, מה חלמת?
מרקוציו: שחלום
הוא מין מונח של שקר.
רומאו: החולם
מונח, הוא במיטה, חולם אמת
לאמיתה.
מרקוציו: הו אז ברור לי כי
היתה אתך כבר מֶבּ, מֶבּ המלכה.
היא מיילדת הפיות, קטנה
כמו אבן-חן על זרת ראש-העיר,
ופמליה של חלקיקים נושאת
אותה על חוטם בני-אדם כשהם
נמים. צירי הכרכרה שלה -
רגלי זבובון, האפיריון - כנפי
חגב, הרסן - רשת עכביש
דקה, מושכות הכרכרה - קרני
ירח מימיות; השוט שלה
עשוי מעצם של צרצר, והוא
מצליף בחוט של משי; הרַכָּּב
יבחוש זעיר בבגד-שרד אפור,
קטן גם מתולעת פתלתלה
על אצבע בטלנית של בתולה.
המרכבה אגוז חלול, אשר
בנו סנאי-נגר או סבא-זחל,
בוני רִכְבּן של הפיות מאז
ומעולם. ובְהוד כזה תדהר
כל לילה במוחם של אוהבים,
ואז הם יחלמו על אהבה;
תשוט מעל ברכי העסקנים,
והם חולמים אז תיכף על קידות;
בין אצבעות של עורכי-דין, אשר
חולמים ישר על שכר טרחה; מעל
שפתי גברות, אשר ישר חולמות
על נשיקות, ומב זועמת אז [/ על נשיקות, ומב זועמת לא
תצמיח עליהן שלפוחיות / אחת תצמיח להן פצעונים]
כי סרחון של ממתקים נודף
מהבל-פיהן. לפעמים תדהר
מעל אף של פקיד, ואז יחלום
שהוא מריח מִי למרוח כדי
לקנות קידום; ולפעמים תבוא
עם זנב-חזיר ותדגדג איש-דת
ישן בנחיריים, ואז הוא
יחלום על עוד תרומת צדקה לכיס.
לא פעם היא תרכב על צוואר חייל,
ואז יחלום לו על שיסוף גרונות
אויב, על חדירות, מארבים,
[/ אויב, על חדירות ואמבושים,]
על חרב ספרדית, על קנקנים
של יין בלי תחתית, ואז פתאום
תופים הולמים באוזן, הוא נבהל
ומתעורר, לוחש בבהלה
תפילה או שתיים ונרדם שנית.
זוהי המֶבּ אשר תקלע צמות
מרעמות סוסים בלילה, היא
קושרת תלתלים פרועים בסבך
זדוני שאם פורמים אותו קרובה
הפורענות; היא המכשפה
שכשבתולות שוכבות על גב, תלחץ
אותן ותלמד שיעור ראשון
בהליכות פרו-רבו, תפער להן
את תהום הנשיות. היא זו ש -
רומאו: די,
מרקוציו, די, אתה סתם מפטפט
על כלום.
מרקוציו: נכון, אני רק מפטפט
על חלומות, שהם צאצאי
המוח העצל, ושנולדו
מכלום, רק צל דמיון שווא, שברירי
כמו האוויר, ובוגדני גם מן
הרוח שמפלרטט ברגע זה
עם חיק הקרח הצפוני ואז
נושף בבוז, טס הלאה לדרום
נוטף הטל.
בנבוליו: הרוח, אדוני, [/ העפת, אדוני,
העיפה גם אותנו. כבר אכלו, / אותנו עם הרוח. כבר אכלו,]
נגיע מאוחר מדי.
רומאו: אני
חושש - מוקדם מדי, כי יש לי מין
תחושה שאיזה דין, אשר תועה
בין כוכבים עדיין, ייחרץ
מרות הלילה פה בָּהילולות,
ויחסל את גירעון חיי
האומללים בפירעון זוועות
של מוות טרם עת. אך שיוביל
אותי מורה הדרך במסלול.
קדימה, בחורֵי אש.
בנבוליו: תוף, הכה.
(הם צועדים לאורך הבמה ועומדים בצד)
| < אחורה | רומאו וג'ולייטה - קווארטו 2 ("הטוב") -
מערכה 1, תמונה 4 |
קדימה > |