שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט רומאו וג'ולייטה - קווארטו 2 ("הטוב") - מערכה 1, תמונה 3 קדימה >

נכנסות גברת קפולט והאומנת.

 

גברת קפולט: איפה בתי, אומנת? תקראי לה.

אומנת:  חי הבתולים שבגיל שתים-עשרה

          היו לי עוד, אמרתי לה לבוא.

          איזה כבשה, איזה צפור מופקרת,

          שלא נדע! איפה כבר הילדה

          הזאת? נו מה אתך, ג'ולייטה!

          (נכנסת ג'ולייטה)

ג'ולייטה: מה, מי קורא?

אומנת:  האמא.

ג'ולייטה:  הנה אני, גברתי, מה רצונך?

גברת קפולט: אז ככה. - תני לנו דקה, אומנת,

          זה קצת פרטי. אומנת, תחזרי,

          במחשבה שניה, את תשמעי

          את השיחה שלנו. את הרי

          יודעת שבתי בגיל נאה.

אומנת:  תאמיני לי, אני אגיד לך את

          הגיל שלה עד לשעה.

גברת קפולט:                    עוד לא

          ארבע עשרה.

אומנת: אני אשים ארבע-עשרה מהשיניים שלי, ובינינו בקושי יש לי ארבע, שהיא עוד לא ארבע-עשרה. כמה זמן זה עד חג הקציר?

גברת קפולט: שבועיים ועוד איזה יום.

אומנת:  יום או יומיים, מכל הימים

          בַּלוח בָּערב של חג הקציר

          בַּלילה היא תהיה ארבע-עשרה.

          היא וסוזנה - שתנוח לה

          על משכבה - היו אותו גיל. נו,

          סוזנה עם אלוהים עכשיו, היתה

          מדי טובה להיות אתי; אבל

          כמו שאמרתי כבר, בערב של

          חג הקציר בלילה היא תהיה

          ארבע-עשרה, זה מה שהיא תהיה,

          אני זוכרת את זה כמו היום.

          מרעידת האדמה זה אחת-

          עשרה שנים כבר, והיא נגמלה -

          אני אף פעם לא אשכח - מכל

          יום בשנה ביום ההוא: כי אני

          מרחתי אז עסיס של לענה

          על קצה הציץ, כשהתיישבתי לי

          בשמש תחת שובך היונים,

          שאת והאדון נסעתם אז

          מחוץ לעיר למנטובה - כן-כן,

          המוח עוד עובד לא רע. אבל

          כמו שאמרתי, כשהיא טעמה

          את הלענה על הפטמה וזה

          היה לה מר, טפשה קטנה, איזה

          פרצוף חמוץ ואיזה ברוגז היא

          עשתה לַציץ. "בום טרח!" רעד השובך:

          ולא היה שום צורך לדרבן

          אותי לברוח.

          ומהיום ההוא עברו אחת-

          עשרה שנה, שהיא עמדה אז כבר

          על שתיים - מה עמדה, היא רצה כבר

          כמו איזה ברווזונת איפה-לא;

          שבדיוק יום קודם היא פתחה

          את המצח, ואז בעלי - שהוא

          ינוח בשלום, טיפוס עליז

          היה זה - הוא הרים את הילדה.

          "כן", הוא אמר, "נפלת על הפרצוף?

           כשרק יגדל לך קצת השכל אז

          תפלי אחורה על הגב, נכון

          או לא, ג'ול?" ושכה אני אחיה,

          הגוזלית הפסיקה ליילל

          ואמרה לו "כן". לראות איך שבדיחה

          נהיית אמת! נשבעת, אם אני

          אחיה אלף שנה עוד, אני לא

         אשכח את זה. "נכון או לא, ג'ול?" הוא

          עושה, והטפשונת הקטנה

          בלמה 'חת-שתיים ואמרה לו "כן".

גברת קפולט: מספיק עם זה, בבקשה, קצת שקט.

אומנת:   כן, גברת. רק אנ'לא יכולה שלא

          לצחוק כשאני נזכרת איך שהיא

          עצרה את הבֶּכי ואמרה לו "כן".

          ותאמיני לי צמחה לה על

          המצח גוּלָה - גֹדֶל של ביצה   [/ גֹדֶל אשכים]

          של תרנגול צעיר; חטפה בומבה

          לא צחוק, והיא בכתה עד השמים.

          "כן", בעלי עושה, "על הפרצוף

          נפלת? כשיבוא יומך תפלי

          אחורה על הגב, נכון או לא,

         ג'ול?" היא מייד בלמה ואמרה לו "כן".

ג'ולייטה:  ותבלמי גם את, אומנת, די.

אומנת:  גמרתי, שקט. אלוהים שרק

          יאיר לך, לא הינקתי בחיים

          תינוקת מקסימה כמוך. אם רק

          אחיה לראות אותך גם נשואה,

          יותר לא אבקש.

גברת קפולט: או, "נשואה" זה עצם הנושא

          שבאתי לדבר עליו. ג'ולייטה,

          בת, מה לבך אומר על נישואים?

ג'ולייטה:  זה מין כבוד עליו איני חולמת.

אומנת:  כבוד! אם לא היית יונקת רק         

          ממני, אז אפשר לחשוב שאת        

          ינקת חכמה ישר מהשדיים.

גברת קפולט: טוב, אז חשבי על נישואים עכשיו;

          גם צעירות ממך כאן בוורונה,

          מכובדות בשם, כבר אימהות.

          לחשבוני, הייתי כבר אמך

          בגיל הזה, ואת עוד בתולה.

          בשתי מלים: פאריס, איש מצוין,

          חפץ לזכות באהבה שלך. 

אומנת:  גבר  כזה - איי, גברת, גברת - הוא

        מין גבר שכל העולם יגיד - 

         זה גבר שעווה! 

גברת קפולט:               בקיץ של

          ורונה אין פרח כמוהו.

אומנת:                               לא,

         הוא פרח, בחיי, הוא ממש פרח.

גברת קפולט: אז מה, את מסוגלת לאהוב

          את האדון? הלילה במשתה

          שלנו את תראי אותו: קראי

          דף-דף בספר הפָּנים של פאריס,

          כתובה שם השמחה בדפוס של יופי;

          הביטי איך בעונג משתלבים 

          ביחד הקווים והתווים.              

          וסימנים סתומים או לא ברורים

          יאירו שתי עיניו בביאורים.  

          לכרך עם מהות כל כך יפה

          חסר דבר אחד: העטיפה.

          דג חי בים, ומה יפה יותר

          מיופי שביופי מסתתר?

          זה ספר אשר כל קורא יאהב:

          תוכן זהוב בתוך כריכת זהב.

          שלו יהיה שלך, וזה מובטח:

          אם תיעתרי, זה לא יקטין אותך.

אומנת:  יגדיל! גברים רק מנפחים נשים.

גברת קפולט: נסי-נא לחבב אותו, טוב, בת?

ג'ולייטה: אם אהבה נולדת ממבט.

          אבל עיני חיצֵי אש לא יירו

          אלא אם כן, אתם, הורי, תורו.

          (נכנס משרת)

משרת: גברת, האורחים הגיעו, הארוחה מוגשת, לך קוראים, את גברתי הצעירה מבקשים, את האומנת מקללים במזווה, והכל בוער. אני חייב לרוץ לשרת; בבקשה מכן, תצטרפו מהר.

      (יוצא)

גברת קפולט: באות. ג'ולייטה, פאריס שם כבר בטח.

אומנת:  לכי, ילדה. לילות יפים בפתח.

(יוצאות)


< אחורה הדפסת הטקסט רומאו וג'ולייטה - קווארטו 2 ("הטוב") - מערכה 1, תמונה 3 קדימה >