שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט רומאו וג'ולייטה - קווארטו 2 ("הטוב") - מערכה 1, תמונה 1 קדימה >

נכנסים סמפסון וגרגורי, השייכים לבית קפולט, עם חרבות ומגנים.

 

סמפסון:  גרגורי, שמע לי, עלינו לא ידרכו כמו תולעים. 

גרגורי:   צודק, חיי תולעים זה תְלאות. 

סמפסון:   אם זה תלוי בי, אני אומר - נשלוף.

גרגורי: אם זה תלוי בך, טלה, תדאג שלא תהיה תלוי, טלה.   

סמפסון:   אני מרביץ כמו פיצוץ אם משהו מקפיץ אותי.

גרגורי: אבל אתה לא מי-יודע-מה קופץ להרביץ. 

סמפסון:   כלב מהבית של מונטגיו מקפיץ אותי.

גרגורי: מי שקופץ זז, ומי שאמיץ עומד: יוצא שאם אתה קופץ אתה בורח. 

סמפסון:  כלב מהבית ההוא מקפיץ אותי לעמוד. אני אלך עם הראש בקיר מול כל גבר או בתולה של בית מונטגיו.

גרגורי: זה יוכיח שאתה אפס חלשלוש, כי רק הכי-חלוש נצמד לקיר.

סמפסון:  אמת, ומשום כך נשים, שהן המין החלוש, תמיד מדביקים אותן לקיר: ומשום כך אני אפיל את הגברים של בית מונטגיו מהקיר, ואתקע את הבתולות שלו אל הקיר.

גרגורי: הריב הוא בין האדונים שלנו, ואנחנו רק המשרתים שלהם.

סמפסון:  זה הַיְינו-הך, אני אהיה אדון רודן: אחרי שאני אלחם בגברים, אני אהיה עם הבתולות טינופת-צוּפים - אני אתיז להן את הראש.

גרגורי: תתיז לבתולות את הראש?

סמפסון:  את הראש או את הבתולים - אני אתיז, ותקבל את זה איך שבא לך.

גרגורי: הן יקבלו את זה שהן לא יֵדעו איך זה בא להן.

סמפסון:   הן יקבלו אותי כל זמן שאני עומד לי, וזה ידוע שאני חתיכת בשר יפֶה מאד.

גרגורי: זה ידוע בציבור שאתה לא דג, אבל אם היית דג, היית דולפין דַל-פּין – [/לא-סחוּס-לוֹקוּס - / ] שלוף ת'כלי, הנה באים מבית מונטגיו.   

(נכנסים שני משרתים אחרים, אחד מהם הוא אברהם)

סמפסון:  השפיץ שלי בחוץ. תילחם, אני אתן לך גב.

גרגורי: איך, תפנה לי גב ותברח?

סמפסון:  עלי אל תדאג.

גרגורי: עליך אני דווקא כן דואג. 

סמפסון:  בוא נלך איתם חוקי: שהם יתחילו.

גרגורי: אני יעשה להם פרצוף כשאני עובר, ושיקבלו את זה איך שהם רוצים.

סמפסון:  לא, נראה שרק יעיזו, אני ינשך מולם ת'בוהן, שזה עלבון בשבילם לבלוע את זה. [/ להבליג על זה.]

אברהם:   אתה נושך בוהן מולנו, אדוני?

סמפסון:   אני נושך ת'בוהן, אדוני.

אברהם:   אתה נושך בוהן מולנו, אדוני?

סמפסון:   החוק לצידנו אם אני אומר "כן"?

גרגורי:    לא.

סמפסון:   לא, אדוני, אני לא נושך ת'בוהן מולכם, אדוני, אבל אני נושך ת'בוהן, אדוני.

גרגורי:   אתה מתחיל לי ריב, אדוני?

אברהם:   ריב, אדוני? לא, אדוני.

סמפסון:   כי אם אתה כן, אני בעדך: אני משרת אדון לא פחות טוב משלך.

אברהם:   לא יותר טוב?

סמפסון:   שמע, אדוני -

          (נכנס בֶּנְבוֹלְיוֹ)

גרגורי:    תגיד "יותר טוב", הנה בא אחד מהקרובים של האדון שלי.

סמפסון:   כן, יותר טוב, אדוני.

אברהם:   אתה משקר.

סמפסון:   תשלפו אם אתם גברים. - גרגורי, זכור את מכת המחץ שלך.

          (הם נלחמים)

בנבוליו:     מספיק, טפשים, הפרידו חרב, אתם לא יודעים מה שאתם עושים.

          (נכנס טיבַּלְט)

טיבלט:  מה זה, שולף מול עדר בלי רועה?

          בנבוליו, בוא תביט: הנה המוות.

בנבוליו:  אני פה רק שומר על השלום,

          נצור את חרבך, או השתמש בה

          כדי להפריד אתי בין אלה.

טיבלט:                                  מה,

          שולף ומדבר לי על שלום?

          אני שונא את המילה הזאת

          כמו שאני שונא את גיהינום,

          ואת כל המונטגים, ואותך.

          קבל, פחדן.

       (נכנסים שלושה או ארבעה אזרחים עם אלות או כידונים, וקציני המשמר)

קצינים:  מקל, כידון, גרזן, תקוף, ארצה!

אזרחים:                                       ארצה,

          הקפולטים, ארצה המונטגים!

          (נכנסים קפולט הזקן בחלוקו, וגברת קפולט)

קפולט: מה זה הרעש? תנו לי את חרבי

         הארוכה!

גברת קפולט:         קביים, זוג קביים!

          מה אתה צועק לי חרב?

קפולט:                               את חרבי

          אני אומר! מונטגיו הזקן

          בא לנפנף מולי בחוד שלו!

          (נכנסים מונטגיו הזקן וגברת מונטגיו)

מונטגיו:  בן-כלב, קפולט! - עזבי, די להחזיק! 

                                        [/ בן-כלב קפולט! – עזבי, מאדאם!

גברת קפולט: אף שעל לא תצעד כדי להזיק.           

                           [/ אף שעל לא תזוז לשפוך פה דם.}

          (נכנס הנסיך אסקאלוס עם פמלייתו)

נסיך:   גוש נתינים מורדים, אויבי שלום,

          מחללי פלדה בדם שכנים! -

          לא מקשיבים? היי! בני אדם, חיות,

            שמכבים אש זעם קטלנית

          בסילוני אדום מהוורידים -

          הַשליכו מידיים שטופות דם

          את כלי-הנשק שחושלו לָעוֹקם

          אחרת תיענשו בעינויים,

          והאזינו למשפט שליט

          רותח שלכם. שלוש תגרות

          אזרח הולדתם כבר, זקני מונטגיו

          וקפולט, מתוך בועת מילה,

          והן החרידו בשלושה מקרים

         את השלווה ברחובותינו, עד

          שהקשישים באזרחי וורונה       

          הסירו כל עיטור הוד של תרבות

          לתפוס אלות זקנות ביד זְקנה

          כמותם, שנרקבה מרוב שלווה, [/ שלום]

          מול שנאתכם הרקובה.

          אם תתפרעו עוד פעם ברחובות

          שלנו תשלמו בחייכם

          על הפרת שלום. הפעם, כל

          היתר - זוזו. קפולט, אתה

          תלך אתי. מונטגיו, בוא אלי

          אחר הצהריים לטירה,

          כדי שאוסיף לך עוד הבהרה.

          ושוב, רוצים לחיות - אז תתפזרו.

          (יוצאים כולם חוץ ממונטגיו הזקן, גברת מונטגיו ובנבוליו)

מונטגיו:  מי שוב חידש את הריב העתיק?

          היית פה, אחיין, כשזה התחיל?

בנבוליו:  המשרתים שלך ואויבך

          לחמו כבר ראש בראש פה כשהגעתי:

          שלפתי להפריד, ובאותה

          שניה בא טיבלט כולו אש, מוכן

          עם חרב שנופף מעל ראשו

          בעוד הוא מתגרה בי, וחתך

          שם את הרוח - שלא נפצעה

          מזה ורק נשפה לו בוז. בעוד

          אנחנו מחליפים מהלומות

          הגיעו עוד ועוד, ונלחמו

          צד נגד צד, עד שבא הנסיך

          ששם כל צד בַּצד.

גברת מונטגיו:                  איפה רומאו?

          עוד לא נתקלת בו היום, אתה?

          טוב שלא השתתף פה בקטטה.

בנבוליו:  גברתי, שעה לפני שכבוד השמש

          הציצה מחלון מִזְרח זהוב,

          דחפה אותי המועקה לצאת

          ולטייל, ובתוך חורשת שקמים

          ממערב לעיר ראיתי איך

          שוטט מוקדם ממש כמוני בנך.

          מיהרתי לקראתו, אך רק ראה

          אותי חמק למצוא מסתור ביער; 

          הבנתי ללבו על פי לבי,

          שרק חיפש איך לא להימצא -

          אפילו חֶבְרתי יגעה אותי;                       

          המשכתי בעקבות רוחי, ולא

          רוחו, והתרחקתי בשמחה

          מזה שבשמחה ברח ממני.

מונטגיו:  רָאו אותו שם לא מעט בקרים

          מכפיל את טל הבוקר בדמעות,

          מוסיף לָעננים עוד עננים

          באנחות העמוקות שלו;

          אך רק תתחיל השמש המנחמת

          בִּקצה מזרח-שם להפשיל וילון

          צללים מעל מיטת השחר, כבר

          חומק לו מן האור בני הקודר

          הביתה, מסתגר בחדריו,

          סוגר חלון, נועל בחוץ כל אור

         יום ובורא לו לילה מלאכותי.

          אסון צפוי לולא עצה שקולה

          תמצא מה העילה ותחסלה.

בנבוליו:  אתה יודע מהי העילה, דוד?

מונטגיו:  לא, וגם לא יכול לסחוט ממנו.

בנבוליו:   נסית כך או כך ללחוץ עליו?

מונטגיו:  גם בעצמי, גם דרך חברים:

          אך הוא יועץ יחיד לרגשותיו,

          רק לעצמו הוא - אמיתי איני

          יודע, אבל לעצמו סגור

          וחשאי, לא מסוגל לצלול

          לתוך נפשו גם לא לשחות החוצה,

         כמו ניצן שכרסמה אותו

          תולעת רעל קודם שלבלב, 

          בלי שהקדיש לשמש את יופיו.

          אם רק נדע ממה ניזון הצער

          ניתן לו בשמחה תרופה, לנער.

       (נכנס רומאו)

בנבוליו:  הוא בא: אז זוזו, אני מבקש.

          עד שהוא יענה לי, אתעקש. 

מונטגיו:   הלוואי תצליח בשיחת אחים

          לשלוף את האמת. גברתי, הולכים.  

          (יוצאים מונטגיו והגברת)

בנבוליו:     איש, בוקר טוב.

רומאו:                            היום כל כך צעיר?

בנבוליו:    בקושי תשע.

רומאו:                          הוי, שעות של עצב

          נראות כה ארוכות. מה, זה היה

          אבי שהסתלק מהר כל כך?

בנבוליו:  כן, הוא. ולמה עצב מאריך

          את שעות רומאו?

רומאו:                           כי חסר לו מה

          שאם היה לו יְקצֵר אותן.

בנבוליו: חולה מאהבה?

רומאו:   גולה.

בנבוליו: מאהבה?

רומאו:  מן החיבה של אהבת לבי.

בנבוליו: איך אהבה נראית כה ענוגה

         אבל היא רודנית קשוחה בעצם!

רומאו:  איך אהבה, שהיא תמיד עיוורת,

          רואה בלי עין ואת השביל בוחרת. 

          איפה נאכל? - איי, איך השתוללו פה!

          אל תספר, שמעתי כבר הכל.

          פה יש ים של שנאה, אך אהבה

          יותר. כן-כן: הו איזו אהבה

          צְמאה לְריב, איזו שנאה אוהבת,

          איזה מין כלום אשר נברא משום:

          קלילות כבדה והבל רציני,

          תוהו-ובוהו מעוּות מלא

          צורות יפות, נוצת ברזל, עשן

          צלול, כפור אש, בריאות חולה, שינה

          ערה אשר רק מוליכה שולל,

          ככה אני אוהב, ולא אוהב זאת כלל.

          מה, אתה לא צוחק?

בנבוליו:                              כמעט בוכה.

רומאו:      לב טוב, על מה?

בנבוליו:                         על לב טוב שכּבוּל.

רומאו:  שד אהבה - אין לו שום גבול:

          את נשמתי כאב פרטי מפיל,

          אך אם תוסיף גם את שלך - תכפיל;

          האהבה הזאת שאתה רוחש לי

          תוסיף כאב לָעודף שכבר יש לי.

          האהבה היא מין קיטוֹר גניחות,

          כשהיא שורפת - היא אש להבות,

          כשהיא נטרפת - ים דמעות צורבות.

          מה עוד היא? מחֲלת-רוח שפויה,

          בחילה של מרירות, וסוכריה.

          שלום, דודן.

בנבוליו:                    חכה ואל תברח, אה?

          אל תעזוב אותי לבד סתם ככה.

רומאו:  איבדתי את עצמי; מי פה? חידה.

          זה לא רומאו; איפה הוא - לך דע.

בנבוליו:  אל תתלוצץ: את מי אתה אוהב?

רומאו:   אז מה, לבכות?

בנבוליו:                    לבכות? לא, מה פתאום.

          תגיד רק בלי להתלוצץ את מי.

רומאו:   "אל תתלוצץ! למי הירושה?"

          כך לדבר לאיש גוסס - בושה.

          לא אתלוצץ: אני אוהב אשה.

בנבוליו:  לשם כיוונתי, והנה קלעתי.  

רומאו:  צַלָּף דגול. והיא יפה כל כך.

בנבוליו:  כַּוון למטרה שלה וּקְלע.  

רומאו:  החטאת. קשת קופידון מולה

          לא יעילה; כי היא אלה בתולה,

          שריון ברזל של טוהר סביב גופה,    

          חץ אהבה שטותי לא יכשפה.         

          היא לא תסבול מצור של חיזורים

          או קרב מול שתי עיניים לוהטות,

          לא תתמסר לפיתויי זהב.

          יש לה אוצר של יופי, מחסורה   

          הוא שמותה יקבור את אוצרה.  

בנבוליו:  כי היא נדרה לחיות כמו נזירה?

רומאו:   וחסכון זה הוא בזבוז נורא.

          היופי שאותו היא מרעיבה

          בלי זֵכֶר יִגָּדַע כשהיא תגווע.

          היא הטובה בבנות-חווה, לא הגיוני

          שתאמין כי תיוושע באובדני.

          נָדְרָה לא לאהוב, ולא תפר זאת,

          ואני חי-מת, שחי כדי לספר זאת.

בנבוליו:  תשמע לעצתי, ושכח אותה.

רומאו:   למד אותי לשכוח איך לחשוב.

בנבוליו:  תן חופש לעיניך, ותבחן

          יופי אחר.

רומאו:                  כך היא תבלוט כפליים.

          המסכות הצוחקות אשר

          נושקות לפני גברות רק מזכירות

          את זיו היופי שהן מסתירות.               

          מי שסונוור והתעוור - הוא לא

          ישכח את האוצר שאור עיניו

          איבד. הראה לי גברת שנקראת

         יפה סבירה - מהו יופייה אם לא

          רק הערה שבה אקרא מי כבר    

          שברה את שיא אותה סבירה? שלום.

          ללמוד איך שוכחים - לא תְלמֵד.

בנבוליו:  תראה שכן. החוב חי ועומד.

          יוצאים  


< אחורה הדפסת הטקסט רומאו וג'ולייטה - קווארטו 2 ("הטוב") - מערכה 1, תמונה 1 קדימה >