נכנסים פאריס והנער המשרת שלו.

פאריס:   תן לי את הלפיד, ילד - וזוז

          הצידה - אך כבה אותו. שלא

          יראו אותי. שכב תחת העצים

          שם, והצמד אוזן לאדמה

          החלולה; שרגל לא תדרוך

          על קרקע מתפוררת זו, בקועה

          מחפירות קברים, בלי שתשמע.

          אז שרוק לי לאותת אם משהו

         קרב. תן לי את הפרחים האלה.

          עשה מה שאמרתי, לֵךְ.

נער (הצידה):                 אני

          כמעט פוחד להישאר לבד

          בין הקברים, אבל אעז, באומץ.

     (מתרחק)

פאריס:  פרחים לַפּרח על מיטת כלולות -

          מיטת עפר, כר אבן קר וצר -                     

          מי בושם כאן אזליף כל הלילות,     

          או טל דמעות שמגניחות נוצר.      

          אנציח לילה לילה את זכרך

          בְּבֶכי וּפרחים על בור קברך.

       (הנער-המשרת שורק)

            הנער מאותת לי, מתקרבים;

          מי בא ברגל ארורה למחוק

          טקסים של אהבת אמת וחוק?      

          מה, עם לפיד? כסה אותי קצת, לילה.

      (מתרחק. נכנסים רומאו ובלתזר)

רומאו:   תן לי את המַכּוֹש ואת המוט.

          בוא, קח את המכתב הזה: עם שחר

          מסור אותו לאדוני אבי.

          תן את האור. במחיר חייך, מה

          שלא תשמע ולא תראה כאן - שמוֹר

          מרחק, אל תתערב במעשי.

          למה אני יורד אל מיטת מוות?

          חלקית - לראות את פני אהובתי,

          אך בעיקר - לחלוץ מאצבעה

          של המתה טבעת, שעלי

          להשתמש בה בעניין יקר.

          אז לך, תזוז. אך אם מחשדנות

          תחזור לבלוש מה עוד בדעתי,

         חי אלוהים אני קורע את

          גופך גזרים גזרים, ומפזר

          על הקברים הרעבים פיסות

          בשר שלך. הזמן ומזימותי

          פראים משוגעים, עזים יותר,

          אימתניים כפליים מנמר

          מורעב או מגלי ים שואגים.

בלתזר:   הולך, אדון, ולא אטריד אותך.

רומאו:   בכך תראה לי ידידות: קח זאת,

          חיה, תצליח ושלום, איש טוב.

בלתזר (הצידה): בכל זאת אסתתר לי כאן בצד:

          הוא מעורר בי פחד וחשד.

          (מתרחק)

רומאו:   גרון טורף מאוס, רחם של מוות,

          זולל הטוב שבפרורי הארץ,

          אני פותח כך את הלסתות

         הרקובות שלך, ועל אפך

        וחמתך אלעיט אותך בעוד

          בשר.

פאריס:          זה המונטגיו המגורש

          והיהיר, רוצח דודנה

          של מלכתי, והיגון על זה,

          חושבים, הוא שהרג אותה - עכשיו

          הוא בא כדי לבזות ולחלל

          את הגופות. אני אתפוס אותו.

          עצור את מלאכת הטומאה שלך,

          מונטגיו נאלח! אפשר לרדוף

          נקם אחרי המוות? אח נבל

           מורשע, אני עוצר אותך. ציית

          ובוא אתי, אתה חייב למות.

רומאו:    חייב, נכון, ולשם כך באתי הנה.      

          עלם נכבד, אל תתגרה באיש

          נואש, ברח ועזוב אותי - חשוב

          על אלה בקברים פה, פְּחד מהם.

          אנא, צעיר, אל תעמיס לי עוד

          חטא על הראש ותלבה אותי

          לזעום. הו, לך. נשבע לך, אני

          אוהב אותך יותר מאת עצמי,

          כי באתי פה חמוש נגד עצמי.

          לך, רוץ, תחיה, אחר כך תתנחם -

          ניצלת כי איש מטורף ריחם.

פאריס:  יורק על כל ההשבעות שלך,

          פושע, ועוצר אותך.

רומאו:                             מוכרח

          להתגרות בי? טוב, אז הִנֵה, ילד!

נער:    אוי לי הם נלחמים! אזעיק משמר.

          (יוצא)

פאריס:    נרצחתי! אם יש לך לב, פתח את

          הקבר, טמון אותי עם ג'ולייטה.

          (מת)

רומאו:   בהן צדקי. אבחן רק את פניו.

          זה קְרוב מרקוציו, פאריס האציל!

          מה המשרת סיפר לי כשרכבנו?

          נפשי היתה טרופה מלהקשיב.

          נדמה לי שאמר - פאריס עמד

          להתחתן עם ג'ולייטה. הוא

          אמר - או שחלמתי? או אולי

          אחז בי שגעון כשהוא הזכיר 

         את שמה? - הו תן לי את ידְךָ, שעם

        ידִי כתובה בספר גורל מר;

         אטמון אותְךָ בקבר מפואר.

         לא קבר: מגדלור, צעיר שחוט;

          כי פה ג'ולייטה נחה, ויופייה

          הופך בית חושך למשתה של אור.

          מוות, שכב כאן, קובר אותך איש מת.

          כמה נפוץ שאנשים על סף

          המוות עליזים; הסוהרים

          קוראים לזה ברק לפני המוות.

          הו איך אני יכול לקרוא לזה

          ברק? הו אהובה שלי, אשתי,

          המוות שאת דבש נשימתך

          ינק, חסר אונים עוד מול יופייך. 

          את לא מובסת, נֵס היופי עוד                

          אדום על לחייך, על שפתייך,

          הדגל החיוור של מוות עוד

          לא מתנוסס שם. טיבאלט, זה אתה

          שם בתכריך של דם? אוכל לגמול

          לך טובה גדולה יותר? יד זו 

          אשר קטעה את עלומיך, היא

          תחתוך גם את חייו של אויבך.

          סלח לי, דודן. הו ג'ולייטה, מותק,

          למה את כה יפה עוד? מה לחשוב?

          צריך לחשוב שמוות נטול גוף

          חומד אותך באהבה, וכאן

          בחושך הוא מחזיק אותך - תִפְלץ

          כחוש, מבחיל - כדי לעגוב עלייך?

          מפחד שזה ככה אשאר

         איתך, ולא אצא עוד מארמון 

         הצל הזה. פה, פה אני נשאר,

          עם המשרתות שלך, התולעים.

          כן, פה אקים לי בית מנוחה נצחי,

          ואשחרר גוף זה, מותש חיים,

          מעול של כוכבים דורשי רעה. 

          הביטו פעם אחרונה, עיניים;

         זרועות, זה החיבוק האחרון;

         שפתיים, הו, דלתות הנשימה,

         חִתמו בנשיקה חוקית על שטר

         בלי תאריך למונפול המוות.

         בוא, מורה-דרך מר, נווט סר-טעם,

         בוא, קפיטן נואש, עכשיו מייד   

        נפּץ אל הסלעים את ספינתך

        הרצוצה מיָם: אהבָתי,

        זה לךְ.

       (שותה)

        רוקח פלא! תרופתך

        זריזה. כך אני מת מות נשיקה.    

       (מת. נכנס הנזיר לורנצו עם פנס, מוט ברזל ואת חפירה)

לורנצו:  פרנצ'סקו הקדוש עזור לי! על

          כמה קברים הלילה מעדו

          רגלי הישישות! מי שם?

בלתזר:                                חבר

          אחד, אשר מכיר אותך היטב.

לורנצו:  דע רק ברכה. אמור לי, חבר טוב,

          מה הלפיד שם שמאיר לשווא

          זחלים וגולגולות בלי עין? אם

          אני רואה טוב, הוא בוער בכוך

          הקבר של הקפולטים.

בלתזר:                            כן,

          אדון קדוש, והאדון שלי

          הוא שם, איש שאתה אוהב מאד.

לורנצו:   מי זה?

בלתזר:             רומאו.

לורנצו:                          כמה זמן הוא שם?

בלתזר:   חצי שעה שלמה.

לורנצו:                              בוא אתי שמה.

בלתזר:   לא, לא מעז, אדון. הוא מאמין

          שכבר מזמן הלכתי, והפחיד

          אותי באיומים של מוות אם

          אבלוש פה אחרי כוונותיו.

לורנצו:  אז הישאר. פחד אוחז בי. הו,

          אני פוחד מאיזו פורענות.

בלתזר:   כשישנתי כאן תחת העץ,

          חלמתי שאדוני נלחם עם איש

          אחר, ואדוני הרג אותו.

          (מתרחק)

לורנצו:  רומאו! - אוי לי, אוי לי, מה הדם

          אשר מכתים את אבן הכניסה

         לכוך? למה שוכבות במעון שלווה

          זה חרבות פצועות, מגואלות,

          מיותמות? רומאו! הו, חיוור!

         מי עוד? גם פאריס? מתבוסס בדם?

         איזו שעה של רוע אשמה

          בתאונה האיומה הזאת!

         הגברת זעה.

ג'ולייטה:  נזיר איש נוחַם, איפה בעלי?

          אני זוכרת איפה עלי להיות,

          ואני כאן: איפה רומאו שלי?

לורנצו:   שמעתי איזה קול. בואי נצא  

          מקן של מוות, נגע ושינה

          שלא כטבע. כוח אימתני

          שלא נוכל נגדו שיבש את כל

          כוונותינו. בואי. בחיקך

          שוכב לו בעלך שם, מת. גם פאריס.

          בואי, אחביא אותך בין אחיות

          של קודש במנזר. אל תתעכבי

          לחקור עוד, המשמר בדרך. בואי,

          ג'ולייטה, כל גופי חולשה ורעד.

          (יוצא)

ג'ולייטה:  תלך אתה, אני לא זזה צעד.

          מה פה? כוס נעולה בְּיד אהוב

          אמת שלי? רעל, אני רואה,

          היה קיצו בטרם עת - קמצן,

          שתית את הכל בלי להשאיר

         טיפונת חברית כדי לכבד

           אותי, אה? אנשק את שתי שפתיך.

          אם במזל נדבק שם עוד קצת רעל,

          אמות מן המשקה משיב הנפש.

          שפתיך חמימות.

ראש המשמר (מבחוץ):        תוביל, נער,

          לאן?

ג'ולייטה:          קולות? אז בקיצור. פגיון,

          שתבורך! זה הנדן שלך.

          תחליד פה ותן לי  למות.      

          (מתה. נכנסים הנער ואנשי משמר)

נער:    זה המקום. שם, איפה שבוער

          לפיד.

ראש המשמר:      יש על הקרקע דם. לסרוק

          בין הקברים! לכו, אתם, עצרו

          כל מי שתמצאו. מראה שובר

          לב: פה שוכב לו הרוזן הרוּג,

          ג'ולייטה מדממת, עוד חמה,

          מתה טריה. הודיעו לנסיך,

          לרוץ לקפולטים, להעיר

         את המונטגים - כל השאר, לסרוק!

      (יוצאים אנשי משמר)

         פה אסונות מתבוססים בדם,

         אבל על מה מתבססים כולם

         עוד אין עדות בכדי לפענח.

       (נכנסים אנשי המשמר עם בלתזר)

איש משמר 1: מצאנו פה את משרת רומאו.

ראש המשמר: החזיקו בו עד לבוא הנסיך.

        (נכנסים עוד אנשי משמר עם הנזיר לורנצו)

איש משמר 2: פה יש נזיר רועד, בוכה, גונח.

          החרמנו לו את המכוש ואת

          המעדר האלה כשחמק

          מיציאה צדדית.

ראש המשמר:                חשד כבד.

          החזיקו גם את הנזיר עצור.

      (נכנס הנסיך [עם אחרים])

נסיך:   איזה אסון הקדים לקום וגם

          מזעיק נסיך ממנוחת הבוקר?

    (נכנסים קפולט וגברת קפולט)

קפולט:   מה זה שצועקים בראש חוצות?

גברת קפולט: האנשים ברחוב קוראים "רומאו",

          חלק "ג'ולייטה", חלק "פאריס", הם

          רצים בזעקות אל נחלת

          קברנו.

נסיך:                מה הפחד שמחריד

          כל אוזן?

ראש המשמר:        אדוני, כאן מוטלים

          להם כבוד פאריס הרוזן שחוּט,

          רומאו מת, ג'ולייטה שכבר מתה

          חמה והרוגה שנית.

נסיך:   חפשו, בדקו, גלו כיצד ארע

          הפשע המתועב.

ראש המשמר:                 פה יש נזיר,

          ומשרת רומאו הנרצח,

          ועליהם כלים שבעזרתם

          ניתן לפתוח קבר.

קפולט: הו אלוהים! אישה, הביטי איך

          בתנו מדממת! הפגיון

          פה התבלבל, הוא לא מצא מעון

          בגב מונטגיו, וחזה בתי

          שימש לו בטעות נָדן.

גברת קפולט:                         אוי לי,

          מראה המוות כאן הוא פעמון

          אשר קורא לזִקְנתי לקבר.

          (נכנס מונטגיו)

נסיך:   קמת מוקדם ממשכבך לראות          

          בן שמקדים לשכב עם אבותיו.                

מונטגיו:  אוי לי, נסיך, אשתי מתה הלילה.

          האבל על גלות הבן שיתק

          את נשימתה. איזה אסון נוסף

          קושר נגד שנות הזִקנה שלי?

נסיך:   הבט ותגלה.

מונטגיו:   הו בן פרחח! איזו התנהגות

          זו, להכביד על קבר לפני אבא?

נסיך:   חתום את פה השאגה מעט

          עד שנבהיר את התעלומות,

          נדע מה מוצאן, ראשן, שורשן:

          אז אעמוד בראש צבא מכאוביך,

          אוביל אותך אפילו עד המוות.

          בינתיים, התאפק, תן לָאסון

          להיות משועבד לַסבלנות.

          הביאו הנה את החשודים.

לורנצו:   אני העיקרי, חסר-אונים

          אבל חשוד מכל, כי המקום

         וגם הזמן חברו שניהם נגדי,

         בהרג המחריד. ופה אני

         ניצב, גם להלבין גם להשחיר

         את שמי, כסנגור של התביעה.

נסיך:   ספר מייד מה שאתה יודע.

לורנצו:  אהיה קצר, כי אין בי נשימה

          מספיק כדי לייגע במלים.

          רומאו זה, המת, הוא בעלה

          של זו, ג'ולייטה; היא שם, המתה,

          אשת רומאו הנאמנה.

          אני חיתנתי את שניהם, ויום

          כלולות גנוב זה היה יום הדין

          של טיבאלט, שמותו בטרם עת

          גרש את החתן מתחום העיר.

          עליו בכתה ג'ולייטה, לא על טיבאלט.                   

          אתם, כדי להסיר מצור דמעות

          ממנה, התכוונתם לחתן

          אותה בעל כורחה עם פאריס. אז

          היא מגיעה אלי, ובמבט

          פרוע מפצירה בי שארקום

          תכנית מול חתונה שניה זו, או

          ששם בתא שלי היא תתאבד.

          נתתי לה, ממחקרי, שיקוי

          שינה, אשר השפיע כצפוי,

          כי הוא יצק בה את חזות המוות.

          כתבתי לרומאו במקביל

          שימהר לכאן (כפי שעשה

          לאסונו הלילה) להוציא

         אותה מקבר ארעי, ממש

         בזמן שכוח השיקוי יפוג.

         אבל זה שנשא את מכתבי,

          האח ג'ובאני, בשל תאונה

         עוכב פה, והחזיר את המכתב

          אלי אתמול בלילה. אז, לבד,

          בשעת יקיצתה המתוכננת,

         באתי כדי לחלצה מתוך הכוך,

          כדי לאכסן אותה בתא שלי

          עד שאשיג שוב את רומאו. אך

          כשבאתי, כדקה לפני קומה,

          מצאתי פה, מתים בטרם עת,

         את פאריס ורומאו המסור.

         היא קמה, והפצרתי בה לצאת,

         לשאת בהבלגה את דין שמיים.

         אך אז רעש הבהיל אותי לצאת,

          והיא, נואשת, מיאנה לבוא

          אתי, ו - כך נראה - טרפה במו

          ידיה את נפשה. כל זאת אני

          יודע, ובסוד הנישואים

          שותְפה גם האומנת. אם דבר

         פה השתבש באשמתי, הלוואי

         שיוקרבו חיי הישישים

         איזו שעה לפני זמנם לידי

         החוק התקיפות בלי רחמים.

נסיך:   תמיד הכרנו אותך כאדם

          קדוש. איפה משרת רומאו? מה

          יש לו לומר?

בלתזר:                            בישרתי לאדוני

          על מות ג'ולייטה, הוא דהר מייד

          ממנטובה לכאן, לקבר זה.

          את המכתב הזה ציווה למסור

          עם שחר לאביו, ובלכתו 

          לכוך איים עלי במוות, אם

          לא אסתלק ואשאירו לבד.

נסיך:   תן לי את המכתב, אביט בו.

          ואיפה נער הרוזן אשר

          הזעיק את המשמר? הֵיי, ילד, מה

          עשה כאן אדונך?

נער:                            בא עם פרחים

          לקבר של אשתו, ציווה עלי

          לזוז, עשיתי זאת; אבל אז בא

          אחד עם אור לפתוח את הקבר,

          בן רגע אדוני שלף נגדו,

         ואז ברחתי להזעיק משמר.

נסיך:   מכתב זה מאשר את המלים

          של הנזיר הטוב: אהבתם,

          בשורות מותה; וכאן כותב הוא כי

          קנה סם רעל מרוקח דל,

          ובא לקבר זה למות, לשכב

          עם ג'ולייטה. איפה האויבים

          האלה? קפולט, מונטגיו, רְאו

          איזה שוט מייסר את שנאתכם,

          שהמרומים מצאו איך להרוג

          את אושרכם באהבה, וגם

          אני, על כי עצמתי עין מול

          המריבות, אבדתי שארי

          בשר. כולם פה נענשו.

קפולט:                                 אחי,

          מונטגיו, תן לי יד. זוהי מתנת

          כלולות לבת שלי, יותר איני

          יכול לדרוש.

מונטגיו:                    אבל אתן יותר:

          כי את פסלה אקים, זהב טהור,

          שכל עוד ייזכר שמה של וורונה

          אף דמות לא תשתווה בתפארה

          לזו של ג'ולייטה המסורה.   

קפולט:   ישכב פסל רומאו עם הגברת,

          שני קורבנות שנאת חינם עיוורת. 

נסיך:   הבוקר בא שלום קודר בַּשער.

          השמש מיגון נחבאת בסתר. 

          לכו, דברו עוד על תוגה וצער. 

          לְחלק עונש, מחילה לַיתר.   

          כי לא נברא סיפור מר שיִדְמה עוד  

          לזה של ג'ולייטה ורומאו.  

                              [/ כי לא היתה מעשיה כה עצובה      

                                    / כשל ג'ולייטה ורומאו אהובה.]

            (יוצאים)