שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט רומאו וג'ולייטה - קווארטו 2 ("הטוב") - קדימה >


פעמיים רומאו וג'ולייטה - דברי הסבר קצרים


פעמיים רומאו וג'ולייטה

דברי הסבר קצרים

                    אל תתפלאו למצוא פה שתי גרסאות של "רומאו וג'ולייטה". קיימות למעשה יותר, אך השתיים השונות ביותר הן אלו של "קְוָוארְטוֹ 1" ו"קְוָוארְטוֹ 2", ולכן מעניין להשוות ביניהן.

               "קווארטו 2", הוא הטקסט אשר החל מן המאה השבע-עשרה נחשב לטקסט המלא וה"טוב" של המחזה; הוא זה שמופיע במרבית המהדורות, ומוצג על הבמות (גם אם לפעמים לווים פה ושם משפטים וניסוחים מקווארטו 1).

               הבה ננסה אפוא לעשות קצת סדר בדברים.

 

               קווארטו, פוליו ואוקטאבו

               בכל הנוגע למחזות של שייקספיר ובני דורו, אנו נסמכים רק על אלה שראו אור בדפוס, שכן כמעט באופן גורף לא שרדו כתבי-יד מן התקופה, ובוודאי לא של שייקספיר (כתב היד היחיד שיש לנו שלו, לבד ממסמכים משפטיים וצוואה, הוא שלושה עמודים שנויים במחלוקת מתוך המחזה "סר תומס מור", שיש הטוענים שהיה שותף לכתיבתו).

               מתוך המחזות שנכתבו בין שנות ה – 1570 ועד 1642 (השנה שבה נסגרו התיאטראות ל – 18 שנה, והתנופה המחזאית האדירה הזאת נקטעה בבת אחת) שרדו כ - 400 מחזות מאת מחזאים שונים – מתוך למעלה מאלף שידוע כי הוצגו, ושמות רבים מהם מופיעים ברשומות השונות.      

               המחזות שלא הודפסו בתקופה הזו פשוט אבדו, לאסוננו.  

               ברור למדי ששייקספיר לא התעניין בהוצאת מחזותיו בדפוס. הוא כתב לבמה, והסתפק בכך. בכל זאת, כבר בימי חייו הופיעו כמה מהם בספרים, ולפעמים בכמה מהדורות (חוקי זכויות היוצרים וכל הכרוך בהם לא היו קיימים אז כלל).

               כשמדברים על קווארטו, פוֹלְיוֹ ואוֹקְטָאבוֹ מתכוונים למעשה לשלושה גדלים של ספרים שהדפוס האליזבתני השתמש בהם:

                פוֹלְיוֹ הוא ספר העשוי מגליונות נייר שקופלו פעם אחת, וכך יצרו שני דפים (ארבעה עמודים) באורך של כ -  38 ס"מ.

                     קְוָוארְטוֹ הוא ספר קטן יותר, כי הגליונות קופלו פעמיים, ויצרו ארבעה דפים (שמונה עמודים).

                    אוֹקְטָאבוֹ הוא ספרון בעל דפים קטנים מאד העשוי מגליונות שקופלו שלוש פעמים ויצרו ששה-עשר עמודים.

               19 ממחזותיו של שייקספיר יצאו כל אחד בנפרד במהדורות קווארטו לפני שהודפס הפוליו הראשון שכינס 35 ממחזותיו  ב – 1623.

               בפורמאט של פוליו הודפסו (בין השאר בשל עלות הנייר) רק ספרים "בעלי חשיבות". מחזות לא נחשבו כספרות רצינית, והודפסו אך ורק בצורת קווארטו. ב – 1616 הוציא המחזאי בן ג'ונסון (שהתייחס לעצמו כסופר רציני, לעומת מחזאים אחרים) אוסף פוליו של מחזותיו (וזכה, אגב, לקיתונות של לעג על כך שהעניק למחזות את התואר "יצירות"). הוא היה המחזאי האליזבתני הראשון שפרסם מהדורה המאגדת מחזות, מעין "כל כתבי".

               זה היה התקדים; 7 שנים לאחר מכן  (ו - 7 אחרי מות שייקספיר) הוציאו שניים מעמיתיו לתיאטרון את הפוליו הראשון של מחזות שייקספיר.

               הפוליו כלל דברי שיר לזכר המחזאי והמשורר, הקדמה, רשימת המחזות, שקובצו בספר לפי "קומדיות", "מחזות היסטוריים" ו"טרגדיות" (ולא על פי סדר כתיבתם), רשימת השחקנים העיקריים שהשתתפו בהצגתם, והמחזות עצמם.

               אחד-עשר מן המחזות בפוליו מחולקים למערכות, ושמונה-עשר מחולקים למערכות ולתמונות. בששה מהם ("הנרי הששי" חלק 2, "הנרי הששי" חלק 3, "טרוילוס וקרסידה", "רומאו וג'ולייטה", "טימון איש אתונה" ו"אנטוניוס וקלאופטרה") אין בכלל מערכות ותמונות.

 

                    קווארטו "טוב" וקווארטו "רע"

               נהוג להבדיל בין מהדורות קווארטו "טובות" ו"רעות".

               ספר קווארטו "טוב" הוא זה שעל פי ההשערה הודפס על סמך מקור אמין או מוסמך: כתב-היד של שייקספיר, או עותק שנמצא בתיאטרון וכו'.

               קווארטו "רע" הוא מהדורה פיראטית, שנשענה אולי על זכרון של שחקנים שהשתתפו באותה הצגה, או חברי להקה יריבה שצפו בהצגה ורשמו במהירות ובקצרנות. זה היה די נפוץ, שכן, כאמור, לא היה פיקוח לגבי זכויות יוצרים, וניתן היה להדפיס ולמכור על פי הביקוש. עורכי הפוליו הראשון של שייקספיר מעירים בהקדמה שלהם שציבור הקוראים היה קורבן ל"אינספור עותקים גנובים, פגומים, עילגים ומעוותים על ידי נוכלים ומתחזים".

               כמה ממחזותיו של שייקספיר הודפסו ביותר ממהדורת קווארטו אחת עם השנים, עד לפרסום הפוליו, וגם בין מהדורות אלה יש הבדלים, לפעמים משמעותיים; נוהגים לכנות את המהדורות השונות הללו בשמות Q1, Q2 [קווארטו 1, קווארטו 2] וכו'.

               הקושיות והתעלומות בכל נושא מהדורות הקווארטו הן רבות, ועדיין משמשות נושא להשערות וויכוחים.

               מספר דוגמאות.

               הנה למשל תעלומת "טרוילוס וקרסידה": במהדורת הקווארטו של המחזה, שהופיעה ב – 1609, מכריזה ההקדמה מאת המביא-לדפוס, המשבח את המחזאי, כי ספר זה מביא לפני הקורא "מחזה חדש, שמעולם לא הוכתם על ידי הבמה" (במלים אחרות, טרם הוצג), וההקדמה ממש יוצאת מגדרה כדי להחמיא לקורא אנין הטעם המעדיף קריאה על פני הצגת תיאטרון. אין לדעת למה המחזה פורסם בספר שש שנים לאחר שתועד כי הוצג ב – 7 בפברואר 1603 (כלומר כן "הוכתם" על ידי הבמה), ומדוע כשפורסם הודפס בשתי מהדורות קווארטו, אחת שמהללת אותו כמחזה שמעולם לא הוצג, ואחת שטוענת כי הטקסט שבספר הוא "כפי שהוצג ע"י להקת 'אנשי המלך' בתיאטרון הגלוֹבּ". ומדוע אין המחזה מופיע בתוכן העניינים של הפוליו, אבל כן נכלל בגוף הספר, במיקום תמוה בין המחזות ההיסטוריים לטרגדיות, ורובו ללא מספרי עמודים?...  

               במקרה של "המלך ליר" ההבדלים בין הקווארטו של 1608 והפוליו (מ – 1623, כאמור) הם עצומים. לא מדובר בקיצורים, אלא, בחלק מן המקרים, בתמונות המכילות חומר שונה לחלוטין. בפוליו יש 115 שורות שאין בקווארטו, ובקווארטו 285 שורות (כולל תמונה שלמה, זו של המשפט המדומה שעורך ליר לבנותיו) שאין בפוליו; וקיימים גם הבדלים במלים, בשורות, בזהות הדוברים. הטקסט שנוהגים להשתמש בו במקרה של "ליר" הוא הכלאה בין הקווארטו והפוליו, שהתקין לואיס תיאובאלד ב – 1733.

               גם "המלט" מעורר – איך לא? – שאלות ובעיות. ההבדלים בין הקווארטו ה"רע" (1603), הקווארטו ה"טוב" (1604) והפוליו (1623) הם רבים. בקווארטו ה"רע", למשל, אומר המלט את המשפט: "להיות או להיות – כן, זאת הנקודה". 

               גם בנוגע ל"רע" ול"טוב"של מהדורת הקווארטו אין הסכמה. יש הטוענים שדווקא דרך מהדורות הקווארטו ה"רעות" אפשר ליצור קשר בלתי אמצעי יותר עם ההצגה כפי שהועלתה: רוב מהדורות הקווארטו ה"רעות" מכילות הערות בימוי רבות שאין בטקסטים האחרים. ב"המלט", למשל, רק בקווארטו ה"רע" מצוין שרוח אביו של המלט מופיעה (במערכה 3 תמונה 4) "בחלוק שינה".

                מהדורות הקווארטו ה"רעות" המפורסמות ביותר הן אלה של "רומאו וג'ולייטה" (1597), "הנרי החמישי" (1600), "הנשים העליזות מווינדזור" (1602) ו"המלט" (1603). בשניים מן המקרים ("רומאו" ו"המלט") הופיע הקווארטו ה"רע" לפני ה"טוב".

 

                   סוגיית רומאו וג'ולייטה ומהדורות הקווארטו

              למחזה קיימות ארבע גרסאות קווארטו. ההבדלים שבין 2, 3 ו – 4 הם מזעריים; אך

               קווארטו 1 וקווארטו 2 ידועים (או ידועים לשמצה) בהבדלים שביניהם. הגרסה ה"רשמית", זו שנהוג להדפיס ולהציג והתקבעה כטקסט האותנטי, היא זו של קווארטו 2.

               ההשערות לגבי ההבדלים שבין המהדורות הן רבות, וכל אחת מגוּבּה בתיאוריה. בריאן גיבונס (הוצאת "ארדן") טוען כי "ככל הנראה הקווארטו הרע הותקן בידי להקה שהיתה מעורבת בהפקה המקורית והתכוונה להציג את המחזה עם ליהוק מצומצם יותר בסיור בערי שדה".

               ואמנם נכון שקווארטו 1 קצר באופן דראסטי מקווארטו 2.

               עם זאת, יש לציין דבר מוזר: עד מערכה 2 תמונה 5 מדובר בעיקר בקיצורים; משם והלאה, ההבדלים הם אחרים: הניסוחים עצמם שונים, ולפעמים כמעט כל הדיאלוג הוא אחר.

               על כל פנים, שתי התיאוריות המרכזיות הן:

                1. קווארטו 1 הוא גרסה "משוחזרת על פי הזכרון" של שחקן או כמה שחקנים, או גורם אחר, ועל שום כך היא "משובשת" ו"פגומה".

               2. קווארטו 1 הוא גרסה ערוכה ומקוצרת בידי שייקספיר ולהקתו מטעמים פרקטיים, ויתכן שהוצגה כך. הרי שייקספיר עצמו מצהיר בפרולוג (של שתי הגרסאות) שזמן ההצגה יהיה שעתיים, וע"פ מחקריו של אלפרד האנט זה אכן היה אורך ההצגה האליזבתנית הממוצעת. את קווארטו 1 ניתן להציג בשעתיים. את קווארטו 2  - לא.

               אגב, קווארטו 1 אינו מחולק למערכות ותמונות, ובכך הוא מספק תחושה ישירה יותר של ההצגה האליזבתנית: בלי הפסקות, רק רצף של כניסות ויציאות. (עקב טעמים אינטרנטיים טכניים מובא פה הטקסט בכמה חלקים, אך זו חלוקה מלאכותית ושרירותית.)   

                שלא כמו בקווארטו ה"רע" של "המלט", אין בקווארטו 1 של "רומאו" קטעים חסרי הגיון, או כאלה שנראה בבירור כי הם משוחזרים על פי זכרון מטושטש וכללי של משהו שהיה על הבמה. גם הקיצורים בדרך כלל עשויים על פי הגיון תיאטרוני פרקטי, ולא באופן אקראי על פי גחמות הזכרון. 

               לשתי התיאוריות, ותיאוריות-המשנה שהצמיחו, יש מצדדים ויריבים.

               לפניכם שתי הגרסאות. קריאה בשתיהן ועמידה על ההבדלים שביניהן היא שיעור מרתק בדרמה, וגם הצצה היסטורית מסקרנת לקרביים של העשייה התיאטרלית בסוף המאה ה - 16.

 יעל, יוליה וג'ולייטה

               הערה אחרונה: אף על פי שהמחזה היה ידוע בעברית שנים רבות כרומאו ויוליה", אני משוכנע למדי שהנערה הזאת לא באה ממוצא רוסי או פולני, ומשפחת קפולט התבססה באיטליה שנים רבות. נראה לי שאחרי כל החלפות הדרכון שנתנה העברית ל – JULIET – החל בתרגום הראשון של סלקינסון שהפך אותה ל"יעל", ודרך התרגומים הבאים שעשו ממנה "יוליה" – יאה לתת לה הזדמנות להתאזרח מחדש בעירה ובמולדתה.


הנפשות הפועלות


הטרגדיה המעולה והעגומה ביותר של

רומאו וג'ולייטה

קווארטו 2

 

The Most Excellent and Lamentable Tragedie of

Romeo and Juliet

Quarto 2

(1599)

 

מאת: וויליאם שייקספיר

תרגום: דורי פרנס

 

הדמויות

אֶסְקָאלוּס, נסיך וורונה

מרקוציו, אדון צעיר וקרוב של הנסיך, חבר של רומאו

פאריס, אציל צעיר וקרוב של הנסיך

משרת של פאריס

מונטגיו, ראש משפחה ורונאית המסוכסכת עם הקפולטים

גברת מונטגיו

רומאו, בנו של מונטגיו   

בנבוליו, אחיין של מונטגיו וחבר של רומאו ומרקוציו

אברהם, משרת של מונטגיו

בלתזר, משרת של רומאו

קפולט, ראש משפחה ורונאית המסוכסכת עם המונטגים

גברת קפולט

ג'ולייטה, בתו של קפולט

טיבלט, אחיין של גברת קפולט

דודן של קפולט, אדון זקן

אומנת, של ג'ולייטה

פייטרו, משרת של הקפולטים, מלווה של האומנת

סמפסון, גרגורי ועוד משרתים של הקפולטים

הנזיר לורנצו, הנזיר ג'ובאני, מן המסדר הפרנצ'סקני

רוקח, ממנטובה

שלושה נגנים

אנשי משמר, אזרחי ורונה, מחופשים בנשף, נושאי לפידים, משרתים

דובר הפרולוגים


פרולוג


שני בתי-אב מכובדים בָּעיר

שפה נציג, ורונה המהוללת, 

קמים מריב נושן לקרב צעיר,

בו יד אזרח בדם אח מגואלת.

מזרע רעל של אויבים נברא

זוג אוהבים מוכי מזל עיוור;

דרכם זרועה בכל מהמוּרה,     

ורק מותם שנאת דורות קובר.

מדרון המוות של אהבתם

וזעם ההורים שלא נרגע

עד שהבור את ילדיהם חתם -

כל זאת נַראה בשתי שְעות הצגה;

ואם תואילו רק להתמסר,

נטרח כדי להשלים את החסר. 


מערכה 1, תמונה 1 -


נכנסים סמפסון וגרגורי, השייכים לבית קפולט, עם חרבות ומגנים.

 

סמפסון:  גרגורי, שמע לי, עלינו לא ידרכו כמו תולעים. 

גרגורי:   צודק, חיי תולעים זה תְלאות. 

סמפסון:   אם זה תלוי בי, אני אומר - נשלוף.

גרגורי: אם זה תלוי בך, טלה, תדאג שלא תהיה תלוי, טלה.   

סמפסון:   אני מרביץ כמו פיצוץ אם משהו מקפיץ אותי.

גרגורי: אבל אתה לא מי-יודע-מה קופץ להרביץ. 

סמפסון:   כלב מהבית של מונטגיו מקפיץ אותי.

גרגורי: מי שקופץ זז, ומי שאמיץ עומד: יוצא שאם אתה קופץ אתה בורח. 

סמפסון:  כלב מהבית ההוא מקפיץ אותי לעמוד. אני אלך עם הראש בקיר מול כל גבר או בתולה של בית מונטגיו.

גרגורי: זה יוכיח שאתה אפס חלשלוש, כי רק הכי-חלוש נצמד לקיר.

סמפסון:  אמת, ומשום כך נשים, שהן המין החלוש, תמיד מדביקים אותן לקיר: ומשום כך אני אפיל את הגברים של בית מונטגיו מהקיר, ואתקע את הבתולות שלו אל הקיר.

גרגורי: הריב הוא בין האדונים שלנו, ואנחנו רק המשרתים שלהם.

סמפסון:  זה הַיְינו-הך, אני אהיה אדון רודן: אחרי שאני אלחם בגברים, אני אהיה עם הבתולות טינופת-צוּפים - אני אתיז להן את הראש.

גרגורי: תתיז לבתולות את הראש?

סמפסון:  את הראש או את הבתולים - אני אתיז, ותקבל את זה איך שבא לך.

גרגורי: הן יקבלו את זה שהן לא יֵדעו איך זה בא להן.

סמפסון:   הן יקבלו אותי כל זמן שאני עומד לי, וזה ידוע שאני חתיכת בשר יפֶה מאד.

גרגורי: זה ידוע בציבור שאתה לא דג, אבל אם היית דג, היית דולפין דַל-פּין – [/לא-סחוּס-לוֹקוּס - / ] שלוף ת'כלי, הנה באים מבית מונטגיו.   

(נכנסים שני משרתים אחרים, אחד מהם הוא אברהם)

סמפסון:  השפיץ שלי בחוץ. תילחם, אני אתן לך גב.

גרגורי: איך, תפנה לי גב ותברח?

סמפסון:  עלי אל תדאג.

גרגורי: עליך אני דווקא כן דואג. 

סמפסון:  בוא נלך איתם חוקי: שהם יתחילו.

גרגורי: אני יעשה להם פרצוף כשאני עובר, ושיקבלו את זה איך שהם רוצים.

סמפסון:  לא, נראה שרק יעיזו, אני ינשך מולם ת'בוהן, שזה עלבון בשבילם לבלוע את זה. [/ להבליג על זה.]

אברהם:   אתה נושך בוהן מולנו, אדוני?

סמפסון:   אני נושך ת'בוהן, אדוני.

אברהם:   אתה נושך בוהן מולנו, אדוני?

סמפסון:   החוק לצידנו אם אני אומר "כן"?

גרגורי:    לא.

סמפסון:   לא, אדוני, אני לא נושך ת'בוהן מולכם, אדוני, אבל אני נושך ת'בוהן, אדוני.

גרגורי:   אתה מתחיל לי ריב, אדוני?

אברהם:   ריב, אדוני? לא, אדוני.

סמפסון:   כי אם אתה כן, אני בעדך: אני משרת אדון לא פחות טוב משלך.

אברהם:   לא יותר טוב?

סמפסון:   שמע, אדוני -

          (נכנס בֶּנְבוֹלְיוֹ)

גרגורי:    תגיד "יותר טוב", הנה בא אחד מהקרובים של האדון שלי.

סמפסון:   כן, יותר טוב, אדוני.

אברהם:   אתה משקר.

סמפסון:   תשלפו אם אתם גברים. - גרגורי, זכור את מכת המחץ שלך.

          (הם נלחמים)

בנבוליו:     מספיק, טפשים, הפרידו חרב, אתם לא יודעים מה שאתם עושים.

          (נכנס טיבַּלְט)

טיבלט:  מה זה, שולף מול עדר בלי רועה?

          בנבוליו, בוא תביט: הנה המוות.

בנבוליו:  אני פה רק שומר על השלום,

          נצור את חרבך, או השתמש בה

          כדי להפריד אתי בין אלה.

טיבלט:                                  מה,

          שולף ומדבר לי על שלום?

          אני שונא את המילה הזאת

          כמו שאני שונא את גיהינום,

          ואת כל המונטגים, ואותך.

          קבל, פחדן.

       (נכנסים שלושה או ארבעה אזרחים עם אלות או כידונים, וקציני המשמר)

קצינים:  מקל, כידון, גרזן, תקוף, ארצה!

אזרחים:                                       ארצה,

          הקפולטים, ארצה המונטגים!

          (נכנסים קפולט הזקן בחלוקו, וגברת קפולט)

קפולט: מה זה הרעש? תנו לי את חרבי

         הארוכה!

גברת קפולט:         קביים, זוג קביים!

          מה אתה צועק לי חרב?

קפולט:                               את חרבי

          אני אומר! מונטגיו הזקן

          בא לנפנף מולי בחוד שלו!

          (נכנסים מונטגיו הזקן וגברת מונטגיו)

מונטגיו:  בן-כלב, קפולט! - עזבי, די להחזיק! 

                                        [/ בן-כלב קפולט! – עזבי, מאדאם!

גברת קפולט: אף שעל לא תצעד כדי להזיק.           

                           [/ אף שעל לא תזוז לשפוך פה דם.}

          (נכנס הנסיך אסקאלוס עם פמלייתו)

נסיך:   גוש נתינים מורדים, אויבי שלום,

          מחללי פלדה בדם שכנים! -

          לא מקשיבים? היי! בני אדם, חיות,

            שמכבים אש זעם קטלנית

          בסילוני אדום מהוורידים -

          הַשליכו מידיים שטופות דם

          את כלי-הנשק שחושלו לָעוֹקם

          אחרת תיענשו בעינויים,

          והאזינו למשפט שליט

          רותח שלכם. שלוש תגרות

          אזרח הולדתם כבר, זקני מונטגיו

          וקפולט, מתוך בועת מילה,

          והן החרידו בשלושה מקרים

         את השלווה ברחובותינו, עד

          שהקשישים באזרחי וורונה       

          הסירו כל עיטור הוד של תרבות

          לתפוס אלות זקנות ביד זְקנה

          כמותם, שנרקבה מרוב שלווה, [/ שלום]

          מול שנאתכם הרקובה.

          אם תתפרעו עוד פעם ברחובות

          שלנו תשלמו בחייכם

          על הפרת שלום. הפעם, כל

          היתר - זוזו. קפולט, אתה

          תלך אתי. מונטגיו, בוא אלי

          אחר הצהריים לטירה,

          כדי שאוסיף לך עוד הבהרה.

          ושוב, רוצים לחיות - אז תתפזרו.

          (יוצאים כולם חוץ ממונטגיו הזקן, גברת מונטגיו ובנבוליו)

מונטגיו:  מי שוב חידש את הריב העתיק?

          היית פה, אחיין, כשזה התחיל?

בנבוליו:  המשרתים שלך ואויבך

          לחמו כבר ראש בראש פה כשהגעתי:

          שלפתי להפריד, ובאותה

          שניה בא טיבלט כולו אש, מוכן

          עם חרב שנופף מעל ראשו

          בעוד הוא מתגרה בי, וחתך

          שם את הרוח - שלא נפצעה

          מזה ורק נשפה לו בוז. בעוד

          אנחנו מחליפים מהלומות

          הגיעו עוד ועוד, ונלחמו

          צד נגד צד, עד שבא הנסיך

          ששם כל צד בַּצד.

גברת מונטגיו:                  איפה רומאו?

          עוד לא נתקלת בו היום, אתה?

          טוב שלא השתתף פה בקטטה.

בנבוליו:  גברתי, שעה לפני שכבוד השמש

          הציצה מחלון מִזְרח זהוב,

          דחפה אותי המועקה לצאת

          ולטייל, ובתוך חורשת שקמים

          ממערב לעיר ראיתי איך

          שוטט מוקדם ממש כמוני בנך.

          מיהרתי לקראתו, אך רק ראה

          אותי חמק למצוא מסתור ביער; 

          הבנתי ללבו על פי לבי,

          שרק חיפש איך לא להימצא -

          אפילו חֶבְרתי יגעה אותי;                       

          המשכתי בעקבות רוחי, ולא

          רוחו, והתרחקתי בשמחה

          מזה שבשמחה ברח ממני.

מונטגיו:  רָאו אותו שם לא מעט בקרים

          מכפיל את טל הבוקר בדמעות,

          מוסיף לָעננים עוד עננים

          באנחות העמוקות שלו;

          אך רק תתחיל השמש המנחמת

          בִּקצה מזרח-שם להפשיל וילון

          צללים מעל מיטת השחר, כבר

          חומק לו מן האור בני הקודר

          הביתה, מסתגר בחדריו,

          סוגר חלון, נועל בחוץ כל אור

         יום ובורא לו לילה מלאכותי.

          אסון צפוי לולא עצה שקולה

          תמצא מה העילה ותחסלה.

בנבוליו:  אתה יודע מהי העילה, דוד?

מונטגיו:  לא, וגם לא יכול לסחוט ממנו.

בנבוליו:   נסית כך או כך ללחוץ עליו?

מונטגיו:  גם בעצמי, גם דרך חברים:

          אך הוא יועץ יחיד לרגשותיו,

          רק לעצמו הוא - אמיתי איני

          יודע, אבל לעצמו סגור

          וחשאי, לא מסוגל לצלול

          לתוך נפשו גם לא לשחות החוצה,

         כמו ניצן שכרסמה אותו

          תולעת רעל קודם שלבלב, 

          בלי שהקדיש לשמש את יופיו.

          אם רק נדע ממה ניזון הצער

          ניתן לו בשמחה תרופה, לנער.

       (נכנס רומאו)

בנבוליו:  הוא בא: אז זוזו, אני מבקש.

          עד שהוא יענה לי, אתעקש. 

מונטגיו:   הלוואי תצליח בשיחת אחים

          לשלוף את האמת. גברתי, הולכים.  

          (יוצאים מונטגיו והגברת)

בנבוליו:     איש, בוקר טוב.

רומאו:                            היום כל כך צעיר?

בנבוליו:    בקושי תשע.

רומאו:                          הוי, שעות של עצב

          נראות כה ארוכות. מה, זה היה

          אבי שהסתלק מהר כל כך?

בנבוליו:  כן, הוא. ולמה עצב מאריך

          את שעות רומאו?

רומאו:                           כי חסר לו מה

          שאם היה לו יְקצֵר אותן.

בנבוליו: חולה מאהבה?

רומאו:   גולה.

בנבוליו: מאהבה?

רומאו:  מן החיבה של אהבת לבי.

בנבוליו: איך אהבה נראית כה ענוגה

         אבל היא רודנית קשוחה בעצם!

רומאו:  איך אהבה, שהיא תמיד עיוורת,

          רואה בלי עין ואת השביל בוחרת. 

          איפה נאכל? - איי, איך השתוללו פה!

          אל תספר, שמעתי כבר הכל.

          פה יש ים של שנאה, אך אהבה

          יותר. כן-כן: הו איזו אהבה

          צְמאה לְריב, איזו שנאה אוהבת,

          איזה מין כלום אשר נברא משום:

          קלילות כבדה והבל רציני,

          תוהו-ובוהו מעוּות מלא

          צורות יפות, נוצת ברזל, עשן

          צלול, כפור אש, בריאות חולה, שינה

          ערה אשר רק מוליכה שולל,

          ככה אני אוהב, ולא אוהב זאת כלל.

          מה, אתה לא צוחק?

בנבוליו:                              כמעט בוכה.

רומאו:      לב טוב, על מה?

בנבוליו:                         על לב טוב שכּבוּל.

רומאו:  שד אהבה - אין לו שום גבול:

          את נשמתי כאב פרטי מפיל,

          אך אם תוסיף גם את שלך - תכפיל;

          האהבה הזאת שאתה רוחש לי

          תוסיף כאב לָעודף שכבר יש לי.

          האהבה היא מין קיטוֹר גניחות,

          כשהיא שורפת - היא אש להבות,

          כשהיא נטרפת - ים דמעות צורבות.

          מה עוד היא? מחֲלת-רוח שפויה,

          בחילה של מרירות, וסוכריה.

          שלום, דודן.

בנבוליו:                    חכה ואל תברח, אה?

          אל תעזוב אותי לבד סתם ככה.

רומאו:  איבדתי את עצמי; מי פה? חידה.

          זה לא רומאו; איפה הוא - לך דע.

בנבוליו:  אל תתלוצץ: את מי אתה אוהב?

רומאו:   אז מה, לבכות?

בנבוליו:                    לבכות? לא, מה פתאום.

          תגיד רק בלי להתלוצץ את מי.

רומאו:   "אל תתלוצץ! למי הירושה?"

          כך לדבר לאיש גוסס - בושה.

          לא אתלוצץ: אני אוהב אשה.

בנבוליו:  לשם כיוונתי, והנה קלעתי.  

רומאו:  צַלָּף דגול. והיא יפה כל כך.

בנבוליו:  כַּוון למטרה שלה וּקְלע.  

רומאו:  החטאת. קשת קופידון מולה

          לא יעילה; כי היא אלה בתולה,

          שריון ברזל של טוהר סביב גופה,    

          חץ אהבה שטותי לא יכשפה.         

          היא לא תסבול מצור של חיזורים

          או קרב מול שתי עיניים לוהטות,

          לא תתמסר לפיתויי זהב.

          יש לה אוצר של יופי, מחסורה   

          הוא שמותה יקבור את אוצרה.  

בנבוליו:  כי היא נדרה לחיות כמו נזירה?

רומאו:   וחסכון זה הוא בזבוז נורא.

          היופי שאותו היא מרעיבה

          בלי זֵכֶר יִגָּדַע כשהיא תגווע.

          היא הטובה בבנות-חווה, לא הגיוני

          שתאמין כי תיוושע באובדני.

          נָדְרָה לא לאהוב, ולא תפר זאת,

          ואני חי-מת, שחי כדי לספר זאת.

בנבוליו:  תשמע לעצתי, ושכח אותה.

רומאו:   למד אותי לשכוח איך לחשוב.

בנבוליו:  תן חופש לעיניך, ותבחן

          יופי אחר.

רומאו:                  כך היא תבלוט כפליים.

          המסכות הצוחקות אשר

          נושקות לפני גברות רק מזכירות

          את זיו היופי שהן מסתירות.               

          מי שסונוור והתעוור - הוא לא

          ישכח את האוצר שאור עיניו

          איבד. הראה לי גברת שנקראת

         יפה סבירה - מהו יופייה אם לא

          רק הערה שבה אקרא מי כבר    

          שברה את שיא אותה סבירה? שלום.

          ללמוד איך שוכחים - לא תְלמֵד.

בנבוליו:  תראה שכן. החוב חי ועומד.

          יוצאים  


מערכה 1, תמונה 2 -


נכנסים קפולט, הרוזן פאריס ומשרת-ליצן.

 

קפולט:  אבל מונטגיו מחויב כמותי,

          אותו העונש מאיים עליו.

          לשני זקנים כמונו לא קשה

          לדעתי לשמור על השלום.

פאריס:  שניכם מכובדים מאד, חבל

          שהסכסוך נמשך בלי סוף. אך מה

          אתה משיב לי על בקשתי?

קפולט:  משיב כפי שהשבתי שוב ושוב:

          בתי זרה עדיין לעולם,

          לא ראתה ארבע-עשרה שנים עוד.  

          עוד שני קֵיצים גאים יִבְשו מולה

          עד שתהיה בשלה להיות כלה.

פאריס:  לצעירות ממנה יש תינוק ביד.

קפולט:  מי שמתחיל מהר גם מתקלקל מיד.

           את יתר תקוֹותַי האדמה

          בלעה, כל תקוָותִי שהיא תהיה

          יורשת אדמתי. אבל חזר,

         כן, פאריס, את לבה צוד, אדוני,

          כי משאלתה שולטת ברצוני.

          אם היא תסכים, וככה היא בוחרת,

          אני אומר "יהי כך, לא אחרת."

          אצלי הלילה נשף - זה מנהג מזמן -           

          וכל ידיד אהוב שלי מוזמן;

          אשמח לראות אותך שם בין היתר

          אורח של כבוד, פנינת הכתר.

          במעוני הדל תראה שלל ניצוצות

          שיזרחו באפלת חצות.

          המתיקות שכל בחור שובב   [/ העונג בו כל עלם ייסחף

          חש כשאביב דוחק בעקביו      / כשאביב צעיר-בהיר דוחף

          של סבא חורף, את כולך תבעיר / את סבא חורף, את כולך

                                                                           יסעיר

          הלילה בין כל שושני העיר

          אצלי. בַּכל הבט, ושמע הכל,  

          ומי הראויה מכל תשקול,

          ואם בתי לא מן המוצלחות,

          בין השוות-יותר היא לא שווה פחות.

          טוב, לך אתי. (למשרת): אתה, לדרך, בוא-נא,

          תמצא לי כל אדם בעיר וורונה

          ששמו כתוב פה, ומסור בברכה

          ששערי פתוחים לרווחה.

          (יוצאים קפולט ופאריס)

משרת: למצוא את מי ששמו כתוב פה! כתוב שבראשית היה בואו-תבואו, ושהאדם יועץ השדה, כתוב שהסנדלר מסנדל, החרט מחרטט והזבן מזבֵּן. אבל אותי שלחו למצוא מי שהשם שלו כתוב פה, ואני בחיים לא אמצא, שירחם השם, שום שם, חם ולֶפת, כי אני די רע בקְרוֹא וממש לא טוב בכְּתוֹב. אני חייב לפנות למלומדים. או, בשעה טובה!

          (נכנסים רומאו ובנבוליו)

בנבוליו: די, איש, אש אל"ף מכבה אש בי"ת,

          יאוש אחד יאוש אחר קובר.  

          אתה סחרחר? פנה לאחור, הבט,

          מבְּכי חדש יגון ישן עובר.

          תמצא דלקת חדשה, טריה -

          רעל קודם ימות כלא היה.

רומאו:  גם מנטה היא (/ גם זנגביל הוא) תרופה יפה לזה.

בנבוליו:  לְמה?

רומאו:              לדלקות, פצעים, שברים.

בנבוליו:  רומאו, אתה משוגע?

רומאו:   לא משוגע, אבל כפוּת יותר

          ממשוגע: כלוא, מורעב, מולקה,

          ומעונה ו - ערב טוב, בחור טוב.

משרת:  ערב-ערב רק טוב. סלח לי, אדון, אתה יודע קרוא?

רומאו:  כן, איך קורה לי רע אני קורא טוב.

משרת:  את זה אולי למדת בלי ספרים. [/ בלי דקדוק.] אבל אני שואל, סלח לי, אתה יכול לקרוא מה שאתה רואה?

רומאו:  כן, אם אני מכיר את האותיות והשפה.

משרת:  יופי של תשובה. כל טוב, בריאות.

רומאו:  חכה, בחור, אני יודע קרוא.   (הוא קורא את המכתב)

         סיניור מַרְטינוֹ עם אשתו והבנות, הרוזן אַנְסֶלְמוֹ ואחיותיו היפהפיות, הגברת-אלמנה אוּטְרוּבְיוֹ, סיניור פְּלָאצֶ'נְטְיוֹ והאחייניות המקסימות, מֶרְקוּצְיוֹ וְוָלֶנטין אחיו, דוד קפולט, אשתו והבנות, אחייניתי טובת היופי רוזלין, ליויה, סיניור וואלֶנְטְיוֹ וגם טיבַּלְט דודנו, לוּצְ'יוֹ והלנה התוססת."

          מבחר יפה. לאן כולם באים?

משרת: לשָמה.

רומאו:  איזה שָמה?

משרת:  לבית שלנו.

רומאו:  לבית של מי?

משרת:  של האדון שלי.

רומאו:  כן, זאת השאלה שלא שאלתי.

משרת:  אני אשאיל לך בלי שתשאל. האדון שלי הוא האדון הגדול העשיר קפולט, ואם אתה לא מבית מונטגיו, בבקשה תבוא אלינו ותרביץ כּוֹס יין. כל טוב, בריאות.

          (יוצא)

בנבוליו:  שם במשתה המסורתי הזה

          של קפולט, תסעד גם רוזלין

          זו שאתה כל כך אוהב, עם כל

          יפהפיות וורונה. לך לשם,

          וכשתשווה אותה ללא משוא

          פנים לכמה שם, בוא נתערב,

          תודֶה: ברבורתך היא רק עורב.

רומאו:  ביום ששתי עיני יתפללו

          לשקר, יהפכו למדורות

          כל דמעותי שמטביעה נצלו,

          ויִשָֹּרפו באש כמו כופרות.

          יפה מרוזלין? אור יום למעלה

          טרם ראה עוד מישהי דומָה לה.

 בנבוליו:  לחוד הקסימה, כי על הַמֹאזְנַיים

          היתה לבד שם, בשתי העיניים:

          אבל אם רק תשים אל מול הגברת

          איזו עלמה אחרת וזוהרת

          בַּנשף, אז תראה שכוכבה

          של פלא הבריאה שלך כבָה.

רומאו:  אף פעם! אך בכל זאת אני בא,

          רק כי לראות אותה עוד לא אֶשְֹבּע.

          (יוצאים)


מערכה 1, תמונה 3 -


נכנסות גברת קפולט והאומנת.

 

גברת קפולט: איפה בתי, אומנת? תקראי לה.

אומנת:  חי הבתולים שבגיל שתים-עשרה

          היו לי עוד, אמרתי לה לבוא.

          איזה כבשה, איזה צפור מופקרת,

          שלא נדע! איפה כבר הילדה

          הזאת? נו מה אתך, ג'ולייטה!

          (נכנסת ג'ולייטה)

ג'ולייטה: מה, מי קורא?

אומנת:  האמא.

ג'ולייטה:  הנה אני, גברתי, מה רצונך?

גברת קפולט: אז ככה. - תני לנו דקה, אומנת,

          זה קצת פרטי. אומנת, תחזרי,

          במחשבה שניה, את תשמעי

          את השיחה שלנו. את הרי

          יודעת שבתי בגיל נאה.

אומנת:  תאמיני לי, אני אגיד לך את

          הגיל שלה עד לשעה.

גברת קפולט:                    עוד לא

          ארבע עשרה.

אומנת: אני אשים ארבע-עשרה מהשיניים שלי, ובינינו בקושי יש לי ארבע, שהיא עוד לא ארבע-עשרה. כמה זמן זה עד חג הקציר?

גברת קפולט: שבועיים ועוד איזה יום.

אומנת:  יום או יומיים, מכל הימים

          בַּלוח בָּערב של חג הקציר

          בַּלילה היא תהיה ארבע-עשרה.

          היא וסוזנה - שתנוח לה

          על משכבה - היו אותו גיל. נו,

          סוזנה עם אלוהים עכשיו, היתה

          מדי טובה להיות אתי; אבל

          כמו שאמרתי כבר, בערב של

          חג הקציר בלילה היא תהיה

          ארבע-עשרה, זה מה שהיא תהיה,

          אני זוכרת את זה כמו היום.

          מרעידת האדמה זה אחת-

          עשרה שנים כבר, והיא נגמלה -

          אני אף פעם לא אשכח - מכל

          יום בשנה ביום ההוא: כי אני

          מרחתי אז עסיס של לענה

          על קצה הציץ, כשהתיישבתי לי

          בשמש תחת שובך היונים,

          שאת והאדון נסעתם אז

          מחוץ לעיר למנטובה - כן-כן,

          המוח עוד עובד לא רע. אבל

          כמו שאמרתי, כשהיא טעמה

          את הלענה על הפטמה וזה

          היה לה מר, טפשה קטנה, איזה

          פרצוף חמוץ ואיזה ברוגז היא

          עשתה לַציץ. "בום טרח!" רעד השובך:

          ולא היה שום צורך לדרבן

          אותי לברוח.

          ומהיום ההוא עברו אחת-

          עשרה שנה, שהיא עמדה אז כבר

          על שתיים - מה עמדה, היא רצה כבר

          כמו איזה ברווזונת איפה-לא;

          שבדיוק יום קודם היא פתחה

          את המצח, ואז בעלי - שהוא

          ינוח בשלום, טיפוס עליז

          היה זה - הוא הרים את הילדה.

          "כן", הוא אמר, "נפלת על הפרצוף?

           כשרק יגדל לך קצת השכל אז

          תפלי אחורה על הגב, נכון

          או לא, ג'ול?" ושכה אני אחיה,

          הגוזלית הפסיקה ליילל

          ואמרה לו "כן". לראות איך שבדיחה

          נהיית אמת! נשבעת, אם אני

          אחיה אלף שנה עוד, אני לא

         אשכח את זה. "נכון או לא, ג'ול?" הוא

          עושה, והטפשונת הקטנה

          בלמה 'חת-שתיים ואמרה לו "כן".

גברת קפולט: מספיק עם זה, בבקשה, קצת שקט.

אומנת:   כן, גברת. רק אנ'לא יכולה שלא

          לצחוק כשאני נזכרת איך שהיא

          עצרה את הבֶּכי ואמרה לו "כן".

          ותאמיני לי צמחה לה על

          המצח גוּלָה - גֹדֶל של ביצה   [/ גֹדֶל אשכים]

          של תרנגול צעיר; חטפה בומבה

          לא צחוק, והיא בכתה עד השמים.

          "כן", בעלי עושה, "על הפרצוף

          נפלת? כשיבוא יומך תפלי

          אחורה על הגב, נכון או לא,

         ג'ול?" היא מייד בלמה ואמרה לו "כן".

ג'ולייטה:  ותבלמי גם את, אומנת, די.

אומנת:  גמרתי, שקט. אלוהים שרק

          יאיר לך, לא הינקתי בחיים

          תינוקת מקסימה כמוך. אם רק

          אחיה לראות אותך גם נשואה,

          יותר לא אבקש.

גברת קפולט: או, "נשואה" זה עצם הנושא

          שבאתי לדבר עליו. ג'ולייטה,

          בת, מה לבך אומר על נישואים?

ג'ולייטה:  זה מין כבוד עליו איני חולמת.

אומנת:  כבוד! אם לא היית יונקת רק         

          ממני, אז אפשר לחשוב שאת        

          ינקת חכמה ישר מהשדיים.

גברת קפולט: טוב, אז חשבי על נישואים עכשיו;

          גם צעירות ממך כאן בוורונה,

          מכובדות בשם, כבר אימהות.

          לחשבוני, הייתי כבר אמך

          בגיל הזה, ואת עוד בתולה.

          בשתי מלים: פאריס, איש מצוין,

          חפץ לזכות באהבה שלך. 

אומנת:  גבר  כזה - איי, גברת, גברת - הוא

        מין גבר שכל העולם יגיד - 

         זה גבר שעווה! 

גברת קפולט:               בקיץ של

          ורונה אין פרח כמוהו.

אומנת:                               לא,

         הוא פרח, בחיי, הוא ממש פרח.

גברת קפולט: אז מה, את מסוגלת לאהוב

          את האדון? הלילה במשתה

          שלנו את תראי אותו: קראי

          דף-דף בספר הפָּנים של פאריס,

          כתובה שם השמחה בדפוס של יופי;

          הביטי איך בעונג משתלבים 

          ביחד הקווים והתווים.              

          וסימנים סתומים או לא ברורים

          יאירו שתי עיניו בביאורים.  

          לכרך עם מהות כל כך יפה

          חסר דבר אחד: העטיפה.

          דג חי בים, ומה יפה יותר

          מיופי שביופי מסתתר?

          זה ספר אשר כל קורא יאהב:

          תוכן זהוב בתוך כריכת זהב.

          שלו יהיה שלך, וזה מובטח:

          אם תיעתרי, זה לא יקטין אותך.

אומנת:  יגדיל! גברים רק מנפחים נשים.

גברת קפולט: נסי-נא לחבב אותו, טוב, בת?

ג'ולייטה: אם אהבה נולדת ממבט.

          אבל עיני חיצֵי אש לא יירו

          אלא אם כן, אתם, הורי, תורו.

          (נכנס משרת)

משרת: גברת, האורחים הגיעו, הארוחה מוגשת, לך קוראים, את גברתי הצעירה מבקשים, את האומנת מקללים במזווה, והכל בוער. אני חייב לרוץ לשרת; בבקשה מכן, תצטרפו מהר.

      (יוצא)

גברת קפולט: באות. ג'ולייטה, פאריס שם כבר בטח.

אומנת:  לכי, ילדה. לילות יפים בפתח.

(יוצאות)


מערכה 1, תמונה 4 -


נכנסים רומאו, מרקוציו, בנבוליו, עם חמישה או ששה עוטי-מסכות אחרים, נושאי לפידים.

 

רומאו:  מה, נדקלם להם נאום בתור

          תירוץ, או שנבוא בלי התנצלות?

בנבוליו:  עבר זמנה של טרחנות כזאת.

          אנחנו לא נביא שום קופידון

          קְשוּר עין במטלית, עם קשת דיקט,

          כדי להבהיל את הגברות כמו מין

          דחליל, אלא ניתן שיאמדו

          אותנו כרצונן, ונאמוד,

          ונעמוד, נרקוד, ונסתלק.

רומאו:  תנו לי לפיד, אני לא אפזז;

          בַּנפש חושך, אז אחזיק באור.        

מרקוציו:  לא-לא, רומאו-לב-ענוג, אתה 

          תרקוד אצלנו! 

רומאו:                       שמע לי, לא אני.

          אתה נעול במנעלי מחול,

          לבי נעול במנעולי ברזל,

          הוא מרותק לקרקע בלי לזוז.

מרקוציו:  אתה אוהב, תִלווה מקופידון

          כנף ותרחף, חצה כל גבול.

רומאו:   החץ שלו חצה אותי ללא

          רחם ולא רחֵף, אני חבול

          וגם כבול בִּגבול הסבל. תחת

          כובד האהבה אני שוקע.

מרקוציו:  תשקע בתוך אהבתך, תכביד

          עליה, מְחץ אותה: לַחַץ קשה

          על חומר רך.

רומאו:                    האהבה רכה?

          היא אלימה, קשוחה, פרועה, והיא

          חדה כמו קוץ.

מרקוציו:                   האהבה קשוחה

          אתך? 'כּנֵס בה בקשיחות. עקוץ

          אותה קוץ על ירך ותינעץ

          עד שתשכיב אותה. - תנו לי כיסוי

         פרצוף, תביאו את קו המסווה,

          אה? מחסה למסכה! אכפת

          לי מי ילטוש עיניים ויגיד

          "כיעור"? הנה פרצוף של חיפושית,

          שהוא יסמיק בשמי.

בנבוליו:                             בואו נדפוק

          וניכנס. ואז - שכל אחד

          יפעיל את הרגליים.

רומאו:                          לי לפיד.

          שידגדגו קלי לב שטחיים

          בעקבים את השטיחים. אני

          דוגל בפתגמים העתיקים:

          עמוד האש צועד בדד בראש;

          צודו אַתם, אני בשיא אפרוש.

מרקוציו:  סי-סי, עכבר, בשיא הסערה

          תנטוש את הסירה! אבל נִמְשה

          אותך עוד, נמושה, מהבִּיצה -

          סליחה, האהבה - שבה אתה

         שקוע עד אוזניים. בואו, סתם

          שורפים פה את היום.

רומאו:                             כבר לילה.

מרקוציו:                                             שמע,

          כוונתי: הפטפוטים דינם      

          לזהור כמו נר בשמש: לחינם.

          בַּכוונה יש יופי ואיכות

          שוות הרבה יותר מהפקחות.

רומאו:   הכוונה שלנו לבקר

          בנשף באמת יפה, אך לא

          פקחית.

מרקוציו:                ולמה, אם מותר לשאול?

רומאו:   חלמתי מין חלום הלילה.

מרקוציו:                            גם

          אני.

רומאו:             כן, מה חלמת?

מרקוציו:                              שחלום

          הוא מין מונח של שקר.

רומאו:                                החולם

          מונח, הוא במיטה, חולם אמת

         לאמיתה.

מרקוציו:                הו אז ברור לי כי

          היתה אתך כבר מֶבּ, מֶבּ המלכה.

          היא מיילדת הפיות, קטנה

          כמו אבן-חן על זרת ראש-העיר,

          ופמליה של חלקיקים נושאת

         אותה על חוטם בני-אדם כשהם

          נמים. צירי הכרכרה שלה -

         רגלי זבובון, האפיריון - כנפי

         חגב, הרסן - רשת עכביש

         דקה, מושכות הכרכרה - קרני

          ירח מימיות; השוט שלה

          עשוי מעצם של צרצר, והוא

         מצליף בחוט של משי; הרַכָּּב

          יבחוש זעיר בבגד-שרד אפור,

          קטן גם מתולעת פתלתלה

          על אצבע בטלנית של בתולה.

          המרכבה אגוז חלול, אשר

          בנו סנאי-נגר או סבא-זחל, 

          בוני רִכְבּן של הפיות מאז

          ומעולם. ובְהוד כזה תדהר

         כל לילה במוחם של אוהבים,

          ואז הם יחלמו על אהבה;

         תשוט מעל ברכי העסקנים, 

          והם חולמים אז תיכף על קידות;

         בין אצבעות של עורכי-דין, אשר

          חולמים ישר על שכר טרחה; מעל

          שפתי גברות, אשר ישר חולמות

          על נשיקות, ומב זועמת אז  [/ על נשיקות, ומב זועמת לא

          תצמיח עליהן שלפוחיות  / אחת תצמיח להן פצעונים]

         כי סרחון של ממתקים נודף

          מהבל-פיהן. לפעמים תדהר

         מעל אף של פקיד, ואז יחלום

         שהוא מריח מִי למרוח כדי

          לקנות קידום; ולפעמים תבוא

         עם זנב-חזיר ותדגדג איש-דת

         ישן בנחיריים, ואז הוא

          יחלום על עוד תרומת צדקה לכיס.

          לא פעם היא תרכב על צוואר חייל,

          ואז יחלום לו על שיסוף גרונות

          אויב, על חדירות, מארבים,   

                            [/ אויב, על חדירות ואמבושים,]

          על חרב ספרדית, על קנקנים

          של יין בלי תחתית, ואז פתאום

         תופים הולמים באוזן, הוא נבהל

          ומתעורר, לוחש בבהלה

         תפילה או שתיים ונרדם שנית.

          זוהי המֶבּ אשר תקלע צמות

          מרעמות סוסים בלילה, היא

          קושרת תלתלים פרועים בסבך 

          זדוני שאם פורמים אותו קרובה

          הפורענות; היא המכשפה

          שכשבתולות שוכבות על גב, תלחץ

          אותן ותלמד שיעור ראשון 

          בהליכות פרו-רבו, תפער להן

          את תהום הנשיות. היא זו ש - 

רומאו:                                    די,

          מרקוציו, די, אתה סתם מפטפט

          על כלום.

מרקוציו:             נכון, אני רק מפטפט

          על חלומות, שהם צאצאי

          המוח העצל, ושנולדו

          מכלום, רק צל דמיון שווא, שברירי

          כמו האוויר, ובוגדני גם מן

          הרוח שמפלרטט ברגע זה

          עם חיק הקרח הצפוני ואז

          נושף בבוז, טס הלאה לדרום

          נוטף הטל.

בנבוליו:                  הרוח, אדוני,  [/ העפת, אדוני,  

          העיפה גם אותנו. כבר אכלו,  / אותנו עם הרוח. כבר אכלו,]

            נגיע מאוחר מדי.

רומאו:                          אני

          חושש - מוקדם מדי, כי יש לי מין

          תחושה שאיזה דין, אשר תועה

          בין כוכבים עדיין, ייחרץ

          מרות הלילה פה בָּהילולות,

          ויחסל את גירעון חיי

          האומללים בפירעון זוועות

          של מוות טרם עת. אך שיוביל

          אותי מורה הדרך במסלול.

          קדימה, בחורֵי אש.

בנבוליו:                            תוף, הכה. 

          (הם צועדים לאורך הבמה ועומדים בצד)


מערכה 1, תמונה 5 -


משרת ראשי: איפה הפוּקאצ'וֹ הזה? לא עוזר לְפנות? איפה! הוא יזיז מגש? הוא יקרצף מגש?

משרת ראשון: כשכל העניינים השוטפים בידיים של רק שני שוטפים, שגם לא שטפו ידיים, יוצא לכלוך בְּשוּתף. 

משרת ראשי: להעיף את השרפרפים, להזיז את המזנון - ולא לשכוח את הצַלחת! אחי, שמור לי חתיכת מרציפן, ותעשה לי טובה, תדאג שהשוער יכניס את סוזנה הקוצצת ואת נלי הבוחשת - אנטוניו והפוקאצ'ו!

משרת שני: פה, בדום מתוח.

משרת ראשי: מחפשים אותכם ורוצים אותכם, דורשים אותכם ומחפשים אותכם באולם הגדול.

משרת שלישי: אנחנו לא יכולים להיות גם פה, גם שם וגם שם-פה. קצת חיים, ילדים! טיפונת מרץ עכשיו, וצוחק מי שצובט אחרון! 

(יוצאים המשרתים. נכנסים קפולט, מלווים, וכל האורחים והגברות לקראת המחופשים)

קפולט:  שלום לכם! גברות שאין להן

          ברגל יבלות יסתובבו

          אתכם  סיבוב. אה, גבירותי, מי לא

          תרקוד עכשיו? כל מי שמתחנחנת

          אני נשבע שיש לה יבלות.

          תפסתי אתכן טוב, אה? רבותי,

          שלום לכם! היו ימים שגם

          אני לבשתי מסכה וגם

          אני יכולתי ללחשש ספור

          נעים בְּאוזן של אשה יפה. 

          היָה, היה, היה. נו, רבותי,

          שלום לכם. תזמורת, לנגן!

        (מוזיקה מתנגנת והם רוקדים)

          פנו מקום! מקום! ולנפנף

          רגליים, ילדות! - עוד אור, כלבים,

          וקחו את השולחנות, ותכבו

          את האש, החדר כבר בוער מדי.

          מה להגיד, הקרנבל הלא

          צפוי הזה בא בדיוק בזמן.

         לא-לא, תשב-תשב, דוד קפולט,

         ימי הריקודים שלנו כבר

          מאחורינו. כמה זמן עבר

          מאז לבשנו שנינו מסכה?

דוד קפולט: חותם לך, שלושים שנה.

קפולט:                               מה, בן

          אדם, לא עד כי כך, לא עד כדי כך. 

          מחתונת לוצ'נציו זה יהיה

          בְּשבועות הבא עשרים-וחמש

          שנה, ואז לבשנו מסכה.

דוד קפולט: יותר, יותר, הבן שלו יותר

          זקן. הבן שלו כבר בן שלושים.

קפולט:  מה אתה מדבר? הבן שלו

          היה קטין רק עוד לפני שנתיים.

רומאו (למשרת): מי זו הגברת שמעשירה    

                               [/ מי הגבירה אשר מעשירה]

          שם את יד האביר?

משרת:                            אין לי מושג.

רומאו:  היא תְלמד לפיד לזהור, לבעור,

          תלויה על פני הלילה כמו האור

          של אבן-חן על אוזן אפריקאי,

          רק לראותה מותר, כל כך זכה היא.

          יונה של שלג בתוך גדוד עורבים

          היא הגבירה שם בין הסובבים.

          אושיט לה יד ברגע הפוגה,

          שתתברך ידי מן המגע.  

          אני אהבתי מעולם? טעיתי,   [/ שיקרתי,

          כי עד הלילה יופי לא ראיתי. [/ כי עד הלילה יופי לא הכרתי.]

 טיבאלט:  לפי הקול זה בן מונטגיו שם.

          תביא לי את חרבי, ילד. (יוצא משרת)

                               מה, הוא

          מעז, הכלב, מכוסה פרצוף

          מוקיון, לבוא פה לגחך, ללעוג

          לחג שלנו? כבוד המשפחה -

          אם את האיש עכשיו אני שוחט -

          יצדיק אותי שזו מצווה, לא חטא.

קפולט:  מה זה, דודן, על מה אתה סוער?

טיבאלט: דוד, זה מונטגיו, האויב שלנו:

          נבל שבא הלילה בזדון

          לבוז ליום החג שלך, אדון.

קפולט:   מה, זה רומאו הצעיר?

טיבאלט:                             זה הוא,

          המנוול רומאו.

קפולט:                     תירגע,

          דודן. תניח לו. הוא מתנהג

          ממש כמו ג'נטלמן. ולהגיד

          את האמת, וורונה מתגאה

          בו כבחור הגון, שקול. בעד

          כל הון בעיר הזאת אני לא רוצה

          לגרום לו עוגמת נפש פה אצלי.

          אז בוא תבליג, אל תתייחס אליו:

          זה רצוני, ואם תכבד אותו

          תסביר פנים, אל תעקם פרצוף;

          זה מחזה צורם במסיבה.

טיבאלט:  לא כשבן-כלב מתארח בה.

            אני לא אסבול אותו.

קפולט:                              ועוד-איך תסבול.

          כן, מר ילדון, אמרתי ועוד-איך!

          שתתבייש, אני אדון פה או

          אתה? שתתבייש! הוא לא יסבול!...

          שאלוהים ישמור, עוד תחולל

          מהפכות בין האורחים שלי,

          קופץ כמו תרנגולֶם! משחק

          לי את הגבר!

טיבאלט:                      שמע, דוד, זאת חרפה.

קפולט:  שתתבייש! אתה ילד חוצפן!

          חרפה, מה? זה עוד יעלה לך

          ביוקר, תאמין לי, אדוני.

          אומר לי לא! מצאת לך זמן! -

          (לרוקדים): כן, בראבו, נשמות! – (לטיבאלט): אתה פרצוף

          חצוף, תשתוק או ש - (למשרתים): עוד אור, עוד אור! -

          בושה! - או שאני אשתיק אותך.

          מה זה! - שמח, יקרים שלי!

טיבאלט:  איפוק כפוי נפגש עם זעם אש, 

          וכל בשרי רוטט, הדם גועש.

          אזוז, אך הפלישה אשר נראית

          כדבש תהיה מרה בבוא העת.

          (יוצא)

רומאו:   אם אֶת מקדש זה אני מטמא

            ביד גסה, תרופה לי לַמכה:

         שפתי, זוג צליינים בלב הומה,

           את החספוס תַּמתקנה בִּנשיקה.

ג'ולייטה: צליין טוב, את ידך אל תאשים,

            היא רק מראה כמה היא אדוקה:

         ידֵי צליין נוגעות בִּידֵי קדושים,

            וּלְצדיקים גם זוהי נשיקה.

רומאו:   אין לִקדושים - או צדיקים - שפתיים?

ג'ולייטה:     כן, יש, צליין, שפתיים לתפילה.

רומאו:   הרשי להן, קדושה, כמו לַידיים,

             אמרי "כן", פן תחזורנה בִּשאלה. 

ג'ולייטה:  קדוש דומם הוא גם כשיֵענה.

רומאו:    אז דוֹמי ואשא תפילה. הנה.        

          (הוא מנשק אותה)

          כך בשפתייך את חטְאִי טיהרת.

ג'ולייטה:  כך נדבקו שפתי בחטא פּרוּץ.           

רומאו: חטא משפתַי? כן-כן, יפה גערת.

         החזירי לי.

          (הם מתנשקים)  

ג'ולייטה:               אתה נשקן חרוץ.

אומנת:  גברתי, אמא רוצה מלה איתך.

רומאו:  מי זו אִמה?

אומנת:                 אדון רווק, אִמה -

          גברת הבית, וגבירה טובה,

          וחכמה והגונה - אני

          הינקתי את בתה, שאיתה דיברת.

          שמע לי, מי שישים עליה יד

          ייקח את הקופּה.

רומאו:                          בת קפולט?

          חשבון גבוה הגורל הביא.

          חיי הם עירבון ביד אויבִי.

בנבוליו:  הולכים! נפרוש בשיא, טוב? אף מילה עוד.

רומאו:  כן, כל דקה המצוקה גדלה עוד.

קפולט: לא, רבותי, אל תתכוונו ללכת.

          יש עוד מזנון צנוע של עוגות.

          (הם לוחשים באוזנו)

          אה, כן? טוב, אז אני מודה לכם.

          תודה מקרב לב ולילה טוב.

          עוד לפידים, מהר, ולמיטה.

          אוּ-אה, כבר מאוחר שלא נדע!         

          אני אלך לנוח.

          (יוצאים כולם חוץ מג'ולייטה והאומנת)

ג'ולייטה: אומנת, הֵנה. מי זה האדון שם?

אומנת:  הבן והיורש של מר טיבֶּרְיוֹ.

ג'ולייטה: ומי זה שיוצא עכשיו בדלת?

אומנת:  מה, זה פטרוקיו הצעיר, נדמה לי.

ג'ולייטה:  ומי זה זה, שלא הסכים לרקוד?

אומנת:  אנ' לא יודעת.

ג'ולייטה:  תבררי. (האומנת הולכת)

                    אם הוא נשוי, הגבר,

          מיטת כלולות שלי תהיה בור קבר.

אומנת (חוזרת): רומאו שמו, מונטגיו, בן יחיד

          של האויב מספר אחד שלך.

ג'ולייטה:  אז כך אהבתי היחידה

          משנאתי היחידה נולדה.

          מוקדם ובלי יודעין הלב בחר;

          עכשיו כשהוא יודע, מאוחר.

          איזו לידה קשה! כואב, כואב:

          הלב אוהב אויב שאתעב.

אומנת:  מה זה? מה זה?

ג'ולייטה:                         סתם מין חרוז שרק

          עכשיו למדתי מאחד שפה

          רקד אתי.

          (מישהו קורא מבפנים "ג'ולייטה!")

אומנת:                  באים, באים! חכו!

          בואי, כל הזרים כבר הסתלקו.

          (יוצאות)


מערכה 2, תמונה 0 -


עכשיו תשוקה זקנה על סף קִברה

וצעירה צְמאה להיות יורשת.

היפהפיה שאת הלב שברה  

לפתע מול ג'ולייטה מיטשטשת.

רומאו שוב אוהב, גם נאהב; 

אותה וגם אותו כישוף כבש;              

אך הוא אנוס לנשוק לידי אויביו

והיא לגנוב מסכינים קצת דבש.

בתור אויב מוצהר, הוא לא מורשֶה

כמו כל אוהב לשיר ולהישבע;

ולַמאוהבת לא פחות קשֶה

למצוא דרכים לפגוש את אהובה.

אבל הלב כוח וזמן ייתן

ואת המר בְּמֶתק יְמתן.  


מערכה 2, תמונה 1 -


נכנס רומאו לבדו.

 

רומאו: איך לצעוד הלאה כשלבי עוד שם?

          אחורה, גוש עפר טפש! ללב 

          האדמה!                      

          (זז הצידה. נכנסים בנבוליו ומרקוציו)

בנבוליו:   רומאו! הי רומאו!

מרקוציו:                      הוא חכם,

          חמק הביתה בטח, למיטה.

בנבוליו: הוא רץ הנה, טיפס על קיר הגן.

          קרא לו, מרקוציו.

מרקוציו:                      לא אקרא, אשביע:

          רומאו! מטורף! הוזה! אוהב!

          עלה ובוא בדמות של אנחה!

          דקלם חרוז אחד, מספיק. רק זְעק

          "אויה" ו"אהבה" ו"אין תקווה"

          וּגְווע, אמור מילה יפה אחת

          לָרכלנית שלנו וֶנוס, שֵם

          חיבה אחד לַבּן שלה זה העיוור,

          הילד המתושלח קופידון,           

          זה שקולע בַּבלדות חץ

          מושחז בְּמלך והוא מתאהב

          בְּקבצנית. - הוא לא שומע, הוא

          לא זז, לא זע: הקוף מת, ואני 

          חייב להעלות אותו באוב.        

                   [/ לא זז, לא זע: הוא התפגר, הקוף,

                      / צריך להעלות אותו באוב.]

          חי רוזלין וזוהַר זוג עיניה,

          המצח הגבוה ושפתי

          הארגמן, הרגל הנאה

          שלה, המותן הרוטטת, חי

          חלקת הסתר הצמודה למותן,        

          הופע פה לפנינו בדמותך!

בנבוליו:  אם הוא מקשיב אתה מרגיז אותו.

מרקוציו:  זה לא ירגיז אותו. ירגיז אותו

         אם אעלה באוב שדון מוזר

          אל תוך חישוק הקסם של גברתו,

          שיעמוד זקוף שם עד שהיא

          תשכיב אותו ותכשף ליפול.                 

          זה באמת נבזי. אבל האוב                  

          שלי הוא טוב: אני, בשם גברתו, 

          קורא לו רק לקום ולעמוד.  

בנבוליו:  בוא, הוא החביא עצמו בין העצים

          להתגפף עם צל. אהבתו

          עיוורת, מתאימה לה אפלה.

מרקוציו: בַּמטרה עיוורת לא תקלע.

          עכשיו ישב תחת עץ משמשים

          ויתפלל שאהובתו תהיה

          הפרי שנערות כשהן צוחקות

          לבד קוראות לו המשמוש. או-הו

          רומאו, מי ייתן שהיא תהיה,

          תהיה חריץ שהחרצן שלך 

          יחרוץ! רומאו, לילה טוב, אני

          לעריסה שלי, כי המיטת-

          שדה הזאת מדי קרה לי. בוא,

          נלך?

בנבוליו:           הולכים, אין טעם לחפש

          אם הוא כל כך רוצה שלא נמצא.

          (יוצאים מרקוציו ובנבוליו)


מערכה 2, תמונה 2 -


(רומאו צועד קדימה. ג'ולייטה נכנסת למעלה)

 

רומאו:   לועג לַפּצע מי שלא נפצע. -

          אך שקט, איזה אור מפציע שם

          מן החלון? זה המזרח, וג'ולייטה

          היא השמש. עלי, שמש יפה,

          הרגי את הלבנה הרְשעית,

          שכבר חולה, חיוורת מיגון

          כי אַת, בתולה שלה, יפה ממנה.

          אל תעבדי אותה, היא רְשעית,

          גלימת נזירותה עובש ירוק

          שרק טיפשה תלבש. זרקי אותה. -

          זו היא! גברתי! האהבה שלי!

          הו אילו רק ידעה!

          היא מדברת, אך כלום לא אומרת.  

                  [/ היא מדברת, אבל בלי מלים.]

          אז מה? העין שלה משוחחת.

          אני אשיב לה - לא, אני חצוף

          מדי, זה לא אלי היא מדברת.

          שניים מן היפים בכוכבים

          יוצאים לסידורים ומפצירים

          בזוג עיניה לנצנץ בשמם

          עד לשובם. ואם הם יתחלפו

          במקומות? בַּזוהר של לחיה

          הכוכבים האלה יושפלו

          כמו נר בַּיום. עיניה ישטפו

          את הרקיע באור ניצוצות    

          שציפורים יתחילו מצייצות 

          כי יחשבו שתם הלילה. איך  

          לחיה נשענת על היד!  לו רק

          הייתי הכפפה ליד הזאת      

          כדי שאוכל לגעת בלחיה.

ג'ולייטה:  אוי לי.

רומאו:                היא מדברת. דברי שוב,

          מלאך זוהר, כי את קורנת שם

          מעל ראשי בלילה כמו שְליח

          שמיים קל-כנף מול בני תמותה

          אשר נופלים אחורה פעורי

          עיניים ובוהים איך הוא רוכב

          על עננים תְפוחים ועצלים

          ואיך בחיק אוויר הוא שט לו.

ג'ולייטה:                                הו

          רומאו, רומאו, למה זה אתה

          רומאו? באביך אל תכיר

          והתכחש לשם שלך: אם לא,

          רק הישבע לי אהבה ולא

          אהיה עוד קפולט.

רומאו:                             לשמוע עוד

          או לדבר מייד?

ג'ולייטה:                      הן רק שמך        

          אויב שלי: אתה אתה גם אם 

          אינך מונטגיו. הה, מה זה מונטגיו?

          זה לא יד ולא רגל, זרוע, או

          פרצוף (לא שום איבר אחר של בן-

         אדם). הייה רק שם אחר! מה יש

          בְּשם? מה שנקרא לו שושנה

          ריחו יהיה מתוק תחת כל שם

          אחר כשם שרומאו, אילו לא נקרא

          רומאו, היה מושלם כשם שהוא

          גם בלי התואר. זרוק, רומאו, את

         שמך, ותחת שם אשר אין לו

          בך שום חלק תְפוס וקח אותי

          כולי.

רומאו:                  תופס אותך במילתך:

          קראי לי אהובך וזה יהיה

          שמי החדש. מכאן והלאה לא 

          אהיה יותר רומאו.

ג'ולייט:                        איזה איש

          אתה, שבמסווה לילי פורץ

          אל הסודות שלי?

רומאו:                         בְּשם איני

          יודע להגיד לך מי אני:

          את שמי, קדושה, אני שונא, כי הוא

          אויב לך: אם אכתוב אותו, אקרע

          בן רגע לגזרים את המילה.

ג'ולייטה: אוזנַי עוד לא שתו מאה מלים

          מלשונך, אבל הצליל מוכר

          לי טוב. אתה רומאו, לא? מונטגיו?

רומאו:   לא זה ולא זה, נערה יפה,

          אם זה או זה אינם לטעמך.   

ג'ולייטה: איך באת הנה, בוא ספר, ולמה?

          חומת הגן גבוהה, ולטפס

          קשה, והמקום הוא מוות, אם        

          מישהו מקרובי ימצא אותך.

רומאו:   כנפי האהבה נשאו אותי  

          קלילות מעבר לחומות, כי שום

          גבול אבן לא יחסום אוהב; כל מה

          שביכולתה, האהבה תעז

          ותנסה; לכן קרובייך לא

          יצליחו לעצור אותי.

ג'ולייטה:                            אם הם

          יראו אותך הם ירצחו אותך.

רומאו:   עינייך - אוי לי! - הן מסוכנות

          יותר מעשר חרבות אצלם:

          רק שימי בי מבט מתוק - הם לא

          יוכלו לפגוע בי.

ג'ולייטה:                     בעד כל הון

          איני רוצה שיתפסו אותך פה.

רומאו:   יש לי גלימה של לילה שתכסה

          עלי. ואם רק תאהבי אותי,

          שימצאו: שיחוסלו חיי

          משנאתם, ורק לא מוות בלי

          אהבתך.

ג'ולייטה:            מי-זה הדריך אותך

          למצוא את המקום?

רומאו:                             האהבה,

          שדחקה לצאת ולחפש.

          אז היא השאילה לי עצה, אני

          השאלתי לה עיניים. אני לא

          נווט, אך לו נמצאת באותו חוף

          נידח אשר נשטף בים הכי

          רחוק, הייתי מסכן הכל

          בשביל סחורה כזאת.

ג'ולייטה:                             יש מסכה

          של לילה על פני, אתה יודע,

          אחרת סומק בתולי היה

          צובע את לֶחיי על מה שפי 

          הסגיר לך הלילה. בשמחה

          הייתי מקפידה על טעם טוב,

          כן, בשמחה אכחיש כל מה שפה

          אמרתי: אך שלום לגינונים.  

          אתה אוהב אותי? אתה תגיד

          לי  "כן", אני יודעת, ואסמוך

          על מילתך. אבל אם תישבע

          אולי תכזיב: אומרים שכשאוהב

          מפר שבועה צוחקים למעלה. אם

          אתה אוהב, רומאו המתוק,

          אמור זאת בכנות. ואם תחשוב

          שבקלות מדי כובשים אותי,

          אזעף, אהיה קשוחה, אומר לך

          "לא-לא" בתנאי שתחזר, אבל

          אחרת - בעד שום הון. האמת,

          מונטגיו היפה, לבי נמס

          מדי, ודאי תחשוב "זו פרפרית

          קלילה". אך עוד תראה, אדון, אני   

          נאמנה מאלה שיודעות 

          להתחנחן בכדי לשמור מרחק.

          היה עלי לשמור יותר מרחק,

          אני מודה, לולא היית עֵד

          בלי שידעתי לְוידוי לבי

         המאוהב. אז סלח לי. וּלְמה

         שפה חשף הלילה הכבד

         אל תתייחס כאהבה קלילה.

רומאו:   גברתי, אני נשבע בלבנה

          אשר זורה שם פתיתי כסף על

          עצים -

ג'ולייטה:                  אל תישבע   בלבנה,

          הלבנה הבוגדנית, אשר

          כל יום בחודש מחליפה פנים,

          פן תתהפך אהבתך כמותה.

רומאו:   במה להישבע?

ג'ולייטה:                    אל תישבע כלל.

          ואם כן, רק חי עצמך, כי זה

          האל בדת שלי, ואאמין

          לך.

רומאו:          אם אַהֲבת הנפש -

ג'ולייטה:                               טוב,

          אל תישבע. גם אם אשמח בך,

          איני שמחה כלל על ברית זו הלילה:

          היא מהירה מדי, פזיזה, נמהרת,

          כמו הברק שפג טרם נספיק

          לומר "נדלק לו". לילה טוב, מתוק.

          ניצן האהבה בהבל-פה

          של קיץ ילבלב עוד להיות 

         פרח רב יופי עד שניפגש  

          שוב. לילה טוב. שלווה ומנוחה

          כמו בחזי הלוואי יידע לבך.

רומאו:  מה, תעזבי אותי לא מסופק כך?

ג'ולייטה: איזה סיפוק עוד תבקש הלילה?

רומאו:   נדר אמת שלך תמורת שלי.

ג'ולייטה:  נתתי את שלי טרם ביקשת.

          הלוואי היה בחזרה אצלי.    

רומאו:   תקחי אותו שוב? למה, אהובה?

ג'ולייטה:  רק כדי לתת אותו שוב בנדיבות.    

          אך אני רק כמהה למה שיש לי:

          השפע בי עצום כמו ים בלי גבול,

          אהבתי היא עמוקה כמותו,

          אתן עוד - יש לי עוד; זה אינסופי.

          (האומנת קוראת מבפנים)

            שמעתי רעש שם - שלום, יקר לי. -

          כבר, כבר, אומנת! – רק הֱיה ישר לי.   

          חכה טיפונת פה, אני אשוב.

          (יוצאת)

רומאו:   לילה ברוך, ברוך: אני פוחד,

          כיוון שלילה, כל זה רק חלום,

          מתוק, מחניף אבל לא מוחשי.

       (נכנסת ג'ולייטה)

ג'ולייטה: שלוש מלים, רומאו, ולילה טוב

          ממש. [/ באמת.] אם הגונה אהבתך,

          ומטרתך היא נישואים, שלח לי

          מלה מחר עם מי שאשדל

          לבוא אליך איפה ומתי

         יהיה הטקס, אז אניח כל

          אשר לי לרגליך ואלך       

          אחרי אדון נפשי עד קצה תבל.

אומנת (מבפנים): גברתי!

ג'ולייטה: מייד! - אך אם כוונתך אינה

          כשרה, אז אנא -

אומנת (מבפנים): גברת!        

ג'ולייטה:  תיכף! -

          אז הנח וזנח אותי להיאנח.

          מחר אשלח נציג.

רומאו:     שכה אחיה -

ג'ולייטה:                ואלף לילה טוב.

          (יוצאת)

רומאו:   זה לילה רע פי אלף בלי אורך.    

                        [/ הוא רע פי אלף כשאת לא זורחת.]

          אוהב הולך לקראת אהובתו

          כמו תלמיד כשהשיעור נגמר,  

          אך הוא הולך ממנה לביתו

          כמו לבית-ספר, מדוכא ומר.  

          (נכנסת ג'ולייטה שוב)

ג'ולייטה:  פְּסְסְט! היי, רומאו! פְּסְסְט! קול של צייד

          אילו היה לי, לפתות שוב את

          העיט הענוג. השֶבי הוא

          צרוד, אסור לו לדבר בקול,

          אם לא - הייתי כבר מזעזעת

          את מערת ביתה של בת ההד,

          עד שלשונה האוורירית תצריד

           יותר מלשוני מרוב "רומאו".

רומאו:    זו נשמתי אשר קוראת בשמי.

          צליל כסף כה מתוק יש ללשונות

          של אוהבים בלילה, כמו תווים

          חרישיים לְאוזן קשובה.

ג'ולייטה:  רומאו.

רומאו:                 נץ גוזל.

ג'ולייטה:                       מתי מחר

          אשלח את השליח?

רומאו:                          תשע.

ג'ולייטה:                                   בלי

          דיחוי. עד אז עשרים שנה. שכחתי

          למה קראתי שתחזור שוב.

רומאו:                                  תני

          לי לעמוד פה עד שתזכרי.

ג'ולייטה:  אשכח שוב כדי שתעמוד פה עוד,   

          אזכור רק שבחברתך כה טוב לי.

רומאו:   ואשאר עוד כדי שתשכחי עוד,

          אשכח שיש לי בית חוץ מכאן.

ג'ולייטה: בוקר כמעט. צריכה לומר לך

          ללכת, אבל לא רחוק יותר

          מן הציפור בְּיד פרחח, אשר

          נותן לה לנתר קצת מידו,

          כמו אסיר מסכן בסבך כבלים,

          ושוב מחזיר אותה בחוט של משי,

          אוהב כל כך קנאי לחרותה. 

רומאו:   הלוואי הייתי הציפור שלך.

ג'ולייטה:   אמן, מתוק. אבל עוד אהרוג

          אותך מרוב פינוק. ליל מנוחה,

          שלום. פרידה היא צער כה מתוק

          שעד מחר אומר "שלום" ולא אשתוק.

          תנומה לשתי עיניך, רוגע בחזה.

          (יוצאת)

רומאו:          הלוואי אנום ברוגע בחזה הזה.

          השחר, מול שמי לילה כעוסים,        

          שֹוחק ובמזרח שוזר פסים.            

          החושך כמו שיכור כושל, מועד,

          זז מן השביל שבו היום צועד.

          עכשיו לתא של הנזיר ארוץ,

          אלחש לו על אושרי, והוא יעוץ.

          (יוצא)


מערכה 2, תמונה 3 -


נכנס הנזיר לורנצו, לבדו עם סל.

 

לורנצו:  השחר, מול שמי לילה כְּעוּסים,

          שֹוחק ובַמזרח שוזר פסים.

          החושך כמו שיכור כושל, מועד,

          זז מן השביל שבו היום צועד.

          עד שיַפְנה השמש עַיִן אש

          לצהול לַיום, טל לילה לייבש,

          יש למלא את סל הנצרים

          צִמְחֵי חיים-ומוות נדירים.

          אמא וְקבר היא האדמה,          

          אבל הבור שלה הוא גם רחמה;

          רחם פורֶה באינסוף של זנים

          שמשָדָהּ יונקים וניזונים;

          תרופה זו - לכולם היא מועילה, 

          סגולה זו - רק  ליחידי סגולה.

          אילו כוחות מזור גדולים טמונים

          בשורשים, צמחים ואבנים.

          כי אין דבר נקלה, בזוי, נחות          

          שאין בו טוּב או שמץ של איכות.

          וטוֹב, כשמן הטוּב הוא מתרחק,

          יבגוד בשורשיו ויימחק.  

          חסד עלול מחטא להתעקם,

          ובמעשים גם חטא גס משתקם.

          (נכנס רומאו)

          בקרום רך זה של פרח כה רפה

          שוכנים ביחד רעל ורופא:

          ריחו - יבריא את כל הגוף פתאום, 

          מטעמו - הלב יפסיק לפעום.         

         כך שני צבאות של מלכים אויבים

         חונים בלב איש כמו בעשבים.

         כשהזדון יגבר על החמלה 

          תולעת ארס את השתיל תבלע.   

רומאו:   בוקר טוב, פּאדְרֶה.

לורנצו:                          בֶּנֶדִיקִיטֶה! 

          מי קם עם שחר לברך אותי?

          זה אות, בני, שהנפש לא שקטה    

          כשנפרדים מוקדם מן המיטה.

                     [/ זה אות, בני, לנשמה בלי מנוחה, 

                     / להיפרד מוקדם מן השמיכה.]

            הדאגה בעין של זקנים        

          דרוכה תמיד, והם לא ישנים.

          אך נעורים, ראשם נקי ותם,

          והשינה תמלוך במיטתם.

          ההשכמה הזאת היא הוכחה

          שמשהו עוכר את רוחך.

          או - אם טעיתי בניחוש ראשון - 

          רומאו לא הלך בכלל לישון.

רומאו:   צודק. אבל לילו היה נעים.    

לורנצו:   עם רוזלין? האל ישמור חוטאים!

רומאו:   עם רוזלין? לא, אב קדוש, לא כך:

          השם הזה, עם יגונו, [/ עם כאבו,] נשכח.

לורנצו:   זה בן צדיק! בכל זאת, מה קרה?

רומאו:   עונה לך מייד בלי חקירה:

          לחגוג הלילה עם אויב יצאתי,

          ואז פתאום מצאתי שנפצעתי,

          ומצדי פצעתי. גְאל, אבי,

          מרפא לשנינו רק אתה תביא.

          אתה רואה, טינה איני נוטר, 

          כי גם בשם אויבי אני עותר. 

                       [/ אין בי טינה, רואה? אני פונה

                        / כדי שתושיע גם את השונא.]

לורנצו:   דבֵּר פשוט, כי על וידוי חידות

          מחילתך תהיה בשפת סודות.         

רומאו:   אז דע פשוט שנשמתי נִתְלֵית

          בבת היפהפייה של קפולט;

          וגם שלה בי, עד עומק הלב,  

          הכל שולב, נותר להשתלב     

          בחתונה. איפה, מתי, כיצד

          הכרנו ונדרנו צד לצד

          אגיד בדרך. אני מתחנן:       

          חַתֵּן אותי היום, אמור אמן.

  לורנצו: פרנצ'סקו הקדוש! איזו קלחת!

          מה, רוזלין כל כך מהר נזנחת?

          כן-כן, האהבה של בני עֶשְרֵה

          בָּעין, לא בַּלב, היא תיברא.

          אה יזוס, כמה מפלי נוזלים

          שטפו את לחיך על רוזלין!

          כמה מי-מלח בוזבזו פה פעם               

          על אהבה, ולא נשאר שום טעם! 

          בַּשמש גניחותיך לא יָבְשו עוד,

          לי האוזניים לא התאוששו עוד:

          פה על הלחי טרם נשטפה

          דמעה זקנה, שריד של הסופה.

          לבך ומכאובך היו מנחה

          על מזבחה של רוזלין ממך.  

          והשתנית כך? בל נאשים,

          אם כך נופלים גברים, את הנשים.

רומאו:   על רוזלין גערת בי תמיד.

לורנצו:  על הסגידה ללא מידה, תלמיד.       

רומאו:   דרשת את האהבה לקבור.

לורנצו: לא כדי לשלוף אחרת מן הבור.

רומאו:   די, אל תנזוף בי, כי זו משיבה

          על אהבת לבי באהבה,

          לא כמו ההיא. 

לורנצו:                       כן, היא ידעה ברור:

          לבך רק מצטט אבל הוא בּוּר.

          אך בוא, שַבְשַב צעיר, אתמוך בך 

          רק מסיבה אחת ומבטיחה:

          ברית זו תַּפְנֶה אולי את האיבה

          של בתיכם אל דרך אהבה.

רומאו:   הו בוא נלך, כולי, רוטט, רועד.

לורנצו:  לאט; מי שדוהר מהר מועד.

          (יוצאים)


מערכה 2, תמונה 4 -


נכנסים בנבוליו ומרקוציו.

 

מרקוציו: איפה לעזאזל הרומאו הזה? הוא לא חזר הביתה הלילה?

בנבוליו:  לא לבית אבא; המשרת אמר לי.

מרקוציו: הנקבה הזאת, הרוזלין,

          חיוורת עם לב-אבן, מענָה 

          אותו לרוץ כמו מטורף.

בנבוליו:                              טיבלט,

          קרוב של הזקן הקפולט,

          שלח איזה מכתב לבית אביו.

מרקוציו:  הזמנה לדו-קרב, חותֵם בחיים שלי.

בנבוליו:  רומאו ישיב לזה.

מרקוציו:  כל בן-אדם יודע כְּתוֹב ישיב למכתב.

בנבוליו:  לא, הוא ישיב לאדון המכתב שהוא ישיב לו באבי-אביו. 

מרקוציו: אבוי, רומאו מסכן, הוא כבר מת, עין שחורה של נקבה לבנה שיספה אותו סופית, שיר אהבה חתך לו את האוזן, מַפְתח הלב שלו נחצה לחֵצי מהחֵץ של הלץ העיוור עם הקשת; זה בן-אדם לצאת מול טיבלט?

בנבוליו:  למה, מי זה טיבלט?

מרקוציו: לא פנתר, יותר! נסיך החתולים! מפקד שמְקפּד בקפְּדנוּת. הוא נלחם כמו זַמָּר - בקצב, נקי ועם רגש: לוקח נשימה, אחת, שתיים - והשלוש בתוך הלב שלך; יודע לשפד כפתור. אָמָּן, אָמָּן, אלוף חד-משמעי בדו-קרב תלת- סטרי. אח, הפּאסאדוֹ שלו בינגו, הקונטרה שלו בּוּבָּה, וה"איי" שלו -     

בנבוליו:  המה שלו?  

מרקוציו: כולרה על הפּוֹזוֹת הפּוֹמְפּוֹזוֹת האלה, הפַלְצָ-לֵיצָנים האלה, מסלסלי הביטויים החדשים. "חרב-חרב זאת, גבר-גבר זה, זונה-זונה זאת!" זה לא ממש מדכדך, סבא, שנפלה עלינו מכת זבובים מוזרים כאלה? בחשנֵי אופנה כאלה? מסיה קֶס-קֶה-סֶה ואדון פרדון, שעומדים על כל פסיק של הסגנון החדיש שהם לא יכולים לשבת כבר על הספסל הישן!... העצמות, העצמות!

       (נכנס רומאו)

בנבוליו: הנה בא רומאו, הנה בא רומאו.

מרקוציו: רומאו בלי רוֹם, בלי ראש, כמו דג מלוח מיובש. הו בשר, בשר, איך קוּצצְת עד דג! הוא כבר בשל לשפוך ים חרוזים כמו המלך סַלְמון. שושנת העמקים מול המלכה שלו היתה שוטפת כלים - גם אם, בינינו, החזרן שלה היה חרזן יותר טוב; ונוס מולה ונוס-מינוס, קלאופטרה קליפת-פות-רע, חווה סחבה, והלנה היפה נגיד יפה, אבל לא שווה. סיניור רומאו, בון-ז'ור; הנה לך ברכה צרפתית למִכְנס א-לה-פראנס שלך. תרגיל יפה עשית לנו אתמול בלילה.

רומאו:  בוקר טוב לשניכם, איזה תרגיל עשיתי?

מרקוציו: תרגיל החמקנות, אדון, החמקנות, אתה לא תופש?

רומאו:   סלח לי, מרקוציו טוב, אבל לחץ עלי עסק כבד, ובמצב כזה אפשר קצת לכופף את קוד ההליכות. 

מרקוציו: שמע לי, שכשהעסק לוחץ צריך בלי הליכות לכופף את האגן, מר קודקוד.    

רומאו:  לָקוֹד קידה?

מרקוציו: זה חוד החידה. חדרת ומצאת.    

רומאו:   מדריך מהלך להליכות.

מרקוציו:  אני? כפתור ופרח של ההליכות.

רומאו:  פחות פרח ויותר כפתור.

מרקוציו:  טוב!

רומאו:  טוב ריח הנעל שלי אם אתה פרח.  

מרקוציו: אדוני הנעלה, בלה לך עם הבדיחה עד שתבלה את הנעל, וכשהסוליה תתבלה, תישאר אחרי הבילוי עם בדיחה בלה.      

רומאו: בּלָה? בּלוֹן בָּלוּם, בְּלוֹף בן בֹּוֹק, בְּלוֹֹם, דום, בלע ושתוק עם בליל הבְּלָה-בְּלָה-בלה!        

מרקוציו:  תפריד, בנבוליו-טוב, השכל שלי מתעלף.

רומאו:  אלף אותו, אלף אותו לרוץֹ, או שאני אכריז "ניצחתי!"

מרקוציו: לא, אם המוח שלנו יוצא לרדוף ברווזים, אני שחוט; כי לך יש ברווזונות במוח יותר מכל הפרפרים שיש לי בראש. הכנסתי לך עם הברווזונות?    

רומאו:  לא הכנסת לי והיית מת לְברווזונות.

מרקוציו: אני אנשך לך את האוזן על הבדיחה הזאת.

רומאו:  לא, בַּרְבַוָוזְיוֹ, אל תנשוך.

מרקוציו: אתה מפולפל כמו רוטב חמוץ, תפוח מר.   

רומאו: זה לא הולך טוב עם ברווזה בדבש?

מרקוציו: הו החידוד שלך נמתח מצימוק מילימטר למשפך ממטרה-ליטר.

רומאו:  ואם אמתח את המשפך שלך עד לַברווזה, אתה תהיה ברווז שְפוּך-ברז.

מרקוצי: תגיד עכשיו, זה לא יותר טוב מלגנוח למען אהבה? עכשיו אפשר לדבר אתך, עכשיו אתה רומאו; עכשיו אתה מה שאתה, בצבע ובטבע, כי האהבה הזאת שרק נוזלת-ריר היא ליצן מפגר שמתגלגל מטה-מעלה להסתיר את מקל השוטים שלו באיזה חור.

בנבוליו:  עצור פה, עצור פה.

מרקוציו: לעצור את ספור המקל שלי באמצע הדרמה?

בנבוליו:  ספור המקל שלך הולך ומתארך.

מרקוציו: טעות: התכוונתי לכווץ אותו, כי כמעט הגעתי עד לעומק הספור ועמדתי כבר להתנפל ולהתקפל.

רומאו:   הנה ייבוּא שווה.

          (נכנסים האומנת ופייטרו)

            מפרש, מפרש!

מרקוציו:  שניים, שניים: צינור וסינור.

אומנת:   פייטרו! 

פייטרו:   על המקום.

אומנת: המניפה שלי, פייטרו.

מרקוציו:  פייטרו-מותק, להחביא לה את הפרצוף, המניפה יותר יפה.

אומנת:   אלוהים יביא לכם בוקר טוב, אדון-סיניורים. 

מרקוציו:  אלוהים יביא לך ערב טוב, סיניורה-סינור.

אומנת:   זה כבר ערב טוב?

מרקוציו:  לא פחות, אני אומר לך, כי המחוג החרמן של הזמן נעוץ כבר בְּחוֹרֵי הצהריים.

אומנת:  טפו, תתבייש לך, איזה מין איש אתה?

רומאו:  איש, גברתי, שאלוהים ברא לחבל בצלמו בעצמו.  

אומנת: בחי אלוהים זה טוב מאד, "לחבל בצלמו בעצמו" הוא אומר? אדון-סיניורים, מישהו ממכם יכול להגיד לי איפה אני אמצא את רומאו הצעיר?

רומאו: אני יכול להגיד לך, אבל רומאו הצעיר יהיה יותר זקן כשתמצאי אותו ממה שהיה כשחיפשת אותו: אני הכי צעיר בשם הזה, לצערי.

אומנת:  אני שמחה.

מרקוציו: את שמחה לצערו? מצטער בשמחתך!

אומנת: אם אתה זה הוא, אני רוצה אתך איזה ארבע עיניים.

בנבוליו: היא מזמינה אותו להזדמן בארבע שיניים.

מרקוציו: הסיניורה סרסוּרה! סרסוּרה! [/ הסיניורינה סרסורינה! סרסורינה!] הי הופ!

רומאו: מה מצאת?

מרקוציו: לא ממש ארנבת, אדוני, יותר בוא נאמר שאריות של פשטידה, משהו מר, מרוט, חמוץ, מוחמץ, בלי מיץ.

        ארנבונת בשלה או תבשיל ארנבה  

        זה נשנוש משגע ממש.           

        אך זנזונת זקנה, שפנפנה רקובה,

        זה מנה של מנוּש משומש.

     רומאו, אתה בא לבית של אביך? נאכל שם ארוחת ערב!

רומאו:  אני אצטרף.

מרקוציו: שלום רב לך, עלמה עתיקה, עלמה, אלמָ-נָה, מנה-מנה-אחרונה...       

          (יוצאים מרקוציו ובנבוליו)

אומנת:  תגיד לי בקשה, אדון, מי זה התרנגול עם הפה המלוכלך?

רומאו:   זה אדון, אומנת, שאוהב לשמוע את עצמו מדבר, הוא מדבר לו בדקה הרבה, ועומד לו בְּחודש מעט, בדיבורו.

אומנת:  אם הוא יפתח נגדי פה, אני אשכיב אותו על ארבע, גם אם הוא היה גבר פי שניים, ועוד עשרים זרגיגים כמוהו. ואם לא אני, אני כבר אמצא מי שישכיב אותו. חתיכת נבלה! אני לא אחת מהפלירטוטיות שלו, אני לא מכנופיית הבּיריוניאדה שלו. - ואתה גם-כן, עומד בצד ומרשה לכל פרחח לשחק אתי איך שמתחשק לו.

פייטרו:  אני לא ראיתי אף אחד משחק אתך איך שמתחשק לו. אם הייתי רואה, הייתי שולף 'חת-שתיים את הכלי שלי. תאמיני לי, אני שולף לא פחות מהר מכל אחד אחר, אם אני מריח הזדמנות לריב טוב, והחוק בצד שלי.

אומנת:  עכשיו בחי אלוהים אני כל כך מחוממת שכל אבר בגוף שלי משקשק, חתיכת נבלה זה. בבקשה ממך, אדון, מילה: אז כמו שאמרתי לך הגברת הצעירה שלי בקשה ממני לחפש-למצוא אותך. מה שהיא בקשה ממני להגיד אני אשמור לעצמי. אבל קודם תן לי לומר לך, אם אתה מוביל אותה לגן-עדן של שוטים כמו שאומרים, זה התנהגות מהתחת-כל-ביקורת כמו שאומרים; כי הגברת היא צעירה; ולכן, אם אתה מוליך אותה מאחורי האף, זה באמת דבר מכוער לעשות לכל גברת, ותעלול של תולעת.  

רומאו:   אומנת, מסרי ברכה בשמי לגבירתך אדוניתך: אני מצהיר לך...

אומנת:  נשמה טובה, אני אגיד לה את זה, נשבעת, מילה במילה. אדוניי, אדוניי, היא תהיה אשה שמחה.

רומאו:   מה תגידי לה, אומנת? את לא מקשיבה לי.

אומנת:  אני אגיד לה, אדוני, שאתה מצהיר, שזה כמו שאני מבינה את זה הצעה של ג'נטלמן.

רומאו:   בקשי שהיא תמציא תרוץ לבוא אחר הצהריים לוידוי,

          ושם בתא של הנזיר לורנצו

          תמצא גם כפרה וגם חתן.

          קחי, הנה זה על הטרחה שלך.

אומנת:   לא, באמת, אדון, אף פרוטה.

רומאו:   קדימה, קחי אני אומר.

אומנת:   אחר הצהריים? היא תהיה שם.

רומאו:   ואת, אומנת יקרה, חכי

          מאחורי קיר המנזר, ותוך

          שעה יביא לך המשרת שלי 

          סולם של חבלים, אשר יניף

          אותי לראש התורן של אושרי

          בלילה בחשאי. שלום, תהיי

          נאמנה ואפצה אותך.

         שלום, ברכות ממני לגברתך.  

אומנת:  אח, שתדע רק טוב. תקשיב, אדון.

רומאו:   מה יש, אומנת יקרה?

אומנת: המשרת, אפשר לסמוך עליו? [/ המשרת שלך לא פטפטן?]

          אומרים: "עם סוד תן את המפתחות 

          לשניים, ועדיף אחד פחות."

רומאו:  מבטיח לך, האיש הזה פלדה. 

אומנת:  טוב, שמע, גברתי היא מותק של גיברת -

          איי אדוניי, כשהיא היתה עוד רק

          ציף-ציף פצפון - אה, יש אדון בעיר,

          פאריס אחד, שבשמחה היה

          מניח ת'סכּוּ"ם שלו עליה;

          אבל היא, נשמה טובה, היתה

          מעדיפה לראות קרפד, ממש

          קרפד, רק לא אותו. אני פה-שם

          קצת מרגיזה אותה, אומרת לה

          שפאריס הוא גבר יותר שווה,

          אבל אז, תאמין לי, היא נהיית

          חיוורת - אין סדין כזה בכל

          כדור-הארץ האוניברסלי. 

          רומאו ורימון לא מתחילים

          באותו אות?

רומאו:                      נכון, שניהם ב"ריש". 

         ררר- ררר! אז מה?

אומנת: אתה ליצן! ררר-ררר   זה כלב. "ריש" זה - לא, אני יודעת שזה מתחיל באיזה אות אחר. והיא פיסקה לה מין מותק של פסוק כזה, על איך שאתה והרימונים נראו בארץ, ממש יעשה לך טוב לשמוע את זה.

רומאו:   ברכי אותה בשמי.

אומנת:   כן, אלף פעם! פייטרו!

פייטרו:   על המקום.

אומנת:  לפנַי וזריז.

          (יוצאים)


מערכה 2, תמונה 5 -


נכנסת ג'ולייטה.

 

ג'ולייטה:  כששלחתי את האומנת צלצל תשע;

          הבטיחה תוך חצי-שעה לחזור.

          אולי היא לא פגשה בו? זה לא זה.

          אח, היא צולעת! מחשבות היו

          צריכות להיות שליחות האהבה,

          כי הן גולשות מהר אף מקרני

          השמש ההודפות צללים מעל

          גבעות כהות. לכן יונים קלות

          נוצה הן סמל אהבה. לכן

          לקופידון כנפיים, והוא טס.

          השמש כבר בשיא יום המסע

          שלה, מתשע ועד שתים-עשרה

         שלוש שעות בלי סוף, והיא לא באה.

          אילוּ היה לה דם צעיר, תוסס

         וחם היתה כבר עפה כמו כדור,

          ומתכדררת לה הלוך-חזור

          בין המלים שלי ואהובי.   

         אבל זקנים הם כבר חצי-פגרים,

          כבדים, חיוורים, בקושי נגררים.                       

          (נכנסת האומנת, עם פייטרו)

            היא באה, אלוהים! אומנת, דבש,

          מה החדשות? פגשת אותו? סלקי

          מפה את העוזר שלך.

אומנת:                              פייטרו -

          המתן בשער.

          (פייטרו יוצא)

ג'ולייטה:  טובה שלי, מלאך - איי אלוהים,

          מה את נראית עצוב? החדשות

          רעות? ספרי אותן שמח. הן

          טובות? זה פשע לנגן זֶמר

          מתוק במין פרצוף חמוץ כזה.

אומנת:  אני תשושה, תתני לי רגע. אוף,

          העצמות הורגות אותי. איזה

          טרטור של יום!

ג'ולייטה:                       העצמות שלי

          תמורת החדשות שלך. בבקשה,

          דברי אתי, טובה, טובה שלי,

          דברי כבר!

אומנת:                    ישו, מה הרעש? מה

          בוער? את לא רואה? אין לי אוויר!

ג'ולייטה: איך אין אוויר אם יש לך די אוויר

          לומר "אין לי אוויר"? התירוצים

          שלך למשוך את זה הם ארוכים

          מן הסיפור שאת מושכת. מה

          החדשות - טובות? רעות? רק זה,

          תגידי כך או ככה, לפרטים

          אני אמתין. מהר: זה טוב, או רע?

אומנת:  נו את עשית בחירה שלא נדע, את לא יודעת איך לבחור גבר. רומאו? לא, הוא לא; גם אם נכון שהפרצוף שלו יותר טוב מכל גבר, אבל הרגל שלו עולה על רגל של כל גבר, ומה שנוגע לְיד וגזרה וגוף, גם אם הם לא שווים דיבור, עדיין אין מה להשוות. הוא לא פרח הנימוס, אבל חותמת לך, עדִין כמו טלה. שתהיי לי בריאה, שובבה, ותני כבוד לאלוהים. מה, אכלת בבית?

ג'ולייטה: לא, לא. אבל את כל זה כבר ידעתי.

          מה הוא אומר על נישואינו? מה?

אומנת:  אח, איך הראש כואב לי! איזה ראש

          יש לי! דופק כאילו יתפרק

          לאלף חתיכות. הגב שלי,

          אוי, צד שני, אוי לי הגב, הגב:

          תאכלי ת'לב-אַת שטרטרת אותי

          לרוץ ככה. אני אמות מזה!

ג'ולייטה: צר לי ממש שאת לא מרגישה טוב.

          אומנת מתוקה-תוקה-תוקה,

          תגידי מה אהוב לבי אומר?

אומנת:  אהוב לבך אומר, כמו איש הגון,

          ואיש אדיב, נדיב, וגם יפה - [/ ויפה-תואר - ]

          ומוסרי, בדוּק! - איפה אמך?

ג'ולייטה:  איפה אמי? בפנים, מה, איפה היא

          תהיה? איך את עונה לי משונה:

          "אהוב לבך אומר, כמו איש הגון,

          "איפה אמך?"

אומנת:                      איי אלוהים ישמור,

          גיברת יקרה, כל כך בוערת? [/ לוהטת?]

         אפשר לחשוב, באמת! זה האמבט

          לעצמות הכואבות שלי?

          טוב, מהיום תעשי ת'שליחויות

          שלך לבד!

ג'ולייטה:                לא, לא נצא מזה!

          טוב, מה אמר רומאו, אה?

אומנת:                                    יש לך

          אישור ללכת לוידוי היום?

ג'ולייטה:    כן, יש.

אומנת:   אז רוצי לתא הנזיר לורנצו,

          שם מחכה לך בעל לעשות

          אותך אשה. עכשיו עולה לך דם

          מופקר בלחי, אה? זאת מסמיקה

          ממילא מכל שטות. טוב, רוצי לך

          לכנסיה, אני צריכה לרוץ

          כדי להביא סולם שיטפס

          בו אהובך לקן של הציפור

         כשקצת יחשיך. אני רק עבודות

          שחורות - תרוצי, תסחבי, תביאי.   

          אבל חכי, הלילה את תזיעי.

          אני אוכל פה. לנזיר תלכי.

ג'ולייטה: ארוץ אל מזלי! שתבורכי.    

          (יוצאות)


מערכה 2, תמונה 6 -


נכנסים הנזיר לורנצו ורומאו.

 

לורנצו:  שיחייכו שחקים על ברית קדושה זו

          בלי לייסר בעצב בעתיד.

רומאו:   אמן, אמן, אבל שום עצב לא

          יהיה שְווה-ערך לַשמחה של רק

          דקה קצרה במחיצתה. אַחֵד

          את שתי ידינו במלים קדושות,

          ואז יעז המוות הטורף

          מה שיעז, אם רק אומר לה "את

          שלי". 

לורנצו:            שמחות פרועות  יש להן סוף

          פְּרָאִי, וברגע ניצחונן מתות,

          כמו אש וחומר נפץ - מתנשקים

          ומתכלים. הדבש הכי מתוק

          יכול במתיקותו גם להבחיל.

          אהוֹב במתינות, אהבתך

          כך לא תמות, ויתארכו ימיה:

          הטס מפסיד כמו המתמהמה.        

          הגברת באה.

          (נכנסת ג'ולייטה)

                             רגל כה קלה

          לנצח לא תִֹּשְחק סלע כמו מים:

          אוהב יכול לרכב על חוט של משי

          שמרחף עצל ברוח קיץ -    

          ולא ליפול, כל כך קלים הבְלֵי

          הלב.

ג'ולייטה:  ברכה עליך, אב קדוש.       

לורנצו:  רומאו, בת, יודה לך בשם שנינו.

ג'ולייטה: ברכה שווה לו, שלא יתרושש. 

רומאו:   ג'ולייטה, אם גואה בך השמחה

          כמו בי, ואת מוכשרת לזמר

          אותה ממני, אז את האוויר

          המתיקי בלשונך בשפע של

          צלילים, פִּרשֹי את מגילת האושר

          שתעניק הברית הזאת לשנינו.

ג'ולייטה: מה שעשיר בְּחומר, לא מלים,

          גאה בַּתוכן, לא במליצות.

          קבצן יכול לספור את סכום שוויו.

           אבל אוצר אהבתי צמח

          עד שנבצר לִמנות גם את חציו.

לורנצו:   בואו אתי, נגמור עם זה מהר,

          כי לא אוכל להשאירכם בשניים

          לפני שתתאחדו כדין שמיים.

          (יוצאים)


מערכה 3, תמונה 1 -


נכנסים מרקוציו, בנבוליו ועוד.

 

בנבוליו:  בבקשה, מרקוציו, בוא נפרוש. היום

          הוא חם, הקפולטים ברחובות.

          אם ניפגש תפרוץ תיגרה. החום

          הזה מדליק כל דם בשגעון.    

מרקוציו:  אתה כמו זה שאיך שהוא נכנס לְבית-בירה זורק לי את החרב שלו על השולחן ואומר, "שלא יהיה בךְ צורך", ועד שהכוס השניה מתחילה לפעול מזרגג את המוזג, כשבאמת אין צורך.

בנבוליו:  אני אחד כזה?

מרקוציו: בחייך, אתה חמום-מוח יותר מכל חם-מזג באיטליה, מתפרע כמו מטורף, וטורף כמו מופרע.    

בנבוליו:  לא פחות ולא יותר!

מרקוציו: לא, אם היה אחד כזה יותר, אז לא היה יותר כבר אף אחד, כי אחד היה הורג את השני. אתה - מה, אתה תריב עם בן-אדם שיש לו בזקן שערה אחת יותר או פחות מלְךָ; אתה תריב עם בן-אדם על זה שהוא פיצח אגוזים, רק בגלל שלך יש עיניים ערמונים. איזו עין חוץ מכזאת-מין-עין תבלוש לצוד מין מריבה כזאת? הראש שלך מלא מריבות כמו שבֵּיצה מלאה בחלמון, למרות שחטפת בראש חבטות כמו חביתה בגלל המריבות. אתה רבת עם בן-אדם שהשתעל ברחוב, כי הוא העיר את הכלב שלך שנמנם בשמש. מה, לא גזרת חייט אחד לקרעים כי הוא לבש את אופנת האביב בסוף החורף? ועם אחר כי הוא קשר שרוך ישן לנעליים חדשות? ואתה מטיף לי נגד מריבות!

בנבוליו: אם אני הייתי שש לְריב כמוך, כל אחד היה קונה אחוז מהחיים שלי, ותוך שעה מרוויח מאה אחוז נטו.       

מרקוציו:  גם אתה, ברוטו? נטו זר שכמוך!  

          (נכנסים טיבאלט, פטרוקיו ואחרים)

בנבוליו:   חי ראשי, הנה באים הקפולטים.

מרקוציו:  חי סולייתי, לא אכפת לי.

טיבאלט:  בואו אתי, כי אדבר איתם.

          שלום, מילה עם מישהו מכם.

מרקוציו:  מה, רק מילה עם רק מישהו? תכפיל את זה עם משהו, תעשה מזה מילה ומהלומה.

טיבאלט:  תמצא אותי מוכן ומזומן לזה, אדון, אם תיתן לי הזדמנות.

מרקוציו: אתה לא יכול לקחת איזו הזדמנות בלי שיתנו לך?

טיבאלט:  מרקוציו, אתה מסתופף בלהקת רומאו.

מרקוציו:  בְּלהקת? מה, אתה עושה מאיתנו זמרים? אם אתה מלהק אותנו להזדמר, תראה שתשמע צלילים מאד צורמים. הנה קשת הכינור שלי, הנה מה שירקיד אותך. להקה, טפו!

בנבוליו:   פה זה רחוב ראשי. או שנמצא

          פינה פרטית, או שנדון בְּקוֹר

          בִּטענות כל צד, או נתפזר,

          כי כאן כל עין מסתכלת בנו.

מרקוציו:  עין נוצרה לראות. שיסתכלו.

          אני לא זז לכבוד אף איש אני.

          (נכנס רומאו)

טיבאלט: כל טוב, אדון. הנה האיש שלי.

מרקוציו:  שלך? הוא לא אוּיַש בין אנשיך.

          תצא לקרב - כן, הוא יבוא, כמו אש,

          ואז כבודו ירגיש מי זה האיש.

טיבאלט: רומאו, לאהבתי לך

          יש רק ביטוי אחד: אתה חלאה.

רומאו:   טיבאלט, סיבות שיש לי לאהוב

          אותך תמחלנה על עלבון ברכה

          כזאת. חלאה אני לא. אז שלום,

          ברור לי שאינך מכיר אותי.

טיבאלט:  ילד, העוול שעשית לי

          לא יימחל, אז תסתובב ושלוף.

רומאו:   נשבע שלא עשיתי לך עוול,

          אני אוהב אותך יותר מכפי

          שתנחש עד שתדע על מה.

          אז, קפולט, שם שיקר לי כמו

          שלי, תנוח דעתך.

מרקוציו:                             חרפה,

          כניעה פושרת, בזיון! תמחק

          אותה החרב בנגיחה סטאקאטו!

          טיבאלט, תופס עכברושים, 'תה בא

          לרקוד כבר?

טיבאלט:                 מה אתה רוצה ממני?

מרקוציו:  מלך החתולים, רק את אחת מתשע הנשמות שלך, שאני אוציא לה את הנשמה, ואחר כך, כשנראה איך תתנהג, אטלטל את יתר השמונה. אתה מוכן למשוך כבר את החרב שלך באוזן? תזדרז, אחרת החרב שלי תתלוש לך את האוזניים לפני שהיא תהיה בחוץ.

טיבאלט:  אני לרשותך.

          (הם נלחמים)

רומאו:  מרקוציו, יקירי, בלי חרב.

מרקוציו:  בוא, אדוני, תרביץ קונצ'רטו.

רומאו:   בנבוליו, שלוף, נטרל אותם מנשק.

          די, די, בושה, מספיק להשתולל.

          טיבאלט, מרקוציו, הנסיך אסר

          להתקוטט כך ברחובות ורונה.

          טיבאלט, עצור! מרקוציו!

          (טיבאלט מתחת לזרועו של רומאו נועץ חרב במרקוציו.

        יוצאים טיבאלט עם מלוויו)

מרקוציו:                          אני פצוע.

          קללה על שני הבתים שלכם ביחד.

          אני גמור. מה, הוא הלך ולא

          חטף כלום?

בנבוליו:                        מה, אתה פצוע?

מרקוציו:  כן, כן, שריטה, שריטה, אך שמע לי, היא

         תספיק. איפה המשרת שלי?

          קרא לרופא, בן-כלב.

        (יוצא המשרת)

רומאו:                               אומץ, בן-

          אדם. הפצע בטח לא נורא.

מרקוציו: לא, הוא לא עמוק כמו באר, ולא רחב כמו דלת כנסיה, אבל הוא יספיק, הוא יעשה ת'עבודה. חפשו אותי מחר בבוקר ותמצאו אותי פרצוף של לוויות. הפִּלְפּל שדחפו לי, שכה אני אמות, חריף מדי לעולם הזה. קללה על שני הבתים שלכם ביחד. אח כולרה, כלב, עכברוש, עכבר, חתול, לשרוט בן-אדם למוות! משתחצן טינופת מנוול שנלחם לפי ספר חשבון - למה לכל השדים נדחפת בינינו? נפצעתי תחת הזרוע שלך.

רומאו:  רציתי לעזור. [/ הכל מכוונה טובה.]

מרקוציו:  בנבוליו, קח אותי לאיזה בית,

          או שאתעלף. קללה על הבתים

          שלכם ביחד. הם עשו אותי

          בְּשר תולעים. חטפתי, וחזק -

          הבתים שלכם!

          (יוצאים כולם חוץ מרומאו)

 רומאו:  האיש הזה, קרוב של הדוכס,

          חבר שלי, נפצע למוות פה

          למעני: ושמי הטוב מוכפש

          בפה של טיבאלט - טיבאלט ששעה

          הוא שאר-בשר שלי. ג'ולייטה, אוה,

          מלאך, יופייך עשה אותי אשה,

          והוא המיס בי את פלדת האומץ.

          (נכנס בנבוליו)

  בנבוליו: רומאו, איי, רומאו, מרקוציו מת.

          עלתה לעננים הנשמה

          שבטרם עת לאדמה פה בָּזָה. 

רומאו:   זה יום שְחור שמבשר ימים שחורים.

          מבוא מר שישלימו אחרים.

        (נכנס טיבאלט)

בנבוליו:  הנה טיבאלט חוזר, כולו רותח.

רומאו:   מרקוציו מת, וזה בא מנצח.

          כבוד ופייסנות לעזאזל,

          רק זעם-אש יוביל אותי עכשיו.

          קראת לי "חלאה", טיבאלט? זה שב

          אליך, כי נִשמת מרקוציו עוד     

          טרם פרחה רחוק מדי מעל

          ראשינו: היא מחכה שתצטרף:

          אתה, אני או שנינו חייבים

          לבוא אתו.

טיבאלט:               אתה, ילדון עלוב

          שהסתופפת אתו פה, תלך

         אתו לשם.

רומאו:                     את זה רק זה יקבע.                       

          (הם נלחמים. טיבאלט נופל)

בנבוליו:  רומאו, ברח, מהר!

          האזרחים באים, וטיבאלט מת.

          אל תעמוד המום. אם תיתפס

          אז הנסיך יגזור עליך מוות.

          קדימה רוץ, מהר!

רומאו:                            אני שוטה

         של המזל.

בנבוליו:                מה אתה מתעכב?

          (יוצא רומאו. נכנסים אזרחים)

אזרח: לאן ברח זה שהרג פה את

          מרקוציו? איפה טיבאלט, הרוצח?

בנבוליו:  כאן הוא שוכב.

אזרח:                   קום, בוא אתי, אדון.

          בשם הנסיך, זוהי פקודה, ציית לי. 

          (נכנסים הנסיך, מונטגיו, קפולט, גברת מונטגיו, גברת קפולט וכולם)

נסיך:  איפה הם הפושעים, פותחי הריב?

בנבוליו:   נסיך אציל, אני יכול לחשוף

          כל פרט מר בסיפור, מראש עד סוף.

          הנה מוטל זה שהרג רומאו,           

          הוא שקטל את שאר-בשרך מרקוציו.        

גברת קפולט: טיבאלט, הו, ילד של אחי! בן-אח!

          איי בעל, הו נסיך! דם שנשפך!

          שלי! נסיך, אם אתה בן-אדם,

          את דם מונטגיו שְפוֹך! דם תחת דם!  

          בן-אח, בן-אח שלי!

נסיך:   בנבוליו, מי הצית את הדליקה?

בנבוליו: טיבאלט, שיד רומאו מחקה;

          רומאו שדיבר אליו יפה,

          ביקש אותו לחשוב כמה הריב

          תפל, וכמה יעורר את זעמך.

          כל זה, אשר בוטא בעדינות,

          שלוות מבט ושפל ברך לא

         פייס את החרון המשתולל

          של טיבאלט, החֵרֵש לִדְבר שלום,

          שמסתער עם חוד פלדה על לב

         מרקוציו האמיץ: וזה, חם לא

         פחות, מפנה אֵימת חוד אל החוד;

          בבוז לוחם הודף ביד אחת

          קור מוות, בשנייה דוחף אותו

          על טיבאלט, שמשיב לו בגמישות.

          רומאו רק צועק "די, חברים!

          הפרידו, חברים!" וזרועותיו,

          זריזות מלשונו, הולמות לזרוק

          את כלי נשקם, ורץ לחצוץ בינם;

          תחת זרועו דקירה זדונית של טיבאלט

          פגעה בחיי מרקוציו הנועז;

          טיבאלט ברח; אבל מהר חזר

          לקראת רומאו, אשר רק עכשיו

          נולדה בו נקמה; הם עטו כמו

          ברק, כי לא הספקתי להפריד

         וטיבאלט החסון נפל שחוט.

          כשהוא נפל רומאו נס, עזב.

          הרוג אותי על כל מילת כזב.

גברת קפולט: הוא בן מונטגיו אז הוא משוחד.

          הכל סילוף, שום דבר אמת אחד.

          עשרים הרימו יד פה בתגרה,

          עשרים נגד אחד! ממש גבורה!

          צדק חייב להיות, הוד רוממות:

          רומאו שרצח מוכרח למות.

נסיך:   קודם הרג זה, ואז זה דקר:

          מי ישלם עכשיו בדם יקר?

מונטגיו:  רומאו לא. הוא, כחבר, עזר

          רק למלא מה שהחוק גזר:

          מוות לטיבאלט.

נסיך:                        פשע, בפירוש.

          עונשו המיידי על כך - גירוש.

          זה כבר עניין אישי: דם מדמי

          שפכתם כאן בטבח בהמי. 

          אבל הקנס יהיה כה אימתני

          שתתאבלו כולכם על אובדני.

          אני חרש לתירוצים, תחינות,

          דמעות לא יכפרו על עוונות.

          חִסכו אותם. רומאו - שייצא.

          דינו פה מוות אם הוא יימצא.

          את הגופה קחו. וזכרו: רוצחת

          היא החמלה שלְרוצחים סולחת.

          (יוצאים)


מערכה 3, תמונה 2 -


נכנסת ג'ולייטה לבדה.

 

ג'ולייטה:  לדהור, סוסי אש, טוסו אל מעון

          הלילה של השמש: שיצליף

          בכם רַכָּב פרוע מערבה

          ולילה מעונן יבוא מייד.

          פרוש וילונות כבדים, ליל אהבים,

          שיתעוורו עיני השודדים

          ויזנק רומאו לַזרועות

          האלה לא נשמע ולא נראֶה. 

          כי אוהבים רואים לְאור יופיים 

          בלבד איך לערוך את פולחני

          אהבתם, ואם האהבה

          עיוורת, אז הולם אותה הלילה. 

          בואי, גברת לילה לבושה שחורים,

          כִּבְדת-ראש, חסודה, בואי ולַמְדִי

          אותי איך להפסיד בכדי לזכות

          וּלְנצח בְּמשחק על זוג

          בתולים לא מוכתמים; כסי בשחור

          בדייך את הדם שמפרפר 

          לי בלחיים, עד שאהבה

          נכלמת תאזור חוצפה לומר

          שמעשה האהבה הוא תום

          צרוּף. בוא, לילה, בוא רומאו, בוא,

          אור יום בלילה, כי אתה נח על

          כנפי הלילה צח משלג זך

          על גב עורב. בוא, לילה רך, לילה

          אוהב וּשְחור-גבות, בוא, תן לי את

         רומאו, לי, וכשאגווע למוּת

          פוצץ אותו לכוכבים קטנים,

          והוא יצבע את השמיים כדי

         שהעולם כולו יאהב רק לילה

          ולא יסגוד לשמש המסנוור.

          קניתי את היכל האהבה

          אבל לא באתי בשעריו; נקנֵיתי

          אך הקונה לא נהנה עדיין.

          כמה מַלְאֶה היום הזה, ממש

          כמו לילה טרם נֶשֶף לילדון

          קְצר-רוח שקיבל בגד חדש

         שעוד אסור ללבוש. - או, האומנת!

       (נכנסת האומנת עם חבלים)

          עִם חדשות; כל פה שרק אומר             

          את שם רומאו מדבר שפת קודש.   

                       [/ עם חדשות; לשון שרק תאמר

                              / את שם רומאו היא לשון הקודש.]

          מה החדשות, אומנת? מה זה שם,

          החבלים, כפי שציווה רומאו?

אומנת:  כן, חֶבל חבלים.

ג'ולייטה: מה יש? למה את מניפה ידיים?

אומנת:  איי יום שחור! הוא מת, הוא מת, הוא מת.

          אין ישועה, גברת, אין ישועה!

          אוי לנו, הוא הלך נרצח, הוא מת.

ג'ולייטה:  מה, השמיים נקמנים כל כך?

אומנת:  רומאו כן, לא השמיים. הו

          רומאו, רומאו, מי היה חושב

          שזה רומאו?

ג'וליה:                     למה לייסר

         אותי לעזאזל? עינוי כזה

          צורחים בגיהינום. רומאו שֹם

          קץ לחייו? אם רק תגידי "הן",        

          אז הברה בודדת,  "הן", תקטול                

          מהר יותר מקוברה מפלצתי. 

          עני לי "הן" ואין אני לי, אין,

          אם נעצמה עינו והוא אינו

          עני לי "הן" - או "לאו". אל תְעני,

          חרצי את דין אושרי או יגוני.

אומנת:  ראיתי את הפצע, בעינַי

          ראיתי, אלוהים ישמור, פה על

          חזה גברי. גווייה-כואב-הלב,

          גווייה של דם כואב-הלב, חיוור,

          חיוור כמו אפר וְמָרוח דם,

          ים דם קרוש, איבדתי הכרה

          רק מלראות.

ג'ולייטה:                   שיישבר לבי,

          לב מרוּשש, בוא הישבר מייד.

          עיניים, לצינוק, לא עוד אור חופש.

          רד אל עפר, גוש של עפר, ודום.

          אתה וגוף רומאו, לפותים,

          תכבידו על אותו ארון מתים. 

אומנת:  הו טיבאלט, טיבאלט, החבר הכי

          טוב שהיה לי! טיבאלט, איש אדיב,

          אציל, ישר, איי שאני אחיה

          לראות שאתה מת!

ג'ולייטה:                          מה זה, סוּפה

          נגד סוּפה? רומאו נהרג?

          וטיבאלט מת? גם דודני, יקר

          שלי, גם אדוני, יקר ממנו?

          אז שיתקע שופר: הגיע  יום

          הדין, כי מי חי אם הלכו שני אלה?

אומנת:   טיבאלט הלך, רומאו מגורש,

          רומאו שרצח אותו גורש.

ג'ולייטה: לא! יד רומאו שפכה דם של טיבאלט?

אומנת:  שפכה, שפכה, ארור היום, שפכה.

ג'ולייטה: הו לב נחש חבוי בתוך פני פרח.

          איזה דרקון חי במערה יפה

          כל כך? עריץ מקסים, שד מלאכי,

          עורב בדמות יונה, זאב רעב

          בכסות של כבש, תוכן מטונף

         בתוך צורה שמימית, הפוּך בּכּל

          מכל מה שנראית, כן, קדוש

          ארור, נבל צדיק. למה ברא

          הטבע גיהינום אם הוא גידל

          נשמת שד בגן-עדן בן-תמותה,

          בתוך בשר כל כך מתוק? היה

          אי פעם ספר מתועב בתוך

          כריכה כה נהדרת? איך מִרְמה

          שוכנת בארמון נשגב!

אומנת:                              אין שום

          מוסר, אין תום, אין יושר בגברים.

          כולם נוכלים, כולם שוברי שבועות,

          כולם ריקים, כולם סתם רמאים.

          אח, איפה העוזר שלי? דחוּף

          צריכה איזה בקבוק! האסונות

          האלה, הצרות והבכיות

          האלה מזקינות אותי. בושה

          תשב על ראש רומאו!

ג'ולייטה:                               יבלות

          על לשונך על משאלה כזאת.

          הוא לא נולד לשום בושה; ועל

          מצחו בושה תבוֹש לשבת, כי

          זה כס בו הכבוד מוֹלך לבד,

          שליט ריבון. אח, איזו בהמה

         הייתי להשמיץ אותו!

אומנת:                           תאמרי

          טובות עוד על רוצח בן-דודך?

ג'ולייטה:  מה ,שאכפיש את בעלי? מסכן

          שלי, לְשון מי תלטף עוד את

          שמך אם אשתך-מזה-שלוש-

          שעות רמסה אותו? אבל, רשע,

          למה הרגת לי את בן-דודי?

          אה, בן-הדוד-רשע היה הורג

          את בעלי. אחורה פנו, דמעות

          טפשות, אחורה אל מקור השטף;

            טיפות אשר שמורות רק ליגון

          בטעותכן הקדשתן לְשמחה.

          הן בעלי, שטיבאלט בא לקטול,

          עוד חי, וטיבאלט מת במקום לקטול

          את בעלי. זו נחמה, אז מה

          לי לייבב? היתה איזו מילה,

         רעה אף ממות טיבאלט, שרצחה

         אותי. אשמח למחוק אותה. אך היא

          כרוכה בזכרוני כמו כתם חטא

          בלב פושעים. טיבאלט מת ורומאו -   

          הוא "מגורש".  ה"מגורש" הזה,

          מילה אחת זו, "מגורש", תרצח

          אלפיים טיבאלטים. מות טיבאלט הוא

          אסון מספיק; או, אם יגון אוהב

          חברה והוא צריך עוד אסונות,

          אחים-לנשק, למה כשאמרה

          פה "טיבאלט מת" לא הצטרפו לזה

          "אביך", "אמך", יותר, שניהם, כי אז

          היה מקום לאבל מקובל?            

          אך לא, חֵיל המאסף אחרי מות טיבאלט -

          "רומאו מגורש". מילה כזאת

          היא אבא, אמא, טיבאלט, ורומאו,

          וגם ג'ולייטה הרוגים כולם,

          מתים כולם. "רומאו מגורש",

          אין סוף ואין מידה, שיעור וגבול

          לַמוות במילה אחת קטנה,

          מלים לא יבטאו את יגונה.

          איפה אבי, איפה אמי, אומנת?

אומנת:   בוכים ומייללים על גוויית טיבאלט.

          תלכי לשם? אני אביא אותך.

ג'ולייטה: שוטפים פִּצְעוֹ בִּבְכי? הוא יתנקה

          כשעל גירוש רומאו עוד אבכה.

          קחי את החבלים. הו אומללים,

          האיש הוגלה, ואנו חבולים.

          למיטתי נועדתם כמסילה,

          אבל אמות כאלמנה בתולה.

          בערש הכלולות, עם חֲבָלַי,

          המוות יבתק את בתולַי.

אומנת:  את רוצי לחדרך. אמצא לך את

          רומאו לנחם אותך, אני

          יודעת איפה הוא. תקשיבי לי,

          רומאו יהיה אתך הלילה.

          אני יוצאת אליו, הוא מסתתר

          אצל לורנצו.

ג'ולייטה:                   אח, מצאי אותו.

          תני לאביר שלי טבעת זו,

          ושיבוא להיפרד לעד.

            (יוצאות)


מערכה 3, תמונה 3 -


נכנסים הנזיר לורנצו ורומאו.

 

לורנצו:  רומאו, הֵנה, הֵנה, בוא, איש פחד.

          המצוקה התאהבה בך,

          והתחתנת עם הפורענות.

רומאו:   פאדרה, מה הבשורות? מה הנסיך

          גזר? ואיזה צער שאיני

          מכיר רוצה ללחוץ לי יד?

לורנצו:                               אתה

          מוּכּר מדי, בן, בחברת צרות

          מרות. אני מביא את גזר הדין

          של הנסיך.

רומאו:                   זה דין פחות חמור

          מיום הדין?

לורנצו:                  משפט יותר עדין

          שִחרר אל האוויר: לא מות הגוף

          אלא גירוש הגוף.

רומאו:                         גירוש? רחם

          עלי, אמור לי מוות; לַגלוּת

          מראה מפיל אימה יותר, הרבה

          יותר, ממוות. אל תגיד גירוש.

לורנצו:   פה מוורונה אתה מגורש.

          הבלג, כי העולם עצום ורב.

רומאו:   אין שום עולם אחרי חומות וורונה,

          רק רִיק, עינוי ותופת. המגורש

          מכאן הוא מגורש מן העולם,

          והגלות מן העולם היא מוות.

          אז מגורש הוא שם נרדף למוות.

          אתה קורא למוות "מגורש"

          וכך מנחית עלי גרזן זהב

          ומחייך כשנערף ראשי.

לורנצו:  הו חטא טמא, כפיות טובה גסה.

          על פשעך החוק דורש דין מוות,

          אך הנסיך, נדיב, לטובתך,

          הסיט הצידה את החוק, הפך

          מילה שחורה זו, "מוות" לגירוש.

          זה חסד, ואתה אינך רואה זאת.

רומאו:   עינוי, לא חסד. גן-העדן פה הוא,

          כי פה ג'ולייטה חיה; כל חתול,

          כלב, עכבר קטן, שרץ בזוי,

          חיים פה בגן-עדן, רשאים

          להתבונן בה, אך רומאו לא.

          גם בזבובי פגרים חיים יותר

          כבוד, עמדה וערך מברומאו.

          להם מותר לתפוס את פלא צְחור

          ידה, לגנוב ברכה שמימית מזוג

          שפתיה של ג'ולייטה, שתסמיק

          כשהן נושקות גם זו לזו. אבל

         רומאו לא רשאי, הוא מגורש.

          לזבוב מותר, רומאו מיותר.       

                       [/ הזבוב ישמח, אני מושלך כמו זבוב.]

          הוא בן-חורין, אני לא. מגורש.

          ואתה אומר גלות איננה מוות?

          אין לך תערובת רעל, שום

          גרזן מושחז, כלי מוות פתאומי,

          אכזר כשם שיהיה, רק "מגורש"      

          כדי להרגני? מגורש? נזיר,

          זאת המילה של ארורים בשְאוֹל;

          צרחות נלוות לה. איך היה לך

          לב, כאיש אלוהים, כמוודה,

          מוחל על חטא, חבר מוצהר שלי,

          לרמוס, לשחוט אותי עם "מגורש"?

לורנצו:  איש מטורף, הקשב לי רגע.

רומאו:                                 הו,

          אתה רק תדבר שוב על גירוש.

לורנצו:   אתן לך שריון מול המילה

          הזאת, חלב מתוק לפגע רע,

          הפילוסופיה, אשר תנחם

          גם את המגורש.

רומאו:                          שוב "מגורש"?

          שתישרף הפילוסופיה. אם

          הפילוסופיה לא יכולה לברוא

          ג'ולייטה, לעקור עיר, לבטל

          משפט נסיך, היא לא עוזרת, היא

          סתם עקרה. אל תדבר עוד. 

לורנצו:                                  הו,

          למטורפים, אני רואה, אין אוזן.

רומאו:   איך תהיה, כשלחכמים אין עין?

לורנצו:  תן לי לדון אתך במצבך.

רומאו:   אל תדבר על מה שאתה לא

          מרגיש. אילו היית איש צעיר

         כמותי, ג'ולייטה אהובה שלך,

         נשוי שעה בלבד, הורג את טיבאלט,               

          אוהב כמותי ומגורש כמותי,

          כן, אז יכולת לדבר, כן, אז

          יכולת גם לתלוש את שערך

          ולהתמוטט ארצה כמותי עכשיו,    

          למדוד בור קבר שעוד לא נחפר.

          (האומנת דופקת בדלת)

לורנצו:  דופקים שם, קום. רומאו, תתחבא.

רומאו:   לא מתחבא, אלא אם הבל-פה

          של אנחות מלב שבור יסתיר

          אותי כמו ערפל. (דפיקות)

לורנצו:                       שמע איך דופקים. -

          מי שם? - רומאו, קום, הם יעצרו

          אותך. - שניה. - קום.

אומנת (בחוץ):                 עזאזל!... (דופקת)

לורנצו:                                              רוץ אל

          חדר העבודה שלי. - כבר, כבר. -

          אח, אלוהים, מה הטמטום הזה? -

          אני בא, אני בא. (דפיקות) מי זה דופק

          ככה? מאיפה? מה אתם רוצים?

אומנת (בחוץ): תכניס אותי ואז תדע: אני

          מגברת ג'ולייטה.

לורנצו:                          אז שלום רב.

          (נכנסת האומנת)

אומנת:  נזיר קדוש, תגיד לי, איי נזיר

          קדוש, איפה הגבר של גברתי?

          איפה רומאו?

לורנצו:                     על הארץ שם,

          שכור מדמעותיו שלו.

אומנת:                              אוי הוא

          ממש מקרה כמו גברתי, ממש

          אותו מקרה שלה. איי זאת אחווה

          של דִכְּאונים, חורבן כואב הלב.

          שוכבת ככה בדיוק, גועה

          לה מייבבת, מייבבת לה

         גועה. עמוד, עמוד, עמוד לך

          כמו גבר, אה? לכבוד ג'ולייטה, קום,

          עמוד, זקוּף. מה אתה מתקפל

          בַּחוֹר, בּחוּר?

רומאו:                     אומנת -

אומנת:                                  איי, אדון,

          אדון, המוות זה הסוף סופית.

רומאו:   אמרת ג'ולייטה? מה שלומה? היא לא

          אומרת שאני רב-מרצחים,

          עכשיו כשהכתמתי את ילדוּת

          אושרנו בדם מדמה? איפה

          היא? איך היא? מה אומרת הכלה

          על הקללה?

אומנת:                 אה, לא אומרת, רק

          בוכה, אדון, בוכה, על המיטה

          נופלת, פתאום קמה, וקוראת

          "טיבאלט", זועקת "הו רומאו", אז

          נופלת שוב.

רומאו:                    כאילו שהשם

          הזה נפלט מקנה רובה דמים

          והוא קטל אותה, כמו שהיד

          הארורה של שֵם זה שחטה

          את שאֵר בשרה. נזיר, אמור לי, רק

          אמור באיזה חלק מזוהם

         באנטומיה חי לו שמי,

          אשמיד את המשכן המתועב.

לורנצו:  עצור את זרוע היאוש. אתה

          לא גבר? צלמך זועק שכן:

          אך הדמעות שלך דמעות אשה,

          ומעשי השגעון הם של

          חיה ללא תבונה. אשה פְּראית

          שמתפארת בדמות גבר, פר

          פרוע בדמות גבר ואשה!

          אתה מדהים אותי. באדוניי,

          נראית מאוזן יותר במזג.

          שפכת את דם טיבאלט - אז תשפוך

          גם את דמך? תרצח את גברתך

          שנשימתך חיֶיהָ בפשעים

          מקוללים לעצמך? למה       

          אתה יורק על לידתך, ועל

          שמיים ועל ארץ? הן שלושתם -  

          לידה, שמיים, ארץ - אוּחֲדוּ

          בך בבת-אחת; כל זה תפרום

          בבת-אחת? בושה, בושה, אתה

          יורק על צלמך, אהבתך

          ושכלך אם כמו מין משכונאי

          לא תנצל את אוצרך ולא

          תחגוג בצלמך, אהבתך

          ושכלך. אז צלמך הוא רק

          דמות שעווה ריקה מאומץ גבר;

          אהבתך שקר חלול אשר

          רוצח את האהבה אשר

          נשבעת לטפח; שכלך,

          כתר הצלם והאהבה,

          מושחת באשמתם, אם כחייל

          טירון אתה מדליק אבק שריפה

          כמו גולם, ובמקום להתגונן

          קוטע בידך את איבריך.

          קום, בן-אדם! ג'ולייטה שלך חיה,

          זו שלמענה אתה כמעט

          גוועת לא מזמן: זאת קרן אור.

          טיבאלט בא להרוג אותך? - אתה

          שחטת אותו. זאת קרן אור.

          החוק, במקום דין מוות, התרצה,

          המיר זאת בגלות: זאת קרן אור.

          צרור של ברכות נחת לו על גבך,

         שמחה בבגד חג חגה סביבך

         ומחזרת; אבל כמו ילדה

          לא מחונכת ועם מצב-רוח

          אתה מוציא לשון למזלך

          ואהבתך. שים לב, שים לב,

          מי שנוהג כך מת אומלל. תלך

          כבר אל אהובתך כפי שנקבע,

          טפס שם אל חדרה ותנחם

          אותה. אך היזהר, אל תתעכב

          עד שיוצב משמר הלילה, כי

          אז לא תוכל לצאת למנטובה, 

          שבה תשהה עד שנמצא עיתוי

         כדי להכריז בו על נישואיכם,

         ולפייס בין משפחותיכם,

          לפנות אל הנסיך למחילה

          ולהחזירך בקול תרועה רמה

          פי אלף אלפים מן הקינות

          איתן יצאת. רוצי ראשונה,

          אומנת, תדרשי בשלום גברתך

          בשמי, בקשי אותה שתזרז

          את בני הבית שילכו לישון,

           הם בודאי בין כך תשושים מאֵבֶל. [/ מצער.]

         רומאו בא.

אומנת:   איי אדוניי, הייתי יכולה

          להישאר פה כל הלילה, רק

          לשמוע עוד ועוד. אח, השכלה

          זה משהו! אדון, אני אגיד  

          לגברת שאתה מגיע.

רומאו:                            כן,    

          ותבקשי מן המתוקה שלי 

          שתתכונן לנזוף.

אומנת:                        הנה, אדון,

          טבעת שבקשה לתת, אדון.

          טוב, תזדרז, כבר מאוחר נורא.

          (האומנת יוצאת)

רומאו:   איך כל זה מחיה בי נחמה.

לורנצו:  לשם, ולילה טוב. ובזה תלוי

          הכל: חמוק לפני שהמשמר

          יוצב, או ברח מכאן עד הזריחה,

          מוסווה; חנה במנטובה. אמצא

          את המשרת שלך, הוא יעדכן

          אותך בכל התפתחות לטובתך פה.

          תן יד; אין זמן. שלום, ולילה טוב.

רומאו:   שמחת שמחות קוראת לי, כי אחרת        

          פרידת בזק ממך היתה אותי שוברת.                  

          שלום.

          (יוצאים)


מערכה 3, תמונה 4 -


נכנסים קפולט הזקן, אשתו ופאריס.  

 

קפולט:  נוצר פה ביש מזל כזה שלא

          הספקנו לשכנע את הבת.

          תראה, היא אהבה את טיבאלט בן

          דודה מאד. וגם אני. נו מה,

          נולדנו כדי למות. כבר מאוחר;

          היא לא תרד. בינינו, אילו לא

          ישבת פה, הייתי במיטה

          לפני שעה.

פאריס:                     זֵר אֵבֶל זָר לְזֵר 

          חיזור. ליל מנוחה, גברתי. שלומות

          ממני לבתך.

גברת קפולט:              אמסור. ומה

          בדעתה אדע מוקדם בבוקר.

          הלילה היא כלואה ביגונה.

קפולט:  פאריס, אני ערב לך בתוקף 

          על אהבת בתי. אני חושב

          שהיא תסור למרותי בכל.

          לא רק חושב, בטוח. את, אשה,

         תגשי אליה קודם שתלכי

          לישון, ספרי על אהבת בני פאריס,

          ותבקשי אותה - את מקשיבה? -

         יום רביעי  הבא - רק רגע, מה

          היום?

פאריס:             שני, אדון.

קפולט:                         שני, הה-הה!

          טוב, רביעי מוקדם מדי. נגיד

         יום חמישי; יום חמישי, אמרי לה,

          היא מתחתנת עם כבוד הרוזן.

          תהיה מוכן? החפזון נראה

          לך? לא נעשה הוּ-הָה גדול,

          חבר או שניים; כי, תבין, סמוּך

          כל כך לרצח טיבאלט, עלולים

          לומר שזה זלזול בִּקְרוֹב-דם אם

          נחגוג מדי. לכן נזמין איזה

          חצי-תריסר קרובים וזהו זה.

          אז מה אתה אומר על חמישי?

פאריס:  הלוואי יום חמישי היה מחר.

קפולט:  יפה, אז לךְ, סגרנו: חמישי -

          גשי אל ג'ולייטה לפני השינה,

          אשה, תכיני אותה כבר ליום

          החתונה. - שלום, כבודו. - היי שם,  

          תדליקו אור אצלי! - תראו-תראו, 

          כבר כל כך מאוחר שאו-טו-טו

          אפשר לומר מוקדם. ליל מנוחה.

          (יוצאים)


מערכה 3, תמונה 5 -


נכנסים רומאו וג'ולייטה למעלה.

 

ג'ולייטה:  אתה הולך? עוד לא קרוב הבוקר.

          זמיר, לא עפרוני, הוא שפּילַח

          את אוזנך מוכת החרדה.

          כל לילה הוא שר על עץ הרימון

          שם. האמן לי, אהובי, היה

          זה הזמיר.

רומאו:                     היה זה עפרוני,

          שופר הבוקר, לא זמיר. ראי,

          אהובתי, איך נרקמים פסי

          זדון בעננים הנודדים

          שם במזרח: כבוּ נרות הלילה,

          ויום עליז, על קצות האצבעות,

          עומד בין ערפילי פסגות. עלי

          לברוח חי או להישאר פה מת.

ג'ולייטה:  הוא לא אור יום, האור שם, באמת.

          זה מטאור אשר נשפה השמש

          כדי שיהיה לך נושא לפיד

          הלילה ויאיר את דרכך

          למנטובה. אז אתה לא צריך

          לצאת עוד, הישאר.

רומאו:                              שיאסרוני,

          יוציאו להורג, אני אשמח

          אם כך תרצי. אומר שהאפור

          שם הוא לא עין של השחר כי

          אם השתקפות חיוורת של ירח;

          ולא צלילי זמיר הולמים מעל

          ראשינו בתקרת שמיים. טוב

          להישאר פה, וללכת רע.                

         בוא, מוות, תבורך, כי היא גָזְרה.   

          מה, נשמתי? בואי נפטפט. אין אור עוד.

ג'ולייטה:  יש, יש. קום, לךְ, תברח, אל תעצור עוד.

          זה הזמיר שמזייף שם כך,

          צוֹוח בגרון צרוד תווים  

          צורמים. אומרים שהזמיר

          הוא מחבר נפלא של מוזיקה;

          זה שקר: חיבוריו רק מפרידים

                        [/ לא, הוא לא מחבר: הוא רק מפריד]

          בינינו. ואומרים שלקרפד

          עיני זמיר ענוג, ולזמיר        

          עיני קרפד מכוערות. אח, לו

          היו גם מחליפים קולות, שכן

          הקול הזה קורע יד מיד,

          מניס אותך כמו טרף מצייד.  

          מהר, לך; כבר בהיר, ומתבהר.

רומאו:    בהיר, בהיר, ורק מחשיך יותר.

          (נכנסת האומנת)

אומנת:   גברתי.

ג'ולייטה:  אומנת?

אומנת:  גברת אמך בדרך. כבר אור יום,

          אז את הזהירות שלא נשכח.   

          (יוצאת)

ג'ולייטה:  חלון, הכנס יום, וחיים תיקח.  

רומאו:   שלום, שלום, עוד נשיקה - ארד.

ג'ולייטה:  ככה, אהוב, איש, בעל - תיפרד?

          אני צריכה לשמוע ממך כל

          יום בַּשעה, כי יש בכל דקה

          המון ימים: לפי חשבון כזה

          אהיה זקנה ובאה בימים        

          כשאת רומאו שלי אראה שוב.

רומאו:   שלום.

          אמצא כל הזדמנות - זו הבטחה -

          לשלוח לך, אהובתי, ברכה.

ג'ולייטה:  חושב שניפגש אי פעם שוב?

רומאו:   אין לי ספק, ואיך נזכור בצחוק

          את הצרות האלה בעתיד.

ג'ולייטה:  איי, יש לי נשמה רואת שחורות:

          אתה נדמה לי שם נמוך למטה

          כמו איזה מת בקרקעית של קבר.

          עיני בוגדות בי, או אתה חיוור.

רומאו:    גם את נראית לי כך, שכה אחיה.

          צער שותה לנו את הדם. אַדְיֶה.

          (יוצא)

ג'ולייטה:  גברת גורל, כולם אומרים שאת

          הפכפכה: אז מה לך ולָאיש

          הנאמן מכל? היי הפכפכה,

          גברתי: כי אז יש לי תקווה שלא

          תחזיקי בו זמן רב, ותשלחי

          בחזרה.

          (נכנסת גברת קפולט [למטה])

גברת קפולט:  היי, בת, את כבר ערה?

ג'ולייטה: מי שם קורא? אמי. לא יְשֵנה

          כה מאוחר או קמה כה מוקדם? 

          מה זה מביא אותה לכאן פתאום?

גברת קפולט: ג'ולייטה, מה שלומך?

ג'ולייטה:                                 לא טוב, גברתי.

גברת קפולט: עוד מייבבת על מות דודנך?

            מה, את רוצה לשטוף אותו מתוך

          הקבר בדמעות? גם לו יכולת,

          זה לא יחיה אותו, אז די עם זה.

          יגון הגון הוא אות לאהבה;

          עודף יגון - לא אות לעודף שכל.

ג'ולייטה:  אך תני לי עוד לבכות על האובדן.

גברת קפולט: תחושי כך את האובדן, ולא

          את החבר עליו תבכי. 

ג'ולייטה:                            כיוון

          שאני חשה באובדן, אבכה

          יותר על החבר.

גברת קפולט:                 עדיף, ילדה,

          שעל מותו תבכי פחות, יותר

          על זה שהנבל אשר רצח

          אותו עוד חי.

ג'ולייטה:                         איזה נבל, גברתי?

גברת קפולט: רומאו הנבל.

ג'ולייטה:                        הוא ונבל

          הם רחוקים מאד. - יסלח לו אל,

          אני סלחתי כבר מכל הלב.

          אך אין איש שמכאיב לי כך ללב.

גברת קפולט: כי הוא עוד חי, בוגד, רוצח.

ג'ולייטה:                                       כן,

          גברתי, מחוץ להישג יָדַי. הלוואי

          שרק אני אוכל לנקום על בן

          דודי.

גברת קפולט:     ננקום, ננקום, אל תדאגי. 

          אז די לבכות. אשלח איזה אדם

          למנטובה, לשם המגורש

          נמלט, והוא ייתן לו שם תרופה

          כל כך לא רגילה שבקרוב

          הוא יאָרַח לטיבאלט לחברה.

          ואז תבואי על סיפוקך, אני

          מקווה.

ג'ולייטה:            כן, עם רומאו לא אבוא

          על סיפוקי עד שאגמור אתו,

          כל כך כואב לבי על מות קרובי.

          גברתי, אם תמצאי רק איש לשאת

          לו רעל, אז במו ידי ארקח

          אותו, כדי שרומאו, כשילגום,

          יישן מהר בשקט ושלווה.

          כמה חורה לי כשאת שמו אני

          שומעת ואינני יכולה

          לבוא לשפוך את כל אהבתי

          לטיבאלט על גופו של הרוצח.

גברת קפולט: מצאי שיקוי, אני אמצא שליח.

          אבל עכשיו בשורות שמחות, ילדה.

ג'ולייטה:  זה זמן שמשווע לשמחות.

          מה הן, גברתי, בבקשה?

גברת קפולט:                            נו נו,

          זכית באבא מתחשב, ילדה,

          שכדי למשוך אותך מן הייאוש

          בחר לו יום לאושר פתאומי

          שלא ציפית לו, וגם לא אני.

ג'ולייטה:  אה, בשעה טובה. ואיזה יום זה?

גברת קפולט: ילדונת, ביום חמישי עם בוקר

          עתיד העלם הנכבד, הרם 

          אציל הנפש פאריס הרוזן

          בכנסיית סנט פטרוס לעשות

          אותך כלה שמחה.

ג'ולייטה:                          חי כנסיית

          סנט פטרוס, וגם חי סנט פטרוס, הוא

          לא יעשה אותי שם לכלה

          שמחה. מפליא אותי החפזון

          הזה, שאצטרך להתחתן

          לפני שבעלי בא לחזר.

          בבקשה אמרי לאדוני-

          אבי שאני עוד לא מתחתנת.

          כשזה יקרה אז חתני יהיה

          רומאו - שאני שונאת - ורק

          לא פאריס. אֵלו חדשות ממש!

גברת קפולט: הנה אביך, תגידי לו כל זאת

          לבד, תראי איך הוא יאכל את זה.

            (נכנסים קפולט והאומנת)

קפולט:   כשהחמה שוקעת, טל נוטף;

          אבל על השקיעה של בן אחי

          נִתַּך [/ ניגר] מבול. מה את, מרזב, ילדה?

          דמעות עדיין? שטפון נצחי

          בגוף קטנטן אחד? את מתחזה

          לרפסודה, ים, וגם רוח; כי

          עינייך, שנקרא להן "הים",

          הן רק גאות ושטף של דמעות;

          הרפסודה - גופך, ששט במֵי

          המלח; הרוחות הן גניחותייך;

          והן נאבקות עם הדמעות,

          והדמעות איתן, עד שאם לא

          יגיע רגע רוגע ירסקו

          את כל גופך סְחוּף הסופה. נו מה,

          אשה, מסרת לה את החלטתנו?

גברת קפולט: היא לא רוצה, מסרה לך חן-חן. 

          שתתחתן בקבר, הטפשה.

קפולט:   שניה, תלכי אתי לאט, תלכי

          אתי לאט, אשה. איך לא רוצה?

          היא לא מודה לנו? היא לא גאה?

          היא לא מודה למזלה, חסרת

          כל ערך שכמותה, שדגנו לה

          אדון כל כך נכבד בתור חתן?

ג'ולייטה: גאה לא, אך מודה. לא יכולה

          להיות גאה במה שאני שונאת,

          אבל מודה גם על דבר שנוא

          אם נעשה מאהבה.

קפולט:                           איך, איך,

          איך, איך? מה פּילְסוּפֵי

          ההגיון האלה, אה? "גאה",

          "מודה" ו"לא מודה" ו"לא גאה",

          הגברת פרימדונה? אל תודי

          לי שום תודותִים, אל תגאווי

          לי גאוֹותים, רק שמני לך את

          המִפְרקים המשובחים שלך

          לקראת יום חמישי ללכת אל

          הכנסייה עם פאריס, כי אם לא

          אני אגרור אותך לשם בְּסַד.

          תלכי, גוויה בלי דם, טפו, עלוקה!

          פרצוף של נר כבוי!

גברת קפולט:                      מספיק, מספיק

            כבר, השתגעת?

ג'ולייטה:                             אבא טוב, אני

          על הברכיים מתחננת, שמע

          אותי בסבלנות מלה אחת.

קפולט:   תמותי, עלוקה קטנה, חלאת

          חוצפה! אני אגיד לך מה: תלכי

          לכנסייה יום חמישי, אם לא

          אַת לא תראי את הפנים שלי

          יותר. אל תדברי, אל תעני

          לי. מגרד לי כבר באצבעות.

          אשה, חשבנו: זו ברכה שאלוהים

          נתן לנו בת יחידה, את זאת;

          עכשיו ברור שהאחת הזאת

          אחת יותר מדי, וזו קללה

          שהיא שלנו. שהיא תתפגר,

          פרוצה!

אומנת:                    ברכה על נשמתה, אמן:

          זה עוול ככה ללכלך עליה. 

קפולט:  אה, כן, הוגת דעות? סתמי ת'פה!

          גברת תרבות, תלכי תתקשקשי

          עם הרכלניות שלך!

אומנת:                           מה כבר

          אמרתי -

קפולט:                  בוקר טוב ומבורך!

אומנת:   אסור כבר לדבר?

קפולט:                          שתקי, טפשה,

          שלשול מלמול, את הדרשות שלך

          תטיפי במטבח בין הסירים,

          פה לא צריך אותן!

גברת קפולט:                     אתה מדי

          רותח -

קפולט:               בבשר של ישו, זה

          מטריף אותי!

          יום, לילה, כל שעה, חול, חג, בזמן

          מלאכה, עת פנאי, לבד או בחברה,

          דאגְתי רק איך לשדך אותה;

          וכשאני משיג סוף סוף אדון

          מבית טוב, עם נכסים, צעיר

          ומיוחס, מלא, כמו שאומרים,

          כל טוּב, בנוי כמו גבר למופת,

          אז שתבוא לי מין סחבה טפשה,

          בובונת מייללת זבת-אף,

          שתענה כשהמזל נוחת

          עליה  "לא, לא מתחתנת", "לא

          אוהבת", "צעירה מדי", "תסלח

          לי בבקשה". לא תתחתני - אוהו

          אני אסלח לך: איפה שתרצי

          תלחכי, אצלי לא תדרכי עוד.

          שמעת טוב? תשקלי לך טוב. אני

          אף פעם לא צוחק. יום חמישי

          קרוב, הקשיבי ללבך: אם את

          שלי, אתן אותך לידידי.

          אם לא, שתִתָּלי, שתרעבי,

          פשטי יד ותמותי ברחוב,

          כי חי נפשי, אף פעם לא אכיר בך,

          ושום דבר שיש לי לא יועיל לך.

          מילה שלי. חשבי טוב. לא אחזור בי.

          (יוצא)

ג'ולייטה:  אין שום חמלה בין עננים אשר

          תראה את תהומות הכאב שלי?

          הו אמא מותק, אל תפקירי את

          בתך, דחי את החתונה הזאת

          בחודש, בשבוע, או, אם לא,

          הציעי לי מיטת כלולות בַּכּוּך

          שבו טיבאלט שוכב.

גברת קפולט:                      אל תדברי

          אתי, כי לא אגיד מילה. עשי

          מה שתרצי, אני איתך גמרתי.

          (יוצאת)

ג'ולייטה:  הוי אלוהים, אומנת, איך אפשר

          למנוע זאת, איך? בעלי פה על

          הארץ, ונדרִי שמימי. כיצד

          ישוב הנדר ארצה אלא אם

          ישלח אותו הבעל ממרום        

          ויסתלק מארץ? נחמי

          אותי, תני לי עצה. איזה אסון,

          שהשמיים מגייסים צבאות

          מול מטרה כזאת רכה כמוני.

          מה את אומרת? אין לך אף מילה

          שמחה? קצת נחמה, אומנת.

אומנת:                                      הנה:    [/ קחי:]

          רומאו מגורש, ונתערב

          על מה שאת רוצה - הוא לא יעיז

          לחזור אף פעם ולדרוש אותך;

          ואם כן, רק בסתר, בגניבה.

          אז אם זה המצב, לדעתי

          הכי טוב תתחתני עם הרוזן.

          אח, הוא פשוט מקסים.

          רומאו לידו סמרטוט כלים.

          לנשר, גברת, אין עין חדה,

          יפה וירוקה כמו שיש לפאריס.

          שרפי אותי, לדעתי את בת

          מזל, שידוך ב' הוא הרבה יותר

          מוצלח מא'; גם אם לא, א'

          שלך הוא מת, על כל פנים יותר

          טוב שימות במקום לחיות מבלי

          להשתמש בך.

ג'ולייטה:  את מדברת מהלב?

אומנת:                               וגם

          מהנשמה, או שיישרפו שניהם.

ג'ולייטה:  אמן.

אומנת:    מה?

ג'ולייטה:  טוב, את הבאת לי נחמה גדולה.

          לכי אמרי לאמא שאני

          הולכת, כי הרגזתי את אבי,

          לתא של הנזיר לורנצו כדי

          להתוודות ושימחל לי.

אומנת:                               טוב

          מאד, ואת נוהגת בחוכמה.

          (יוצאת)

ג'ולייטה: שטן עתיק! מכשפה בת שד!

          מה חטא נורא יותר: לרצות שכך

          אפר שבועה, או להשמיץ את איש

          חיי באותה לשון שהיללה

         אותו עד השמיים אלף פעם?

          לכי, יועצת, את ונשמתי

         מכאן והלאה נפרדים לנצח.

          אל הנזיר. ואם הכל יאבד,

         יש לי מספיק כוחות למות לבד.

       (יוצאת)


מערכה 4, תמונה 1 -


נכנסים הנזיר לורנצו והרוזן פאריס.

 

לורנצו:   יום חמישי, אדון? מוקדם מאד.

פאריס:   כך אבא קפולט רוצה, ולא

          אני אאט את המהירות שלו.

לורנצו:   אמרת שאינך יודע מה

          רצון הגברת? זה מסלול עקום,

          לא לרוחי.

פאריס:                      היא מקוננת בלי

          מידה על טיבאלט, לא היה לי די

          זמן לדבר על אהבה; קסמי

          הלב לא מחייכים בְּבֵית דמעות.

          תראה, בעיני אביה מסוכן

          שהיא נותנת ליגון לשלוט בה,       

                    [/ שכך היא מתמסרת ליגון,]

          ובחוכמתו האיץ את נישואינו

          בכדי לבלום את שטף הדמעות;

          הצער שבו היא שקועה לבד

          עשוי לפוג בזוג. עכשיו אתה

          יודע למה זה בהול.                        

לורנצו (הצידה):             הלוואי

          שלא ידעתי כמה זה מבהיל. -  

                    [/ שלא ידעתי למה יש לבלום זאת.]

          תראה, הגברת באה אל התא.

           (נכנסת ג'ולייטה)

פאריס:  פגישה שמחה, גבירה שלי, כלה.

ג'ולייטה:  ודאי תהיה, אם אהיה כלה.

פאריס:  ה"אִם" הזה חייב לקרות, יום ה'.

ג'ולייטה:  מה שחייב - יקרה.

לורנצו:                           כל אות - אמת.

פאריס:  באת לוידוי אצל הפאדרה פה?

ג'ולייטה:  אם אענה אתן וידוי לך.

פאריס:   את אהבתך לי אל תכסי ממנו.

ג'ולייטה:  על אהבתי אליו מודה מולך.

פאריס:   כך בלי ספק תגידי לו עלי.

ג'ולייטה:  אם כן, שווה יותר שזה יוגד

          מאחורי גבך, לא בפניך.

פאריס:   איך הושחתו פנייך מדמעות.

ג'ולייטה:  זה נצחון עלוב של הדמעות,

          כי הפנים היו גרועים גם קודם.

פאריס:   יותר מן הדמעות פוגעים דברייך.

ג'ולייטה:  אמת היא לא דיבה. דיברתי 

          על פָּנַי ללא משוא פנים.

פאריס:   פנייך הם שלי, השמצת אותם.

ג'ולייטה:  יכול להיות, כי הם אינם שלי.

          אתה פנוי כרגע, אב קדוש,

          או שאבוא לפני תפילת הערב?

לורנצו:  פנוי עכשיו, בת עצובה. כבודו,           

            עלינו לבקש זמן מה לבד.

פאריס:   לא, לא אפריע לוידוי, חלילה.

          יום ה' מוקדם אעיר אותך, ג'ולייטה.

          שמרי בינתיים נשיקה קדושה זו.

          (יוצא)

ג'ולייטה:  סגור את הדלת, ואז בוא, תבכה

          אתי, חסרת תקווה, מוצא, עזרה.

לורנצו:   ג'ולייטה, אסונך ידוע לי,

          זה מְאמץ לי את המוח עד

          אבדן עצות. שמעתי שאת צריכה,

          ולא ידחה זאת כלום, להתחתן

          ביום חמישי עם הרוזן הזה.

ג'ולייטה:  לא, אל תגיד, נזיר, שכך שמעת

          בלי להגיד לי איך למנוע זאת.        

          אם אין לחוכמתך עזרה, אמור

          רק שהחלטָתי היא חכמה,

          ובסכין זה אעזור לה תיכף.

          האל איחד את לב רומאו עם

          לבי, אתה איחדת את ידינו;

          וברגע שיד זו, שאת חותָם

          רומאו שֹמְת בה, תחתום על שטר

          חוזה אחר, או שיִפנה לבי

          הנאמן בבוגדנות ללב

          אחר, זה ישסע את שניהם.

          לכן, מתוך נסיון אתמול ארוך,

         תן לי עצה היום, או שתראה

          איך שסכין דמים זה ישחק

          תפקיד בורר ביני לייאושי,

          והוא יפסוק במה שוועדת

          שנותיך ולמדנותך כשלה

          מלהכריע בכבוד. דבּר

         מילה! נפשי נכספת לסוֹפה

         אם לא תביא בדיבורך תרופה.

לורנצו:   עצרי, בת: יש איזה ניצוץ תקווה,

          שביצועו נואש כשם שנואש

          מה שאנו רוצים למנוע.אם

          יש לך מספיק כוח רצון בִּמְקום              

          לשאת את פאריס לחסל עצמך,

          לנוס מן החרפה במחיר של מוות,

          לבטח תסתכני במשהו

          דמוי מוות לגרש אותה. ואם

          את מעזה, אני אתן תרופה.

ג'ולייטה:  בקש אותי לקפוץ מצריח כל

          מגדל כדי לא להתחתן עם פאריס,

          ללכת בשבילים של גנבים,   

                       [/ להסתובב בסמטאות הפשע,]

          לרבוץ בין נחשים. תכבול אותי

          ביחד עם דובים, תכלא אותי

          בכוך מתים בלילה, מכוסָה

          עצמות פגרים חורקות, סרְחון שלדים

          וגולגולות בלי לסת, מצהיבות;

          בקש אותי לקפוץ לתוך קבר

          טרי, וסגור אותי בְּבור עם מת -

          דברים אשר רק לשִמעם רעדתי -

          ואעשה זאת בלי חשש או פחד,

          להיות אשה תמה לאהובי.

לורנצו:   עצרי: חזרי הביתה עליזה,

          אמרי "כן" על החתונה עם פאריס.

          יום רביעי מחר. מחר בלילה

          תלכי לישון לבד, ואל תרשי

          שבחדרך תשכב גם האומנת.

          קחי בקבוקון זה, כשאת במיטה,

          ושתי את השיקוי המזוקק

          עד תום, אז בעורקייך יתפשט

          נוזל קר ומרדים; הדופק לא

          יפעם עוד, אלא ייעצר. לא חום,

          לא נשימה יעידו שאת חיה.

          הוורד בשפתייך ולחְיֶך

          ידהה, יחוויר לאפר, חלונות

          עינייך ייסגרו כמו שמחשיך

          המוות אור יום של חיים. גופך,

          המשולל ממשל גמישות, נוקשה,

          קפוא וקר ילבש פני מוות, כך

          בלבוש מושאל של מוות מצומק

          את תשכבי לך ארבעים ושתיים

          שעות, ואז תקיצי כמו מתוך

          חלום נעים. עכשיו, כשהחתן

          יבוא בבוקר להקים אותך

          מן המיטה, הנה את שם מתה.

          אז, כמנהג ארצנו, במיטב

          בגדייך, בארון, גלויית פנים,

          את תינשאי אל קבר משפחתך:

          ישאו אותך לאותו כוך עתיק

          שבו טמון כל גזע קפולט.

          בינתיים, עד שאת תעוררי,

          אודיע לרומאו בְּמכתב

          על תכניתנו, הוא יבוא לכאן,

          אני והוא נצפה בך מתעוררת,

          ובאותו הלילה הוא ייקח

          אותך מכאן למנטובה. וכך

          תוכלי להיחלץ מן החרפה,

          אם לא יחלישו גחמה רגעית

          או פחד של אשה את עוז רוחך.

ג'ולייטה:  תן, תן; אל תדבר אתי על פחד.

לורנצו:   קחי, צאי לך, יתמכו בך המזל

          והנחישות. אשלח במהירות

          נזיר למנטובה, עם המכתב.

ג'ולייטה:  האהבה תיתן לי את כוחה,

          ונשלב כוחות בהצלחה.

          שלום, נזיר יקר.

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 2 -


נכנסים קפולט, גברת קפולט, אומנת, ומשרתים (שניים או שלושה).

 

קפולט:   תזמין כל איש ואיש ששמו רשום פה.

               (יוצא משרת)

             אתה, לך ותשכור לי טבחים,

            משובחים - עשרים!  

משרת: אתה תקבל טבחים - ללקק את האצבעות, אדון. כי אני קודם כל יבדוק  אם הם מוכנים ללקק את האצבעות.

קפולט:  מה, זה המבחן לטבחים?

משרת: אלא מה, אדון, טבח שלא מוכן ל'כניס אצבע לבישול שלו וללקק ת'אצבע,  זה טבח שעשו אותו באצבע. לא, מי שלא ילקק לא יעבור אצלי.

קפולט:  לך, תסתלק.

        (יוצא משרת)

          נהיה לא ערוכים למאורע.

          בתי הלכה לה לנזיר לורנצו?

אומנת:   כן, באמת.

קפולט:   טוב, במזל אולי הוא יעזור לה.

           זאת חתיכת זנזונת עקשנית.

         (נכנסת ג'ולייטה)

אומנת:   תראה אותה, חוזרת עליזה

            מהוידוי.

קפולט:   נו, גברת ראש-בקיר?

           איפה כבר התפרפרת לך?

ג'ולייטה:                                   בַּמקום

            שבו למדתי איך להתחרט

            על חטא המרדנות מולך ומול

            רצונותיך, ושוכנעתי על

            ידי לורנצו הקדוש ליפול

            פה ארצה לרגליך ולבקש

            סליחה. סליחה, אנא ממך, מכאן

            והלאה לעולם אתה תשלוט בי.

קפולט:   לקרוא לי לרוזן. שהוא יידע זאת. 

          הם ייקשרו לְזוג מחר בבוקר.

ג'ולייטה:  פגשתי את העלם הנכבד

           אצל לורנצו והראיתי לו

           כל אות של אהבה שביכולתי,

           מבלי לחרוג מתוך גבול הצניעות.

קפולט:   אני שמח, זה טוב, קומי, זה

           כמו שצריך להיות. נו, להביא

           את הרוזן. קדימה, שיבוא

           לכאן. איי הנזיר הזה קדוש,

          באלוהים, העיר הזאת כולה

          חייבת לו תודה.

ג'ולייטה:                        תבואי אתי,

          אומנת, אל החדר? תעזרי

          לי שם לבחור מה לדעתך מתאים

          כדי לקשט אותי מחר?

גברת קפולט:                        לא, לא,

          יום חמישי! גם זה בקושי. 

קפולט:                                  גשי

          איתה, אומנת, מתחתנים מחר.

          (יוצאות ג'ולייטה והאומנת)

גברת קפולט: לא נתארגן בזמן עם הכיבוד,

          עוד רגע לילה כבר.

קפולט:                           שה-שה, אני

          אפשיל שרוול, הכל יהיה מושלם,

          סמכי עלי, אשה. גשי לג'ולייטה,

          עזרי שם לייפייף אותה. אני

          הלילה לא הולך לישון, עזבי

          אותי: תפקיד עקרת-בית הוא

          עלַי הפעם. -  מה זה, היי? - כולם

          יצאו. טוב אז אלך לי בעצמי

          אל פאריס להכין אותו לקראת 

          מחר. הלב שלי קליל וקל,

          כי הסוררת שבה למוטב.   

          (יוצאים)


מערכה 4, תמונה 3 -


נכנסות ג'ולייטה והאומנת.

 

ג'ולייטה:  זה בגד טוב. אבל, אומנת-מותק,

          אנא עזבי אותי לבד הלילה,

          אני צריכה להתפלל הרבה

          שיתרצו שמיים לחייך

          אלי במצבי, שמי כמוך

          יידע כמה חמור הוא, וחוטא.

       (נכנסת גברת קפולט)

גברת קפולט: מה, עסוקות? צריכות שאעזור?

ג'ולייטה:  לא, כבר בחרנו כל מה שנחוץ

          לקראת מחר, גברתי. אז בטובך,

          תני לי להישאר לבד עכשיו,

          והאומנת תשמש אותך

          הלילה, אני בטוחה שיש

          לכן בְּעסק פתע זה המון

          מה לעשות.   

גברת קפולט:             לכי לך למיטה

          ונוחי טוב, כי את צריכה את זה.

          (יוצאות גברת קפולט והאומנת)

ג'ולייטה:  שלום, מתי שוב ניפגש האל

          יודע. פחד קר עמום רוטט

          לי בוורידים, כמעט מקפיא את כל

          חום החיים; אקרא להן לחזור

          ולעודד אותי. אומנת! - מה

          לה כאן? את התמונה המחרידה

          שלי נגזר שאשחק לבד.

          בוא, בקבוקון.

          ומה אם השיקוי לא יעבוד

          בכלל? אז אתחתן מחר בבוקר?

          לא! זה ימנע את זה. שכב כאן, אתה.

       (מניחה את הסכין שלה)

          מה אם זה רעל אשר הנזיר

          רקח לו בעורמה כדי להרוג

          אותי, שלא תמיט עליו קלון

          החתונה הזאת כי הוא חיתן

          אותי עוד קודם לרומאו? כן,

          זה בטח ככה, אבל לא יכול

          להיות, כי הוא ידוע כאדם

          קדוש. ואם כשאקבר אקיץ

          בטרם שיבוא רומאו כדי

          לפדות אותי? הנה סיוט אימים:

          לא אשתנק לי שם בכוך ששום

          אויר צח לא נושב לַסירחון

          של פיו? אמות שם ממחנק לפני

          שאהובי יבוא? או, אם אחיה,

          מה, לא סביר שבין תעתועי

          המוות והלילה עם אימת מקום

          כזה, כוך קבר, כלי קיבול עתיק

          שבו מגובבות העצמות

          של כל גופות קרובַי מאות שנים -

          שבו שוכב טרי באדמה

          גם טיבאלט מגואל בדם, נרקב

         בתכריכיו - שבו, אומרים, רוחות

          מתקהלות פתאום בלילה - אוי

          לי, אוי! - אם אתעורר מוקדם,

          בין הריחות המחליאים, בתוך

          צרחות צמחים פצועים נעקרים,

          שכל מי שישמע אותם ייצא

          מדעתו - הו, אם אקום כך, לא

          אותקף טרוף, מוקפת בלהות

          כאלה, אשחק בשיגעון

          עם השלדים של אבותי, אתלוש

          את טיבאלט המרוטש מתכריכיו,

          ובחֵמה, עם איזו עצם של

          קרוב-דם כמו עם אַלָּה, אכה בי עד

          שיישפך המוח הנואש?

         הנה, נדמה לי שאני רואה

          את רוח בן דודי תרה אחרי

          רומאו ששיפד לו את הגוף

         על חוד של חרב! לא, טיבאלט, עצור!

          רומאו, רומאו, רומאו, הנה משקה, אני שותה לחייךָ!


מערכה 4, תמונה 4 -


נכנסות גברת קפולט והאומנת.

 

גברת קפולט: הנה המפתחות, קחי למטבח

          עוד תבלינים, אומנת.

אומנת:                             הם דורשים

          תמרים וחבּושים שם, האופים.

       (נכנס קפולט)

קפולט:  הופ, קֶצב קצב קצב, תרנגול

          שני קרא כבר. שְעון העיר צלצל,

          שלוש. תשגיחי  על הפשטידות-

          בשר, טוב, אנג'ליקה חומד? בלי

          לחסוך!

אומנת:                   לךְ-לךְ, עקרת בית, לךְ

          כבר למיטה: תהיה חולה מחר

          אם לא תישן הלילה.

קפולט:                              בחלום!

          נשארתי ער על המשמר לילות

          שלמים בשביל פחות ולא חליתי.

גברת קפולט: על המשמר! רדפת עכברות!

          אך כל חתול יבוא יומו. עכשיו

          אני פה.    

       (יוצאות גברת קפולט והאומנת)

קפולט:                  קנאית! סתם קנאית!

          (נכנסים שלושה או ארבעה משרתים עם שיפודים, בולי עץ וסלים)

          כן, בחורון, מה שם?

משרת 1:                           זה לַטבּּח,

           אנ' לא יודע מה.

קפולט:                        זריז, זריז.

          (יוצא משרת 1)

            תביא בולי-עץ יבשים יותר.

          תקרא לפייטרו; הוא יסביר לך.

משרת 2: הראש שלי יכול למצוא לבד

          בולי-עץ גם בלי פייטרו.

(יוצא משרת 2 [והאחרים])

קפולט:                                  מצוין!

         ליצן, הבן-זונה, אה? בול בול-עץ.                          

          (יוצאים משרת 2 והאחרים)

           אבי שבשמיים, בוקר. תיכף

          יגיע הרוזן עם מוזיקה,

          כמו שהבטיח. כבר שומעים אותו.

          (מוזיקה)

            אשה! אומנת! מה אתך, אומנת?

          (נכנסת האומנת)

           תעירי את ג'ולייטה, גנדרי

          אותה, אני אלך קצת לפטפט

          עם פאריס. תזדרזי כבר, תזדרזי,

          נו, החתן! הוא בא כבר! תזדרזי,

          אמרתי.

          (יוצא קפולט)

  אומנת:  גברת! גברתי! ג'ולייטה! ישנה

          כמו אבן זוֹתי, מתערבת. נו,

          כבשה! נו, ליידי! פויה, עצלנית

          אחת! נו, חמודה! מאדאם! גוזל!

          כלה! מה, אף מילה? כן, תנצלי

          כל רגע, שְנִי בשביל שבוע, כי

          מחר בלילה פאריס הרוזן

          יהיה מונח לך כך שלא תדעי

          מנוח - אלוהים יסלח לי, טפו,

          אמן! כמה עמוק היא ישנה.

          חייבת להעיר אותה - מאדאם,

          מאדאם, מאדאם! אח, נו, שהרוזן

          כבר יתחתן איתך פה במיטה.

          אוּ-אה, איך זה יעיר אותך. לא ככה?

          (פותחת את הוילון)

            מה, התלבשת? קמת ונרדמת לך עוד

            פעם? חייבת להעיר אותך.

            נו גברת, גברת, גברת! אוי לי, אוי!

            הצילו! מתה, מתה! איי! ארור

            היום שבו בכלל נולדתי! הי 

            שם, תנו לי קוניאק! אדוני! גברתי!

          (נכנסת גברת קפולט)

גברת קפולט: מה זה הרעש כאן?

אומנת:                                 הו יום דמעות!

גברת קפולט: מה יש?

אומנת:                  תראי, תראי: הו יום כבד!

גברת קפולט: איי לי, ילדה שלי, חיים שלי:

          קומי, פקחי עיניים, או שאמות

          אתך. הצילו! להזעיק עזרה!

          (נכנס קפולט)

קפולט:  בושה! שהיא תבוא. הבעל כאן.

אומנת:  היא מתה, נפטרה, אין. איי יום חושך!

גברת קפולט: יום חושך, איי! היא מתה, מתה, מתה!

קפולט:  הה, תנו לראות. איי לי, אין, היא קרה!

          הדם דומם, המפרקים נוקשים;

          אלה שפתיים אשר נפרדו

          מן החיים; המוות נח עליה

          כמו כפור בטרם עת על המתוק

          מכל פרחי שדה.

אומנת:                         הו יום דמעות!

גברת קפולט: שעה שחורה!

קפולט:                                 המוות שלקח

          אותה מכאן בכדי שאיילל

          קושר את פי, עושה אותי אילם.

          (נכנסים הנזיר לורנצו והרוזן פאריס [עם נגנים])

לורנצו:   היא מוכנה ללכת, הכלה,

          לכנסיה? 

קפולט:                  היא מוכנה ללכת

           אך לא לחזור עוד לְעולם. הו בן,

          לילה לפני חתונתך המוות

          שכב עם אשתך. הנה היא שם

          שרועה לה, פרח שכמותה,

          שהוא הזריע וקטף. המוות

          הוא החתן שלי, המוות הוא

          יירש אותי, הוא התחתן לו עם

         בתי. אני אמות, אשאיר לו את

          הכל: חיים, מִחְיה, הכל למוות.

פאריס:   לראות פני בוקר זה ציפיתי כך?

          וזה המחזה שהוא מציג לי?

גברת קפולט: יום מקולל, אומלל, קודר, נתעב,

          שעה מרה כזאת עד לא ראה

          הזמן במסעותיו המפרכים.

          ילדה אחת, אחת, ילדה אחת

          אוהבת מסכנה, אחת בלבד,

          נחמתי ושמחתי, והוא,

          המוות האכזר, חטף ממני.

אומנת:  אוי יום, אוי יום איום, איום, איום,

          יום של דמעות, היום הכי איום

          שבחיים ראיתי וקוננתי.

          הו יום, הו יום, הו יום, הו יום נורא,

          לא, לא היה עוד יום שחור כמו זה:

          הו יום איום, הו יום איום.

פאריס:   מושפל, גָרוש, מושלה, מוכּה, שחוט.

          מוות בזוי, אתה אותי רימית,

          אתה, אכזר, אכזר, מחצת עד

          עפר. הו אהבה שלי, חיים -

          לא, אין חיים, רק אהבה במוות.      

קפולט:  רמוּס, שבוּר, שנוא, צלוּב, הרוּג.

          מה באת, זמן בלי נחמה, לקטול

          לקטול את יום חגנו? הו ילדה,

          ילדה, הנשמה, לא הילדה

          שלי, את מתה. מתה ילדתי,

          ושמחותי יורדות איתה לקבר.

לורנצו:   שקט! בושה! סופות הנפש לא

          ירגיעו כלל את הסופה. אתם

          והמרום הייתם שותפים

          בה בעלמה, עכשיו כולה בידי

          מרום - אשריה, העלמה. אתם

          את חלקכם בה לא שמרתם מן

          המוות, אבל המרום ישמור

          טוב על חלקו לנצח נצחים.

          שיא חלומכם היה קידום לבת;

          עמדה גבוהה היתה בעיניכם

          גן-עדן; ואתם בוכים עכשיו,

          כשהיא הגביהה מן העננים

          ממש עד לגן-עדן? אהבה

          כזאת לבת הלוא היא נלוזה,

         לבכות כשהיא שמחה ועליזה.

          הנשואה שנים רבות - בוכה;

          כלה שמתה באִבּה - ברוכה.

          יבּשו דמעות, ועל גופה יפה

          זו שימו רוזמרין, לפי הנוהג,

         ובמיטב מחלצותיה שאו

          אותה לכנסיה: הטבע דן

          אותנו להזיל דמעות קינה, 

          אך לַדמעות לועגת התבונה.

קפולט:  כל שהועדנו למסיבת תפארת         

          יחליף פנים להלוויה קודרת: 

                        [/ כל שהועדנו ליום חגיגה

                       / יחליף פנים להלוויית תוגה:]   

          כלי הנגינה - לפעמון של אבל,

          מזנון כלולות - לסעודת קבורות,

          ההמנונים - למזמורי קינה,

          פרחי כלה - לעיטורי גווייה,

          וכל מה שהיה יהיה להיפך.          

לורנצו:   אדון, לךְ; גברת, צאי איתו; לך, פאריס.

          שיתכונן כל איש כדי ללוות

          גופה יפהפייה זו אל קברה. 

          חרון שחקים הערתם; הישמרו

          פן ירגזו יותר, אל תתגרו.              

          (יוצאים כולם, לבד מן האומנת והנגנים)

נגן א': מה נגיד, אפשר לקפל את הכלים ולהסתלק.

אומנת:  איי בחורים טובים, קפלו, קפלו,

          אתם רואים לבד, זה תיק כבד.

נגן א': כן, רק התיק שלי קל, בלי פרוטה.

          (יוצאת האומנת. נכנס פייטרו)

פייטרו:  מוזיקנטים, הו מוזיקנטים, תנו לי את "בלב קליל", "בלב קליל"! הו אם אתם רוצים שאני אחיה, נגנו לי את "בלב קליל".

נגן א': למה "בלב קליל"?

פייטרו: הו מוזיקנטים, כי הלב שלי מנגן לבד "בלב כבד". הו נגנו לי איזה פזמון דיכאון לנחם אותי.

נגן א': שום פזמון. זה לא זמן לנגן עכשיו.

פייטרו:   אז לא תנגנו?

נגן א': לא.

פייטרו:  אז אני אכניס לכם ככה שיצלצלו לכם האוזניים.

נגן א': מה תכניס לנו?

פייטרו:  לא הכנסות, אלא ירידות. אני אראה לכם, תזמורת חתונות. 

נגן א': אז אני אראה לך, שרץ שֵרוּת.

פייטרו:  אז אני אתן לך בחרב על הראש. אנסר אותך בדו מסור, אלך אתך פונקט קונטרה פונקט, ואחסל מרה עד סול.

נגן א':  לה לה!

פייטרו:  סי סי!

נגן ב':   דום! תנצור את החרב ושלוף את השכל. ואז בוא תסתייף איתנו, שכל מול שכל.

פייטרו:  אני אקצור אתכם בשכל ברזל, במקום עם חרב פלדה. תענו לי כמו בני-אדם:

       "כשלב נשבר מרוב כאב

       והנשמה באדמה

       המוזיקה בצליל כסוף" -

          למה "צליל כסוף"? למה "המוזיקה בצליל כסוף"? מה אתה אומר, מנדולינו?

נגן א': למה, כי כסף יש לו צליל מתוק.

פייטרו:  מקשקש. מה אתה אומר, ויולינו?

נגן ב':  אני אומר "צליל כסוף" כי נגנים עושים צלילים מכיסופים למצלצלים.

פייטרו:   מקשקש גם-כן. מה אתה אומר, טמבורינו?

נגן ג':  נשבע לך, אני לא יודע מה להגיד.

פייטרו:  אה, סליחה מקרב לב, אתה הזמר!... אני אגיד במקומך: כי מוזיקנטים סוג ב' לא מקבלים זהב.

           "המוזיקה בצליל כסוף

              מנחמת כמו כישוף".

           (יוצא)

נגן א':  איזה מין כלב מצורע זה.

נגן ב':   שיישרף. בואו, ניכנס לשם, נחכה לאבלים, ונגרד משהו לאכול.

          (יוצאים)


מערכה 5, תמונה 1 -


נכנס רומאו.

 

רומאו:  אם יש בה בשינה החנפנית 

          אמת, חלומותי חוזים בְּשוֹרות

         שִמְחה קרובות; מושל חזִי יושב

         קליל ונוח בכסאו; וכל

         היום נושאת אותי מין רוח לא

         מוּכּרת באוויר עם מחשבות

         עולצות: חלמתי שמצאה אותי

         ג'ולייטה מת - חלום מוזר, שבו

         המת יכול לחשוב - ובִנשיקות

         הפיחה בשפתי חיים כאלה

         שקמתי לתחייה בתור קיסר. 

         כמה מתוקה האהבה עצמה,

         אם רק הצל שלה שופע עונג! 

        (נכנס בלזתר, המשרת של רומאו)

         מה בוורונה? בלתזר, אתה

          מביא לי מכתבים מהנזיר?

          מה שלום גברתי? אבי בטוב? מה שלום

          גברתי ג'ולייטה? שוב אני שואל,

          כי אין שום רע אם היא בטוב.

בלתזר:                                    אז היא

          בטוב ואין שום רע. גופה ישן

          בקבר קפולט, ונשמתה

          חיה עם מלאכים. ראיתי איך

          טומנים אותה בַּכּוּך של אבותיה,

          ואז דהרתי לספר לך.

          הו סלח לי על בשורות רעות כאלה,

          זה התפקיד ששמת על כתפַי.

רומאו:   זאת האמת? אז, כוכבים, אני

          יורק מולכם. אתה יודע את

          כתובתי, הבא לי דיו, נייר, ושכור

          סוסים. אני אצא מפה הלילה.

בלתזר:   אנא, אדון, בסבלנות: אתה

          נראה חיוור, פרוע, זה יוביל

          עוד לאסון.

רומאו:                     שה, רק נדמה לך.

          עכשיו לך. ועשה מה שביקשתי.

          אין לך מכתבים מהנזיר?

בלתזר:   לא, אדוני.

רומאו:                   לא משנה, תלך.

          (יוצא בלתזר)

          ושכור סוסים! כבר בא! - אז כן, אני

          אשכב אתך הלילה, ג'ולייטה.

          רק איך?... אוהו, זדון, אתה חודר

          מהר למחשבות של נואשים.

          אני זוכר - פה בסביבה - רוקח,

          שלא מזמן הבחנתי בו, לָבוש

          סחבות, גבות עיניים עבותות,

          ומלקט עִשְבי מרפא. מרוט

          כולו, עוני צובט שחק אותו

          לעור ועצמות. ובחנותו

          העלובה היו תלויים פוחלץ

          תנין, וצב, עם עוד שלדי דגים

          מפלצתיים, ועל המדפים

         מלאי מדולדל של קופסאות ריקות,      

          כלֵי חרס ירקרק, שלפוחיות,

         זרעים רקב וביים, קצוות חוטים,

         עלי ורד יבש, הכל פזור

          בתצוגה של ראווה בדוחק.  

          ולמראה האביונות הזאת

          אמרתי לעצמי "אם מישהו

          במנטובה זקוק עכשיו לרעל,

          שעל מכירתו חל עונש מוות,

          פה חי השרץ השפוף אשר

          ימכור לו". הו המחשבה הזאת

         הקדימה את הצורך, ואותו

          אדם נזקק חייב למכור זאת לי.

          אם אני לא טועה, זהו הבית.

         יום חג, והחנות של הדלפון

          סגורה. הי הו, רוקח!

         (נכנס רוקח)

רוקח:                           מי קורא

          בקול כה רם?

רומאו:                        בוא הנה, איש. אני

          רואה שאתה עני. תְפוס: ארבעים

         דוקאט. תן לי צלוחית רעל, חומר

          זריז שיתפשט לו בעורקים,

          והלוגם, יגֵע מחייו,

          ייפול שדוּד; שהנשימה תותז

          מתוך הגוף חיש כמו שטס אבק

          שריפה מרחם של תותח ממית.

רוקח:  סמים קטלניים כאלה יש לי,

          אבל החוק גוזר דין מוות על

          כל מי שמספק אותם.

רומאו:                              אביון

          מרוד כל כך - אבל פוחד למות?

          הצום יושב בלֶחְיְך, דלות

          וחוסר נמקים בתוך עיניך,

          חרפת רעב תלויה לה על גבך:

          לא ידידך הוא העולם, גם לא

          חוק העולם, אין בעולם שום חוק

          שיעשה אותך עשיר: אז אל

          תהיה עני, הפר חוק, קח את זה.

רוקח:  עונְיי מסכים לזה, לא רצוני.

רומאו:   לעונייך, לא לרצונך, פניתי.

רוקח:  שים זאת בכל נוזל שרק תרצה

          ובלע. גם אם יש בך כוח של 

          עשרים גברים, זה יחסל אותך

          בן רגע. 

רומאו:                   הנה הזהב, רעל

          נורא יותר לנפש בני-אדם,

          שבעולם המתועב הזה

          הורג יותר מכל המרקחות

          העלובות אשר אסור לך

          למכור: אני מוכר רעל לך,

          אתה לי לא מכרת כלום. שלום,

          קנה אוכל ותוסיף לך בשר.

          (יוצא הרוקח)

            בוא, סם-חיים, לא רעל, אל ג'ולייטה,

          כדי לעזור לי בקברה נברֵאתָ. [/ נקניֵתָ.]

            (יוצא)


מערכה 5, תמונה 2 -


נכנס הנזיר ג'ובאני.

 

ג'ובאני:  נזיר, אח למסדר פרנצ'סקו! הו!

          (נכנס הנזיר לורנצו)

לורנצו:   הקול של הנזיר ג'ובאני שם.

          ברוך הבא ממנטובה. ומה

          אומר רומאו? או, אם הוא כתב,

          תן לי לקרוא. 

ג'ובאני:                    אז כשחיפשתי עוד

          נזיר מן המסדר שיתלווה

          אלי, מצאתי פה בעיר אחד,

          טיפל בִּנגועים, ואז שומרי

          העיר חשדו ששנינו מגיעים

          מבית ששלטה בו מגפה,

         אז נעלו אותנו, לא נתנו

         לנו לצאת, וככה שליחותי

          למנטובה דחוף-בהול עוכבה.

לורנצו:   אז מי מסר את מכתבי לידי

          רומאו?

ג'ובאני:             לא היה לי איך לשלוח - 

          הנה הוא - וגם לא מצאתי אף

          אחד שיעביר אותו לךָ,

         כל כך הם פחדו להידבק.

לורנצו:  מזל ביש! חי פרנצ'סקו הקדוש,

          זה לא היה מכתב שולי, אלא

          מידע טעון, ממש הרה גורל,

          שבהזנחתו יש סכנה

          גדולה. ג'ובאני, לך, השג לי מוט

          ברזל, הבא אותו מהר אלי

         לתא.

ג'ובאני:                מייד אביא לך אותו.

          (יוצא)

לורנצו:   עכשיו עלי לצאת לכוך לבד.

          ג'ולייטה תתעורר שם תוך שלוש

         שעות; היא תאשים אותי מאד

          שלרומאו לא דוּוח על כל

          התאונות האלה. אך אני

          אכתוב למנטובה שנית, ועד בואו

          תשהה אצלי בתא. האומללה!

          גוויה חיה בבור מת נעולה.

          (יוצא)


מערכה 5, תמונה 3 -


נכנסים פאריס והנער המשרת שלו.

 

פאריס:   תן לי את הלפיד, ילד - וזוז

          הצידה - אך כבה אותו. שלא

          יראו אותי. שכב תחת העצים

          שם, והצמד אוזן לאדמה

          החלולה; שרגל לא תדרוך

          על קרקע מתפוררת זו, בקועה

          מחפירות קברים, בלי שתשמע.

          אז שרוק לי לאותת אם משהו

         קרב. תן לי את הפרחים האלה.

          עשה מה שאמרתי, לֵךְ.

נער (הצידה):                 אני

          כמעט פוחד להישאר לבד

          בין הקברים, אבל אעז, באומץ.

     (מתרחק)

פאריס:  פרחים לַפּרח על מיטת כלולות -

          מיטת עפר, כר אבן קר וצר -                     

          מי בושם כאן אזליף כל הלילות,     

          או טל דמעות שמגניחות נוצר.      

          אנציח לילה לילה את זכרך

          בְּבֶכי וּפרחים על בור קברך.

       (הנער-המשרת שורק)

            הנער מאותת לי, מתקרבים;

          מי בא ברגל ארורה למחוק

          טקסים של אהבת אמת וחוק?      

          מה, עם לפיד? כסה אותי קצת, לילה.

      (מתרחק. נכנסים רומאו ובלתזר)

רומאו:   תן לי את המַכּוֹש ואת המוט.

          בוא, קח את המכתב הזה: עם שחר

          מסור אותו לאדוני אבי.

          תן את האור. במחיר חייך, מה

          שלא תשמע ולא תראה כאן - שמוֹר

          מרחק, אל תתערב במעשי.

          למה אני יורד אל מיטת מוות?

          חלקית - לראות את פני אהובתי,

          אך בעיקר - לחלוץ מאצבעה

          של המתה טבעת, שעלי

          להשתמש בה בעניין יקר.

          אז לך, תזוז. אך אם מחשדנות

          תחזור לבלוש מה עוד בדעתי,

         חי אלוהים אני קורע את

          גופך גזרים גזרים, ומפזר

          על הקברים הרעבים פיסות

          בשר שלך. הזמן ומזימותי

          פראים משוגעים, עזים יותר,

          אימתניים כפליים מנמר

          מורעב או מגלי ים שואגים.

בלתזר:   הולך, אדון, ולא אטריד אותך.

רומאו:   בכך תראה לי ידידות: קח זאת,

          חיה, תצליח ושלום, איש טוב.

בלתזר (הצידה): בכל זאת אסתתר לי כאן בצד:

          הוא מעורר בי פחד וחשד.

          (מתרחק)

רומאו:   גרון טורף מאוס, רחם של מוות,

          זולל הטוב שבפרורי הארץ,

          אני פותח כך את הלסתות

         הרקובות שלך, ועל אפך

        וחמתך אלעיט אותך בעוד

          בשר.

פאריס:          זה המונטגיו המגורש

          והיהיר, רוצח דודנה

          של מלכתי, והיגון על זה,

          חושבים, הוא שהרג אותה - עכשיו

          הוא בא כדי לבזות ולחלל

          את הגופות. אני אתפוס אותו.

          עצור את מלאכת הטומאה שלך,

          מונטגיו נאלח! אפשר לרדוף

          נקם אחרי המוות? אח נבל

           נידון, אני עוצר אותך. ציית

          ובוא אתי, אתה חייב למות.

רומאו:    חייב, נכון, ולשם כך באתי הנה.      

          עלם נכבד, אל תתגרה באיש

          נואש, ברח ועזוב אותי - חשוב

          על אלה בקברים פה, פְּחד מהם.

          אנא, צעיר, אל תעמיס לי עוד

          חטא על הראש ותלבה אותי

          לזעום. הו, לך. נשבע לך, אני

          אוהב אותך יותר מאת עצמי,

          כי באתי פה חמוש נגד עצמי.

          לך, רוץ, תחיה, אחר כך תתנחם -

          ניצלת כי איש מטורף ריחם.

פאריס:  יורק על כל ההשבעות שלך,

          פושע, ועוצר אותך.

רומאו:                             מוכרח

          להתגרות בי? טוב, אז הִנֵה, ילד!

נער:    אוי לי הם נלחמים! אזעיק משמר.

          (יוצא)

פאריס:    נרצחתי! אם יש לך לב, פתח את

          הקבר, טמון אותי עם ג'ולייטה.

          (מת)

רומאו:   בהן צדקי. אבחן רק את פניו.

          זה קְרוב מרקוציו, פאריס האציל!

          מה המשרת סיפר לי כשרכבנו?

          נפשי היתה טרופה מלהקשיב.

          נדמה לי שאמר - פאריס עמד

          להתחתן עם ג'ולייטה. הוא

          אמר - או שחלמתי? או אולי

          אחז בי שגעון כשהוא הזכיר 

         את שמה? - הו תן לי את ידְךָ, שעם

        ידִי כתובה בספר גורל מר;

         אטמון אותְךָ בקבר מפואר.

         לא קבר: מגדלור, צעיר שחוט;

          כי פה ג'ולייטה נחה, ויופייה

          הופך בית חושך למשתה של אור.

          מוות, שכב כאן, קובר אותך איש מת.

          כמה נפוץ שאנשים על סף

          המוות עליזים; הסוהרים

          קוראים לזה בְּרק-אור בטרם מוות.

          הו איך אני יכול לקרוא לזה

          ברק-אור? הו אהובה שלי, אשתי,

          המוות שאת דבש נשימתך

          ינק, חסר אונים עוד מול יופייך. 

          את לא מובסת, נֵס היופי עוד                

          אדום על לחייך, על שפתייך,

          הדגל החיוור של מוות עוד

          לא מתנוסס שם. טיבאלט, זה אתה

          שם בתכריך של דם? אוכל לגמול

          לך טובה גדולה יותר? יד זו 

          אשר קטעה את עלומיך, היא

          תחתוך גם את חייו של אויבך.

          סלח לי, דודן. הו ג'ולייטה, מותק,

          למה את כה יפה עוד? מה לחשוב?

          צריך לחשוב שמוות נטול גוף

          חומד אותך באהבה, וכאן

          בחושך הוא מחזיק אותך - תִפְלץ

          כחוש, מבחיל - כדי לעגוב עלייך?

          מפחד שזה ככה אשאר

         איתך, ולא אצא עוד מארמון 

         הצל הזה. פה, פה אני נשאר,

          עם המשרתות שלך, התולעים.

          כן, פה אקים לי בית מנוחה נצחי,

          ואשחרר גוף זה, מותש חיים,

          מעול של כוכבים דורשי רעה. 

          הביטו פעם אחרונה, עיניים;

         זרועות, זה החיבוק האחרון;

         שפתיים, הו, דלתות הנשימה,

         חִתמו בנשיקה חוקית על שטר

         בלי תאריך למונפול המוות.

         בוא, מורה-דרך מר, נווט סר-טעם,

         בוא, קפיטן נואש, עכשיו מייד   

        נפּץ אל הסלעים את ספינתך

        הרצוצה מיָם: אהבָתי,

        זה לךְ.

       (שותה)

        רוקח פלא! תרופתך

        זריזה. כך אני מת מות נשיקה.    

       (מת. נכנס הנזיר לורנצו עם פנס, מוט ברזל ואת חפירה)

לורנצו:  פרנצ'סקו הקדוש עזור לי! על

          כמה קברים הלילה מעדו

          רגלי הישישות! מי שם?

בלתזר:                                חבר

          אחד, אשר מכיר אותך היטב.

לורנצו:  דע רק ברכה. אמור לי, חבר טוב,

          מה הלפיד שם שמאיר לשווא

          זחלים וגולגולות בלי עין? אם

          אני רואה טוב, הוא בוער בכוך

          הקבר של הקפולטים.

בלתזר:                            כן,

          אדון קדוש, והאדון שלי

          הוא שם, איש שאתה אוהב מאד.

לורנצו:   מי זה?

בלתזר:             רומאו.

לורנצו:                          כמה זמן הוא שם?

בלתזר:   חצי שעה שלמה.

לורנצו:                              בוא אתי שמה.

בלתזר:   לא, לא מעז, אדון. הוא מאמין

          שכבר מזמן הלכתי, והפחיד

          אותי באיומים של מוות אם

          אבלוש פה אחרי כוונותיו.

לורנצו:  אז הישאר. פחד אוחז בי. הו,

          אני פוחד מאיזו פורענות.

בלתזר:   כשישנתי כאן תחת העץ,

          חלמתי שאדוני נלחם עם איש

          אחר, ואדוני הרג אותו.

          (מתרחק)

לורנצו:  רומאו! - אוי לי, אוי לי, מה הדם

          אשר מכתים את אבן הכניסה

         לכוך? למה שוכבות במעון שלווה

          זה חרבות פצועות, מגואלות,

          מיותמות? רומאו! הו, חיוור!

         מי עוד? גם פאריס? מתבוסס בדם?

         איזו שעה של רוע אשמה

          בתאונה האיומה הזאת!

         הגברת זעה.

ג'ולייטה:  נזיר איש נוחַם, איפה בעלי?

          אני זוכרת איפה עלי להיות,

          ואני כאן: איפה רומאו שלי?

לורנצו:   שמעתי איזה קול. בואי נצא  

          מקן של מוות, נגע ושינה

          שלא כטבע. כוח אימתני

          שלא נוכל נגדו שיבש את כל

          כוונותינו. בואי. בחיקך

          שוכב לו בעלך שם, מת. גם פאריס.

          בואי, אחביא אותך בין אחיות

          של קודש במנזר. אל תתעכבי

          לחקור עוד, המשמר בדרך. בואי,

          ג'ולייטה, כל גופי חולשה ורעד.

          (יוצא)

ג'ולייטה:  תלך אתה, אני לא זזה צעד.

          מה פה? כוס נעולה בְּיד אהוב

          אמת שלי? רעל, אני רואה,

          היה קיצו בטרם עת - קמצן,

          שתית את הכל בלי להשאיר

         טיפונת חברית כדי לכבד

           אותי, אה? אנשק את שתי שפתיך.

          אם במזל נדבק שם עוד קצת רעל,

          אמות מן המשקה משיב הנפש.

          שפתיך חמימות.

ראש המשמר (מבחוץ):        תוביל, נער,

          לאן?

ג'ולייטה:          קולות? אז בקיצור. פגיון,

          שתבורך! זה הנדן שלך.

          תחליד פה ותן לי  למות.      

          (מתה. נכנסים הנער ואנשי משמר)

נער:    זה המקום. שם, איפה שבוער

          לפיד.

ראש המשמר:      יש על הקרקע דם. לסרוק

          בין הקברים! לכו, אתם, עצרו

          כל מי שתמצאו. מראה שובר

          לב: פה שוכב לו הרוזן הרוּג,

          ג'ולייטה מדממת, עוד חמה,

          מתה טריה. הודיעו לנסיך,

          לרוץ לקפולטים, להעיר

         את המונטגים - כל השאר, לסרוק!

      (יוצאים אנשי משמר)

         פה אסונות מתבוססים בדם,

         אבל על מה מתבססים כולם

         עוד אין עדות בכדי לפענח.

       (נכנסים אנשי המשמר עם בלתזר)

איש משמר 1: מצאנו פה את משרת רומאו.

ראש המשמר: החזיקו בו עד לבוא הנסיך.

        (נכנסים עוד אנשי משמר עם הנזיר לורנצו)

איש משמר 2: פה יש נזיר רועד, בוכה, גונח.

          החרמנו לו את המכוש ואת

          המעדר האלה כשחמק

          מיציאה צדדית.

ראש המשמר:                חשד כבד.

          החזיקו גם את הנזיר עצור.

      (נכנס הנסיך [עם אחרים])

נסיך:   איזה אסון הקדים לקום וגם

          מזעיק נסיך ממנוחת הבוקר?

    (נכנסים קפולט וגברת קפולט)

קפולט:   מה זה שצועקים בראש חוצות?

גברת קפולט: האנשים ברחוב קוראים "רומאו",

          חלק "ג'ולייטה", חלק "פאריס", הם

          רצים בזעקות אל נחלת

          קברנו.

נסיך:                מה הפחד שמחריד

          כל אוזן?

ראש המשמר:        אדוני, כאן מוטלים

          להם כבוד פאריס הרוזן שחוּט,

          רומאו מת, ג'ולייטה שכבר מתה

          חמה והרוגה שנית.

נסיך:   חפשו, בדקו, גלו כיצד ארע

          הפשע המתועב.

ראש המשמר:                 פה יש נזיר,

          ומשרת רומאו הנרצח,

          ועליהם כלים שבעזרתם

          ניתן לפתוח קבר.

קפולט: הו אלוהים! אישה, הביטי איך

          בתנו מדממת! הפגיון

          פה התבלבל, הוא לא מצא מעון

          בגב מונטגיו, וחזה בתי

          שימש לו בטעות נָדן.

גברת קפולט:                         אוי לי,

          מראה המוות כאן הוא פעמון

          אשר קורא לזִקְנתי לקבר.

          (נכנס מונטגיו)

נסיך:   קמת מוקדם ממשכבך לראות          

          בן שמקדים לשכב עם אבותיו.                

מונטגיו:  אוי לי, נסיך, אשתי מתה הלילה.

          האבל על גלות הבן שיתק

          את נשימתה. איזה אסון נוסף

          קושר נגד שנות הזִקנה שלי?

נסיך:   הבט ותגלה.

מונטגיו:   הו בן פרחח! איזו התנהגות

          זו, להכביד על קבר לפני אבא?

נסיך:   חתום את פה השאגה מעט

          עד שנבהיר את התעלומות,

          נדע מה מוצאן, ראשן, שורשן:

          אז אעמוד בראש צבא מכאוביך,

          אוביל אותך אפילו עד המוות.

          בינתיים, התאפק, תן לָאסון

          להיות משועבד לַסבלנות.

          הביאו הנה את החשודים.

לורנצו:   אני העיקרי, חסר-אונים

          אבל חשוד מכל, כי המקום

         וגם הזמן חברו שניהם נגדי,

         בהרג המחריד. ופה אני

         ניצב, גם להלבין גם להשחיר

         את שמי, כסנגור של התביעה.

נסיך:   ספר מייד מה שאתה יודע.

לורנצו:  אהיה קצר, כי אין בי נשימה

          מספיק כדי לייגע במלים.

          רומאו זה, המת, הוא בעלה

          של זו, ג'ולייטה; היא שם, המתה,

          אשת רומאו הנאמנה.

          אני חיתנתי את שניהם, ויום

          כלולות גנוב זה היה יום הדין

          של טיבאלט, שמותו בטרם עת

          גרש את החתן מתחום העיר.

          עליו בכתה ג'ולייטה, לא על טיבאלט.                   

          אתם, כדי להסיר מצור דמעות

          ממנה, התכוונתם לחתן

          אותה בעל כורחה עם פאריס. אז

          היא מגיעה אלי, ובמבט

          פרוע מפצירה בי שארקום

          תכנית מול חתונה שניה זו, או

          ששם בתא שלי היא תתאבד.

          נתתי לה, ממחקרי, שיקוי

          שינה, אשר השפיע כצפוי,

          כי הוא יצק בה את חזות המוות.

          כתבתי לרומאו במקביל

          שימהר לכאן (כפי שעשה

          לאסונו הלילה) להוציא

         אותה מקבר ארעי, ממש

         בזמן שכוח השיקוי יפוג.

         אבל זה שנשא את מכתבי,

          האח ג'ובאני, בשל תאונה

         עוכב פה, והחזיר את המכתב

          אלי אתמול בלילה. אז, לבד,

          בשעת יקיצתה המתוכננת,

         באתי כדי לחלצה מתוך הכוך,

          כדי לאכסן אותה בתא שלי

          עד שאשיג שוב את רומאו. אך

          כשבאתי, כדקה לפני קומה,

          מצאתי פה, מתים בטרם עת,

         את פאריס ורומאו המסור.

         היא קמה, והפצרתי בה לצאת,

         לשאת בהבלגה את דין שמיים.

         אך אז רעש הבהיל אותי לצאת,

          והיא, נואשת, מיאנה לבוא

          אתי, ו - כך נראה - טרפה במו

          ידיה את נפשה. כל זאת אני

          יודע, ובסוד הנישואים

          שותְפה גם האומנת. אם דבר

         פה השתבש באשמתי, הלוואי

         שיוקרבו חיי הישישים

         איזו שעה לפני זמנם לידי

         החוק התקיפות בלי רחמים.

נסיך:   תמיד הכרנו אותך כאדם

          קדוש. איפה משרת רומאו? מה

          יש לו לומר?

בלתזר:                            בישרתי לאדוני

          על מות ג'ולייטה, הוא דהר מייד

          ממנטובה לכאן, לקבר זה.

          את המכתב הזה ציווה למסור

          עם שחר לאביו, ובלכתו 

          לכוך איים עלי במוות, אם

          לא אסתלק ואשאירו לבד.

נסיך:   תן לי את המכתב, אביט בו.

          ואיפה נער הרוזן אשר

          הזעיק את המשמר? הֵיי, ילד, מה

          עשה כאן אדונך?

נער:                            בא עם פרחים

          לקבר של אשתו, ציווה עלי

          לזוז, עשיתי זאת; אבל אז בא

          אחד עם אור לפתוח את הקבר,

          בן רגע אדוני שלף נגדו,

         ואז ברחתי להזעיק משמר.

נסיך:   מכתב זה מאשר את המלים

          של הנזיר הטוב: אהבתם,

          בשורות מותה; וכאן כותב הוא כי

          קנה סם רעל מרוקח דל,

          ובא לקבר זה למות, לשכב

          עם ג'ולייטה. איפה האויבים

          האלה? קפולט, מונטגיו, רְאו

          איזה שוט מייסר את שנאתכם,

          שהמרומים מצאו איך להרוג

          את אושרכם באהבה, וגם

          אני, על כי עצמתי עין מול

          המריבות, אבדתי שארי

          בשר. כולם פה נענשו.

קפולט:                                 אחי,

          מונטגיו, תן לי יד. זוהי מתנת

          כלולות לבת שלי, יותר איני

          יכול לדרוש.

מונטגיו:                    אבל אתן יותר:

          כי את פסלה אקים, זהב טהור,

          שכל עוד ייזכר שמה של וורונה

          אף דמות לא תשתווה בתפארה

          לזו של ג'ולייטה המסורה.   

קפולט:   ישכב פסל רומאו עם הגברת,

          שני קורבנות שנאת חינם עיוורת. 

נסיך:   הבוקר בא שלום קודר בַּשער.

          השמש מיגון נחבאת בסתר. 

          לכו, דברו עוד על תוגה וצער. 

          לְחלק עונש, מחילה לַיתר.   

          כי לא נברא סיפור מר שיִדְמה עוד  

          לזה של ג'ולייטה ורומאו.  

                              [/ כי לא היתה מעשיה כה עצובה      

                                    / כשל ג'ולייטה ורומאו אהובה.]

            (יוצאים)




< אחורה הדפסת הטקסט רומאו וג'ולייטה - קווארטו 2 ("הטוב") - מערכה 5, תמונה 3