שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט רומאו וג'ולייטה - קווארטו 1 ("הרע") - חלק 4

לורנצו:                            גברת, צאי מכאן.

         אני שומע רעש מתקרב.

         הם יעצרו אותנו. פאריס, הוא

         נרצח, רומאו מת. אם ניתפס

         פה, ניחשב לשותפים לפשע.

         אחביא אותך בבית מנזר קרוב.

ג'ולייטה:  עזוב אותי. אני מכאן לא זזה.

לורנצו:   שמעתי קול. אני פוחד. קדימה!

          (יוצאים הנזיר ובלתזר)

ג'ולייטה:  לך, הסתלק.

          מה פה? כוס נעולה בְּיד אהובי?

          קמצן! לשתות הכל , לא להשאיר

          לי אף טיפונת?

          (נכנס המשמר)

איש משמר: הֵנה, הֵנה!

ג'ולייטה:  הה, רעש? אז בנחישות. פגיון

          ברכה! אתה תשים סוף לפחדי.  

          שכב בחיקי. ככה אבוא אליך.   

          (היא נועצת בעצמה את הפגיון ונופלת)

קפיטן: בואו, בצעו חיפוש. מה הנשקים

          האלה כאן? הביטו, חברים,

          ג'ולייטה, אשר נקברה לפני

          יומיים, מדממת מחדש,

          פצועה. סרקו, חפשו מי מסתובב

         בשטח. לעצור ולהביא.

     (נכנס אחד עם הנזיר)

איש משמר [2]: זה, קפיטן, נזיר שעל גופו

          כלים שמתאימים לפתוח קבר.

קפיטן: חשד כבד. שימו עליו שמירה.

          (נכנס אחד עם המשרת של רומאו)

איש משמר [3]: זה משרת רומאו.

קפיטן: עכבו אותו לחקירה.

          (נכנס הנסיך עם אחרים)

נסיך:  איזה אסון מוקדם מעיר אותנו?

קפיטן: נסיך נכבד, רְאה פה:

          ג'ולייטה ששכבה קבורה יומיים

          חמה ומדממת שוב. וגם

          רומאו וכבוד פאריס נרצחו

        רק זה עתה.

נסיך:  חפשו, סרקו, מצאו את הרוצחים.

          (נכנסים קפולט ואשתו)

קפולט: מה השמועה שקמה כה מוקדם?

גברת קפולט: האנשים ברחוב קוראים "רומאו",

          חלק "ג'ולייטה", כאילו הם לבד      

          גרמו למהומה כזאת.

קפולט:                             ראי,

          אשה, איך התבלבל לו הפגיון,

          כי גב מונטגיו הצעיר הוא ריק,

          אבל חזה בתנו הוא נדן.

        (נכנס מונטגיו)

נסיך: קמת מוקדם ממשכבך, מונטגיו,

          לראות בן ששוכב עם אבותיו.

מונטגיו:  שליט גדול, אשתי מתה הלילה,

          וגם בנבוליו הצעיר הלך.

          איזה אסון נוסף אפשר למצוא?

נסיך:  קודם בוא והבט, ואז דבּר.

מונטגיו:  הו בן פרחח! איזו התנהגות

          זו, להכביד על קבר לפני אבא?

נסיך:  חתמו את פה השאגה בינתיים,

          תנו לנו למצוא את האחראים

          למעשה זוועה בלתי נתפש זה.

          הביאו הנה את החשודים.

לורנצו:  אני העיקרי, אך קצר היד

          מכל. נסיך נכבד, תן לי לומר

          את האמת, ואגלה לך

          איך כל זה התגלגל. ג'ולייטה פה,

          ההרוגה, היתה אשתו של זה,

          רומאו, בלי רשות אביה או

          אִמה. בסוד הנישואים היתה

          גם האומנת. יום החתונה

          המר היה גם יום הדין של טיבאלט,

          על כך גורש למנטובה רומאו. 

          בלכתו, ביקש אביה לחתן

          אותה עם פאריס בִּכְפייה. אבל

          נפשה, שבחלה בנישואים

         שְנִיִים, סירבה להיענות. לכן

         דחקה בי שאמצא איך לעקוף

          מה שביקש אביה לאנוס,

          או שמרוב יאוש היא איימה

          להתאבד שם בנוכחותי.

        נתתי לה (ממחקרי) שיקוי

         שבזכותו היא תיראה מתה,

          וגם אמרתי שאשלח מהר

          איגרת לרומאו שיחזור

          ממנטובה להוציאה מקבר.

          אבל האח ג'ובאני שלקח

          את מכתבי, מצא נזיר שותף

          לדרך, ששהה כאן כי טיפל

          בנגועים, והם עוכבו בידי

          שומרי העיר. רומאו, שהבין

          ממשרתו שג'ולייטה מתה,

          שב לוורונה בבהילות לראות

          את פני אהובתו. מה שקרה

         אחר כך, בנוגע למותו

          של פאריס, או רומאו, אני לא

         יודע. אך כשבאתי להוציא

          את הגבירה מכאן מצאתי את

          שניהם מתים, אך היא התעוררה,

          הפצרתי שתבוא אתי, אבל

         כשראתה שם את רומאו מת

          היא מיאנה. שמעתי כבר קרוב

         את המשמר, ונסתי. מה קרה

          אחר כך, אין לי שום מושג. ואם

          דבר פה השתבש באשמתי

          או עקב מעשי, שיוקרבו

          חיי הישישים איזה שעה

          לפני זמנם לחוק הכי תקיף.

נסיך:  תמיד הכרנו אותך כאדם

          קדוש. איפה משרת רומאו? מה

          יש לו לומר?

בלתזר:                   הודעתי לאדוני

          שהיא איננה, הוא דהר מייד

          ממנטובה לקבר. מכתבים

          אלה מסר לי, וציווה לתת

          אותם מוקדם הבוקר לאביו.

נסיך:  תן את המכתבים. אקרא אותם.

          ואיפה נער פאריס שהזעיק

          את המשמר?

נער:                      הבאתי את אדוני

          לקבר של ג'ולייטה; מישהו

          הגיע, והשמעתי אות. פתאום

          הם נלחמו. ברחתי להזעיק

          משמר. יותר מזה איני יודע.

נסיך:   המכתבים האלה מאשרים

          את מילותיו של הנזיר הטוב.

          בוא, קפולט; מונטגיו הזקן,

          בוא; איפה הם האויבים? ראו

          מה שנאתכם עשתה.

קפולט:                             בוא, אח מונטגיו,

          ותן לי יד. זאת נדוניית בתי,

          יותר איני יכול לתת לה. זה

          כל מה שיש לי.

מונטגיו:                       אך אני אתן

          להם יותר. אקים לה פסל כאן,

          זהב טהור,

          שכל עוד ייזכר שמה של וורונה

          אף דמות של פסל לא תהיה נחשבת

          יותר משל ג'ולייטה האוהבת.

קפולט:  ישכב פסל רומאו עם הגברת,

          שני קורבנות שנאת חינם עיוורת. 

נסיך:  הבוקר בא שלום קודר בַּשער.

          בואו, נלך מכאן,

          ונדבר עוד בתוגה וצער.

          לחלק עונש, מחילה לשאר.

          כי לא נברא סיפור מר שיִדְמה עוד   

          לזה של ג'ולייטה ורומאו.   

                [/ כי לא היתה מעשיה כה עצובה

          .           / כשל ג'ולייטה ורומאו אהובה.]

            (יוצאים)


< אחורה הדפסת הטקסט רומאו וג'ולייטה - קווארטו 1 ("הרע") - חלק 4