| < אחורה |  רומאו וג'ולייטה - קווארטו 1 ("הרע") -
חלק 3 |
קדימה > |
(יוצאים.
נכנסים רומאו וג'ולייטה בחלון)
ג'ולייטה: אתה הולך? עוד לא קרוב הבוקר.
זמיר, לא עפרוני, הוא שפּילַח
את אוזנך מוכת החרדה.
כל לילה הוא שר על עץ הרימון
שם. האמן לי, אהובי, היה
זה הזמיר.
רומאו: היה זה עפרוני,
שופר הבוקר, לא זמיר. ראי,
אהובתי, איך נרקמים פסי
זדון בעננים הנודדים
שם במזרח: כבוּ נרות הלילה,
ויום עליז, על קצות האצבעות,
עומד בין ערפילי פסגות. עלי
לברוח חי או להישאר פה מת.
ג'ולייטה: הוא לא אור יום, האור שם, באמת.
זה מטאור אשר נשפה השמש
כדי שיהיה לך נושא לפיד
הלילה ויאיר את דרכך
למנטובה. אז אתה לא צריך
לצאת עוד, הישאר.
רומאו: שיאסרוני,
יוציאו להורג, אני אשמח
אם כך תרצי. אומר שהאפור
שם הוא לא עין של השחר כי
אם השתקפות חיוורת של ירח;
ולא צלילי זמיר הולמים מעל
ראשינו בתקרת שמיים. טוב
להישאר פה, וללכת רע.
בוא, מוות, תבורך, כי היא גָזְרה.
מה, נשמתי? בואי נפטפט. אין אור עוד.
ג'ולייטה: יש, יש. קום, לךְ, תברח, אל תעצור עוד.
זה העפרוני שמזייף שם כך,
צווח בגרון צרוד תווים
צורמים. אומרים שעפרוני
הוא מחבר נפלא של מוזיקה;
זה שקר: חיבוריו רק מפרידים
בינינו. ואומרים שעפרוני
וקרפדה נתעבת התחלפו
בעיניהם. איי, לו החליפו גם
קולות, כי הקול הזה קורע יד מיד,
מניס אותך כמו טרף מצייד.
מהר, לך; כבר בהיר, ומתבהר.
רומאו: בהיר, בהיר, ורק מחשיך יותר.
(הןא יורד)
ג'ולייטה: ככה, אהוב, לב, בעל – כבר הלכת?
אני צריכה לשמוע ממך כל
יום בַּשעה, כי יש בכל דקה
המון ימים: לפי חשבון כזה
אהיה זקנה ובאה בימים
כשאת רומאו שלי אראה שוב.
רומאו: שלום.
אמצא כל הזדמנות - זו הבטחה -
לשלוח לך, אהובתי, ברכה.
ג'ולייטה: חושב שניפגש אי פעם שוב?
רומאו: אין לי ספק, ואיך נזכור בצחוק
את הצרות האלה בעתיד.
ג'ולייטה: איי, יש לי נשמה רואת שחורות:
אתה נדמה לי שם נמוך למטה
כמו איזה מת בקרקעית של קבר.
עיני בוגדות בי, או אתה חיוור.
רומאו: גם את נראית לי כך, שכה אחיה.
צער שותה לנו את הדם. אַדְיֶה.
(יוצא.
נכנסת האומנת בחיפזון)
אומנת: גברתי, בזהירות! היום עלה;
אמך בדרך הנה; שימי לב.
(היא יורדת מן החלון.
נכנסות גברת קפולט והאומנת)
גברת קפולט: איפה את, בת?
אומנת: מה, גברת, הי, כבשה, ג'ולייטה!
ג'ולייטה: מה, מי קורא?
גברת קפולט: ג'ולייטה, מה שלומך?
ג'ולייטה: לא טוב, גברתי.
גברת קפולט: עוד מייבבת על מות דודנך?
נראה שאת רוצה לשטוף אותו
מתוך הקבר בדמעות.
ג'ולייטה: אין לי
שליטה על זה. אובדן כל כך כבד.
גברת קפולט: לא, אני לא מאשימה אותך.
אבל כואב יותר שהנבל
הזה עוד חי.
ג'ולייטה: איזה נבל, גברתי?
גברת קפולט: רומאו הנבל.
ג'ולייטה: הוא ונבל
הם רחוקים מאד.
גברת קפולט: אל תדאגי,
ילדה. אם רק אשיג איזה אדם,
אשלח אותו מהר למנטובה,
שם הוא נמצא, והוא ייתן לו מין
שיקוי כל כך בדוק שבקרוב
הוא יאָרַח לטיבאלט לחברה.
ג'ולייטה: מצאי שיקוי, אני אמצא אדם
כזה, כי כל זמן שהוא חי לבי
לא יירגע עד שאראהו - מת -
כל כך כואב לבי על מות קרובי!
גברת קפולט: טוב, שיהיה. לי יש בשורות שמחות.
ג'ולייטה: זה זמן שמשווע לשמחות.
מה הן, גברתי, בבקשה?
גברת קפולט: אז ככה, יש לך אבא מתחשב,
ילדה, שמחמלה על מצבך
מצא לו תאריך ליום שמחה.
ג'ולייטה: ואיזה יום זה בטובך?
גברת קפולט: ילדה,
העלם הנכבד, הרם, אציל
הנפש, פאריס הרוזן, עתיד
בבוקר של יום חמישי הזה
להתייצב בכנסיית סנט פטרוס
כדי לעשות ממך כלה שמחה
ומאושרת.
ג'ולייטה: לא, חי כנסיית
סנט פטרוס, וגם חי סנט פטרוס, הוא
לא יעשה אותי שם לכלה
שמחה. אלה החדשות שיש
לך לספר לי? חדשות ממש!
גברתי, אני לא מתחתנת עוד.
כשזה יקרה, אז חתני יהיה
רומאו - שאני שונאת - ורק
לא פאריס, שאיני אוהבת.
(נכנס קפולט)
גברת קפולט: הנה אביך, את יכולה לומר
לו בעצמך.
קפולט: נו מה זה, לא נגמר
השטפון? בגוף אחד קטנטן
את משחקת רפסודה, וים,
וגם סופה; הגוף הזה - שהוא
הרפסודה - צף על מפל דמעות
תמידי, ומיטלטל עם אנחות
אשר בוקעות לך מן הלב, ואם
איש לא יציל אותו הוא יתרסק
עוד רגע ויטבע. אבל, אשה,
הודעת לה כבר? מה היא אומרת?
גברת קפולט: כן,
אני הודעתי; היא לא מוכנה
לשמוע. היא מודה לך מאד.
שתתחתן בקבר, הטפשה.
קפולט: לא מוכנה? לא אסירת תודה?
לא מתנפחת לה כולה גאה?
ג'ולייטה: גאה לא, אך מודה. לא יכולה
להיות גאה במה שאני שונאת,
אבל מודה גם על דבר שנוא
אם נעשה מאהבה.
קפולט: "גאה", "מודה",
ו"לא מודה" ו"לא גאה"? מה זה?
פלספנות כזאת? אל תתגאי
לי גאוותים, אל תודי לי שום
תודותִים, רק פשוט שמני לך את
המִפְרקים המשובחים שלך
לקראת יום חמישי ללכת אל
הכנסייה עם פאריס, כי אם לא
אני אגרור אותך לשם בסד.
תלכי, גוויה בלי דם, טפו, עלוקה!
פרצוף של נר כבוי!
ג'ולייטה: תקשיב לי, אבא!
קפולט: אני אגיד לך מה: או שתלכי
לך ביום חמישי לכנסייה
עם פאריס, או שלא תראי יותר
את הפרצוף שלי. אל תדברי,
אל תעני, אה? מגרד לי כבר
באצבעות. אשה, חשבנו: זו
ברכה שאלוהים נתן לנו
בת יחידה, את זאת; עכשיו ברור
שהאחת הזאת אחת יותר
מדי, וזו קללה שהיא שלנו.
אומנת: ברכה על נשמתה, אמן! אדון,
זה עוול ככה ללכלך עליה.
קפולט: אה, כן, הוגת דעות? סתמי ת'פה!
גברת תרבות, תלכי תתקשקשי
עם הרכלניות שלך!
אומנת: מה כבר
אמרתי -
קפולט: בוקר טוב ומבורך!
את הדרשות שלך תטיפי בין
סירי בישול, פה לא צריך אותן!
גברת קפולט: אדון, אתה מדי רותח.
קפולט: אמא של ישו, זה מטריף אותי!
יום, לילה, מאוחר, מוקדם, בחוץ,
בבית, בחברה, לבד, ישן
או ער, דאגְתי רק איך לשדך
אותה; וכשאני משיג סוף סוף
אדון מבית טוב, עם נכסים,
צעיר, משכיל, מלא, כמו שאומרים,
כל טוּב, בנוי כמו גבר למופת,
אז שתבוא לי מין סחבה טפשה,
בובונת מייללת זבת-אף,
שתענה כשהמזל נוחת
עליה "לא אוהבת, צעירה
מדי, בבקשה תסלח לי!"
לא תתחתני - אוהו אני אסלח לך:
תלחכי לך איפה שתרצי,
לא תדרכי יותר אצלי בבית.
שמעת טוב? תשקלי לך טוב. אני
אף פעם לא צוחק. אני אומר לך:
יום חמישי קרוב,
הקשיבי ללבך: אם את שלי,
אתן אותך לידידי. אם לא,
שתִתָּלי, שתרעבי, פשטי
יד ותמותי ברחוב, כי חי
נפשי, אף פעם לא אכיר בך, שום
דבר שיש לי לא יועיל לך. אז
שקלי זאת. אני לא צוחק אף פעם.
(יוצא)
ג'ולייטה: אין שום חמלה בין עננים אשר
תראה את תהומות הכאב שלי?
הו אמא, אנא אל תפקירי את
בתך, דחי את החתונה הזאת
ביום יומיים, או, אם לא תוכלי,
הציעי לי מיטת כלולות בַּכּוּך
שבו טיבאלט שוכב.
גברת קפולט: לא לא, תדעי
לך, אני לא אגיד לו כלום. עשי
מה שתרצי, אני איתך גמרתי.
(יוצאת)
ג'ולייטה: אומנת, אין שום נחמה? איזו
עצה תתני לי?
אומנת: תאמיני לי
שאני לא יודעת מה לומר.
רומאו זה שלך - הוא מגורש,
ונתערב על מה שאת רוצה -
הוא לא יעיז לדרוש אותך.
אז דעתי? הכי טוב תתחתני
עם הרוזן הזה. אח, הוא פשוט
אדם מקסים!
רומאו לידו סמרטוט כלים.
שידוך ב' זה יצא לך במזל.
מה שקשור לבעלך, הוא מת,
על כל פנים יותר טוב שימות
אם את לא יכולה להשתמש בו.
ג'ולייטה: את מדברת מהלב?
אומנת: וגם
מהנשמה, או שיישרפו שניהם.
ג'ולייטה: אמן.
אומנת: מה זה, גברתי?
ג'ולייטה: טוב, את הבאת לי נחמה גדולה.
בבקשה, לכי לך לאמי.
אמרי לה שאני הולכת, כי
הרגזתי את אבי, אל הנזיר
לורנצו לווידוי כדי שימחל לי.
אומנת: יפה, ואת נוהגת בחוכמה.
(יוצאת)
ג'ולייטה: שטן עתיק! מכשפה בת שד!
מה חטא נורא יותר: לרצות שכך
אפר שבועה, או להשמיץ את איש
חיי באותה לשון שהיללה
אותו עד השמיים אלף פעם?
לכי, יועצת, את ונשמתי
מכאן והלאה נפרדים לנצח.
אל הנזיר. ואם הכל יאבד,
יש לי מספיק כוחות למות לבד.
(יוצאת.
נכנסים הנזיר לורנצו והרוזן פאריס.)
לורנצו: יום חמישי, אמרת? זה מוקדם.
פאריס: כך אבא קפולט רוצה, ולא
אני אאט את המהירות שלו.
לורנצו: אמרת שאינך יודע מה
רצון הגברת? זה מסלול עקום,
לא לרוחי.
פאריס: היא מקוננת בלי
מידה על טיבאלט, לא היה לי די
זמן לדבר על אהבה; קסמי
הלב לא מחייכים בְּבֵית דמעות.
תראה, בעיני אביה מסוכן
שהיא נותנת ליגון לשלוט בה,
[/ שכך היא מתמסרת ליגון,]
ובחוכמתו האיץ את נישואינו
בכדי לבלום את שטף הדמעות;
הצער שבו היא שקועה לבד
עשוי לפוג בזוג. עכשיו אתה
יודע למה זה בהול.
לורנצו (הצידה): הלוואי
שלא ידעתי כמה זה מבהיל. -
[שלא ידעתי למה יש לבלום זאת.]
תראה, הגברת באה אל התא.
(נכנסת ג'ולייטה)
פאריס: פגישה שמחה, גבירה שלי, כלה.
ג'ולייטה: ודאי תהיה, אם אהיה כלה.
פאריס: ה"אִם" הזה חייב לקרות, יום ה'.
ג'ולייטה: מה שחייב - יקרה.
לורנצו: כל אות - אמת.
פאריס: באת לוידוי אצל הפאדרה פה?
ג'ולייטה: אם אענה אתן וידוי לך.
פאריס: את אהבתך לי אל תכסי ממנו.
ג'ולייטה: על אהבתי אליו מודה מולך.
פאריס: כך בלי ספק תגידי לו עלי.
ג'ולייטה: אם כן, שווה יותר שזה יוגד
מאחורי גבך, לא בפניך.
פאריס: איך הושחתו פנייך מדמעות.
ג'ולייטה: זה נצחון עלוב של הדמעות,
כי הפנים היו גרועים גם קודם.
פאריס: יותר מן הדמעות פוגעים דברייך.
ג'ולייטה: אמת היא לא דיבה. דיברתי
על פָּנַי ללא משוא פנים.
פאריס: פנייך הם שלי, השמצת אותם.
ג'ולייטה: יכול להיות, כי הם אינם שלי.
אתה פנוי כרגע, אב קדוש,
או שאבוא לפני תפילת הערב?
לורנצו: פנוי עכשיו, בת עצובה. כבודו,
עלינו לבקש זמן מה לבד.
פאריס: לא, לא אפריע לוידוי, חלילה.
יום ה' מוקדם אעיר אותך, ג'ולייטה.
שמרי בינתיים נשיקה קדושה זו.
(יוצא)
ג'ולייטה: סגור את הדלת, ואז בוא, תבכה
אתי, אין לי תרופה, אין לי מוצא.
לורנצו: ג'ולייטה, אסונך ידוע לי,
זה מְאמץ לי את המוח עד
אבדן עצות. שמעתי שאת צריכה,
ולא ידחה זאת כלום, להתחתן
ביום חמישי עם הרוזן הזה.
ג'ולייטה לא, אל תגיד, נזיר, שכך שמעת
בלי להגיד לי איך נמנע זאת. תן
עצת בזק, דחוּף, או שתראה
איך שסכין דמים זה ישחק
תפקיד בורר ביני לייאושי,
והוא יפסוק במה שוועדת
שנותיך ולמדנותך כשלה
מלהכריע בכבוד. דבר
מילה! נפשי נכספת לסוֹפה
אם לא תביא בדיבורך תרופה.
לורנצו: עצרי, בת: יש איזה ניצוץ תקווה,
שביצועו הוא קיצוני כשם
שקיצוני מה שנרצה למנוע.
אם יש לך כוח הרצון בִּמְקום
לשאת את פאריס לחסל עצמך,
לנוס מן החרפה במחיר של מוות,
לבטח תסתכני במשהו
דמוי מוות לגרש אותה. ואם
את מעזה, אני אתן תרופה.
ג'ולייטה: בקש אותי לקפוץ מן המגדל שם
כדי לא לשאת את פאריס, קשור אותי
בראש של הר שבו שורצים דובים
ואריות; תכלא אותי בכוך
מתים בלילה, עם סרְחון שלדים
וגולגולות בלי לסת, מצהיבות;
או טְמוֹן אותי בקבר עם גוויה
טריה - דברים אשר רק לשִמעם
רעדתי - אעשה זאת בלי חשש
או פחד, כדי להיות אשה תמה
לאהובי, ליקירי, רומאו.
לורנצו: עצרי, ג'ולייטה, רוצי לך הביתה,
ולמיטה מהר. אל נא תרשי
שבחדרך תישן גם האומנת.
קחי את הבקבוקון הזה, כשאת
לבד, ושתי עד תום את הנוזל
המזוקק; תוך רגע תתפשט
לך בעורְקים תנומה קהה, כבדה,
שתשתלט על כל רוח חיים;
הדופק לא יפעם כהרגלו
אלא יידום, אף נשימה כלל לא
תסגיר כי חיה את. ובלבוש
מושאל כזה של מוות מצומק
את תשכבי לך ארבעים ושתיים
שעות. ואז, כשתיטמני בכוך
הקבר של המשפחה, אשלח
שליח בזריזות למנטובה,
לבעלך, והוא יבוא לכאן
לשאת אותך מתוך קברך.
ג'ולייטה: נזיר,
אני הולכת.
אתה קרא לרומאו, בלי דיחוי.
יוצאים.
נכנסים קפולט, אשתו, האומנת ומשרת.
קפולט: איפה אתה שם?
משרת: כאן, הנה.
קפולט: לך ותשיג לי טבחים, משובחים, עשרים.
משרת: חותם לך, אדון, סמוך עלי. אני אבחן אותם בליקוק אצבעות.
קפולט: איך תבחן אותם לפי זה?
משרת: אדון, טבח שלא יכניס לבישול שלו אצבע וילקק, זה טבח מלוקק שעשו אותו באצבע.
קפולט: טוב, לך.
(יוצא משרת)
אבל איפה הראש-בקיר הזאת?
גברת קפולט: יצאה, אדון, לתא של הנזיר לורנצו לוידוי.
קפולט: טוב, במזל אולי הוא יעזור לה.
זאת חתיכת זנזונת ראש-בקיר.
(נכנסת ג'ולייטה)
אומנת: תראה אותה, חוזרת עליזה
מהוידוי.
קפולט: נו, ראש-בקיר שלי?
איפה כבר התפרפרת לך?
ג'ולייטה: בַּמקום
שבו למדתי איך להתחרט
על חטא המרדנות מולך ומול
רצונותיך, ושוכנעתי על
ידי לורנצו הקדוש ליפול
פה ארצה לרגליך ולבקש
סליחה על מעשה חטא וטומאה.
(היא כורעת על ברכיה)
גברת קפולט: אלה מלים יפות.
קפולט: חי אלוהים שהנזיר קדוש
וכל העיר חייבת לו תודה.
מהר, שהרוזן יידע על זה.
הם ייקשרו לְזוג מחר בבוקר.
ג'ולייטה (קמה): אומנת, תלווי אותי לחדר
לבחור מה שנחוץ לקראת מחר?
גברת קפולט: בבקשה, לכי איתה, אומנת,
לבחור צמידים, סרטים, צווארונים,
ואצטרף אליכן עוד מעט.
אומנת: את באה, מתוקה?
ג'ולייטה: ברשותכם.
(יוצאות ג'ולייטה והאומנת)
גברת קפולט: אין די זמן עד יום חמישי.
קפולט: אני
רוצה לגמור עם זה מחר וזהו.
שמישהו יודיע לרוזן.
גברת קפולט: בבקשה, תן לפחות עד חמישי.
קפולט: אני אומר מחר, כל זמן שהיא
בעד.
גברת קפולט: לא נתארגן עם הכיבוד.
קפולט: תשאירי את זה לי. לכי את שמה.
הלב שלי קליל עכשיו, לראות
איך שהיא התקפלה מול רצוננו.
(יוצאים.
נכנסות האומנת, ג'ולייטה)
אומנת: נו ו, מה את צריכה עוד?
ג'ולייטה: שום דבר,
אומנת יקרה, רק תעזבי
אותי, אני אישן לבד הלילה.
אומנת: טוב, יש תחתונית נקיה מתחת לכר שלך, אז זהו, לילה טוב.
(יוצאת. נכנסת האמא)
גברת קפולט: מה, עסוקה? צריכה עזרה ממני?
ג'ולייטה: לא, גברת, אני רק רוצה לשכב
לבד, יש לי הרבה על מה לחשוב.
גברת קפולט: אז לילה טוב. ותזדרזי, ג'ולייטה,
כי הרוזן יבוא מוקדם בבוקר.
(יוצאת)
ג'ולייטה: שלום. מתי שוב ניפגש האל
יודע. הו, אני לוקחת פה
דבר מבעית. ומה אם השיקוי
לא יעבוד בכלל? אז איאנס
להתחתן עם הרוזן? לא, זה
ימנע את זה. סכין, שכב כאן, אתה.
ומה אם הנזיר נתן שיקוי
זה להרעיל אותי, שלא אחשוף
ברית נישואים קודמת? הו, אני
עושה לו עוול: איש קדוש, אדוק.
זאת מחשבה רעה, אמחק אותה.
ומה אם איחנק בתוך הקבר?
אקום שעה לפני הזמן? הו, אז
יאחז בי שיגעון, אתחיל לזרוק
שלדים של אבותי עד שאשפוך
את כל מוחי המטורף. נדמה
לי שאני רואה את טיבאלט בן
דודי שם מתבוסס בדם ותר
אחר רומאו. לא, טיבאלט, עצור!
רומאו, אני באה! לחייךּ!
(היא נופלת על מיטתה, מאחורי המסך הפנימי.
נכנסת האומנת עם עשבים וצמחים, והאמא)
גברת קפולט: יפה אמרת, אומנת. תסדרי
אותם. עוד רגע הרוזן מגיע.
(נכנס קפולט)
קפולט: מהר, כמעט אור בוקר. כבר צלצל
הפעמון של המשמר שם: ארבע.
תשגיחי על הפשטידות-בשר
שלך, אה, אנג'ליקה חמודה?
אומנת: לך, לך כבר למיטה, עקרת-בית אחד. בחיי, תהיה חולה עוד רגע.
קפולט: תאמיני לי, אומנת, אני כבר נשארתי ער על המשמר כל הלילה ושום נזק לא קרה לי.
גברת קפולט: כן, לא מעט עכברונות רדפת בשעתך.
(נכנס משרת עם בולי-עץ ופחמים)
קפולט: קנאית אחת, קנאית אחת! כן, מה? מה יש לך שם?
משרת: ברשותך, בולי-עץ.
קפולט: לך, לך, תבחר יבשים יותר. וּויל יגיד לך איפה תמצא.
משרת: תאמין לי, תן לי לבד. יש לי ראש, נשבע לך, טוב מאד לבולי-עץ.
(יוצא)
קפולט: נו לך, ראש בולבול-עץ. - מהר, זריז,
קראי לבת שלך. עוד רגע הוא
יגיע, הרוזן, עם מוזיקה.
(מוזיקה)
אל אלוהים, הוא בא. אומנת, גשי
קראי לבת שלי.
אומנת: לא, צאו החוצה.
(יוצאים קפולט ואשתו)
מה, כבשה, מה, גברת ציפור! - ישנה כמו אבן, אלא מה. - מה, ג'ולייטה! נו, שהרוזן ייקח אותך במיטה שלך. את ישנה עכשיו בשביל שבוע, אבל הלילה הרוזן פאריס יהיה מונח לך ככה שלא תדעי מנוח. נו מה אתך, כבשה! - כמו אבן. – מה, ליידי! נשמה! נו, כלה, נו, ג'ולייטה! אל אלוהים, אז אני רואה שאני צריכה להעיר אותך ממש. מה זה פה? שוכבת במיטה שלך, לבושה בבגדים שלך, ומוטלת? אוי לי, יום אסון! קצת קוניאק, הו!
(נכנסת האמא)
גברת קפולט: מה זה, מה יש?
אומנת: הו יום אסון, היא מתה, מתה, מתה!
גברת קפולט: קללה, וחשכה, ואומללות!
(נכנס קפולט)
קפולט: מהר, אין זמן! קדימה! איפה היא?
גברת קפולט: איי, היא מתה, היא מתה!
קפולט: תני לי לראות. חיוורת, דהויה.
יום מקולל, זקן אומלל מסכן.
(נכנסים הנזיר ופאריס)
פאריס: מה, הכלה כבר מוכנה ללכת?
קפולט: היא מוכנה ללכת, אבל לא
לחזור. הו, בן, בלילה שלפני
חתונתך, שכב עם הכלה
שלך המוות. פרח שכמותה,
הוא שהזריע וקטף אותה.
הבט, שם היא שרועה. המוות - הוא
חתן שלי; אני נותן לו את כל מה שיש לי.
פאריס: לראות פני בוקר זה ציפיתי כך?
וזה המחזה שהוא מציג לי?
איש מקולל, אומלל, מסכן! נטוש,
עזוב, זנוח: באתי לעולם
להיות בו עבד. בלי מזל, תקווה,
תרופה. הו טבע, הו שמיים, למה
לגזור עלי חיים של גיהינום?
קפולט: הו פה שוכבת לה מי שהיתה
תקווה, שמחה שלנו, ובמותה
חותך צער המוות את כולנו.
(כולם בבת אחת זועקים ומטלטלים את ידיהם)
כולם (בוכים): כל שמחותינו, תקוותינו מתו,
מתו, אבדו, חוסלו, נטשו ונסו.
קפולט: גורל רשע, אכזר, עיוור לצדק,
למה שמרת על חיי עד כה?
לראות איך מנשל המוות את
אושרי, חיי ותקוותי מחוש
ומחיים ומן הכל? גורל
רשע, אכזר, עיוור לצדק! הו
צער עגום פנים, מפת יגון,
למה ייחלתי כך לראות זמן זה,
ויום זה, אכזרי, חסר לב זה,
שבו קיוויתי לנחמה שלמה,
והגורל בבת אחת קיפח?
גברת קפולט: אסון, אוי לי, שבורה, למה אחיה
לראות יום זה, יום מרורים כזה?
אבוי ליום שבו נולדתי כדי
לטעום מן הגורל הזה. אבוי
ליום, אבוי ואללי!
לורנצו: הו שקט,
אם לא בשם בחסד - מבושה!
בתכם חיה באושר ושלום,
ולאחל גורל אחר זה חטא.
הניחו רוזמרין על הגופה,
וכמנהג הארץ שאו אותה
עם תכשיטיה והמחלצות
לכוך שבו קבורים כל אבותיה.
קפולט: יהי כך. בואו, שותפים לאבל,
נטעם ביחד את גורל מר זה.
(כולם לבד מן האומנת יוצאים, כשהם זורים עליה רוזמרין וסוגרים את הוילונות. נכנסים הנגנים)
אומנת: קפלו, קפלו, זה תיק כבד מאד.
נגן א': כן, רק התיק שלי קל, גברת, בלי פרוטה.
(נכנס משרת)
משרת: אוי לי, אוי לי, מה אני אעשה? קדימה, כינורימים, תנגנו לי איזה פזמון דיכאון עליז.
נגן א': איי, אדוני, זה לא זמן לנגן.
משרת: אז לא תנגנו?
נגן א': לא, בשום אופן.
משרת: אז אני אכניס לכם ככה שיצלצלו לכם האוזניים.
נגן א': מה תכניס לנו?
משרת: קשת של כינור! אני אנסר אתכם בדו מסור, ואחסל מרֶה עד סול.
נגן א': לה לה!
משרת: סי סי! אני אנצור את חרב הברזל שלי, ואכה אתכם בַּשכל-עץ שלי. בוא, טמבורינו, אני אחוד לך.
נגן א': בוא נשמע.
משרת (שר): "כשלב נשבר מרוב כאב
והנשמה באדמה
המוזיקה בצליל כסוף" -
למה "צליל כסוף"? למה "צליל כסוף"?
נגן א': אני חושב, כי למוזיקה יש צליל מתוק.
משרת: נחמד. מה אתה אומר, מנדולינו?
נגן ב': אני חושב כי נגנים מצלצלים בשביל כסף.
משרת: נחמד גם. קדימה, מה אתה אומר?
נגן ג': אני לא אומר כלום.
משרת: גם אני חושב. אני אדבר במקומך, כי אתה הזמר: אני אומר "צליל כסוף" כי על צלילים של טיפוסים כמוכם נדיר שמקבלים זהב. שלום, כנרימים, שלום.
(יוצא)
נגן א': שלום, ותישרף. קדימה, נלך.
(יוצאים.
נכנס רומאו.)
רומאו: אם עין מתחנפת של שינה
יש בה אמת, אז חלומי חזה
בשורת שִמְחה קרובה. מושל חזִי
יושב לו בכסאו קליל ונוח,
וחלומות יפים באים אלי.
חשבתי שהייתי מת הלילה -
חלום מוזר, שבו המת יכול
לחשוב - ושגברתי ג'ולייטה באה,
ובנשיקות הלהיטה את שפתי
כל כך שקמתי לחיים - קיסר.
(נכנס בלזתר, המשרת של רומאו)
מה בוורונה? בלתזר, אתה
מביא לי מכתבים מהנזיר?
מה שלום גברתי? אבי בטוב? מה שלום
גברתי ג'ולייטה? שוב אני שואל,
כי אין שום רע אם היא בטוב.
בלתזר: אז אין
שום רע, כי היא בטוב. גופה ישן
בקבר קפולט, ונשמתה
חיה עם מלאכים. סלח לי, אדון,
שאני איש בשורות רעות כאלה.
רומאו: זאת האמת? אז, כוכבים, אני
יורק מולכם. הבא לי דיו, נייר,
ושכור סוסים. לא אשאר במנטובה
הלילה.
בלתזר: סלח לי, לא אשאיר אותך
לבד כך, אדוני. המבטים
שלך מסוכנים ומפחידים.
לא, לא מעז, ולא עוזב אותך.
רומאו: עשה כמו שביקשתי, והשג
לי דיו ונייר. ושכור את הסוסים!
אמרתי זוז כבר, זוז.
(יוצא בלתזר)
אז כן, אני
אשכב אתך הלילה, ג'ולייטה.
רק איך?... עד כמה שאני זוכר,
יש פה רוקח בסביבה, שלא
אחת הבחנתי בו כשהסתובבתי,
וחנותו העלובה גדושה
במלאי צנום של קופסאות ריקות,
תלוי בה גם תנין, קצוות חוטים
לאריזה, עלי ורד יבש
פזורים בִּתצוגה של דוחק. אז,
כשרק הבחנתי בו, חשבתי: "אם
איזה אדם נזקק עכשיו לרעל
(שעל מכירתו במנטובה
חל עונש מוות) פה יוכל לקנות
אותו." המחשבה הזאת שלי
הקדימה את הצורך. כאן הוא גר.
יום חג, והחנות של הדלפון
סגורה. היי, הו, רוקח! צא, אמרתי!
(נכנס רוקח)
רוקח: מי זה קורא? מה רצונך, אדון?
רומאו: הנה עשרים דוקאטים.
תן לי צלוחית של חומר כה זריז
שיחסל את יגע החיים
של הלוגם בן רגע כמו אבק
שריפה שטס מלוע של תותח.
רוקח: אני מודה, יש לי סמים קטלניים
כאלה, אך על המוכר אותם
חל גזר דין מוות.
רומאו: איך, אביון מרוד
כל כך - ולהפר חוקים פוחד?
החוק הוא לא ידיד שלך, אתה
לא רֵע של החוק, אז אל תשים
לב אל החוק. העוני, בלוי סחבות,
נח על גבך, חרפת רעב חיה
בלֶחְיְךָ.
רוקח: עוניי, לא רצוני,
מסכים.
רומאו: לעונייך ולא
לרצונך אני משלם.
רוקח: הנה,
תיקח את זה, ושים בכל נוזל שרק תרצה, זה יעבוד גם לו היה בך חיי עשרים גברים.
רומאו: הנה, תיקח את הזהב, רעל
נורא יותר לנפש בני-אדם
מזה אשר נתת לי. לֵך, קנה
לך בגדים, תוסיף לך בשר. -
בוא, סם-חיים, לא רעל, אל ג'ולייטה,
כדי לעזור לי בקברה נברֵאתָ. [/ נקניֵתָ.]
(יוצא.
נכנס הנזיר ג'ובאני)
ג'ובאני: נזיר, אח למסדר פרנצ'סקו! הו!
(נכנס הנזיר לורנצו)
לורנצו: הקול של הנזיר ג'ובאני שם.
מה החדשות ממנטובה? רומאו -
הוא בא?
ג'ובאני: אז כשחיפשתי עוד נזיר
מן המסדר שיתלווה אלי
לדרך, כאן בעיר נמצא אחד,
טיפל בִּנגועים אשר דבקה
בהם המגפה, וכששומרי
העיר מצאו אותנו ובדקו,
כלאו את שנינו.
לורנצו: מי מסר אם כך
את מכתבַי לידי רומאו?
ג'ובאני: הם
אצלי עדיין, הנה.
לורנצו: חי פרנצ'סקו,
אלה לא מכתבים של נימוסים,
אלא מידע הרה גורל. לך, לך,
תשיג לי מעדר ואלונקה.
ג'ובאני: בדרך. כבר אביא לך אותם.
(יוצא)
לורנצו: עכשיו עלי לצאת לכוך לבד,
פן תתעורר הגברת משנתה
לפני בואי. ארוץ במהרה
לשחררה מקבר מר ורע.
(יוצא.
נכנסים הרוזן פאריס והנער-המשרת שלו עם פרחים ומי בושם)
פאריס: כבה את הלפיד ושכב לך
למרגלות העץ שם, הצמד
אוזן לאדמה החלולה,
ואם אתה שומע מישהו
צועד בין הקברים האלה, תן
לי אות מייד.
נער: כן, אדוני.
(פאריס מפזר פרחים על הקבר)
פאריס: פרחים לַפּרח על מיטת כלה,
קבר מתוק, בתוך גבולך שרועה לה
שלמות נצחית, ג'ולייטה, בתולה
שחיה עם המלאכים למעלה.
קבלי שי אחרון זה מידַי,
אשר סגדו לך בימי חייך,
ובמותך קושרות כתרים לקבר.
(הנער שורק וקורא)
נער: אדון!
(נכנים רומאו ובלתזר, עם לפיד ומכוש ומוט ברזל)
פאריס: הנער מאותת לי, מתקרבים;
מי בא ברגל ארורה למחוק
טקסים של אהבת אמת וחוק?
מה, עם לפיד? כסה אותי קצת, לילה.
רומאו: תן לי את המַכּוֹש ואת המוט.
בוא, קח את המכתב הזה: עם שחר
מסור אותו לאדוני אבי.
אז לך ואל תפריע לי יותר.
למה אני יורד אל מיטת מוות?
חלקית - לראות את פני אהובתי,
אך בעיקר - לחלוץ מאצבעה
של המתה טבעת, שעלי
להשתמש בה בעניין יקר.
אבל אם תישאר לבלוש פה עוד,
חי אלוהים אני קורע את
גופך גזרים גזרים, ומפזר
על הקברים הרעבים פיסות
בשר שלך. הזמן ומזימותי
פראים משוגעים.
בלתזר: אני הולך
ולא אטריד אותך.
רומאו: אוהַב אותך
על כך. זה בשבילך. מסור ברכה
ממני לאבי. שלום, איש טוב.
בלתזר (הצידה): כן, ובכל זאת לא אלך מכאן.
רומאו: גרון טורף מאוס, רחם של מוות,
זולל הטוב שבפרורי הארץ,
אני פותח כך את הלסתות
הרקובות שלך.
פאריס: זה היהיר
המגורש מונטגיו, שרצח
את דודנה של מלכתי. אתפוס
אותו. עצור את מלאכת הטומאה
שלך, מונטגיו נאלח! אפשר
לרדוף נקם גם אחרי המוות?
אני עוצר אותך כעבריין.
החוק כבר דן אותך. אתה בן-מוות.
רומאו: בן-מוות, כן, ולשם כך באתי הנה.
עלם נכבד, אל תתגרה באיש
נואש. אל תעמיס לי עוד חטא על
הראש גם בשפיכת דמך. נשבע
לך, אני אוהב אותך יותר
מאת עצמי, כי באתי פה חמוש
נגד עצמי.
פאריס: על כל ההשבעות
שלך אני יורק. אתה עצוּר,
פושע.
רומאו: מתגרה בי? אז בוא, ילד!
(הם נלחמים)
נער: אוי לי הם נלחמים! אזעיק משמר.
(יוצא)
פאריס: נרצחתי! אם יש לך לב, פתח את
הקבר, טמון אותי עם ג'ולייטה.
(מת)
רומאו: בהן צדקי. אבחן רק את פניו.
זה קְרוב מרקוציו, פאריס האציל!
מה המשרת סיפר לי כשרכבנו?
נפשי היתה טרופה מלהקשיב.
נדמה לי שאמר - פאריס עמד
להתחתן עם ג'ולייטה. הוא
אמר - או שחלמתי. אך אגשים
פה את משאלתך האחרונה,
כי לא החשבת את חייך מול
אהבתך. מוות, שכב כאן, איש מת
קובר אותך. כמה רבים בשעת
מותם היו קלילים ועליזים;
הסוהרים קוראים לזה בְּרק-אור
בטרם מוות. אבל איך אקרא
לזה אני בְּרק-אור? ג'ולייטה, פרח,
כמה הולם יופייך את בור הקבר!
אני חושב שמוות חסר גוף
חומד את יפתי ומחזר.
לכן אני - כן, פה, לנצח פה -
אקים לי נחלת מנוחה נצחית
עם המשרתות שלך, התולעים.
בוא, קפיטן נואש, בבת אחת
נפּץ אל הסלעים את ספינתך
הרצוצה מיָם: אהבָתי,
זה לךְ.
(שותה)
רוקח פלא! תרופתך
זריזה. כך אני מת מות נשיקה.
(נופל.
נכנס הנזיר עם פנס)
לורנצו: כמה הרבה הלילה מעדו
רגלי הישישות על סף קברים!
מי שם?
בלתזר: חבר אחד אשר מכיר
אותך היטב.
לורנצו: מי זה שמסתופף
כה מאוחר עם המתים? ומה
האור שם? הוא בוער, נדמה לי, אם
איני טועה, בכוך הקבר של
הקפולטים.
בלתזר: כן, אדון קדוש,
ושם נמצא איש שאוהב אותך
מאד.
לורנצו: מי זה?
בלתזר: רומאו.
לורנצו: כמה זמן
הוא שם?
בלתזר: חצי שעה שלמה
ומעלה.
לורנצו: בוא אתי לשם.
בלתזר: לא, לא
מעז, אדון. הוא לא יודע כי
אני כאן. הוא איים עלי
במחיר חיי שאסתלק ולא
אפריע לו במעשיו.
לורנצו: אם כך
אלך אני. לבי חוזה שחורות.
(הנזיר מתכופף ומסתכל על הדם וכלי הנשק)
איי, איזה דם מכתים את הכניסה
לקבר שַיִש זה? ומה הם כלי
הנשק היתומים המגואלים?
אוי לי, אני חושד. מי שם? מה זה,
רומאו, מת? מי - וגם פאריס? הו,
איזו שעה רעה נתנה ידה
לחטא כל כך טמא?
(ג'ולייטה קמה)
הגברת זעה.
ג'ולייטה: הה, נזיר איש נוחם.
אני זוכרת טוב איפה עלי
להיות וכל מה שדיברנו. אך
איני רואה את זה שלמענו
כה הסתכנתי.
| < אחורה | רומאו וג'ולייטה - קווארטו 1 ("הרע") -
חלק 3 |
קדימה > |