| < אחורה |  רומאו וג'ולייטה - קווארטו 1 ("הרע") -
חלק 2 |
קדימה > |
(נכנסת ג'ולייטה)
ג'ולייטה: שלוש מלים, רומאו, ולילה טוב
ממש. [/ באמת.] אם הגונה אהבתך,
ומטרתך היא נישואים, שלח לי
מלה מחר עם מי שאשדל
לבוא אליך איפה ומתי
יהיה הטקס, אז אניח כל
אשר לי לרגליך ואלך
אחרי אדון נפשי עד קצה תבל.
רומאו: אוהב הולך לקראת אהובתו
כמו תלמיד כשהשיעור נגמר,
אך הוא הולך ממנה לביתו
כמו לבית-ספר, מדוכא ומר.
(נכנסת ג'ולייטה שוב)
ג'ולייטה: פְּסְסְט! היי, רומאו! פְּסְסְט! קול של צייד
אילו היה לי, לפתות שוב את
העיט הענוג. השבי הוא
צרוד, אסור לו לדבר בקול,
אם לא - הייתי כבר מזעזעת
את מערת ביתה של בת ההד,
עד שלשונה האוורירית תצריד
יותר מלשוני מרוב "רומאו".
רומאו: זו נשמתי אשר קוראת בשמי.
צליל כסף כה מתוק יש ללשונות
של אוהבים בלילה, כמו תווים
חרישיים לְאוזן קשובה.
ג'ולייטה: רומאו.
רומאו: גברת?
ג'ולייטה: באיזו שעה
מחר אשלח שליח?
רומאו: תשע.
ג'ולייטה: בלי
דיחוי. עד אז עשרים שנה. רומאו,
שכחתי לשם מה קראתי שתחזור.
רומאו: תני לעמוד פה עד שתזכרי.
ג'ולייטה: אשכח שוב כדי שתעמוד פה עוד,
[/אשכח בכדי שתעמוד פה הלאה,]
אזכור רק שבחברתך כה טוב לי.
רומאו: ואשאר עוד כדי שתשכחי עוד,
אשכח שיש לי בית חוץ מכאן.
ג'ולייטה: בוקר כמעט. צריכה לומר לך
ללכת, אבל לא רחוק יותר
מן הציפור ביד פרחח, אשר
נותן לה לנתר קצת מידו,
כמו אסיר מסכן בסבך כבלים,
ושוב מחזיר אותה בחוט של משי,
אוהב כל כך קנאי לחרותה.
רומאו: הלוואי הייתי הציפור שלך.
ג'ולייטה: אמן, מתוק.
אך עוד ארצח אותך מרוב פינוק.
שלום. פרידה היא צער כה מתוק
שעד מחר אומר "שלום" ולא אשתוק.
(יוצאת)
רומאו: תנומה על שתי עינייך, רוגע בחזה.
הלוואי אנום ברוגע בחזה הזה.
עכשיו לתא של הנזיר ארוץ לי,
אלחש לו על אושרי, והוא יעוץ לי.
(יוצא.
נכנס הנזיר לורנצו)
לורנצו: השחר, מול שמי לילה כְּעוּסים,
שֹוחק ובַמזרח שוזר פסים.
החושך כמו שיכור כושל, מועד,
זז מן השביל שבו היום צועד.
עד שיַפְנה השמש עַיִן אש
לצהול לַיום, טל לילה לייבש,
יש למלא את סל הנצרים
צמחי חיים ומוות נדירים.
אילו כוחות מזור גדולים טמונים
בשורשים, צמחים ואבנים.
כי אין דבר נקלה וכה נחות
שאין בו טוּב או שמץ של איכות.
וטוֹב, כשמן הטוּב הוא מתרחק,
יבגוד בשורשיו ויימחק.
חסד עלול מחטא להתעקם,
ובמעשים גם חטא גס משתקם.
(נכנס רומאו)
בקרום רך זה של פרח כה רפה
שוכנים ביחד רעל ורופא:
ריחו - יבריא את כל הגוף פתאום,
מטעמו - הלב יפסיק לפעום.
כך שני צבאות של מלכים אויבים
חונים בלב איש כמו בעשבים.
כשהזדון יגבר על החמלה
תולעת ארס את השתיל תבלע.
רומאו: בוקר טוב לאב המוודה שלי.
לורנצו: בֶּנֶדִיקִיטֶה!
מי קם עם שחר לברך אותי?
זה אות, בני, שהנפש לא שקטה
כשנפרדים מוקדם מן המיטה.
[/ זה אות, בני, לנשמה בלי מנוחה,
/ להיפרד מוקדם מן השמיכה.]
הדאגה בעין של זקנים
דרוכה תמיד, והם לא ישנים.
אך נעורים, ראשם נקי ותם,
והשינה תמלוך במיטתם.
ההשכמה הזאת היא הוכחה
שמשהו עוכר את רוחך.
או - אם טעיתי בניחוש ראשון -
רומאו לא הלך בכלל לישון.
רומאו: צודק. אבל לילו היה נעים.
לורנצו: עם רוזלין? האל ישמור חוטאים!
רומאו: עם רוזלין? לא, אב קדוש, לא כך:
השם הזה, עם יגונו, [/ עם כאבו,] נשכח.
לורנצו: זה בן צדיק! בכל זאת, מה קרה?
רומאו: עונה לך מייד בלי חקירה:
לחגוג הלילה עם אויב יצאתי,
ואז פתאום מצאתי שנפצעתי,
ומצדי פצעתי. גְאל, אבי,
מרפא לשנינו רק אתה תביא.
אתה רואה, טינה איני נוטר,
כי גם בשם אויבי אני עותר.
[/ אין בי טינה, רואה? אני פונה
/ כדי שתושיע גם את השונא.]
לורנצו: דבֵּר פשוט, כי על וידוי חידות
מחילתך תהיה בשפת סודות.
רומאו: אז דע פשוט שנשמתי נִתְלֵית
בבת היפהפייה של קפולט;
וגם שלה בי, עד עומק הלב,
הכל שוּלב, נותר להשתלב
[/ וגם שלה בי, כן, מכל הלב,
/ הכל שולב, נותר רק לשלב]
בחתונה. איפה, מתי, כיצד
הכרנו ונדרנו מכל צד
אגיד בדרך. אני מתחנן:
חַתֵּן אותי היום, אמור אמן.
לורנצו: פרנצ'סקו הקדוש! איזו קלחת!
מה, רוזלין כל כך מהר נזנחת?
כן-כן, האהבה של בני עֶשְרֵה
בָּעין, לא בַּלב, היא תיברא.
אה יזוס, כמה מפלי נוזלים
שטפו את לחיך על רוזלין!
כמה מי-מלח בוזבזו פה פעם
על אהבה, ולא נשאר שום טעם!
בַּשמש גניחותיך לא יָבְשו עוד,
לי האוזניים לא התאוששו עוד:
פה על הלחי טרם נשטפה
דמעה זקנה, שריד של הסופה.
לבך ומכאובך היו מנחה
על מזבחה של רוזלין ממך.
והשתנית כך? בל נאשים,
אם כך נופלים גברים, את הנשים.
רומאו: על רוזלין גערת בי תמיד.
לורנצו: על הסגידה ללא מידה, תלמיד.
רומאו: דרשת את האהבה לקבור.
לורנצו: לא כדי לשלוף אחרת מן הבור.
רומאו: די, אל תנזוף בי, כי זו משיבה
על אהבת לבי באהבה,
לא כמו ההיא.
לורנצו: כן, היא ידעה ברור:
לבך רק מצטט אבל הוא בּוּר.
אך בוא, שַבְשַב צעיר, אתמוך בך
רק מסיבה אחת ומבטיחה:
ברית זו תַּפְנֶה אולי את האיבה
של בתיכם אל דרך אהבה.
רומאו: הו בוא נלך, כולי, רוטט, רועד.
לורנצו: לאט; מי שדוהר מהר מועד.
(יוצאים.
נכנסים מרקוציו ובנבוליו)
מרקוציו: איפה לעזאזל הרומאו הזה? הוא לא חזר הביתה הלילה?
בנבוליו: לא לבית אבא; המשרת אמר לי.
מרקוציו: הנקבה הזאת, הרוזלין,
חיוורת עם לב-אבן, תענָה
אותו לצאת מדעתו.
בנבוליו: טיבלט,
קרוב של הזקן הקפולט,
שלח איזה מכתב לבית אביו.
מרקוציו: הזמנה לדו-קרב, חותֵם בחיים שלי.
בנבוליו: רומאו ישיב לזה.
מרקוציו: כל בן-אדם יודע כְּתוֹב ישיב למכתב.
בנבוליו: לא, הוא ישיב לאדון המכתב שהוא ישיב לו באבי-אביו.
מרקוציו: מי? רומאו? לא, הוא כבר מת, עין שחורה של נקבה לבנה שיספה אותו סופית, שיר אהבה חתך לו את האוזן, מַפְתח הלב שלו נחצה לחֵצי מהחֵץ של הלץ העיוור עם הקשת; זה בן-אדם לצאת מול טיבלט?
בנבוליו: למה, מי זה טיבלט?
מרקוציו: לא פנתר, יותר! נסיך החתולים! מפקד שמְקפּד בקפְּדנוּת. הוא נלחם כמו זַמָּר - בקצב, נקי ועם רגש: לוקח נשימה, אחת, שתיים - והשלוש בתוך הלב שלך; יודע לשפד כפתור. אָמָּן, אָמָּן, אלוף חד-משמעי בדו-קרב תלת- סטרי. אח, הפּאסאדוֹ שלו בינגו, הקונטרה שלו בּוּבָּה, וה"איי" שלו -
בנבוליו: המה שלו?
מרקוציו: כולרה על הפּוֹזוֹת הפּוֹמְפּוֹזוֹת האלה, הפַלְצָ-לֵיצָנים האלה, מסלסלי הביטויים החדשים. "חרב-חרב זאת, גבר-גבר זה, זונה-זונה זאת!" זה לא ממש מדכדך, סבא, שנפלה עלינו מכת זבובים מוזרים כאלה? בחשנֵי אופנה כאלה? מסיה קֶס-קֶה-סֶה ואדון פרדון, שעומדים על כל פסיק של הסגנון החדיש שהם לא יכולים לשבת כבר על הספסל הישן!... העצמות, העצמות!
(נכנס רומאו)
בנבוליו: הנה בא רומאו, הנה בא רומאו.
מרקוציו: רומאו בלי רוֹם, בלי ראש, כמו דג מלוח מיובש. הו בשר, בשר, איך קוּצצְת עד דג! הוא כבר בשל לשפוך ים חרוזים כמו המלך סַלְמון. שושנת העמקים מול המלכה שלו היתה שוטפת כלים - גם אם, בינינו, החזרן שלה היה חרזן יותר טוב; ונוס מולה ונוס-מינוס, קלאופטרה קליפת-פות-רע, חווה סחבה, והלנה היפה נגיד יפה, אבל לא שווה. סיניור רומאו, בון-ז'ור; הנה לך ברכה צרפתית למִכְנס א-לה-פראנס שלך. תרגיל יפה עשית לנו אתמול בלילה.
רומאו: בוקר טוב לשניכם, איזה תרגיל עשיתי?
מרקוציו: תרגיל החמקנות, אדון, החמקנות, אתה לא תופש?
רומאו: סלח לי, מרקוציו טוב, אבל לחץ עלי עסק כבד, ובמצב כזה אפשר קצת לכופף את קוד ההליכות.
מרקוציו: שמע לי, שכשהעסק לוחץ צריך בלי הליכות לכופף את האגן, מר קודקוד.
רומאו: מדריך מהלך להליכות.
מרקוציו: אני? כפתור ופרח של ההליכות.
רומאו: פחות פרח ויותר כפתור.
מרקוציו: טוב!
רומאו: טוב ריח הנעל שלי אם אתה פרח.
מרקוציו: אדוני הנעלה, בלה לך עם הבדיחה עד שתבלה את הנעל, וכשהסוליה תתבלה, תישאר אחרי הבילוי עם בדיחה בלה.
רומאו: בּלָה? בּלוֹן בָּלוּם, בְּלוֹף בן בֹּוֹק, בְּלוֹֹם, דום, בלע ושתוק עם בליל הבְּלָה-בְּלָה-בלה!
מרקוציו: תפריד, בנבוליו-טוב, השכל שלי מתעלף.
רומאו: אלף אותו, אלף אותו לרוץֹ, או שאני אכריז "ניצחתי!"
מרקוציו: לא, אם המוח שלנו יוצא לרדוף ברווזים, אני שחוט; כי לך יש ברווזונות במוח יותר מכל הפרפרים שיש לי בראש. הכנסת לך עם הברווזונות?
רומאו: לא הכנסת לי והיית מת לְברווזונות.
מרקוציו: אני אנשך לך את האוזן על הבדיחה הזאת.
רומאו: לא, בַּרְבַוָוזְיוֹ, אל תנשך.
מרקוציו: אתה מפולפל כמו רוטב חמוץ, תפוח מר.
רומאו: זה לא הולך טוב עם ברווזה בדבש?
מרקוציו: הו החידוד שלך נמתח מצימוק מילימטר למשפך ממטרה-ליטר.
רומאו: ואם אמתח את המשפך שלך עד לברווזה, אתה תהיה ברווז שְפוּך-ברז.
מרקוצי: תגיד עכשיו, זה לא יותר טוב מלגנוח למען אהבה? עכשיו אפשר לדבר אתך, עכשיו אתה רומאו; עכשיו אתה מה שאתה, בצבע ובטבע, כי האהבה הזאת שרק נוזלת-ריר היא ליצן מפגר שמתגלגל מטה-מעלה להסתיר את מקל השוטים שלו באיזה חור.
בנבוליו: עצור פה.
מרקוציו: לעצור את ספור המקל שלי באמצע הדרמה?
בנבוליו: ספור המקל שלך הולך ומתארך.
מרקוציו: טעות: התכוונתי לכווץ אותו, כי כמעט הגעתי עד לעומק הספור ועמדתי כבר להתנפל ולהתקפל.
רומאו: הנה ייבוּא שווה.
(נכנסים האומנת ופייטרו)
מפרש, מפרש!
מרקוציו: שניים, שניים: שים לב למכנס שלו ושים לה.
אומנת: פייטרו!
פייטרו: על המקום.
אומנת: המניפה שלי, פייטרו.
מרקוציו: פייטרו-מותק, להחביא לה את הפרצוף, המניפה יותר יפה.
אומנת: אלוהים יביא לכם בוקר טוב, רבותי.
מרקוציו: אלוהים יביא לך ערב טוב, רבתי.
אומנת: זה כבר ערב טוב?
מרקוציו: לא פחות, אני אומר לך, כי המחוג החרמן של הזמן נעוץ כבר בחורי הצהריים.
אומנת: טפו, תתבייש לך, איזה מין איש אתה?
רומאו: איש, רבתי, שאלוהים ברא לחבל בצלמו בעצמו.
אומנת: בחי אלוהים זה טוב מאד, "לחבל בצלמו בעצמו", הוא אומר? רבותי, מישהו ממכם יכול להגיד לי איפה אני אמצא את רומאו הצעיר?
רומאו: אני יכול להגיד לך, אבל רומאו הצעיר יהיה יותר זקן כשתמצאי אותו ממה שהיה כשחיפשת אותו: אני הכי צעיר בשם הזה, לצערי.
אומנת: אני שמחה.
מרקוציו: שמחה לצערו? מצטער בשמחתך!
אומנת: אם אתה זה הוא, אני רוצה אתך איזה ארבע עיניים.
בנבוליו: היא מזמינה אותו להזדמן בארבע שיניים.
מרקוציו: הסינוריטה סרסוריתא! סרסוריתא! הי הופ!
רומאו: מה מצאת?
מרקוציו: לא ממש ארנבת, אדוני, יותר בוא נאמר שאריות של פשטידה, משהו מר, מרוט, חמוץ, בלי מיץ.
ארנבונת בשלה או תבשיל ארנבה
היא נשנוש משגע ממש.
אך זנזונת זקנה, שפנפנה רקובה,
זה מנה של מנוּש משומש.
רומאו, אתה בא לבית של אביך? נאכל שם ארוחת ערב!
רומאו: אני אצטרף.
מרקוציו: שלום רב לך, עלמה עתיקה, עלמה, אלמָ-נָה, מנה-מנה-אחרונה...
(יוצאים מרקוציו ובנבוליו)
אומנת: תגיד לי בקשה, אדון, מי זה התרנגול עם הפה המלוכלך?
רומאו: זה אדון, אומנת, שאוהב לשמוע את עצמו מדבר, הוא מדבר לו בדקה הרבה, ועומד לו בְּחודש מעט, בדיבורו.
אומנת: אם הוא יפתח נגדי פה, אני אשכיב אותו על ארבע, גם אם הוא היה גבר פי שניים ועוד עשרים זרגיגים כמוהו. ואם לא אני, אני כבר אמצא מי שישכיב אותו. חתיכת נבלה! אני לא אחת מהפלירטוטיות שלו, אני לא מכנופיית הבּיריוניאדה שלו. [/ הפרחחיאידה שלו.] - ואתה גם-כן, עומד בצד ומרשה לכל פרחח לשחק אתי איך שמתחשק לו.
פייטרו: אני לא ראיתי אף אחד משחק אתך איך שמתחשק לו. אם הייתי רואה, הייתי שולף 'חת-שתיים את הכלי שלי. תאמיני לי, אני שולף לא פחות מהר מכל אחד אחר, אם אני מריח הזדמנות לריב טוב, והחוק בצד שלי.
אומנת: עכשיו בחי אלוהים אני כל כך מחוממת שכל אבר בגוף שלי משקשק, חתיכת נבלה זה. בבקשה ממך, אדון, מילה: אז כמו שאמרתי לך הגברת הצעירה שלי בקשה ממני לחפש-למצוא אותך. מה שהיא בקשה ממני להגיד אני אשמור לעצמי. אבל קודם תן לי לומר לך, אם אתה מוביל אותה לגן-עדן של שוטים כמו שאומרים, זה התנהגות מהתחת-כל-ביקורת כמו שאומרים; כי הגברת היא צעירה; ולכן, אם אתה מוליך אותה מאחורי האף, זה עסק ביש מאד קלוש, שלא מגיע לאף גברת.
רומאו: אומנת, מסרי ברכה בשמי לגבירתך אדוניתך: אני מצהיר לך בהן צדק...
אומנת: נשמה טובה, אני אגיד לה את זה, נשבעת, מילה במילה. אדוניי, אדוניי, היא תהיה אשה שמחה.
רומאו: מה, מה תגידי לה?
אומנת: שאתה מצהיר בהן צדק, שזה כמו שאני מבינה את זה הצעה של ג'נטלמן.
רומאו: שהיא תשיג רשות מחר בבוקר
להתוודות אצל לורנצו.
ואת חכי מאחורי הקיר
של המנזר, אומנת. המשרת
שלי יביא אלייך שם סולם
של חבלים, אשר יניף אותי
לראש התורן של אושרי בסוד
הלילה. קחי את זה על הטרחה.
אומנת: לא, אף פרוטה. באמת.
רומאו: לא שואלים אותך, אני אומר.
אומנת: טוב, אז מחר בבוקר. היא תהיה שם.
רומאו: שלום, שמרי סוד ותקבלי פיצוי.
(יוצא)
אומנת: קח ת'מניפה וצא קדימה, פייטרו.
(יוצאים.
נכנסת ג'ולייטה)
ג'ולייטה: כששלחתי את האומנת צלצל תשע;
הבטיחה תוך חצי-שעה לחזור.
אולי היא לא פגשה בו? זה לא זה.
היא עצלנית. המחשבות צריכות
להיות שליחות האהבה, כי הן
טסות מהר מן האבק שעף
מלוע של תותח.
(נכנסת האומנת)
סוף סוף היא פה! אומנת מתוקה,
מה אהובי אומר?
אומנת: אוי לי, אני תשושה, תני לי לנוח רגע. אלוהים, איך שכואבות לי העצמות. איי, איפה העוזר שלי? שיביאו לי איזה בקבוקון.
ג'ולייטה: כל עצמותי תמורת החדשות שלך.
אומנת: אוף, איזה טרטור אני עברתי! והגב שלי - צד שני. אלוהים, אלוהים, מה שאני עוברת!
ג'ולייטה: אך מה אומר רומאו, מתוקה?
אומנת: רומאו? לא, אוי לי, את לא יודעת לבחור גבר. הוא כלום, הוא לא פרח הנימוס, הוא לא בן-אדם. ומה שנוגע ליד, ורגל, וגוף - שתהיי לי בריאה, זנזונת, מה שאת תפסת לך. אדוניי, אדוניי, מתפוצץ לי הראש!
ג'ולייטה: מה זה כל זה? תגידי לי, מה הוא אומר על נישואינו?
אומנת: נו, הוא אומר, כמו איש הגון, ונדיב, וגם מוסרי, בדוק - איפה אמך?
ג'ולייטה: אלוהים אדירים, איזו תשובה משונה: "הוא אומר, כמו איש נדיב, והגון, ומוסרי - איפה אמך?"
אומנת: את לא יכולה לחכות רגע? אפשר לחשוב! זה האמבט לעצמות הכואבות שלי? השליחות הבאה שיש לך, תעשי אותה בעצמך.
ג'ולייטה: לא, תעצרי, אומנת מתוקה,
בבקשה תאמרי לי מה אומר
אהוב לבי, אדון נפשי, רומאו?
אומנת: תרוצי לתא הנזיר לורנצו,
מצאי איזה תרוץ להתוודות.
ממתין לך בעל שם כדי לעשות
אותך אשה. עכשיו עולה לך דם
מופקר בלחי. ואני צריכה
לרוץ לסחוב סולם שיטפס
בו בקרוב אהוב לבך לקן
של הציפור. אני רק עבודות
שחורות - תרוצי, תסחבי, תביאי.
אבל חכי, הלילה את תזיעי.
עכשיו החדשות סיפקו אותך?
ג'ולייטה: איך כל מילה מחיה לי את הלב.
תודה, אומנת, צאי לעבודה.
אני אפגוש הלילה את רומאו.
(יוצאות.
נכנסים רומאו והנזיר לורנצו)
רומאו: עכשיו מזל ג'ולייטה ושלי
נתון, פאדרה לורנצו, בקדושת
ידך.
לורנצו: בלי להשחית מלים אפעל
לטובתכם, ככל שביכולתי.
רומאו: הבוקר היא קבעה שניפגש פה
כדי להגשים שבועה וברית לעד
כשלב ידבק בלב, ויד ביד.
והיא תבוא.
לורנצו: כן, אני משער.
הנוער המאוהב לא רץ - דוהר.
(נכנסת ג'ולייטה בחיפזון מה, ומחבקת את רומאו)
היא באה.
פרח אינו נרמס כשהיא דורכת.
על חן, קלוּת ואושר היא מולכת.
ג'ולייטה: רומאו.
רומאו: שלום, ג'ולייטה. כמו שמצפָּה
העין הנפקחת, מכוסה
קורים של לילה, לאור יום, חיכה
רומאו לג'ולייטה, והגעת.
ג'ולייטה: אם אני יום, לשמש שלי באתי.
תזרח, ואהיה יום אביבי.
רומאו: עינייך הן אביב נצחי בהיר.
ג'ולייטה: את כל מה שמאיר אתה מעיר.
לורנצו: קדימה, שובבים. הזמן חומק.
דחו את החיבוקים לזמן נאות.
רק רגע, לא תישארו בשניים
לפני שתתאחדו כדין שמיים.
רומאו: הובל אותנו, כל עיכוב מכאיב.
ג'ולייטה: מהר, אל תייסר ואל תרעיב.
לורנצו: ברכות יפות תלכנה לאיטן.
המהירות, אומרים, מהשטן.
(יוצאים.
נכנסים מרקוציו, בנבוליו ועוד.)
בנבוליו: בבקשה, מרקוציו, בוא נפרוש.
יום חם, הקפולטים ברחובות.
מרקוציו: אתה כמו זה שאיך שהוא נכנס לְבית-בירה זורק לי את החרב שלו על השולחן ואומר, "שלא יהיה בךְ צורך", ועד שהכוס השניה מתחילה לפעול מזרגג את המוזג, כשבאמת אין צורך.
בנבוליו: אני אחד כזה?
מרקוציו: בחייך, אתה חמום-מוח יותר מכל חם-מזג באיטליה, מתפרע כמו מטורף, וטורף כמו מופרע.
בנבוליו: לא פחות ולא יותר!
מרקוציו: לא, אם היה אחד כזה יותר, מהר מאד לא היה כבר אף אחד. אתה לא פצפצת בן-אדם שפיצח אגוזים, רק בגלל שלך יש עיניים ערמונים? איזו עין חוץ מכזאת עין תצוד לה מריבה כזאת? ועם אחד שהשתעל ברחוב, כי הוא העיר את הכלב שלך שנמנם בשמש? עם חייט כי הוא לבש את אופנת האביב בסוף החורף? ועם אחר כי הוא קשר שרוך ישן לנעליים חדשות? ואתה אוסר עלי לריב!
בנבוליו: חי ראשי, הנה בא איזה קפולט.
(נכנס טיבאלט)
מרקוציו: חי סולייתי, לא אכפת לי.
טיבאלט: שלום, מילה עם מישהו מכם.
מרקוציו: מה, רק מילה עם רק מישהו? תכפיל את זה עם משהו, תעשה מזה מילה ומהלומה.
טיבאלט: אני מוכן ומזומן לזה כשיש לי הזדמנות.
מרקוציו: אתה לא יכול לקחת הזדמנות?
טיבאלט: מרקוציו, אתה מסתופף בלהקת רומאו.
מרקוציו: בלהקת? הכלב עושה מאיתנו מוזיקנטים! אם ככה, אדון מה-שמו, אתה תשמע רק צלילים צורמים, כי הנה קשת הכינור שלי.
(נכנס רומאו)
טיבאלט: כל טוב, אדון. הנה האיש שלי.
מרקוציו: אבל תהרוג אותי אם הוא מאויש בין אנשיך. תצא לקרב - אז כן, הוא יבוא אחריך; ואז תרגיש מי זה האיש.
טיבאלט: רומאו, אין לשנאתי לך
ביטוי הולם מזה: אתה חלאה.
רומאו: טיבאלט, אהבתי לך תמחל
על העלבון שבמילה הזאת.
חלאה אני לא; אתה לא מכיר
אותי, אני רואה.
טיבאלט: ילד אשפה,
זה לא יציל אותך, אז בוא תשלוף.
רומאו: נשבע שלא עשיתי לך עוול,
אני אוהב אותך יותר מכפי
שתנחש עד שתדע על מה.
מרקוציו: אח כניעה מתועבת, בושה! חרב נוגחת בסטאקאטו תמחק אותה. אתה, תופס עכברושים, חזור, חזור!
טיבאלט: מה אתה רוצה ממני?
מרקוציו: כלום, מלך החתולים, רק ללוות אחת מתשע הנשמות שלך. אז בוא שלוף את החרב מהנרתיק שלך, אחרת החרב שלי תתנופף לך סביב האוזניים לפני שתשים לב.
רומאו: עצור, טיבאלט! מספיק, מרקוציו! בנבוליו, נטרל אותם מהנשק.
(טיבאלט, מתחת לזרועו של רומאו, דוקר את מרקוציו ובורח)
מרקוציו: הוא הסתלק? לא חטף כלום? כולרה על הבתים שלכם.
רומאו: מה, אתה פצוע, גבר? הפצע לא עמוק.
מרקוציו: לא, לא עמק כמו באר, ולא רחב כמו דלת אסם, אבל הוא יעשה ת'עבודה, חותם לך. מה היה לך בראש להידחף בינינו? נפצעתי תחת הזרוע שלך.
רומאו: התכוונתי רק לטובה.
מרקוציו: כולרה על הבתים שלכם. אני מבושל, ממש. הוא עשה אותי בשר תולעים. אם תשאלו עלי מחר תמצאו אותי פרצוף של הלוויות. כולרה על הבתים שלכם. אני ארכב יפה על כתפיים של ארבעה גברים - בשביל בית מונטגיו וקפולט שלכם - ואז איזה מנוול בהמה, איזה שמש-כנסיה, איזה טינופת בן-כלב יחקוק לי כתובת על המצבה, שטיבאלט בא והפר את החוקים של הנסיך, ומרקוציו נרצח על סעיף א' וסעיף ב'.
(נכנס נער משרת)
איפה הרופא?
נער משרת: הוא בא, אדון.
מרקוציו: עכשיו הוא לא יפסיק למשמש לי בקרביים - מצד שני. - בוא, בנבוליו, תן לי יד. כולרה על הבתים שלכם!
(יוצאים מרקוציו ובנבוליו)
רומאו: האיש הזה, קרוב של הדוכס,
חבר שלי, נפצע למוות פה
למעני: ושמי הטוב מוכפש
בַּפה של טיבאלט - טיבאלט ששעה
הוא שאר-בשר שלי. ג'ולייטה, אוה,
ככה יופייך עושה אותי נשי,
והוא ממיס בי את פלדת האומץ.
(נכנס בנבוליו)
בנבוליו: רומאו, איי, רומאו, מרקוציו מת.
עלתה לעננים הנשמה
שבטרם עת לאדמה פה בָּזָה.
רומאו: זה יום שְחור שמבשר ימים שחורים.
מבוא מר שישלימו אחרים.
(נכנס טיבאלט)
בנבוליו: הנה טיבאלט חוזר, כולו רותח.
רומאו: מרקוציו מת, וזה בא מנצח.
כבוד ופייסנות לעזאזל,
רק זעם-אש יוביל אותי עכשיו.
קראת לי "חלאה", טיבאלט? זה שב
אליך, כי נִשמת מרקוציו לא [/ אליך כי נשמת מרקוציו עוד
הספיקה לרחף רחוק מעל / טרם פרחה רחוק מדי מעל]
ראשינו: היא מחכה לך: אתה,
אני או שנינו נצטרף אליו.
(נלחמים. טיבאלט נופל)
בנבוליו: רומאו, ברח! תראה, טיבלט הרוג,
האזרחים באים - ברח, יעצרו
אותך.
רומאו: אני שוטה של המזל.
(יוצא. נכנסים אזרחים)
איש משמר: איפה הרוצח של מרקוציו, טיבאלט,
המנוול?
בנבוליו: הנה פה טיבאלט זה.
איש משמר: קום, בוא, איתנו.
(נכנסים הנסיך, גברת קפולט)
נסיך: איפה הם הפושעים, פותחי הריב?
בנבוליו: נסיך אציל, אני יכול לחשוף
כל פרט מר בסיפור, מראש עד סוף.
הנה מוטל זה שהרג רומאו,
הוא שקטל את שאר-בשרך מרקוציו.
גברת קפולט: טיבאלט, טיבאלט! הילד של אחי!
אוי לעיניים! דם נשפך פה, דם
שלי! נסיך, אם אתה בן-אדם,
את דם מונטגיו שְפוֹך! דם תחת דם!
נסיך: בנבוליו, מי הצית את הדליקה?
בנבוליו: טיבלט, שיד רומאו מחקה;
רומאו שדיבר אליו יפה,
הזכיר כמה הריב תפל.
אך טיבאלט התעקש שנעשה
לו עוול, ומרקוציו התערב
כדי להרגיע את הסערה,
וכשראה כל זאת רומאו הוא
קרא "עצרו שם, רבותי!" ולי
קרא לבוא ולהפריד, ואז
שלפתי, ורומאו הצעיר
בזרוע מהירה כמו הלשון
צעק "להירגע!", רץ להרגיע.
בעוד הם מתכתשים, חרב בחרב,
ותחת יד רומאו שעמלה
כדי להפריד, טיבאלט בזעמו
תקע דקירה זדונית שאת חיי
מרקוציו החסון לקחה. אז הוא
נמלט, אך שב תוך רגע, התגרה
עם חרב ברומאו, שנולד
בו רק עכשיו נקם; לפני שעוד
הספקתי לשלוף חרב להפריד,
טיבאלט צנח לארץ, ורומאו
נס לכיוון הזה.
גברת קפולט: הוא בן מונטגיו והוא משוחד.
עשרים הרימו יד פה בתגרה,
עשרים נגד אחד! ממש גבורה!
צדק חייב להיות, הוד רוממות:
רומאו שרצח מוכרח למות.
נסיך: על פשע שכזה אין הקלות.
הוא מגורש, והוא ייצא לִגְלוֹת.
זה כבר עניין אישי: דם מדמי
שפכתם כאן בטבח בהמי.
אבל הקנס יהיה כה אימתני
שתתאבלו כולכם על אובדני.
אני חרש לתירוצים, תחינות,
דמעות לא יכפרו על עוונות.
חמלה תשלוט פה, אבל לא חמלה
כלפי רוצחים, להם אין מחילה.
(יוצאים.
נכנסת ג'ולייטה)
ג'ולייטה: לדהור, סוסי אש, טוסו אל מעון
הלילה של השמש: שיצליף
בכם רַכָּב פרוע מערבה
ולילה מעונן יבוא מייד.
(נכנסת האומנת, מנופפת בידיה, סולם החבלים בחיקה)
מה יש, אומנת? אלוהים, מה את
נראית כה עצובה? מה יש לך שם,
החבלים?
אומנת: כן, כן, החבלים.
אוי לי, אין ישועה, אין ישועה,
גברת, אין ישועה!
ג'ולייטה: איזה מין שד
את לייסר אותי כך?
אומנת: יום ארור,
הוא מת, הוא מת, הוא מת!
ג'ולייטה: עינוי
כזה ראוי לזעוק בגיהינום!
מה, השמיים קנאים כל כך?
אומנת: רומאו כן, לא השמיים.
ראיתי את הפצע, בעינַי
ראיתי, אויה לי, פה על חזה
גברי. גווייה-כואב-הלב, גווייה
של דם כואב-הלב, חיוור כמו אפר,
איך שראיתי התעלפתי.
ג'ולייטה: הו
רומאו, רומאו, איזה אסון ניתק
אותך מלב אמת של ג'ולייטה?
למה חברו שמיים למזימות
של פורענות, ולמה הגורל
קינא כל כך באושר נישואינו
שכה מהר קטע אותם במוות?
אומנת: הו טיבאלט, טיבאלט, החבר הכי
טוב שהיה לי! טיבאלט, איש אדיב,
אציל!
ג'ולייטה: מה זה, סוּפה נגד סוּפה?
איך, טיבאלט מת? רומאו נהרג?
דודן שלי יקר, ואדוני
יקר יותר? אז שיתקע שופר:
הגיע יום הדין, כי אם שניהם
מתים, אז אין חיים יותר בכלל.
אומנת: טיבאלט - הוא מת, רומאו מגורש,
רומאו שרצח אותו גורש.
ג'ולייטה: לא! יד רומאו שפכה דם של טיבאלט?
אומנת: שפכה, שפכה, ארור היום, שפכה.
ג'ולייטה: הו לב נחש חבוי בתוך פני פרח!
הו מצבה יפה על גוש לכלוך!
היה אי פעם ספר מתועב
בעטיפה כה נהדרת? הה,
מה הוא רצה, רומאו, מה?
אומנת: אין שום
מוסר, אין תום, אין יושר בגברים.
כולם נוכלים, כולם שוברי שבועות,
כולם ריקים, כולם סתם רמאים.
בושה על ראש רומאו!
ג'ולייטה: יבלות
על הלשון שלך! הוא לא נולד
לשום בושה; ועל מצחו תבוש
לשבת הבושה. אבל, רשע,
למה הרגת לי את בן-דודי?
אה, בן-הדוד-רשע היה הורג
את בעלי. כל זה רק לטובה.
אבל נשאר דבר אחד, נורא
אף ממותו, שברצון אשכח,
אך הוא לוחץ מעיק על זכרוני.
רומאו מגורש. איי, המילה
הזאת, ה"מגורש", גרועה ממוות.
רומאו מגורש זה אב ואם,
טיבאלט, ג'ולייטה, הרוגים כולם,
שחוטים כולם. איפה אבי,
אומנת? ואמי?
אומנת: מייללים
מייבבים על הגוויה של טיבאלט.
תלכי לשם?
ג'ולייטה: כן, תתייבש לֶחְיָם ותתנקה
כשעל גירוש רומאו עוד אבכה.
אומנת: גבירתי, רומאו יהיה פה הלילה.
אני יוצאת אליו, הוא מסתתר
אצל לורנצו.
ג'ולייטה: אח, מצאי אותו.
תני לאביר שלי טבעת זו,
ושיבוא להיפרד לעד.
(יוצאות.
נכנס הנזיר)
לורנצו: רומאו, הֵנה, הֵנה, בוא, איש פחד.
המצוקה התאהבה בך,
והתחתנת עם הפורענות.
(נכנס רומאו)
רומאו: פאדרה, מה הבשורות? מה הנסיך
גזר? ואיזה צער שאיני
מכיר רוצה ללחוץ לי יד?
לורנצו: אתה
מוּכּר מדי, בן, בחברת צרות
מרות. אני מביא את גזר הדין
של הנסיך.
רומאו: זה דין פחות חמור
מיום הדין?
לורנצו: משפט יותר עדין
שִחרר אל האוויר: לא מות הגוף
אלא גירוש הגוף.
רומאו: גירוש? רחם
עלי, אמור לי מוות; לַגלוּת
מראה מפיל אימה יותר, הרבה
יותר ממוות. אל תגיד גירוש.
לורנצו: פה מוורונה אתה מגורש.
הבלג, כי העולם עצום ורב.
רומאו: אין שום עולם אחרי חומות וורונה,
רק רִיק, עינוי ותופת. המגורש
מכאן הוא מגורש מן העולם,
והגלות מן העולם היא מוות.
אז מגורש הוא שם נרדף למוות.
אתה קורא למוות "מגורש"
וכך מנחית עלי גרזן זהב
ומחייך כשנערף ראשי.
לורנצו: הו חטא טמא, כפיות טובה גסה.
על פשעך החוק דורש דין מוות,
אך הנסיך, נדיב, לטובתך,
הסיט הצידה את החוק, הפך
מילה שחורה זו, "מוות" לגירוש.
זה חסד, ואתה אינך רואה זאת.
רומאו: עינוי, לא חסד. המרום הוא פה,
כי פה ג'ולייטה חיה; כל חתול,
כלב, עכבר קטן, שרץ בזוי,
חיים פה במרום ורשאים
להתבונן בה, אך רומאו לא.
גם בזבובי פגרים חיים יותר
כבוד, עמדה וערך מברומאו.
להם מותר לתפוס את פלא צְחור
ידה, לגנוב ברכה שמימית מעל
שפתי ג'ולייטה, אך רומאו לא
רשאי. הוא מגורש. לזבוב מותר,
רומאו מיותר. הו פאדרה, אין
[/ רשאי. הוא מגורש. הזבוב ישמח,
/ אני מושלך כמו זבוב. הו פאדרה, אין]
לך שום תערובת רעל, שום
גרזן מושחז, כלי מוות פתאומי,
אכזר כשם שיהיה, רק "מגורש"
לענותני? מגורש? נזיר,
זאת המילה של ארורים בשְאוֹל;
צרחות נלוות לה. איך היה לך
לב, כאיש אלוהים, מוודה,
מוחל על חטא, חבר מוצהר שלי,
לרמוס, לשחוט אותי עם "מגורש"?
לורנצו: איש מטורף, הקשב לי רגע.
רומאו: הו,
אתה רק תדבר שוב על גירוש.
לורנצו: אתן לך שריון מול המילה
הזאת, חלב מתוק לפגע רע,
הפילוסופיה, אשר תנחם
גם את המגורש.
רומאו: שוב "מגורש"?
שתישרף הפילוסופיה. אם
הפילוסופיה לא יכולה לברוא
ג'ולייטה, לעקור עיר, לבטל
משפט נסיך, היא לא עוזרת, היא
סתם עקרה. אל תדבר עוד.
לורנצו: הו,
למטורפים, אני רואה, אין אוזן.
רומאו: איך תהיה, כשלחכמים אין עין?
לורנצו: תן לי לדון אתך במצבך.
רומאו: אל תדבר על מה שאתה לא
מרגיש. אילו היית איש צעיר
כמותי, ג'ולייטה אהובה שלך,
נשוי שעה בלבד, הורג את טיבאלט,
אוהב כמותי ומגורש כמותי,
כן, אז יכולת לדבר, כן, אז
יכולת גם לתלוש את שערך
ולהתמוטט ארצה כמותי עכשיו,
למדוד בור קבר שעוד לא נחפר.
(האומנת דופקת בדלת)
לורנצו: רומאו, קום, עמוד! הם יעצרו
אותך - דופקים שם - קום והסתלק.
אומנת: היי היי, נזיר!
לורנצו: שמיים! מה העקשנות הזאת?
(היא דופקת שוב)
אומנת: נזיר, פתח את הדלת!
לורנצו: כבר אני מגיע. מי זה שם?
אומנת: אחת מגברת ג'ולייטה.
(נכנסת האומנת)
לורנצו: אז בואי הנה.
אומנת: נזיר קדוש, אוי לי, נזיר קדוש,
איפה הגבר של גבירתי? איפה
רומאו?
לורנצו: על הארץ שם,
שכור מדמעותיו שלו.
אומנת: אוי הוא
ממש מקרה כמו גברתי, ממש
אותו מקרה שלה. איי זאת אחווה
של דִכְּאונים, חורבן כואב הלב.
שוכבת ככה בדיוק, גועה
לה מייבבת, מייבבת לה
גועה. עמוד, עמוד, עמוד לך
כמו גבר, אה? לכבוד ג'ולייטה, קום,
עמוד, זקוּף. מה אתה מתקפל
בַּחוֹר, בּחוּר?
(הוא קם)
רומאו: אומנת -
אומנת: איי, אדון,
אדון, המוות זה הסוף סופית.
רומאו: אמרת ג'ולייטה? מה שלומה? היא לא
אומרת שאני רב-מרצחים,
עכשיו כשהכתמתי את ילדוּת
אושרנו בדם מדמה? איפה
היא? איך היא? מה אומרת הכלה
על הקללה?
אומנת: אה, לא אומרת, רק
צווחת, רק בוכה, נופלת לה
על המיטה, ואז על הרצפה,
צועקת "טיבאלט", ומייד קוראת
"רומאו!"
רומאו: כן, כאילו שהשם
הזה נפלט מקנה רובה דמים
והוא קטל אותה, כמו שהיד
הארורה של שֵם זה שחטה
את שאר בשרה. נזיר, אמור לי, רק
אמור באיזה חלק מזוהם
באנטומיה חי לו שמי, ואז
אשמיד את המשכן המתועב.
(הוא מנסה לדקור את עצמו, והאומנת חוטפת את הפגיון מידיו)
לורנצו: עצור, משוך את זרועך. אתה
לא גבר? צלמך זועק שכן:
אך הדמעות שלך דמעות אשה,
ומעשי השגעון הם של
חיה ללא תבונה. אשה פְּראית
שמתפארת בדמות גבר, פר
פרוע בדמות גבר ואשה!
אתה מדהים אותי. באדוניי,
נראית מאוזן יותר במזג.
שפכת את דם טיבאלט - אז תשפוך
גם את דמך? תרצח את גברתך
שנשימתך חיֶיהָ? התעודד!
ג'ולייטה גברתך - היא חיה, זו
אשר למען נשמתה כמעט
גוועת לא מזמן: זאת קרן אור.
טיבאלט בא להרוג אותך? - אתה
שחטת אותו. זאת קרן אור.
אתה נושא על גב שק של ברכות
קלות, והשמחה חגה סביבך
ומחזרת; אבל כמו ילדה
לא מחונכת ועם מצב-רוח
אתה מוציא לשון למזלך
ולאהבתך. שים לב, שים לב,
מי שנוהג כך מת אומלל. תלך
כבר אל אהובתך כפי שנקבע,
טפס שם אל חדרה ותנחם
אותה. אך היזהר, אל תתעכב
אז לא תוכל לצאת למנטובה.
אומנת, צאי תכיני את הכל,
נחמי את הגבירה, זרזי את בני
הבית למיטה, צער השכול
עייף אותם לבטח.
אומנת: אדוניי,
איזה דבר זה השכלה! אני
יכולתי להישאר פה כל הלילה,
לשמוע עוד. טוב, אדוני,
אני אגיד לגברת: אתה בא.
רומאו: כן, ובקשי אותה שתתכונן
לנזוף, המתוקה. כל טוב, אומנת.
אומנת: את זה בקשה למסור, אדון: טבעת.
(יוצאת האומנת)
רומאו: איך כל זה מחיה בי נחמה.
לורנצו: חנה במאנטובה. אני אמצא
את המשרת שלך, הוא יעדכן
אותך בכל התפתחות לטובתך פה.
שלום.
רומאו: שמחת כל השמחות קוראת לי, כי אחרת
פרידת בזק זו את לבי היתה שוברת.
שלום.
(יוצאים.
נכנסים קפולט הזקן ואשתו, עם הרוזן פאריס)
קפולט: נוצר פה ביש מזל כזה, עוד לא
הספקנו לשכנע את הבת.
תראה, היא אהבה את טיבאלט בן
דודה מאד. וגם אני. נו מה,
נולדנו כדי למות. אשה, איפה
הבת שלך? היא בחדרה? אני
חושב שהיא כבר לא תרד הלילה.
פאריס: זֵר אֵבֶל זָר לְזֵר חיזור. גברתי,
ליל מנוחה. מסרי שלומות לבת.
(פאריס מתכוון ללכת, וקפולט קורא לו שוב)
קפולט: פאריס! ערב לך בתוקף על
בתי. אני חושב שהיא תסור
למרותי. רק רגע, איזה יום
היום?
פאריס: שני, אדון.
קפולט: נאא, רביעי
מוקדם מדי. נגיד יום חמישי;
אז תתחתנו. לא נעשה הוּ-הָה
גדול, חבר או שניים; כי, תבין,
סמוּך כל כך לרצח טיבאלט, עוד
יגידו שזלזלנו בו אילו
נחגוג מדי. לכן נזמין איזה
חצי-תריסר קרובים וזהו זה.
אז מה תגיד על חמישי?
פאריס: הלוואי יום חמישי היה מחר.
קפולט: אשה, גשי אל הבת שלך לפני
שאת נכנסת למיטה. ספרי
על אהבת כבוד פאריס הרוזן.
להתראות בחמישי.
אשה, גשי אל בתך. - אורות אצלי!
נו מה תגידו, כל כך מאוחר
שאו-טו-טו אפשר לומר מוקדם.
(יוצאים.
נכנסים רומאו וג'ולייטה בחלון)
| < אחורה | רומאו וג'ולייטה - קווארטו 1 ("הרע") -
חלק 2 |
קדימה > |