| < אחורה |  רומאו וג'ולייטה - קווארטו 1 ("הרע") -
חלק 1 |
קדימה > |
פרולוג
שני בתי-אב מכובדים בָּעיר
שפה נציג, ורונה המהוללת,
קמים מריב נושן לקרב צעיר,
בו יד אזרח בדם אח מגואלת.
מזרע רעל של אויבים נברא
זוג אוהבים מוכי מזל עיוור;
דרכם זרועה בכל מהמורה
ורק מותם שנאת דורות קובר.
מדרון המוות של אהבתם
וזעם ההורים שלא נרגע
עד שהבור את ילדיהם חתם -
כל זאת נַראה בשתי שְעות הצגה;
ואם תואילו רק להתמסר,
נטרח כדי להשלים את החסר.
נכנסים שני משרתים של הקפולטים.
1: גרגורי, שמע לי, עלי לא ידרכו כמו תולעת.
2: כן, חיי תולעת זה חיי תלאות.
1: אם זה תלוי בי - אני אשלוף.
2: אם זה תלוי בך, טלה, תדאג שלא תהיה תלוי, טלה.
1: אני מרביץ כמו פיצוץ אם משהו מקפיץ אותי.
2: אבל אתה לא מי-יודע-מה קופץ להרביץ.
1: כלב מהבית של מונטגיו מקפיץ אותי.
2: מי שקופץ זז, ומי שאמיץ עומד: יוצא, שמע לי, שאם אתה קופץ אתה בורח.
1: כל גבר מהם שאני אפגוש, אני אלך מולו עם הראש בקיר.
2: זה יוכיח שאתה אפס חלשלוש, כי רק הכי-חלוש נצמד לקיר.
1: אמת, ומשום כך אני אפיל את הגברים של בית מונטגיו מהקיר, ואתקע את הבתולות שלו אל הקיר. לא-לא, אתה תראה שאני חתיכת בשר משובח.
2: מזל שאתה לא דג, כי אם היית דג היית דולפין דל-פין.
1: אני אהיה רודן, קודם-כל אני אתחיל עם הבתולות - אני אתיז להן את הראש.
2: תתיז לבתולות את הראש?
1: את הראש או את הבתולים - אני אתיז, ותקבל את זה איך שבא לך.
2: הן יקבלו את זה שהן לא יֵדעו איך זה בא להן. אבל הנה באים שניים מהמונטגים.
(נכנסים שני משרתים של המונטגים)
1: לא, אל תדאג עלי, תאמין לי.
2: אני לא דואג מהם יותר ממך, אבל שלוף.
1: לא, בוא נלך איתם חוקי: שהם יתחילו. אני יגיד לך מה אני יעשה: כשאני יעבור לידם, אני ינשך מולם ת'בוהן, שזה עלבון בשבילם לבלוע את זה.
2: יפה, אתה תעבור לידם ותנשך את הבוהן, ואני יבוא אחריך ויעשה להם פרצוף.
מונטגי 1: אתה נושך בוהן נגדנו?
1: אני נושך ת'בוהן.
מונטגי 1: כן, אבל זה נגדנו?
1: אני נושך ת'בוהן. החוק לצידנו?
2: לא.
1: אני נושך ת'בוהן.
מונטגי 1: אבל זה נגדנו?
(נכנס בֶּנְבוֹלְיוֹ)
2: שמע לי, הנה בא הקרוב של האדון שלי.
(הם שולפים. נכנס טיבלט, הם נלחמים, נכנסים הנסיך, מונטגיו הזקן ואשתו, קפולט הזקן ואשתו, ואזרחים אחרים ומפרידים ביניהם)
נסיך: גוש נתינים מורדים, אויבי שלום,
הַשליכו מידיים שטופות דם
את כלי-הנשק שחושלו לָעוֹקם
אחרת תיענשו בעינויים.
שלוש תגרות אזרח הולדתם כבר,
מונטגיו-קפולט זקנים, מתוך
בועת מילה, ובשלושה מקרים
החרדתם את שלוות רחובותינו.
אם תתפרעו עוד פעם ברחובות
שלנו תשלמו בחייכם
על הפרת שלום. הפעם, כל
היתר - זוזו. קפולט, אתה
תלך אתי. מונטגיו, בוא אלי
אחר הצהריים לטירה,
כדי שאוסיף לך עוד הבהרה.
ושוב, רוצים לחיות - אז תתפזרו.
(יוצאים כולם חוץ ממונטגיו הזקן, גברת מונטגיו ובנבוליו)
גברת מונטגיו: מי שוב חידש את הריב העתיק?
היית פה, אחיין, כשזה התחיל?
בנבוליו: המשרתים - צד א' וצד ב' -
לחמו כבר ראש בראש פה כשהגעתי.
גברת מונטגיו: איפה רומאו? עוד לא התראיתם?
טוב שמן הקטטה נחלץ בלי כתם.
בנבוליו: גברתי, שעה לפני שכבוד השמש
הציצה מחלון מִזְרח זהוב,
דחפה אותי המועקה לצאת
ולטייל, ובתוך חורשת שקמים
ממערב לעיר ראיתי איך
שוטט מוקדם ממש כמוני בנךְ.
מיהרתי לקראתו, אך רק ראה
אותי חמק למצוא מסתור ביער;
הבנתי את לבו על פי לבי,
שרק חיפש איך לא להימצא -
אפילו חֶבְרתי יגעה אותי;
המשכתי עם כבודי, לא עם כבודו.
מונטגיו: אוי לַכּבוֹד אם לא נמצא מהר
את שורש הצרה, ונטהר.
בנבוליו: אתה יודע מה השורש, דוד?
(נכנס רומאו)
מונטגיו: לא, וגם לא יכול לסחוט ממנו.
בנבוליו: הוא בא: אז זוזו, אני מבקש.
עד שהוא יענה לי, אתעקש.
מונטגיו: הלוואי תצליח בשיחת אחים
לשלוף את האמת. גברתי, הולכים.
(יוצאים מונטגיו והגברת)
בנבוליו: איש, בוקר טוב.
רומאו: כל כך צעיר היום?
בנבוליו: בקושי תשע.
רומאו: הוי, שעות של עצב
נראות כה ארוכות. מה, זה היה
אבי שהסתלק מהר כל כך?
בנבוליו: כן, הוא. ולמה עצב מאריך
את שעות רומאו?
רומאו: כי חסר לו מה
שאם היה לו יקצר אותן.
בנבוליו: חולה מאהבה?
רומאו: גולה.
בנבוליו: מאהבה?
רומאו: מן החיבה של אהבת לבי.
בנבוליו: איך אהבה נראית כה ענוגה
אבל היא רודנית קשוחה בעצם!
רומאו: איך אהבה, שהיא תמיד עיוורת,
בלי עין את השביל טוב-טוב בוחרת.
[ /רוצָה, רואָה, ואת השביל בוחרת.]
איפה נאכל? - איי, איך השתוללו פה!
אל תספר, שמעתי כבר הכל.
פה יש ים של שנאה, אך אהבה
יותר. כן, ככה: איזו אהבה
צמאה לְריב, איזו שנאה אוהבת,
איזה מין כלום אשר נברא משום:
קלילות כבדה והבל רציני,
תוהו ובוהו מעוּות מלא
צורות יפות, נוצת ברזל, עשן
צלול, כפור אש, בריאות חולה, שינה
ערה אשר רק מוליכה שולל,
ככה אני אוהב, ולא אוהב זאת כלל.
מה, אתה לא צוחק?
בנבוליו: כמעט בוכה.
רומאו: לב טוב, על מה?
בנבוליו: שלב טוב כך יגווע.
רומאו: זה המבוך של אהבה:
את נשמתי כאב פרטי מפיל,
אך אם תוסיף גם את שלך - תכפיל;
האהבה אשר אתה רוחש לי
תוסיף כאב לָעודף שכבר יש לי.
האהבה היא מין קיטוֹר של אנחות,
כשהיא שורפת - היא זיקוק שמחות,
כשהיא נטרפת - ים דמעות בוכות.
מה עוד היא? מחלת-רוח שפויה,
בחילה של מרירות, וסוכריה.
שלום, דודן.
בנבוליו: חכה ואל תברח, אה?
אל תעזוב אותי סתם ככה.
רומאו: איבדתי את עצמי; מי פה? חידה.
זה לא רומאו; איפה הוא - לך דע.
בנבוליו: אל תתלוצץ: את מי אתה אוהב?
רומאו: אז מה, לבכות?
בנבוליו: לבכות? לא, מה פתאום.
תגיד רק בלי להתלוצץ את מי.
רומאו: "אל תתלוצץ! למי הירושה?"
כך לדבר לאיש גוסס - בושה.
בלי הלצות, אני אוהב אשה.
בנבוליו: לשם כיוונתי, והנה קלעתי.
רומאו: צַלָּף דגול. והיא יפה כל כך.
בנבוליו: כַּוון למטרה שלה וּקְלע.
רומאו: החטאת. קשת קופידון מולה
לא יעילה; כי היא אלה בתולה,
שריון ברזל של טוהר סביב גופה,
חץ ילדותי של אהבה לא יכשפה.
היא לא תסבול מצור של חיזורים,
לא תתמסר לפיתויי זהב.
יש לה אוצר של יופי, מחסורה
הוא שמותה יקבור את אוצרה.
יוצאים.
נכנסים פאריס, קפולט הזקן.
פאריס: שניהם מכובדים, חבל שאין
סוף לסכסוך. אך נעזוב, כיצד
אתה משיב לי על בקשתי?
קפולט: מה שוב אשיב שלא השבתי כבר?
בתי זרה עדיין לעולם,
לא ראתה ארבע-עשרה שנים עוד.
עוד שני קֵיצים גאים יִבְשו מולה
עד שתהיה בשלה להיות כלה.
פאריס: קטנות ממנה אמהות מהוללות.
קפולט: ממהרות להיות כלות - ומתכלות.
אך תחזר, פאריס, תכבוש את נשמתה;
כי רצוני כפוף רק להסכמתה.
אצלי הלילה נשף - זה מנהג מזמן -
וכל ידיד אהוב שלי הוזמן;
אשמח לראות אותך שם בין היתר
אורח של כבוד, פנינת הכתר.
במעוני הדל תראה שלל ניצוצות
שיזרחו באפלת חצות.
המתיקות שכל בחור שובב [/ העונג בו כל עלם ייסחף
חש כשאביב דוחק בעקביו / כשאביב צעיר-בהיר דוחף
של סבא חורף, את כולך יבעיר / את סבא חורף, את כולך יסעיר
הלילה בין כל שושני העיר
אצלי. בַּכל הבט, ושמע הכל,
ומי הראויה מכל תשקול,
ואם בתי לא מן המוצלחות,
בין השוות-יותר היא לא שווה פחות.
(נכנס משרת)
איפה אתה? צא כבר לדרך, בוא-נא,
תמצא לי כל אדם בעיר וורונה
ששמו כתוב פה, ומסור בברכה
ששערי פתוחים לרווחה.
(יוצאים קפולט ופאריס)
משרת: למצוא את מי ששמו כתוב פה, ואני בחיים לא אמצא, שירחם השם, שום שם, כי אני די רע בקְרוֹא וממש לא טוב בכְּתוֹב. אני חייב לפנות למלומדים ללמוד מהם. כי כמו שהסנדלר מסנדל, החרט מחרטט והזבן מזבֵּן, אני חייב לפנות למלומדים.
(נכנסים רומאו ובנבוליו)
בנבוליו: די, איש, אש אל"ף מכבה אש בי"ת,
יאוש אחד יאוש אחר קובר.
אתה סחרחר? פנה לאחור, הבט,
מבְּכי חדש יגון ישן עובר.
תמצא דלקת חדשה, טריה -
רעל קודם ימות כלא היה.
רומאו: גם מנטה היא (/ גם זנגביל הוא) תרופה יפה לזה.
בנבוליו: לְמה?
רומאו: לדלקות, פצעים, שברים.
בנבוליו: רומאו, אתה משוגע?
רומאו: לא משוגע, אבל כפוּת יותר
ממשוגע: כלוא, מורעב, מולקה,
ומעונה ו - ערב טוב, בחור טוב.
משרת: ערב-ערב רק טוב. סלח לי, אדון, אתה יודע קרוא?
רומאו: כן, איך קורה לי רע אני קורא טוב.
משרת: את זה אולי למדת בלי ספרים. [/ בלי דקדוק.] אבל אני שואל, סלח לי, אתה יכול לקרוא מה שאתה רואה?
רומאו: כן, אם אני מכיר את האותיות והשפה.
משרת: יופי של תשובה. כל טוב, בריאות.
רומאו: חכה, בחור, אני יודע קרוא.
(הוא קורא את המכתב)
סיניור מַרְטינוֹ עם אשתו והבנות, הרוזן אַנְסֶלְמוֹ ואחיותיו היפהפיות, הגברת-אלמנה אוּטְרוּבְיוֹ, סיניור פְּלָאצֶ'נְטְיוֹ והאחייניות המקסימות, מֶרְקוּצְיוֹ וְוָלֶנטין אחיו, דוד קפולט, אשתו והבנות, אחייניתי טובת היופי רוזלין, ליויה, סיניור וואלֶנְטְיוֹ ודודנו טיבַּלְט, לוּצְ'יוֹ והלנה התוססת."
מבחר יפה. לאן כולם באים?
משרת: לשָמה.
רומאו: איזה שָמה?
משרת: לבית שלנו.
רומאו: לבית של מי?
משרת: של האדון שלי.
רומאו: כן, זאת השאלה שלא שאלתי.
משרת: אני אשאיל לך בלי שתשאל. האדון שלי הוא האדון הגדול העשיר קפולט, ואם אתה לא מבית מונטגיו, בבקשה תבוא אלינו ותרביץ כּוֹס יין. כל טוב, בריאות.
(יוצא)
בנבוליו: שם במשתה המסורתי הזה
של קפולט, תסעד גם רוזלין
זו שאתה כל כך אוהב, עם כל
יפהפיות וורונה. לך לשם,
וכשתשווה אותה ללא משוא
פנים לכמה שם, בוא נתערב -
תודֶה: ברבורתך היא רק עורב.
רומאו: ביום ששתי עיני יתפללו
לשקר, יהפכו למדורות
כל דמעותי שמטביעה נצלו,
ויִשָֹּרפו באש כמו כופרות.
יפה מרוזלין? אור יום למעלה
טרם ראה עוד מישהי דומָה לה.
בנבוליו: לחוד הקסימה, כי על מאזניים
רק היא היתה שם, בשתי העיניים:
אבל אם רק תשים אל מול הגברת
איזו עלמה אחרת וזוהרת
בַּנשף, אז תראה שכוכבה
של פלא הבריאה שלך כבָה.
רומאו: אף פעם! אך בכל זאת אני בא,
כי רק לראות אותה עוד לא אֶשְֹבּע.
(יוצאים.
נכנסות גברת קפולט והאומנת)
גברת קפולט: איפה בתי, אומנת? תקראי לה.
אומנת: חי הבתולים שבגיל שתים-עשרה
היו לי עוד, אמרתי לה לבוא.
איזה כבשה, איזה צפור מופקרת,
שלא נדע! איפה כבר הילדה
הזאת? נו מה אתך, ג'ולייטה!
(נכנסת ג'ולייטה)
ג'ולייטה: מה, מי קורא?
אומנת: האמא.
ג'ולייטה: הנה אני, גברתי, מה רצונך?
גברת קפולט: אז ככה. - תני לנו דקה, אומנת,
זה קצת פרטי. אומנת, תחזרי,
במחשבה שניה, את תשמעי
את השיחה שלנו. את הרי
יודעת שבתי בגיל יפה.
אומנת: תאמיני לי, אני אגיד לך את
הגיל שלה עד לשעה.
גברת קפולט: עוד לא
ארבע עשרה.
אומנת: אני אשים ארבע-עשרה מהשיניים שלי, ובינינו בקושי יש לי ארבע, שהיא עוד לא ארבע-עשרה. כמה זמן זה עד חג הקציר?
גברת קפולט: שבועיים ועוד איזה יום.
אומנת: יום או יומיים, מכל הימים
בַּלוח בָּערב של חג הקציר
בַּלילה היא תהיה ארבע-עשרה.
היא וסוזנה - שתנוח לה
על משכבה - היו אותו גיל. נו,
סוזנה עם אלוהים עכשיו, היתה
מדי טובה להיות אתי; אבל
כמו שאמרתי כבר, בערב של
חג הקציר בלילה היא תהיה
ארבע-עשרה, זה מה שהיא תהיה,
אני זוכרת את זה כמו היום.
מרעידת האדמה זה אחת-
עשרה שנים כבר, והיא נגמלה -
אני אף פעם לא אשכח - מכל
יום בשנה ביום ההוא: כי אני
מרחתי אז עסיס של לענה
על קצה הציץ, כשהתיישבתי לי
בשמש תחת שובך היונים,
שאת והאדון נסעתם אז
מחוץ לעיר למנטובה - כן-כן,
המוח עוד עובד יפה. אבל
כמו שאמרתי, כשהיא טעמה
את הלענה על הפטמה וזה
היה לה מר, טפשה קטנה, איזה
פרצוף חמוץ ואיזה ברוגז היא
עשתה לַציץ. "בום טרח!" רעד השובך:
ולא היה שום צורך לדרבן
אותי לברוח.
ומהיום ההוא עברו אחת-
עשרה שנה, שהיא עמדה אז כבר
על שתיים - מה עמדה, היא רצה כבר
כמו איזה ברווזונת איפה-לא;
שבדיוק יום קודם היא פתחה
את המצח, ואז בעלי - שהוא
ינוח בשלום, טיפוס עליז
היה -
"כן", הוא אמר, "נפלת על הפרצוף?
כשרק יגדל לך קצת השכל אז
תפלי אחורה על הגב, נכון
או לא, ג'ול?" ושכה אני אחיה,
הגוזלית הפסיקה ליילל
ואמרה לו "כן". לראות איך שבדיחה
נהיית אמת! נשבעת, אם אני
אחיה אלף שנה עוד, אני לא
אשכח את זה. "נכון או לא, ג'ול?" הוא
עושה, והטפשונת הקטנה
בלמה 'חת שתיים ואמרה לו "כן".
ג'ולייט: ותבלמי גם את, אומנת, די.
אומנת: יפה מאד. שאלוהים תמיד
יאיר לך, לא הינקתי בחיים
תינוקת מקסימה כמוך. אם רק
אחיה לראות אותך גם נשואה,
יותר לא אבקש.
גברת קפולט: והנישואים האלה, אומנת, הם הנושא שהתכוונתי לדון בו. אמרי לי,
ג'ולייטה, מה לבך אומר על נישואים?
ג'ולייטה: זה מין כבוד עליו איני חולמת.
אומנת: כבוד! אם לא הייתי מיניקה אותך
לבד, אפשר היה לחשוב שאת
ינקת חכמה ישר מהשדיים.
גברת קפולט: טוב, אז, ילדונת, פאריס הרוזן
הנאצל רוצה שאת תהיי
אשתו.
אומנת: גבר כזה - איי, גברת, גברת - הוא
מין גבר שכל העולם יגיד -
זה גבר שעווה!
גברת קפולט: בקיץ של
ורונה אין פרח כמוהו.
אומנת: לא,
הוא פרח, בחיי, הוא ממש פרח.
גברת קפולט: אז מה תאמרי לאהבה של פאריס, בת?
ג'ולייטה: "אמן", אם אהבה נולדת ממבט.
אבל עיני חיצֵי אש לא יירו
אלא אם כן, אתם, הורי, תורו.
(נכנס ליצן)
ליצן: גברת, האורחים הגיעו, הארוחה מוגשת, לך קוראים, את גברתי הצעירה מבקשים, את האומנת מקללים במזווה, והכל בוער. בבקשה להזדרז, כי אני חייב לרוץ לשרת.
(יוצאים.
נכנסים מחופשים במסכות עם לפידים, בנבוליו, מרקוציו, ורומאו עם משרת)
רומאו: מה, נדקלם להם נאום בתור
תירוץ, או שנבוא בלי התנצלות?
בנבוליו: עבר זמנה של טרחנות כזאת.
אנחנו לא נביא שום קופידון
קְשוּר עין במטלית, עם קשת דיקט,
כדי להבהיל את הגברות כמו מין
דחליל, וגם לא נגמגם פרולוג
עילג, ועם לחשן, בתור כניסה:
שיאמדו אותנו כרצונן,
ואנו נעמוד ונאמוד,
נרקוד, נעוף.
רומאו: תנו לי לפיד, אני
לא אפזז; בַּנפש חושך, אז
אחזיק באור.
מרקוציו: שמע לי, אתה תרקוד
אצלי, רומאו!
רומאו: שמע לי, לא אני.
אתה נעול במנעלי מחול,
לבי נעול במנעולי ברזל,
הוא מרותק לקרקע בלי לזוז.
מרקוציו: תנו לי כיסוי פרצוף, אה? מחסה
למסכה! אכפת לי מי ילטוש
עיניים ויגיד "איזה כיעור"?
רומאו: תנו לי לפיד. שידגדגו קלי
לב שטחיים את השטיחים. אני
דוגל בפתגמים העתיקים:
עמוד האש צועד בדד בראש;
צודו אַתם, אני בשיא אפרוש.
מרקוציו: סי-סי, עכבר, בשיא הסערה
תנטוש את הסירה! אבל נִמְשה
אותך עוד, נמושה, מהבִּיצה -
סליחה, האהבה - שבה אתה
שקוע עד אוזניים. בואו, סתם
שורפים פה את היום.
רומאו: כבר לילה.
מרקוציו: שמע,
כוונתי: הפטפוטים דינם
לזהור כמו נר בשמש: לחינם.
בכוונה יש יופי ואיכות
שוות הרבה יותר מהפקחות.
רומאו: הכוונה שלנו לבקר
בנשף באמת יפה, אך לא
פקחית.
מרקוציו: מותר לשאול למה, רומאו?
רומאו: חלמתי מין חלום הלילה.
מרקוציו: גם
אני.
רומאו: כן, מה חלמת?
מרקוציו: שחלום
הוא מין מונח של שקר.
רומאו: החולם
מונח, הוא במיטה, חולם אמת
לאמיתה.
מרקוציו: אז כבר היתה אתך
מֶבּ המלכה.
בנבוליו: מֶבּ המלכה? מי היא?
מרקוציו: היא מיילדת הפיות, קטנה
כמו אבן חן על זרת ראש העיר,
ופמליה של חלקיקים נושאת
אותה על חוטם בני-אדם כשהם
נמים. צירי הכרכרה שלה -
רגלי זבובון, האפיריון - כנפי
חגב, הרסן - רשת עכביש
דקה, מושכות הכרכרה - קרני
ירח מימיות; השוט שלה
עשוי מעצם של צרצר, והוא
מצליף בחוט של משי; הרַכָּּב
יבחוש זעיר בבגד-שרד אפור,
קטן גם מתולעת פתלתלה
על אצבע בטלנית של בתולה.
והיא דוהרת בהדר כזה
כל לילה במוחם של אוהבים,
ואז הם יחלמו על אהבה;
תשוט מעל ברכי העסקנים,
והם ישר חולמים קידות; מעל
שפתי גבירות, אשר ישר חולמות
על נשיקות, ומב זועמת אז [/ על נשיקות, ומב זועמת לא
תצמיח עליהן שלפוחיות / אחת תצמיח להן פצעונים]
כי סרחון של ממתקים נודף
מהבל-פיהן. לפעמים תדהר
על חוטם עורך-דין, ואז יחלום
שהוא מריח מִי למרוח כדי
קצת להרוויח; לפעמים תבוא
עם זנב-חזיר ותדגדג איש-דת
ישן בנחיריים, ואז הוא
יחלום על עוד תרומת צדקה לכיס.
לא פעם היא תרכב על צוואר חייל,
ואז יחלום לו על שיסוף גרונות
אויב, על חדירות, מארבים,
[/ אויב, על חדירות ואמבושים,]
על חרב ספרדית, על קנקנים
של יין בלי תחתית, ואז פתאום
תופים הולמים באוזן, הוא נבהל
ומתעורר, לוחש בבהלה
תפילה או שתיים ונרדם שנית.
זוהי המֶבּ אשר תקלע צמות
מרעמות סוסים בלילה, היא
קושרת תלתלים פרועים בסבך
זדוני שאם יוּתר הפורענות קרובה.
רומאו: די, די, אתה סתם מפטפט על כלום.
מרקוציו: נכון, על חלומות, צאצאי
המוח העצל, אשר נולדו
מכלום, רק צל דמיון שווא, שברירי
כמו האוויר, ובוגדני גם מן
הרוח שמפלרטט ברגע זה
עם חיק הקרח הצפוני ואז
נושף בבוז, טס הלאה לדרום
נוטף הטל.
בנבוליו: הרוח, אדוני, [/ העפת, אדוני,
העיפה גם אותנו. כבר אכלו, / אותנו עם הרוח. כבר אכלו,]
נגיע מאוחר מדי.
רומאו: אני
חושש - מוקדם מדי, כי יש לי מין
תחושה שאיזה דין, המשוטט [/ אשר תועה]
בין כוכבים עדיין, ייחרץ
מרות הלילה פה בָּהילולות,
ויחסל את גירעון חיי
האומללים בפירעון זוועות
של מוות טרם עת. אך שיוביל
רב-החובל את המפרש שלי;
נראה. קדימה, בחורים חמים.
(נכנסים קפולט הזקן עם הגברות; משרתים, וכל האורחים)
קפולט: שלום רב, רבותי, שלום לכם.
כל גברת אשר אין לה יבלות
ברגל תסובב אתכם סיבוב.
אה גבירותי, מי לא תרקוד עכשיו?
כל מי שתשחק לי מתביישת,
אני נשבע שיש לה יבלות.
שלום רב, רבותי, שלום לכם.
עוד אור, כלבים, פנו את השולחנות,
ותכבו את האש, החדר חם
מדי. מה להגיד, הקרנבל
הלא צפוי הזה בא בדיוק
בזמן. לא-לא, תשב, דוד קפולט,
ימי הריקודים שלנו כבר
מאחורינו. כמה זמן עבר
מאז לבשנו שנינו מסכה?
דוד קפולט: חותם לך, שלושים שנה.
קפולט: מה, בן
אדם, לא עד כי כך, לא עד כדי כך.
מחתונת לוצ'נציו זה יהיה
בְּשבועות הבא עשרים-וחמש
שנה, ואז לבשנו מסכה.
דוד קפולט: יותר, יותר, הבן שלו יותר
זקן.
קפולט: מה אתה מדבר? הבן
שלו היה קטין רק עוד לפני
שלוש שנים. - כן, צעירים, יפה!
איי איי, הנעורים דבר עליז.
רומאו: מי זו הגברת שמעשירה
[/ מי הגבירה אשר מעשירה]
שם את יד האביר?
היא תְלמד לפיד לזהור, לבעור,
תלויה על פני הלילה כמו האור
של אבן-חן על אוזן אפריקאי,
רק לראותה מותר, כל כך זכה היא.
יונה של שלג בתוך גדוד עורבים
היא הגבירה שם בין הסובבים.
אושיט לה יד ברגע הפוגה,
שתתברך ידי מן המגע.
אני אהבתי מעולם? טעיתי, [/ שיקרתי,
כי עד הלילה יופי לא ראיתי. [/ כי עד הלילה יופי לא הכרתי.]
טיבאלט: לפי הקול זה בן מונטגיו שם.
תביא לי את חרבי, ילד. (יוצא משרת)
מה, הוא
מעז, הכלב, מכוסה פרצוף
מוקיון, לבוא פה לגחך, ללעוג
לחג שלנו? כבוד המשפחה -
אם את האיש עכשיו אני שוחט -
יצדיק אותי שזו מצווה, לא חטא.
קפולט: מה זה, דודן, על מה אתה סוער?
טיבאלט: דוד, זה מונטגיו, האויב שלנו:
נבל שבא הלילה בזדון
לבוז ליום החג שלך, אדון.
קפולט: מה, זה רומאו הצעיר?
טיבאלט: זה הוא,
המנוול רומאו.
קפולט: תירגע,
דודן. תניח לו. הוא מתנהג
ממש כמו ג'נטלמן. ולהגיד
את האמת, וורונה מתגאה
בו כבחור הגון, שקול. בעד
כל הון בעיר הזאת אני לא רוצה
לגרום לו עוגמת נפש פה אצלי.
אז בוא תבליג, אל תתייחס אליו:
זה רצוני, ואם תכבד אותו
תסביר פנים, אל תעקם פרצוף;
זה מחזה צורם במסיבה.
טיבאלט: לא כשבן-כלב מתארח בה.
אני לא אסבול אותו.
קפולט: ועוד-איך תסבול.
כן, מר ילדון, אמרתי ועוד-איך!
שתתבייש, אני אדון פה או
אתה? שתתבייש! הוא לא יסבול!...
שאלוהים ישמור, עוד תחולל
מהפכות בין האורחים שלי,
קופץ כמו תרנגולֶם! משחק
לי את הגבר!
טיבאלט: שמע, דוד, זאת חרפה.
קפולט: שתתבייש! אתה ילד חוצפן!
זה יעלה לך ביוקר, שמע
ממני. - בראבו, נשמות! - תשתוק -
עוד אור, פרצוף! - או שאשתיק אותך.
טיבאלט: איפוק כפוי נפגש עם זעם אש,
וכל בשרי רוטט, הדם גועש.
אזוז, אך הפלישה אשר נראית
כדבש תהיה מרה בבוא העת.
(יוצא)
רומאו: אם את מקדש זה אני מטמא
ביד גסה, תרופה לי למכה:
שפתי, זוג צליינים בלב הומה,
את החספוס תַּמתקנה בנשיקה.
ג'ולייטה: צליין טוב, את ידך אל תאשים,
היא רק מראה כמה היא אדוקה:
ידי צליין נוגעות בידי קדושים,
וּלְצדיקים גם זוהי נשיקה.
רומאו: אין לקדושים - או צדיקים - שפתיים?
ג'ולייטה: כן, יש, צליין, שפתיים לתפילה.
רומאו: הרשי להן, קדושה, כמו לידיים,
אמרי "כן", פן תחזורנה בשאלה.
ג'ולייטה: קדוש דומם הוא גם כשיֵענה.
רומאו: אז דוֹמי ואשא תפילה. הנה.
(הוא מנשק אותה)
כך בשפתייך את חטְאִי טיהרת.
ג'ולייטה: כך נדבקו שפתי בחטא פּרוּץ.
רומאו: חטא משפתי? כן-כן, יפה גערת.
החזירי לי.
(הם מתנשקים)
ג'ולייטה: אתה נשקן חרוץ.
אומנת: גברתי, אמך קוראת.
רומאו: מי זו אִמה?
אומנת: אדון רווק,
אִמה - גברת הבית, וגבירה
טובה, פקחית והגונה - אני
הינקתי את הבת שלה, שאיתה
דיברת. שמע לי טוב, מי שיתפוס
אותה ייקח את הקופּה.
רומאו: היא בת
של קפולט?
חשבון יקר! חיי בידי אויב.
קפולט: לא, רבותי, אל תתכוונו ללכת.
יש עוד מזנון קטן צנוע של עוגות.
(הם לוחשים באוזנו)
הרשו לי להפציר בכם. אה, כן?
טוב, אז תודה לכם מקרב לב.
נשבע לכם, לולא הגעתם הנה
הייתי במיטה לפני שעה. -
נא להדליק לי אור בחדר, היי!
(יוצאים כולם חוץ מג'ולייטה והאומנת)
ג'ולייטה: אומנת, הֵנה. מי זה האדון שם?
אומנת: הבן והיורש של מר טיבֶּרְיוֹ.
ג'ולייטה: ומי זה שיוצא עכשיו בדלת?
אומנת: מה, זה פטרוקיו הצעיר, נדמה לי.
ג'ולייטה: ומי זה זה, שלא הסכים לרקוד?
אומנת: אנ' לא יודעת.
ג'ולייטה: תבררי. (האומנת הולכת)
אם הוא נשוי, הגבר,
מיטת כלולות שלי תהיה בור קבר.
אומנת (חוזרת): רומאו שמו, מונטגיו, בן יחיד
של האויב מספר אחד שלך.
ג'ולייטה: אז כך אהבתי היחידה
משנאתי היחידה נולדה.
מוקדם ובלי יודעין הלב בחר;
עכשיו כשהוא יודע, מאוחר.
איזו לידה קשה! כואב, כואב:
הלב אוהב אויב שאתעב.
אומנת: מה זה? מה זה?
ג'ולייטה: סתם מין חרוז שרק
עכשיו למדתי ממישהו
שפה רקד אתי.
אומנת: בואי, אמך
שם מחכה. אני אבוא אתך.
(יוצאות.
נכנס רומאו לבדו.)
רומאו: איך לצעוד הלאה כשלבי עוד שם?
אחורה, גוש עפר טפש! ללב
האדמה!
(זז הצידה. נכנסים בנבוליו ומרקוציו)
בנבוליו: רומאו! הי רומאו!
מרקוציו: הוא חכם,
חמק הביתה בטח, למיטה.
בנבוליו: הוא רץ הנה, טיפס על קיר הגן.
קרא לו, מרקוציו.
מרקוציו: לא אקרא, אשביע:
רומאו! מטורף! הוזה! אוהב!
עלה ובוא בדמות של אנחה!
דקלם חרוז אחד, מספיק. רק זְעק
"אויה" ו"אהבה" ו"אין תקווה"
וּגְווע, אמור מילה יפה אחת
לָרכלנית שלנו וֶנוס, שם
חיבה אחד לַבּן שלה זה העיוור,
הילד המתושלח קופידון,
זה שקולע בַּבלדות חץ
מושחז בְּמלך והוא מתאהב
בְּקבצנית. - הוא לא שומע. בוא
חי רוזלין וזוהַר זוג עיניה,
המצח הגבוה ושפתי
הארגמן, הרגל הנאה
שלה, המותן הרוטטת, חי
חלקת הסתר הצמודה למותן,
הופע פה לפנינו בדמותך!
בנבוליו: אם הוא מקשיב אתה מרגיז אותו.
מרקוציו: זה לא ירגיז אותו. ירגיז אותו
אם אעלה באוב שדון מוזר
אל תוך חישוק הקסם של גברתו,
שיעמוד זקוף שם עד שהיא
תשכיב ותכשף אותו ליפול.
זה באמת נבזי. אבל האוב
שלי הוא טוב: אני, בשם גברתו,
קורא לו רק לקום ולעמוד.
בנבוליו: בוא, הוא החביא עצמו בין העצים
להתגפף עם צל. אהבתו
עיוורת, מתאימה לה אפלה.
מרקוציו: בַּמטרה עיוורת לא תקלע.
עכשיו ישב תחת עץ משמשים
ויתפלל שאהובתו תהיה
הפרי שנערות כשהן צוחקות
לבד קוראות לו המשמוש. או-הו,
רומאו, מי ייתן שהיא תהיה
גומה לשתיל שלך וכיוצא
בזה! רומאו, לילה טוב, אני
לעריסה שלי, כי המיטת-
שדה הזאת מדי קרה לי. בוא,
נלך עכשיו, אין טעם לחפש
אם הוא כל כך רוצה שלא נמצא.
(יוצאים מרקוציו ובנבוליו.)
רומאו: לועג לפצע מי שלא נפצע.
(נכנסת ג'ולייטה למעלה)
אך שקט, איזה אור מפציע שם
מן החלון? זה המזרח, וג'ולייטה
היא השמש. עלי, שמש יפה,
הרגי את הלבנה הרְשעית,
שכבר חולה, חיוורת מיגון
כי את, בתולה שלה, יפה ממנה.
אל תעבדי אותה, היא רְשעית,
גלימת נזירותה עובש ירוק
שרק טיפשה תלבש. זרקי אותה. -
היא מדברת, אך כלום לא אומרת.
[/ היא מדברת, אבל בלי מלים.]
אז מה? העין שלה משוחחת.
אני אשיב לה - לא, אני חצוף
מדי, זה לא אלי היא מדברת.
שניים מן היפים בכוכבים
יוצאים לסידורים ומפצירים
בזוג עיניה לנצנץ בשמם
עד לשובם. ואם הם יתחלפו
במקומות? בַּזוהר של לחיה
הכוכבים האלה יושפלו
כמו נר בַּיום. עיניה ישטפו
את הרקיע באור ניצוצות
שציפורים יתחילו מצייצות
כי יחשבו שתם הלילה. איך
לחיה נשענת על היד! לו רק
הייתי הכפפה ליד הזאת
כדי שאוכל לגעת בלחיה.
ג'ולייטה: אוי לי.
רומאו: היא מדברת. דברי שוב,
מלאך זוהר, כי את קורנת שם
מעל ראשי בלילה כמו שְליח
שמיים קל-כנף מול בני תמותה
אשר נופלים אחורה פעורי
עיניים ובוהים איך הוא רוכב
על עננים תְפוחים ועצלים
ואיך בחיק אוויר הוא שט לו.
ג'ולייטה: הו
רומאו, רומאו, למה זה אתה
רומאו? באביך אל תכיר
והתכחש לשם שלך: אם לא,
רק הישבע לי אהבה ולא
אהיה עוד קפולט.
רומאו: לשמוע עוד
או לדבר מייד?
ג'ולייטה: הן רק שמך
אויב שלי. מה זה מונטגיו? זה
לא יד לא רגל, זרוע, או פרצוף,
וגם לא שום איבר אחר. מה יש
בְּשם? מה שנקרא לו שושנה
ריחו יהיה מתוק תחת כל שם
אחר כשם שרומאו, אילו לא נקרא
רומאו, היה מושלם כשם שהוא
גם בלי התואר. זרוק, רומאו, את
שמך, ותחת שם אשר אין לו
בך שום חלק תְפוס וקח אותי
כולי.
רומאו: אתפוס אותך במילתך:
קראי לי אהובך וזה יהיה
שמי החדש. מכאן והלאה לא
אהיה יותר רומאו.
ג'ולייט: איזה איש
אתה, שבמסווה לילי פורץ
אל הסודות שלי?
רומאו: בְּשם איני
יודע להגיד לך מי אני:
את שמי, קדושה, אני שונא, כי הוא
אויב לך: אם אכתוב אותו, אקרע
בן רגע לגזרים את המילה.
ג'ולייטה: אוזני עוד לא שתו מאה מלים
מלשונך, אבל הצליל מוכר
לי טוב. אתה רומאו, לא? מונטגיו?
רומאו: לא זה ולא זה, נערה יפה,
אם זה או זה אינם לפי רוחך.
[/ אם גם זה וגם זה אינם נראים לך.]
ג'ולייטה: איך באת הנה, בוא ספר, ולמה?
חומת הגן גבוהה ולטפס
קשה, והמקום הוא מוות, אם
מישהו מקרובי ימצא אותך.
רומאו: כנפי האהבה נשאו אותי
קלילות מעבר לחומות, כי שום
גבול אבן לא יחסום אוהב; כל מה
שביכולתה, האהבה תעז
ותנסה; לכן קרובייך לא
יצליחו לעצור אותי.
ג'ולייטה: אם הם
יראו אותך הם ירצחו אותך.
רומאו: עינייך - אוי לי! - הן מסוכנות
יותר מעשר חרבות אצלם:
רק שימי בי מבט מתוק - הם לא
יוכלו לפגוע בי.
ג'ולייטה: בעד כל הון
איני רוצה שיתפסו אותך פה.
רומאו: יש לי גלימה של לילה שתכסה
עלי. ואם רק תאהבי אותי,
שימצאו: שיחוסלו חיי
משנאתם, ורק לא מוות בלי
אהבתך.
ג'ולייטה: מי-זה הדריך אותך
למצוא את המקום?
רומאו: האהבה,
שדחקה לצאת ולחפש.
אז היא השאילה לי עצה, אני
השאלתי לה עיניים. אני לא
נווט, אך לו נמצאת באותו חוף
נידח אשר נשטף בים הכי
רחוק, הייתי מסכן הכל
בשביל סחורה כזאת.
ג'ולייטה: יש מסכה
של לילה על פני, אתה יודע,
אחרת סומק בתולי היה
צובע את לֶחיי על מה שפי
הסגיר לך הלילה. בשמחה
הייתי מקפידה על טעם טוב,
כן, בשמחה אכחיש כל מה שפה
אמרתי: אך שלום לגינונים.
אתה אוהב אותי? אתה תגיד
לי "כן", אני יודעת, ואסמוך
על מילתך. אבל אם תישבע
אולי תכזיב: אומרים שכשאוהב
מפר שבועה צוחקים למעלה. אם
אתה אוהב, רומאו המתוק,
אמור זאת בכנות. ואם תחשוב
שבקלות מדי כובשים אותי,
אזעף, אהיה קשוחה, אומר לך
"לא-לא" בתנאי שתחזר, אבל
אחרת - בעד שום הון. האמת,
מונטגיו היפה, לבי נמס
מדי, ודאי תחשוב "זו פרפרית
קלילה". אך עוד תראה, אדון, אני
נאמנה מאלה שיודעות
להתחנחן בכדי לשמור מרחק.
היה עלי לשמור יותר מרחק,
אני מודה, לולא היית עֵד
בלי שידעתי לְוידוי לבי
המאוהב. אז סלח לי. וּלְמה
שפה חשף הלילה הכבד
אל תתייחס כאהבה קלילה.
רומאו: גברתי, אני נשבע בלבנה
אשר זורה שם פתיתי כסף על
עצים -
ג'ולייטה: אל תישבע בלבנה,
הלבנה הבוגדנית, אשר
כל יום בחודש מחליפה פנים
פן תתהפך אהבתך כמותה.
רומאו: אז חי ה -
ג'ולייטה: לא, אל תישבע בכלל.
ואם כן, רק חי עצמך, כי זה
האל בדת שלי, אז אאמין
לך.
רומאו: אם אַהֲבָת הנפש -
ג'ולייטה: טוב,
אל תישבע. גם אם אשמח בך,
איני שמחה כלל על ברית זו הלילה:
היא מהירה מדי, פזיזה, נמהרת,
כמו הברק שפג טרם נספיק
לומר "נדלק לו". - מישהו מגיע.
שלום, יקר. הֱיה ישר, מונטגיו.
חכה טיפונת פה, אני אשוב.
(יוצאת)
רומאו: לילה ברוך, ברוך: אני פוחד,
כיוון שלילה, כל זה רק חלום,
מתוק, מחניף אבל לא מוחשי.
(נכנסת ג'ולייטה)
| < אחורה | רומאו וג'ולייטה - קווארטו 1 ("הרע") -
חלק 1 |
קדימה > |