שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט רומאו וג'ולייטה - קווארטו 1 ("הרע") - קדימה >


פעמיים רומאו וג'ולייטה - דברי הסבר קצרים


פעמיים רומאו וג'ולייטה

דברי הסבר קצרים

                    אל תתפלאו למצוא פה שתי גרסאות של "רומאו וג'ולייטה". קיימות למעשה יותר, אך השתיים השונות ביותר הן אלו של "קְוָוארְטוֹ 1" ו"קְוָוארְטוֹ 2", ולכן מעניין להשוות ביניהן.

               "קווארטו 2", הוא הטקסט אשר החל מן המאה השבע-עשרה נחשב לטקסט המלא וה"טוב" של המחזה; הוא זה שמופיע במרבית המהדורות, ומוצג על הבמות (גם אם לפעמים לווים פה ושם משפטים וניסוחים מקווארטו 1).

               הבה ננסה אפוא לעשות קצת סדר בדברים.

 

               קווארטו, פוליו ואוקטאבו

               בכל הנוגע למחזות של שייקספיר ובני דורו, אנו נסמכים רק על אלה שראו אור בדפוס, שכן כמעט באופן גורף לא שרדו כתבי-יד מן התקופה, ובוודאי לא של שייקספיר (כתב היד היחיד שיש לנו שלו, לבד ממסמכים משפטיים וצוואה, הוא שלושה עמודים שנויים במחלוקת מתוך המחזה "סר תומס מור", שיש הטוענים שהיה שותף לכתיבתו).

               מתוך המחזות שנכתבו בין שנות ה – 1570 ועד 1642 (השנה שבה נסגרו התיאטראות ל – 18 שנה, והתנופה המחזאית האדירה הזאת נקטעה בבת אחת) שרדו כ - 400 מחזות מאת מחזאים שונים – מתוך למעלה מאלף שידוע כי הוצגו, ושמות רבים מהם מופיעים ברשומות השונות.      

               המחזות שלא הודפסו בתקופה הזו פשוט אבדו, לאסוננו.  

               ברור למדי ששייקספיר לא התעניין בהוצאת מחזותיו בדפוס. הוא כתב לבמה, והסתפק בכך. בכל זאת, כבר בימי חייו הופיעו כמה מהם בספרים, ולפעמים בכמה מהדורות (חוקי זכויות היוצרים וכל הכרוך בהם לא היו קיימים אז כלל).

               כשמדברים על קווארטו, פוֹלְיוֹ ואוֹקְטָאבוֹ מתכוונים למעשה לשלושה גדלים של ספרים שהדפוס האליזבתני השתמש בהם:

                פוֹלְיוֹ הוא ספר העשוי מגליונות נייר שקופלו פעם אחת, וכך יצרו שני דפים (ארבעה עמודים) באורך של כ -  38 ס"מ.

                     קְוָוארְטוֹ הוא ספר קטן יותר, כי הגליונות קופלו פעמיים, ויצרו ארבעה דפים (שמונה עמודים).

                    אוֹקְטָאבוֹ הוא ספרון בעל דפים קטנים מאד העשוי מגליונות שקופלו שלוש פעמים ויצרו ששה-עשר עמודים.

               19 ממחזותיו של שייקספיר יצאו כל אחד בנפרד במהדורות קווארטו לפני שהודפס הפוליו הראשון שכינס 35 ממחזותיו  ב – 1623.

               בפורמאט של פוליו הודפסו (בין השאר בשל עלות הנייר) רק ספרים "בעלי חשיבות". מחזות לא נחשבו כספרות רצינית, והודפסו אך ורק בצורת קווארטו. ב – 1616 הוציא המחזאי בן ג'ונסון (שהתייחס לעצמו כסופר רציני, לעומת מחזאים אחרים) אוסף פוליו של מחזותיו (וזכה, אגב, לקיתונות של לעג על כך שהעניק למחזות את התואר "יצירות"). הוא היה המחזאי האליזבתני הראשון שפרסם מהדורה המאגדת מחזות, מעין "כל כתבי".

               זה היה התקדים; 7 שנים לאחר מכן  (ו - 7 אחרי מות שייקספיר) הוציאו שניים מעמיתיו לתיאטרון את הפוליו הראשון של מחזות שייקספיר.

               הפוליו כלל דברי שיר לזכר המחזאי והמשורר, הקדמה, רשימת המחזות, שקובצו בספר לפי "קומדיות", "מחזות היסטוריים" ו"טרגדיות" (ולא על פי סדר כתיבתם), רשימת השחקנים העיקריים שהשתתפו בהצגתם, והמחזות עצמם.

               אחד-עשר מן המחזות בפוליו מחולקים למערכות, ושמונה-עשר מחולקים למערכות ולתמונות. בששה מהם ("הנרי הששי" חלק 2, "הנרי הששי" חלק 3, "טרוילוס וקרסידה", "רומאו וג'ולייטה", "טימון איש אתונה" ו"אנטוניוס וקלאופטרה") אין בכלל מערכות ותמונות.

 

                    קווארטו "טוב" וקווארטו "רע"

               נהוג להבדיל בין מהדורות קווארטו "טובות" ו"רעות".

               ספר קווארטו "טוב" הוא זה שעל פי ההשערה הודפס על סמך מקור אמין או מוסמך: כתב-היד של שייקספיר, או עותק שנמצא בתיאטרון וכו'.

               קווארטו "רע" הוא מהדורה פיראטית, שנשענה אולי על זכרון של שחקנים שהשתתפו באותה הצגה, או חברי להקה יריבה שצפו בהצגה ורשמו במהירות ובקצרנות. זה היה די נפוץ, שכן, כאמור, לא היה פיקוח לגבי זכויות יוצרים, וניתן היה להדפיס ולמכור על פי הביקוש. עורכי הפוליו הראשון של שייקספיר מעירים בהקדמה שלהם שציבור הקוראים היה קורבן ל"אינספור עותקים גנובים, פגומים, עילגים ומעוותים על ידי נוכלים ומתחזים".

               כמה ממחזותיו של שייקספיר הודפסו ביותר ממהדורת קווארטו אחת עם השנים, עד לפרסום הפוליו, וגם בין מהדורות אלה יש הבדלים, לפעמים משמעותיים; נוהגים לכנות את המהדורות השונות הללו בשמות Q1, Q2 [קווארטו 1, קווארטו 2] וכו'.

               הקושיות והתעלומות בכל נושא מהדורות הקווארטו הן רבות, ועדיין משמשות נושא להשערות וויכוחים.

               מספר דוגמאות.

               הנה למשל תעלומת "טרוילוס וקרסידה": במהדורת הקווארטו של המחזה, שהופיעה ב – 1609, מכריזה ההקדמה מאת המביא-לדפוס, המשבח את המחזאי, כי ספר זה מביא לפני הקורא "מחזה חדש, שמעולם לא הוכתם על ידי הבמה" (במלים אחרות, טרם הוצג), וההקדמה ממש יוצאת מגדרה כדי להחמיא לקורא אנין הטעם המעדיף קריאה על פני הצגת תיאטרון. אין לדעת למה המחזה פורסם בספר שש שנים לאחר שתועד כי הוצג ב – 7 בפברואר 1603 (כלומר כן "הוכתם" על ידי הבמה), ומדוע כשפורסם הודפס בשתי מהדורות קווארטו, אחת שמהללת אותו כמחזה שמעולם לא הוצג, ואחת שטוענת כי הטקסט שבספר הוא "כפי שהוצג ע"י להקת 'אנשי המלך' בתיאטרון הגלוֹבּ". ומדוע אין המחזה מופיע בתוכן העניינים של הפוליו, אבל כן נכלל בגוף הספר, במיקום תמוה בין המחזות ההיסטוריים לטרגדיות, ורובו ללא מספרי עמודים?...  

               במקרה של "המלך ליר" ההבדלים בין הקווארטו של 1608 והפוליו (מ – 1623, כאמור) הם עצומים. לא מדובר בקיצורים, אלא, בחלק מן המקרים, בתמונות המכילות חומר שונה לחלוטין. בפוליו יש 115 שורות שאין בקווארטו, ובקווארטו 285 שורות (כולל תמונה שלמה, זו של המשפט המדומה שעורך ליר לבנותיו) שאין בפוליו; וקיימים גם הבדלים במלים, בשורות, בזהות הדוברים. הטקסט שנוהגים להשתמש בו במקרה של "ליר" הוא הכלאה בין הקווארטו והפוליו, שהתקין לואיס תיאובאלד ב – 1733.

               גם "המלט" מעורר – איך לא? – שאלות ובעיות. ההבדלים בין הקווארטו ה"רע" (1603), הקווארטו ה"טוב" (1604) והפוליו (1623) הם רבים. בקווארטו ה"רע", למשל, אומר המלט את המשפט: "להיות או להיות – כן, זאת הנקודה". 

               גם בנוגע ל"רע" ול"טוב"של מהדורת הקווארטו אין הסכמה. יש הטוענים שדווקא דרך מהדורות הקווארטו ה"רעות" אפשר ליצור קשר בלתי אמצעי יותר עם ההצגה כפי שהועלתה: רוב מהדורות הקווארטו ה"רעות" מכילות הערות בימוי רבות שאין בטקסטים האחרים. ב"המלט", למשל, רק בקווארטו ה"רע" מצוין שרוח אביו של המלט מופיעה (במערכה 3 תמונה 4) "בחלוק שינה".

                מהדורות הקווארטו ה"רעות" המפורסמות ביותר הן אלה של "רומאו וג'ולייטה" (1597), "הנרי החמישי" (1600), "הנשים העליזות מווינדזור" (1602) ו"המלט" (1603). בשניים מן המקרים ("רומאו" ו"המלט") הופיע הקווארטו ה"רע" לפני ה"טוב".

 

                   סוגיית רומאו וג'ולייטה ומהדורות הקווארטו

              למחזה קיימות ארבע גרסאות קווארטו. ההבדלים שבין 2, 3 ו – 4 הם מזעריים; אך

               קווארטו 1 וקווארטו 2 ידועים (או ידועים לשמצה) בהבדלים שביניהם. הגרסה ה"רשמית", זו שנהוג להדפיס ולהציג והתקבעה כטקסט האותנטי, היא זו של קווארטו 2.

               ההשערות לגבי ההבדלים שבין המהדורות הן רבות, וכל אחת מגוּבּה בתיאוריה. בריאן גיבונס (הוצאת "ארדן") טוען כי "ככל הנראה הקווארטו הרע הותקן בידי להקה שהיתה מעורבת בהפקה המקורית והתכוונה להציג את המחזה עם ליהוק מצומצם יותר בסיור בערי שדה".

               ואמנם נכון שקווארטו 1 קצר באופן דראסטי מקווארטו 2.

               עם זאת, יש לציין דבר מוזר: עד מערכה 2 תמונה 5 מדובר בעיקר בקיצורים; משם והלאה, ההבדלים הם אחרים: הניסוחים עצמם שונים, ולפעמים כמעט כל הדיאלוג הוא אחר.

               על כל פנים, שתי התיאוריות המרכזיות הן:

                1. קווארטו 1 הוא גרסה "משוחזרת על פי הזכרון" של שחקן או כמה שחקנים, או גורם אחר, ועל שום כך היא "משובשת" ו"פגומה".

               2. קווארטו 1 הוא גרסה ערוכה ומקוצרת בידי שייקספיר ולהקתו מטעמים פרקטיים, ויתכן שהוצגה כך. הרי שייקספיר עצמו מצהיר בפרולוג (של שתי הגרסאות) שזמן ההצגה יהיה שעתיים, וע"פ מחקריו של אלפרד האנט זה אכן היה אורך ההצגה האליזבתנית הממוצעת. את קווארטו 1 ניתן להציג בשעתיים. את קווארטו 2  - לא.

               אגב, קווארטו 1 אינו מחולק למערכות ותמונות, ובכך הוא מספק תחושה ישירה יותר של ההצגה האליזבתנית: בלי הפסקות, רק רצף של כניסות ויציאות. (עקב טעמים אינטרנטיים טכניים מובא פה הטקסט בכמה חלקים, אך זו חלוקה מלאכותית ושרירותית.)   

                שלא כמו בקווארטו ה"רע" של "המלט", אין בקווארטו 1 של "רומאו" קטעים חסרי הגיון, או כאלה שנראה בבירור כי הם משוחזרים על פי זכרון מטושטש וכללי של משהו שהיה על הבמה. גם הקיצורים בדרך כלל עשויים על פי הגיון תיאטרוני פרקטי, ולא באופן אקראי על פי גחמות הזכרון. 

               לשתי התיאוריות, ותיאוריות-המשנה שהצמיחו, יש מצדדים ויריבים.

               לפניכם שתי הגרסאות. קריאה בשתיהן ועמידה על ההבדלים שביניהן היא שיעור מרתק בדרמה, וגם הצצה היסטורית מסקרנת לקרביים של העשייה התיאטרלית בסוף המאה ה - 16.

 יעל, יוליה וג'ולייטה

               הערה אחרונה: אף על פי שהמחזה היה ידוע בעברית שנים רבות כרומאו ויוליה", אני משוכנע למדי שהנערה הזאת לא באה ממוצא רוסי או פולני, ומשפחת קפולט התבססה באיטליה שנים רבות. נראה לי שאחרי כל החלפות הדרכון שנתנה העברית ל – JULIET – החל בתרגום הראשון של סלקינסון שהפך אותה ל"יעל", ודרך התרגומים הבאים שעשו ממנה "יוליה" – יאה לתת לה הזדמנות להתאזרח מחדש בעירה ובמולדתה.

 


הנפשות הפועלות


טרגדיה מעולה ועשויה למופת על

רומאו וג'ולייטה

קווארטו 1

 

An Excellent Conceited Tragedie of

Romeo and Juliet

Quarto 1

(1597)

 

מאת: וויליאם שייקספיר

תרגום: דורי פרנס

 

הדמויות

נסיך וורונה

מרקוציו

פאריס

מונטגיו

גברת מונטגיו

רומאו   

בנבוליו

בלתזר

קפולט

גברת קפולט

ג'ולייטה

טיבלט

דוד קפולט

אומנת

פייטרו

הנזיר לורנצו

הנזיר ג'ובאני

רוקח

נגנים, אנשי משמר, אזרחי ורונה, מחופשים בנשף, נושאי לפידים, משרתים


חלק 1


פרולוג

 

שני בתי-אב מכובדים בָּעיר

שפה נציג, ורונה המהוללת, 

קמים מריב נושן לקרב צעיר,

בו יד אזרח בדם אח מגואלת.

מזרע רעל של אויבים נברא

זוג אוהבים מוכי מזל עיוור;

דרכם זרועה בכל מהמורה     

ורק מותם שנאת דורות קובר.

מדרון המוות של אהבתם

וזעם ההורים שלא נרגע

עד שהבור את ילדיהם חתם -

כל זאת נַראה בשתי שְעות הצגה;

ואם תואילו רק להתמסר,

נטרח כדי להשלים את החסר. 

 

נכנסים שני משרתים של הקפולטים.

1:  גרגורי, שמע לי, עלי לא ידרכו כמו תולעת.

2:  כן, חיי תולעת זה חיי תלאות.    

1:  אם זה תלוי בי - אני אשלוף.

2:  אם זה תלוי בך, טלה, תדאג שלא תהיה תלוי, טלה.

1:  אני מרביץ כמו פיצוץ אם משהו מקפיץ אותי.

2: אבל אתה לא מי-יודע-מה קופץ להרביץ. 

1:  כלב מהבית של מונטגיו מקפיץ אותי.

2:  מי שקופץ זז, ומי שאמיץ עומד: יוצא, שמע לי, שאם אתה קופץ אתה בורח. 

1:  כל גבר מהם שאני אפגוש, אני אלך מולו עם הראש בקיר.

2:  זה יוכיח שאתה אפס חלשלוש, כי רק הכי-חלוש נצמד לקיר.

1: אמת, ומשום כך אני אפיל את הגברים של בית מונטגיו מהקיר, ואתקע את הבתולות שלו אל הקיר. לא-לא, אתה תראה שאני חתיכת בשר משובח.

2:  מזל שאתה לא דג, כי אם היית דג היית דולפין דל-פין.

1: אני אהיה רודן, קודם-כל אני אתחיל עם הבתולות - אני אתיז להן את הראש.

2:  תתיז לבתולות את הראש?

1:  את הראש או את הבתולים - אני אתיז, ותקבל את זה איך שבא לך.

2:  הן יקבלו את זה שהן לא יֵדעו איך זה בא להן. אבל הנה באים שניים מהמונטגים.    

       (נכנסים שני משרתים של המונטגים)

1:   לא, אל תדאג עלי, תאמין לי.

2:  אני לא דואג מהם יותר ממך, אבל שלוף.  

1:  לא, בוא נלך איתם חוקי: שהם יתחילו. אני יגיד לך מה אני יעשה: כשאני יעבור לידם, אני ינשך מולם ת'בוהן, שזה עלבון בשבילם לבלוע את זה.

2:  יפה, אתה תעבור לידם ותנשך את הבוהן, ואני יבוא אחריך ויעשה להם פרצוף. 

מונטגי 1: אתה נושך בוהן נגדנו?

1:  אני נושך ת'בוהן.

מונטגי 1:  כן, אבל זה נגדנו?

1:   אני נושך ת'בוהן. החוק לצידנו?

2:   לא.

1:   אני נושך ת'בוהן.

מונטגי 1:  אבל זה נגדנו?

          (נכנס בֶּנְבוֹלְיוֹ)

2:  שמע לי, הנה בא הקרוב של האדון שלי.

          (הם שולפים. נכנס טיבלט, הם נלחמים, נכנסים הנסיך, מונטגיו הזקן ואשתו, קפולט הזקן ואשתו, ואזרחים אחרים ומפרידים ביניהם)

נסיך:  גוש נתינים מורדים, אויבי שלום,

        הַשליכו מידיים שטופות דם

        את כלי-הנשק שחושלו לָעוֹקם

        אחרת תיענשו בעינויים.

        שלוש תגרות אזרח הולדתם כבר,

        מונטגיו-קפולט זקנים, מתוך

        בועת מילה, ובשלושה מקרים

        החרדתם את שלוות רחובותינו.

        אם תתפרעו עוד פעם ברחובות

        שלנו תשלמו בחייכם

        על הפרת שלום. הפעם, כל

        היתר - זוזו. קפולט, אתה

        תלך אתי. מונטגיו, בוא אלי

        אחר הצהריים לטירה,

        כדי שאוסיף לך עוד הבהרה.

        ושוב, רוצים לחיות - אז תתפזרו.

        (יוצאים כולם חוץ ממונטגיו הזקן, גברת מונטגיו ובנבוליו)

גברת מונטגיו: מי שוב חידש את הריב העתיק?

          היית פה, אחיין, כשזה התחיל?

בנבוליו:  המשרתים - צד א' וצד ב' -

          לחמו כבר ראש בראש פה כשהגעתי.

גברת מונטגיו: איפה רומאו? עוד לא התראיתם?

          טוב שמן הקטטה נחלץ בלי כתם.

בנבוליו:  גברתי, שעה לפני שכבוד השמש

          הציצה מחלון מִזְרח זהוב,

          דחפה אותי המועקה לצאת

          ולטייל, ובתוך חורשת שקמים

          ממערב לעיר ראיתי איך

          שוטט מוקדם ממש כמוני בנךְ.

          מיהרתי לקראתו, אך רק ראה

          אותי חמק למצוא מסתור ביער; 

          הבנתי את לבו על פי לבי,

          שרק חיפש איך לא להימצא -

          אפילו חֶבְרתי יגעה אותי;                       

          המשכתי עם כבודי, לא עם כבודו.

מונטגיו:  אוי לַכּבוֹד אם לא נמצא מהר

          את שורש הצרה, ונטהר.

בנבוליו:  אתה יודע מה השורש, דוד?

          (נכנס רומאו)

מונטגיו:  לא, וגם לא יכול לסחוט ממנו.

בנבוליו:   הוא בא: אז זוזו, אני מבקש.

           עד שהוא יענה לי, אתעקש. 

מונטגיו:  הלוואי תצליח בשיחת אחים

          לשלוף את האמת. גברתי, הולכים.  

          (יוצאים מונטגיו והגברת)          

בנבוליו:  איש, בוקר טוב.

רומאו:                        כל כך צעיר היום?

בנבוליו:  בקושי תשע.

רומאו:                   הוי, שעות של עצב

          נראות כה ארוכות. מה, זה היה

         אבי שהסתלק מהר כל כך?

בנבוליו:  כן, הוא. ולמה עצב מאריך

          את שעות רומאו?

רומאו:                            כי חסר לו מה

          שאם היה לו יקצר אותן.

בנבוליו:  חולה מאהבה?

רומאו:  גולה.

בנבוליו: מאהבה?

רומאו:  מן החיבה של אהבת לבי.

בנבוליו:  איך אהבה נראית כה ענוגה

          אבל היא רודנית קשוחה בעצם!

רומאו:  איך אהבה, שהיא תמיד עיוורת,

          בלי עין את השביל טוב-טוב בוחרת.

                                 [ /רוצָה, רואָה, ואת השביל בוחרת.] 

          איפה נאכל? - איי, איך השתוללו פה!

          אל תספר, שמעתי כבר הכל.

          פה יש ים של שנאה, אך אהבה

          יותר. כן, ככה: איזו אהבה

          צמאה לְריב, איזו שנאה אוהבת,

          איזה מין כלום אשר נברא משום:

          קלילות כבדה והבל רציני,

          תוהו ובוהו מעוּות מלא

          צורות יפות, נוצת ברזל, עשן

          צלול, כפור אש, בריאות חולה, שינה

          ערה אשר רק מוליכה שולל,

          ככה אני אוהב, ולא אוהב זאת כלל.

          מה, אתה לא צוחק?

בנבוליו:                             כמעט בוכה.

רומאו:   לב טוב, על מה?

בנבוליו:                         שלב טוב כך יגווע.

רומאו:  זה המבוך של אהבה:

          את נשמתי כאב פרטי מפיל,

          אך אם תוסיף גם את שלך - תכפיל;

          האהבה אשר אתה רוחש לי

          תוסיף כאב לָעודף שכבר יש לי.

          האהבה היא מין קיטוֹר של אנחות,

          כשהיא שורפת - היא זיקוק שמחות,

          כשהיא נטרפת - ים דמעות בוכות.

          מה עוד היא? מחלת-רוח שפויה,

          בחילה של מרירות, וסוכריה.

          שלום, דודן.

בנבוליו:                     חכה ואל תברח, אה?

          אל תעזוב אותי סתם ככה.

רומאו: איבדתי את עצמי; מי פה? חידה.

          זה לא רומאו; איפה הוא - לך דע.

בנבוליו: אל תתלוצץ: את מי אתה אוהב?

רומאו: אז מה, לבכות?

בנבוליו:                    לבכות? לא, מה פתאום.

          תגיד רק בלי להתלוצץ את מי.

רומאו: "אל תתלוצץ! למי הירושה?"

          כך לדבר לאיש גוסס - בושה.

          בלי הלצות, אני אוהב אשה.

בנבוליו: לשם כיוונתי, והנה קלעתי.  

רומאו:  צַלָּף דגול. והיא יפה כל כך.

בנבוליו: כַּוון למטרה שלה וּקְלע.  

רומאו:  החטאת. קשת קופידון מולה

          לא יעילה; כי היא אלה בתולה,

          שריון ברזל של טוהר סביב גופה,    

          חץ ילדותי של אהבה לא יכשפה.    

           היא לא תסבול מצור של חיזורים,

           לא תתמסר לפיתויי זהב.

          יש לה אוצר של יופי, מחסורה   

          הוא שמותה יקבור את אוצרה.

          יוצאים.

 

        נכנסים פאריס, קפולט הזקן.

פאריס: שניהם מכובדים, חבל שאין

          סוף לסכסוך. אך נעזוב, כיצד

          אתה משיב לי על בקשתי?

קפולט:  מה שוב אשיב שלא השבתי כבר?  

          בתי זרה עדיין לעולם,

          לא ראתה ארבע-עשרה שנים עוד.  

          עוד שני קֵיצים גאים יִבְשו מולה

          עד שתהיה בשלה להיות כלה.

פאריס:  קטנות ממנה אמהות מהוללות.

קפולט:  ממהרות להיות כלות - ומתכלות. 

        אך תחזר, פאריס, תכבוש את נשמתה;

        כי רצוני כפוף רק להסכמתה.

        אצלי הלילה נשף - זה מנהג מזמן -                 

        וכל ידיד אהוב שלי הוזמן;

        אשמח לראות אותך שם בין היתר

        אורח של כבוד, פנינת הכתר.

        במעוני הדל תראה שלל ניצוצות

        שיזרחו באפלת חצות.

       המתיקות שכל בחור שובב   [/ העונג בו כל עלם ייסחף

       חש כשאביב דוחק בעקביו    / כשאביב צעיר-בהיר דוחף

       של סבא חורף, את כולך יבעיר / את סבא חורף, את כולך יסעיר

       הלילה בין כל שושני העיר

       אצלי. בַּכל הבט, ושמע הכל,  

       ומי הראויה מכל תשקול,

       ואם בתי לא מן המוצלחות,

       בין השוות-יותר היא לא שווה פחות.

       (נכנס משרת)

        איפה אתה? צא כבר לדרך, בוא-נא,

        תמצא לי כל אדם בעיר וורונה

        ששמו כתוב פה, ומסור בברכה

        ששערי פתוחים לרווחה.

          (יוצאים קפולט ופאריס)

משרת: למצוא את מי ששמו כתוב פה, ואני בחיים לא אמצא, שירחם השם, שום שם, כי אני די רע בקְרוֹא וממש לא טוב בכְּתוֹב. אני חייב לפנות למלומדים ללמוד מהם. כי כמו שהסנדלר מסנדל, החרט מחרטט והזבן מזבֵּן, אני חייב לפנות למלומדים.

          (נכנסים רומאו ובנבוליו)

בנבוליו: די, איש, אש אל"ף מכבה אש בי"ת,

          יאוש אחד יאוש אחר קובר. 

          אתה סחרחר? פנה לאחור, הבט,

          מבְּכי חדש יגון ישן עובר.

          תמצא דלקת חדשה, טריה -

          רעל קודם ימות כלא היה.

רומאו:  גם מנטה היא (/ גם זנגביל הוא) תרופה יפה לזה.

בנבוליו:   לְמה?

רומאו:   לדלקות, פצעים, שברים.

בנבוליו:  רומאו, אתה משוגע?

רומאו:    לא משוגע, אבל כפוּת יותר

             ממשוגע: כלוא, מורעב, מולקה,

             ומעונה ו - ערב טוב, בחור טוב.

משרת: ערב-ערב רק טוב. סלח לי, אדון, אתה יודע קרוא?

רומאו:  כן, איך קורה לי רע אני קורא טוב.

משרת: את זה אולי למדת בלי ספרים. [/ בלי דקדוק.] אבל אני שואל, סלח לי, אתה יכול לקרוא מה שאתה רואה?

רומאו:  כן, אם אני מכיר את האותיות והשפה.

משרת:  יופי של תשובה. כל טוב, בריאות.

רומאו:  חכה, בחור, אני יודע קרוא.

          (הוא קורא את המכתב)

           סיניור מַרְטינוֹ עם אשתו והבנות, הרוזן אַנְסֶלְמוֹ ואחיותיו היפהפיות, הגברת-אלמנה אוּטְרוּבְיוֹ, סיניור פְּלָאצֶ'נְטְיוֹ והאחייניות המקסימות, מֶרְקוּצְיוֹ וְוָלֶנטין אחיו, דוד קפולט, אשתו והבנות, אחייניתי טובת היופי רוזלין, ליויה, סיניור וואלֶנְטְיוֹ ודודנו טיבַּלְט, לוּצְ'יוֹ והלנה התוססת."

         מבחר יפה. לאן כולם באים?

משרת:  לשָמה.

רומאו:  איזה שָמה?

משרת:  לבית שלנו.

רומאו:  לבית של מי?

משרת:  של האדון שלי.

רומאו:   כן, זאת השאלה שלא שאלתי.

משרת:  אני אשאיל לך בלי שתשאל. האדון שלי הוא האדון הגדול העשיר קפולט, ואם אתה לא מבית מונטגיו, בבקשה תבוא אלינו ותרביץ כּוֹס יין. כל טוב, בריאות.

              (יוצא)

בנבוליו:  שם במשתה המסורתי הזה

            של קפולט, תסעד גם רוזלין

           זו שאתה כל כך אוהב, עם כל

           יפהפיות וורונה. לך לשם,

           וכשתשווה אותה ללא משוא

           פנים לכמה שם, בוא נתערב -

           תודֶה: ברבורתך היא רק עורב.

רומאו:   ביום ששתי עיני יתפללו

           לשקר, יהפכו למדורות

          כל דמעותי שמטביעה נצלו,

           ויִשָֹּרפו באש כמו כופרות.

          יפה מרוזלין? אור יום למעלה

         טרם ראה עוד מישהי דומָה לה.

 בנבוליו:   לחוד הקסימה, כי על מאזניים

          רק היא היתה שם, בשתי העיניים:

          אבל אם רק תשים אל מול הגברת

          איזו עלמה אחרת וזוהרת

          בַּנשף, אז תראה שכוכבה

          של פלא הבריאה שלך כבָה.

רומאו:  אף פעם! אך בכל זאת אני בא,

          כי רק לראות אותה עוד לא אֶשְֹבּע.

          (יוצאים.

 

         נכנסות גברת קפולט והאומנת)

גברת קפולט: איפה בתי, אומנת? תקראי לה.

אומנת:  חי הבתולים שבגיל שתים-עשרה

          היו לי עוד, אמרתי לה לבוא.

          איזה כבשה, איזה צפור מופקרת,

          שלא נדע! איפה כבר הילדה

          הזאת? נו מה אתך, ג'ולייטה!

          (נכנסת ג'ולייטה)

ג'ולייטה: מה, מי קורא?

אומנת: האמא.

ג'ולייטה: הנה אני, גברתי, מה רצונך?

גברת קפולט: אז ככה. - תני לנו דקה, אומנת,

          זה קצת פרטי. אומנת, תחזרי,

          במחשבה שניה, את תשמעי

          את השיחה שלנו. את הרי

          יודעת שבתי בגיל יפה.

אומנת:  תאמיני לי, אני אגיד לך את

          הגיל שלה עד לשעה.

גברת קפולט:                       עוד לא

          ארבע עשרה.

אומנת:  אני אשים ארבע-עשרה מהשיניים שלי, ובינינו בקושי יש לי ארבע, שהיא עוד לא ארבע-עשרה. כמה זמן זה עד חג הקציר?

גברת קפולט: שבועיים ועוד איזה יום.

אומנת:  יום או יומיים, מכל הימים

          בַּלוח בָּערב של חג הקציר

          בַּלילה היא תהיה ארבע-עשרה.

          היא וסוזנה - שתנוח לה

          על משכבה - היו אותו גיל. נו,

          סוזנה עם אלוהים עכשיו, היתה

          מדי טובה להיות אתי; אבל

          כמו שאמרתי כבר, בערב של

          חג הקציר בלילה היא תהיה

          ארבע-עשרה, זה מה שהיא תהיה,

          אני זוכרת את זה כמו היום.

          מרעידת האדמה זה אחת-

          עשרה שנים כבר, והיא נגמלה -

          אני אף פעם לא אשכח - מכל

          יום בשנה ביום ההוא: כי אני

          מרחתי אז עסיס של לענה

          על קצה הציץ, כשהתיישבתי לי

          בשמש תחת שובך היונים,

          שאת והאדון נסעתם אז

          מחוץ לעיר למנטובה - כן-כן,

          המוח עוד עובד יפה. אבל

          כמו שאמרתי, כשהיא טעמה

          את הלענה על הפטמה וזה

          היה לה מר, טפשה קטנה, איזה

          פרצוף חמוץ ואיזה ברוגז היא

          עשתה לַציץ. "בום טרח!" רעד השובך:

          ולא היה שום צורך לדרבן

          אותי לברוח.

          ומהיום ההוא עברו אחת-

          עשרה שנה, שהיא עמדה אז כבר

          על שתיים - מה עמדה, היא רצה כבר

          כמו איזה ברווזונת איפה-לא;

          שבדיוק יום קודם היא פתחה

          את המצח, ואז בעלי - שהוא

          ינוח בשלום, טיפוס עליז

          היה -

          "כן", הוא אמר, "נפלת על הפרצוף?

           כשרק יגדל לך קצת השכל אז

          תפלי אחורה על הגב, נכון

          או לא, ג'ול?" ושכה אני אחיה,

          הגוזלית הפסיקה ליילל

          ואמרה לו "כן". לראות איך שבדיחה

          נהיית אמת! נשבעת, אם אני

          אחיה אלף שנה עוד, אני לא

         אשכח את זה. "נכון או לא, ג'ול?" הוא

         עושה, והטפשונת הקטנה

          בלמה 'חת שתיים ואמרה לו "כן".

ג'ולייט: ותבלמי גם את, אומנת, די.

אומנת: יפה מאד. שאלוהים תמיד

          יאיר לך, לא הינקתי בחיים

          תינוקת מקסימה כמוך. אם רק

          אחיה לראות אותך גם נשואה,

          יותר לא אבקש.

גברת קפולט: והנישואים האלה, אומנת, הם הנושא שהתכוונתי לדון בו. אמרי לי,

         ג'ולייטה, מה לבך אומר על נישואים?

ג'ולייטה:  זה מין כבוד עליו איני חולמת.

אומנת:  כבוד! אם לא הייתי מיניקה אותך

          לבד, אפשר היה לחשוב שאת          

          ינקת חכמה ישר מהשדיים.

גברת קפולט: טוב, אז, ילדונת, פאריס הרוזן

          הנאצל רוצה שאת תהיי

          אשתו.

אומנת:  גבר  כזה - איי, גברת, גברת - הוא

           מין גבר שכל העולם יגיד - 

            זה גבר שעווה! 

גברת קפולט:                  בקיץ של

           ורונה אין פרח כמוהו.

אומנת:                               לא,

          הוא פרח, בחיי, הוא ממש פרח.

גברת קפולט: אז מה תאמרי לאהבה של פאריס, בת?

ג'ולייטה: "אמן", אם אהבה נולדת ממבט.  

          אבל עיני חיצֵי אש לא יירו

          אלא אם כן, אתם, הורי, תורו.

          (נכנס ליצן)

ליצן:   גברת, האורחים הגיעו, הארוחה מוגשת, לך קוראים, את גברתי הצעירה מבקשים, את האומנת מקללים במזווה, והכל בוער. בבקשה להזדרז, כי אני חייב לרוץ לשרת.

         (יוצאים.

 

         נכנסים מחופשים במסכות עם לפידים, בנבוליו, מרקוציו, ורומאו עם משרת)

רומאו:  מה, נדקלם להם נאום בתור

           תירוץ, או שנבוא בלי התנצלות?

בנבוליו:  עבר זמנה של טרחנות כזאת.

          אנחנו לא נביא שום קופידון

          קְשוּר עין במטלית, עם קשת דיקט,

          כדי להבהיל את הגברות כמו מין

          דחליל, וגם לא נגמגם פרולוג

          עילג, ועם לחשן, בתור כניסה:

          שיאמדו אותנו כרצונן,

          ואנו נעמוד ונאמוד,

          נרקוד, נעוף.

רומאו:                           תנו לי לפיד, אני

          לא אפזז; בַּנפש חושך, אז

          אחזיק באור.       

מרקוציו:                    שמע לי, אתה תרקוד

          אצלי, רומאו!  

רומאו:                       שמע לי, לא אני.

          אתה נעול במנעלי מחול,

          לבי נעול במנעולי ברזל,

          הוא מרותק לקרקע בלי לזוז.

מרקוציו:  תנו לי כיסוי פרצוף, אה? מחסה

         למסכה! אכפת לי מי ילטוש

          עיניים ויגיד "איזה כיעור"?

רומאו:  תנו לי לפיד. שידגדגו קלי

        לב שטחיים את השטיחים. אני

        דוגל בפתגמים העתיקים:

        עמוד האש צועד בדד בראש;

        צודו אַתם, אני בשיא אפרוש.

מרקוציו:  סי-סי, עכבר, בשיא הסערה

          תנטוש את הסירה! אבל נִמְשה

          אותך עוד, נמושה, מהבִּיצה -

          סליחה, האהבה - שבה אתה

          שקוע עד אוזניים. בואו, סתם

          שורפים פה את היום.

רומאו:                            כבר לילה.

מרקוציו:                                           שמע,

          כוונתי: הפטפוטים דינם      

          לזהור כמו נר בשמש: לחינם.

          בכוונה יש יופי ואיכות

          שוות הרבה יותר מהפקחות.

רומאו: הכוונה שלנו לבקר

          בנשף באמת יפה, אך לא

          פקחית.

מרקוציו:                 מותר לשאול למה, רומאו?

רומאו:     חלמתי מין חלום הלילה.

מרקוציו:                                 גם

          אני.

רומאו:            כן, מה חלמת?

מרקוציו:                               שחלום

          הוא מין מונח של שקר.

רומאו:                              החולם

          מונח, הוא במיטה, חולם אמת

         לאמיתה.

מרקוציו:               אז כבר היתה אתך 

         מֶבּ המלכה.

בנבוליו:                    מֶבּ המלכה? מי היא?

מרקוציו: היא מיילדת הפיות, קטנה

          כמו אבן חן על זרת ראש העיר,

          ופמליה של חלקיקים נושאת

          אותה על חוטם בני-אדם כשהם

          נמים. צירי הכרכרה שלה -

         רגלי זבובון, האפיריון - כנפי

          חגב, הרסן - רשת עכביש

          דקה, מושכות הכרכרה - קרני

          ירח מימיות; השוט שלה

          עשוי מעצם של צרצר, והוא

          מצליף בחוט של משי; הרַכָּּב

          יבחוש זעיר בבגד-שרד אפור,

          קטן גם מתולעת פתלתלה

          על אצבע בטלנית של בתולה.

          והיא דוהרת בהדר כזה

          כל לילה במוחם של אוהבים,

          ואז הם יחלמו על אהבה;

          תשוט מעל ברכי העסקנים, 

         והם ישר חולמים קידות; מעל

          שפתי גבירות, אשר ישר חולמות

          על נשיקות, ומב זועמת אז [/ על נשיקות, ומב זועמת לא

          תצמיח עליהן שלפוחיות  / אחת תצמיח להן פצעונים]

          כי סרחון של ממתקים נודף

          מהבל-פיהן. לפעמים תדהר

          על חוטם עורך-דין, ואז יחלום

          שהוא מריח מִי למרוח כדי

          קצת להרוויח; לפעמים תבוא

          עם זנב-חזיר ותדגדג איש-דת

          ישן בנחיריים, ואז הוא

          יחלום על עוד תרומת צדקה לכיס.

          לא פעם היא תרכב על צוואר חייל,

          ואז יחלום לו על שיסוף גרונות

          אויב, על חדירות, מארבים,  

                        [/ אויב, על חדירות ואמבושים,]

           על חרב ספרדית, על קנקנים

          של יין בלי תחתית, ואז פתאום

          תופים הולמים באוזן, הוא נבהל

          ומתעורר, לוחש בבהלה

          תפילה או שתיים ונרדם שנית.

          זוהי המֶבּ אשר תקלע צמות

         מרעמות סוסים בלילה, היא

          קושרת תלתלים פרועים בסבך 

          זדוני שאם יוּתר הפורענות קרובה.

רומאו:  די, די, אתה סתם מפטפט על כלום.

מרקוציו: נכון, על חלומות, צאצאי

         המוח העצל, אשר נולדו

          מכלום, רק צל דמיון שווא, שברירי

          כמו האוויר, ובוגדני גם מן

          הרוח שמפלרטט ברגע זה

         עם חיק הקרח הצפוני ואז

          נושף בבוז, טס הלאה לדרום

          נוטף הטל.

בנבוליו:                הרוח, אדוני,   [/ העפת, אדוני,  

         העיפה גם אותנו. כבר אכלו,   / אותנו עם הרוח. כבר אכלו,]

      נגיע מאוחר מדי.

רומאו:                            אני

          חושש - מוקדם מדי, כי יש לי מין

          תחושה שאיזה דין, המשוטט [/ אשר תועה]

         בין כוכבים עדיין, ייחרץ

          מרות הלילה פה בָּהילולות,

          ויחסל את גירעון חיי

          האומללים בפירעון זוועות

          של מוות טרם עת. אך שיוביל

          רב-החובל את המפרש שלי;

          נראה. קדימה, בחורים חמים.

          (נכנסים קפולט הזקן עם הגברות; משרתים, וכל האורחים)

קפולט:  שלום רב, רבותי, שלום לכם.

          כל גברת אשר אין לה יבלות

          ברגל תסובב אתכם סיבוב.

          אה גבירותי, מי לא תרקוד עכשיו?

          כל מי שתשחק לי מתביישת,

          אני נשבע שיש לה יבלות.

          שלום רב, רבותי, שלום לכם.

          עוד אור, כלבים, פנו את השולחנות,

          ותכבו את האש, החדר חם 

          מדי. מה להגיד, הקרנבל

          הלא צפוי הזה בא בדיוק

          בזמן. לא-לא, תשב, דוד קפולט,

          ימי הריקודים שלנו כבר

          מאחורינו. כמה זמן עבר

          מאז לבשנו שנינו מסכה?

דוד קפולט: חותם לך, שלושים שנה.

קפולט:                                    מה, בן

          אדם, לא עד כי כך, לא עד כדי כך. 

          מחתונת לוצ'נציו זה יהיה

          בְּשבועות הבא עשרים-וחמש

          שנה, ואז לבשנו מסכה.

דוד קפולט: יותר, יותר, הבן שלו יותר

          זקן.

קפולט:               מה אתה מדבר? הבן

          שלו היה קטין רק עוד לפני

          שלוש שנים. - כן, צעירים, יפה!

         איי איי, הנעורים דבר עליז.  

רומאו:  מי זו הגברת שמעשירה

                   [/ מי הגבירה אשר מעשירה]

          שם את יד האביר?

          היא תְלמד לפיד לזהור, לבעור,

          תלויה על פני הלילה כמו האור

          של אבן-חן על אוזן אפריקאי,   

          רק לראותה מותר, כל כך זכה היא.

          יונה של שלג בתוך גדוד עורבים

          היא הגבירה שם בין הסובבים.

          אושיט לה יד ברגע הפוגה,

          שתתברך ידי מן המגע.  

          אני אהבתי מעולם? טעיתי,   [/ שיקרתי,

          כי עד הלילה יופי לא ראיתי. [/ כי עד הלילה יופי לא הכרתי.]

 טיבאלט: לפי הקול זה בן מונטגיו שם.

          תביא לי את חרבי, ילד. (יוצא משרת)

                                       מה, הוא

          מעז, הכלב, מכוסה פרצוף

          מוקיון, לבוא פה לגחך, ללעוג

          לחג שלנו? כבוד המשפחה -

          אם את האיש עכשיו אני שוחט -

          יצדיק אותי שזו מצווה, לא חטא.

קפולט:  מה זה, דודן, על מה אתה סוער?

טיבאלט: דוד, זה מונטגיו, האויב שלנו:

          נבל שבא הלילה בזדון

          לבוז ליום החג שלך, אדון.

קפולט:   מה, זה רומאו הצעיר?

טיבאלט:                               זה הוא,

          המנוול רומאו.

קפולט:                      תירגע,

          דודן. תניח לו. הוא מתנהג

          ממש כמו ג'נטלמן. ולהגיד

          את האמת, וורונה מתגאה

          בו כבחור הגון, שקול. בעד

          כל הון בעיר הזאת אני לא רוצה

          לגרום לו עוגמת נפש פה אצלי.

          אז בוא תבליג, אל תתייחס אליו:

          זה רצוני, ואם תכבד אותו

          תסביר פנים, אל תעקם פרצוף;

          זה מחזה צורם במסיבה.

טיבאלט: לא כשבן-כלב מתארח בה.

            אני לא אסבול אותו.

קפולט:                              ועוד-איך תסבול.

          כן, מר ילדון, אמרתי ועוד-איך!

          שתתבייש, אני אדון פה או

          אתה? שתתבייש! הוא לא יסבול!...

          שאלוהים ישמור, עוד תחולל

          מהפכות בין האורחים שלי,

          קופץ כמו תרנגולֶם! משחק

          לי את הגבר!

טיבאלט:                     שמע, דוד, זאת חרפה.

קפולט:  שתתבייש! אתה ילד חוצפן!

          זה יעלה לך ביוקר, שמע

          ממני. - בראבו, נשמות! - תשתוק -

          עוד אור, פרצוף! - או שאשתיק אותך.

טיבאלט: איפוק כפוי נפגש עם זעם אש,

          וכל בשרי רוטט, הדם גועש. 

         אזוז, אך הפלישה אשר נראית

         כדבש תהיה מרה בבוא העת.

          (יוצא)

רומאו:  אם את מקדש זה אני מטמא

          ביד גסה, תרופה לי למכה:

          שפתי, זוג צליינים בלב הומה,

          את החספוס תַּמתקנה בנשיקה.

ג'ולייטה: צליין טוב, את ידך אל תאשים,

           היא רק מראה כמה היא אדוקה:

          ידי צליין נוגעות בידי קדושים,

          וּלְצדיקים גם זוהי נשיקה.

רומאו:  אין לקדושים - או צדיקים - שפתיים?

ג'ולייטה:  כן, יש, צליין, שפתיים לתפילה.

רומאו:   הרשי להן, קדושה, כמו לידיים,

           אמרי "כן", פן תחזורנה בשאלה.    

ג'ולייטה:  קדוש דומם הוא גם כשיֵענה.

רומאו:  אז דוֹמי ואשא תפילה. הנה.

          (הוא מנשק אותה)

          כך בשפתייך את חטְאִי טיהרת.

ג'ולייטה: כך נדבקו שפתי בחטא פּרוּץ.

רומאו:    חטא משפתי? כן-כן, יפה גערת.

           החזירי לי.

          (הם מתנשקים)  

ג'ולייטה:               אתה נשקן חרוץ.    

אומנת: גברתי, אמך קוראת.

רומאו:                             מי זו אִמה?

אומנת:  אדון רווק,

         אִמה - גברת הבית, וגבירה

          טובה, פקחית והגונה - אני

          הינקתי את הבת שלה, שאיתה

          דיברת. שמע לי טוב, מי שיתפוס

          אותה ייקח את הקופּה.

רומאו:                                היא בת

          של קפולט?

          חשבון יקר! חיי בידי אויב.

קפולט:  לא, רבותי, אל תתכוונו ללכת.

          יש עוד מזנון קטן צנוע של עוגות.

          (הם לוחשים באוזנו)

          הרשו לי להפציר בכם. אה, כן?

          טוב, אז תודה לכם מקרב לב.    

          נשבע לכם, לולא הגעתם הנה

          הייתי במיטה לפני שעה. - 

          נא להדליק לי אור בחדר, היי!

          (יוצאים כולם חוץ מג'ולייטה והאומנת)

ג'ולייטה: אומנת, הֵנה. מי זה האדון שם?

אומנת: הבן והיורש של מר טיבֶּרְיוֹ.

ג'ולייטה: ומי זה שיוצא עכשיו בדלת?

אומנת:  מה, זה פטרוקיו הצעיר, נדמה לי.

ג'ולייטה:  ומי זה זה, שלא הסכים לרקוד?

אומנת: אנ' לא יודעת.

ג'ולייטה: תבררי. (האומנת הולכת)

                        אם הוא נשוי, הגבר,

          מיטת כלולות שלי תהיה בור קבר.

אומנת (חוזרת): רומאו שמו, מונטגיו, בן יחיד

          של האויב מספר אחד שלך.

ג'ולייטה:  אז כך אהבתי היחידה

          משנאתי היחידה נולדה.

          מוקדם ובלי יודעין הלב בחר;

          עכשיו כשהוא יודע, מאוחר.

          איזו לידה קשה! כואב, כואב:

          הלב אוהב אויב שאתעב.

אומנת: מה זה? מה זה?

ג'ולייטה:                      סתם מין חרוז שרק

          עכשיו למדתי ממישהו

          שפה רקד אתי.

אומנת:                          בואי, אמך

          שם מחכה. אני אבוא אתך.

          (יוצאות.

 

נכנס רומאו לבדו.)

רומאו: איך לצעוד הלאה כשלבי עוד שם?

          אחורה, גוש עפר טפש! ללב 

         האדמה!                      

          (זז הצידה. נכנסים בנבוליו ומרקוציו)

בנבוליו:  רומאו! הי רומאו!

מרקוציו:                          הוא חכם,

          חמק הביתה בטח, למיטה.

בנבוליו:  הוא רץ הנה, טיפס על קיר הגן.

          קרא לו, מרקוציו.

מרקוציו:                         לא אקרא, אשביע:

          רומאו! מטורף! הוזה! אוהב!

          עלה ובוא בדמות של אנחה!

          דקלם חרוז אחד, מספיק. רק זְעק

          "אויה" ו"אהבה" ו"אין תקווה"

          וּגְווע, אמור מילה יפה אחת

          לָרכלנית שלנו וֶנוס, שם

          חיבה אחד לַבּן שלה זה העיוור,

          הילד המתושלח קופידון,           

          זה שקולע בַּבלדות חץ

          מושחז בְּמלך והוא מתאהב

          בְּקבצנית. - הוא לא שומע. בוא

          חי רוזלין וזוהַר זוג עיניה,

          המצח הגבוה ושפתי

          הארגמן, הרגל הנאה

          שלה, המותן הרוטטת, חי

          חלקת הסתר הצמודה למותן,

          הופע פה לפנינו בדמותך!

בנבוליו:  אם הוא מקשיב אתה מרגיז אותו.

מרקוציו:  זה לא ירגיז אותו. ירגיז אותו

          אם אעלה באוב שדון מוזר

          אל תוך חישוק הקסם של גברתו,

          שיעמוד זקוף שם עד שהיא

          תשכיב ותכשף אותו ליפול.

         זה באמת נבזי. אבל האוב                  

          שלי הוא טוב: אני, בשם גברתו, 

          קורא לו רק לקום ולעמוד.  

בנבוליו:  בוא, הוא החביא עצמו בין העצים

          להתגפף עם צל. אהבתו

          עיוורת, מתאימה לה אפלה.

מרקוציו:  בַּמטרה עיוורת לא תקלע.

          עכשיו ישב תחת עץ משמשים

          ויתפלל שאהובתו תהיה

          הפרי שנערות כשהן צוחקות

          לבד קוראות לו המשמוש. או-הו,

          רומאו, מי ייתן שהיא תהיה

          גומה לשתיל שלך וכיוצא 

          בזה! רומאו, לילה טוב, אני

          לעריסה שלי, כי המיטת-

          שדה הזאת מדי קרה לי. בוא,

          נלך עכשיו, אין טעם לחפש

          אם הוא כל כך רוצה שלא נמצא.

          (יוצאים מרקוציו ובנבוליו.)

רומאו:  לועג לפצע מי שלא נפצע.

          (נכנסת ג'ולייטה למעלה)

          אך שקט, איזה אור מפציע שם

          מן החלון? זה המזרח, וג'ולייטה           

          היא השמש. עלי, שמש יפה,

          הרגי את הלבנה הרְשעית,

          שכבר חולה, חיוורת מיגון

          כי את, בתולה שלה, יפה ממנה.

          אל תעבדי אותה, היא רְשעית,

          גלימת נזירותה עובש ירוק

          שרק טיפשה תלבש. זרקי אותה. -

          היא מדברת, אך כלום לא אומרת.  

                                 [/ היא מדברת, אבל בלי מלים.]

          אז מה? העין שלה משוחחת.           

          אני אשיב לה - לא, אני חצוף

          מדי, זה לא אלי היא מדברת.

          שניים מן היפים בכוכבים

          יוצאים לסידורים ומפצירים

          בזוג עיניה לנצנץ בשמם

          עד לשובם. ואם הם יתחלפו

          במקומות? בַּזוהר של לחיה

          הכוכבים האלה יושפלו

          כמו נר בַּיום. עיניה ישטפו

          את הרקיע באור ניצוצות    

          שציפורים יתחילו מצייצות 

          כי יחשבו שתם הלילה. איך  

          לחיה נשענת על היד!  לו רק

          הייתי הכפפה ליד הזאת      

          כדי שאוכל לגעת בלחיה.

ג'ולייטה:  אוי לי.

רומאו:                   היא מדברת. דברי שוב,

          מלאך זוהר, כי את קורנת שם

           מעל ראשי בלילה כמו שְליח

          שמיים קל-כנף מול בני תמותה

          אשר נופלים אחורה פעורי

          עיניים ובוהים איך הוא רוכב

          על עננים תְפוחים ועצלים

          ואיך בחיק אוויר הוא שט לו.

ג'ולייטה:                               הו

          רומאו, רומאו, למה זה אתה

          רומאו? באביך אל תכיר

          והתכחש לשם שלך: אם לא,

          רק הישבע לי אהבה ולא

          אהיה עוד קפולט.

רומאו:                               לשמוע עוד

          או לדבר מייד?

ג'ולייטה:                      הן רק שמך        

          אויב שלי. מה זה מונטגיו? זה 

         לא יד לא רגל, זרוע, או פרצוף,

          וגם לא שום איבר אחר. מה יש

          בְּשם? מה שנקרא לו שושנה

          ריחו יהיה מתוק תחת כל שם

          אחר כשם שרומאו, אילו לא נקרא

          רומאו, היה מושלם כשם שהוא

          גם בלי התואר. זרוק, רומאו, את

          שמך, ותחת שם אשר אין לו

          בך שום חלק תְפוס וקח אותי

          כולי.

רומאו:                  אתפוס אותך במילתך:

          קראי לי אהובך וזה יהיה

          שמי החדש. מכאן והלאה לא 

          אהיה יותר רומאו.

ג'ולייט:                                  איזה איש

          אתה, שבמסווה לילי פורץ

          אל הסודות שלי?

רומאו:                             בְּשם איני

          יודע להגיד לך מי אני:

          את שמי, קדושה, אני שונא, כי הוא

          אויב לך: אם אכתוב אותו, אקרע

          בן רגע לגזרים את המילה.

ג'ולייטה: אוזני עוד לא שתו מאה מלים

          מלשונך, אבל הצליל מוכר

          לי טוב. אתה רומאו, לא? מונטגיו?

רומאו:    לא זה ולא זה, נערה יפה,

          אם זה או זה אינם לפי רוחך. 

                           [/ אם גם זה וגם זה אינם נראים לך.]

ג'ולייטה: איך באת הנה, בוא ספר, ולמה?

          חומת הגן גבוהה ולטפס

          קשה, והמקום הוא מוות, אם        

          מישהו מקרובי ימצא אותך.

רומאו:  כנפי האהבה נשאו אותי  

          קלילות מעבר לחומות, כי שום

          גבול אבן לא יחסום אוהב; כל מה

          שביכולתה, האהבה תעז

          ותנסה; לכן קרובייך לא

          יצליחו לעצור אותי.

ג'ולייטה:                            אם הם

          יראו אותך הם ירצחו אותך.

רומאו:    עינייך - אוי לי! - הן מסוכנות

          יותר מעשר חרבות אצלם:

          רק שימי בי מבט מתוק - הם לא

          יוכלו לפגוע בי.

ג'ולייטה:                      בעד כל הון

          איני רוצה שיתפסו אותך פה.

רומאו:   יש לי גלימה של לילה שתכסה

          עלי. ואם רק תאהבי אותי,

          שימצאו: שיחוסלו חיי

          משנאתם, ורק לא מוות בלי

          אהבתך.

ג'ולייטה:             מי-זה הדריך אותך

          למצוא את המקום?

רומאו:                             האהבה,

          שדחקה לצאת ולחפש.

          אז היא השאילה לי עצה, אני

          השאלתי לה עיניים. אני לא

          נווט, אך לו נמצאת באותו חוף

          נידח אשר נשטף בים הכי

          רחוק, הייתי מסכן הכל

          בשביל סחורה כזאת.

ג'ולייטה:                               יש מסכה

          של לילה על פני, אתה יודע,

          אחרת סומק בתולי היה

          צובע את לֶחיי על מה שפי 

          הסגיר לך הלילה. בשמחה

          הייתי מקפידה על טעם טוב,

          כן, בשמחה אכחיש כל מה שפה

         אמרתי: אך שלום לגינונים.

          אתה אוהב אותי? אתה תגיד

          לי  "כן", אני יודעת, ואסמוך

          על מילתך. אבל אם תישבע

          אולי תכזיב: אומרים שכשאוהב

          מפר שבועה צוחקים למעלה. אם

          אתה אוהב, רומאו המתוק,

          אמור זאת בכנות. ואם תחשוב

          שבקלות מדי כובשים אותי,

          אזעף, אהיה קשוחה, אומר לך

          "לא-לא" בתנאי שתחזר, אבל

          אחרת - בעד שום הון. האמת,

          מונטגיו היפה, לבי נמס

          מדי, ודאי תחשוב "זו פרפרית

          קלילה". אך עוד תראה, אדון, אני   

          נאמנה מאלה שיודעות 

          להתחנחן בכדי לשמור מרחק.

          היה עלי לשמור יותר מרחק,

          אני מודה, לולא היית עֵד

          בלי שידעתי לְוידוי לבי

          המאוהב. אז סלח לי. וּלְמה

          שפה חשף הלילה הכבד

          אל תתייחס כאהבה קלילה.

רומאו:   גברתי, אני נשבע בלבנה

          אשר זורה שם פתיתי כסף על

          עצים -

ג'ולייטה:                    אל תישבע   בלבנה,

          הלבנה הבוגדנית, אשר

          כל יום בחודש מחליפה פנים

          פן תתהפך אהבתך כמותה.

רומאו:  אז חי ה -

ג'ולייטה:              לא, אל תישבע בכלל.

          ואם כן, רק חי עצמך, כי זה

          האל בדת שלי, אז אאמין

          לך.

רומאו:         אם אַהֲבָת הנפש -

ג'ולייטה:                                טוב,

          אל תישבע. גם אם אשמח בך,

          איני שמחה כלל על ברית זו הלילה:

          היא מהירה מדי, פזיזה, נמהרת,

          כמו הברק שפג טרם נספיק

          לומר "נדלק לו". - מישהו מגיע.  

          שלום, יקר. הֱיה ישר, מונטגיו.    

          חכה טיפונת פה, אני אשוב.

          (יוצאת)

רומאו:  לילה ברוך, ברוך: אני פוחד,

          כיוון שלילה, כל זה רק חלום,

          מתוק, מחניף אבל לא מוחשי.

(נכנסת ג'ולייטה)


חלק 2


(נכנסת ג'ולייטה)

ג'ולייטה: שלוש מלים, רומאו, ולילה טוב

         ממש. [/ באמת.] אם הגונה אהבתך,

         ומטרתך היא נישואים, שלח לי

         מלה מחר עם מי שאשדל

          לבוא אליך איפה ומתי

          יהיה הטקס, אז אניח כל

          אשר לי לרגליך ואלך     

         אחרי אדון נפשי עד קצה תבל.  

רומאו:  אוהב הולך לקראת אהובתו

          כמו תלמיד כשהשיעור נגמר,  

          אך הוא הולך ממנה לביתו

          כמו לבית-ספר, מדוכא ומר.  

        (נכנסת ג'ולייטה שוב)

ג'ולייטה: פְּסְסְט! היי, רומאו! פְּסְסְט! קול של צייד

          אילו היה לי, לפתות שוב את

          העיט הענוג. השבי הוא

          צרוד, אסור לו לדבר בקול,

          אם לא - הייתי כבר מזעזעת

          את מערת ביתה של בת ההד,

          עד שלשונה האוורירית תצריד

         יותר מלשוני  מרוב "רומאו".

רומאו:  זו נשמתי אשר קוראת בשמי.

          צליל כסף כה מתוק יש ללשונות

          של אוהבים בלילה, כמו תווים

          חרישיים לְאוזן קשובה.

ג'ולייטה:  רומאו.

רומאו:              גברת?

ג'ולייטה:                       באיזו שעה

          מחר אשלח שליח?

רומאו:                           תשע.

ג'ולייטה:                                   בלי

          דיחוי. עד אז עשרים שנה. רומאו,

          שכחתי לשם מה קראתי שתחזור.

רומאו:  תני לעמוד פה עד שתזכרי.

ג'ולייטה: אשכח שוב כדי שתעמוד פה עוד,  

                          [/אשכח בכדי שתעמוד פה הלאה,]

          אזכור רק שבחברתך כה טוב לי.

רומאו:  ואשאר עוד כדי שתשכחי עוד,

          אשכח שיש לי בית חוץ מכאן.

ג'ולייטה: בוקר כמעט. צריכה לומר לך

          ללכת, אבל לא רחוק יותר

          מן הציפור ביד פרחח, אשר

          נותן לה לנתר קצת מידו,

          כמו אסיר מסכן בסבך כבלים,

          ושוב מחזיר אותה בחוט של משי,

          אוהב כל כך קנאי לחרותה. 

רומאו:  הלוואי הייתי הציפור שלך.

ג'ולייטה:  אמן, מתוק.

          אך עוד ארצח אותך מרוב פינוק.

          שלום. פרידה היא צער כה מתוק

          שעד מחר אומר "שלום" ולא אשתוק.

          (יוצאת)

רומאו:   תנומה על שתי עינייך, רוגע בחזה.

          הלוואי אנום ברוגע בחזה הזה.

          עכשיו לתא של הנזיר ארוץ לי,

          אלחש לו על אושרי, והוא יעוץ לי.

          (יוצא.

 

נכנס הנזיר לורנצו)

לורנצו:  השחר, מול שמי לילה כְּעוּסים,

          שֹוחק ובַמזרח שוזר פסים.

          החושך כמו שיכור כושל, מועד,

          זז מן השביל שבו היום צועד.

          עד שיַפְנה השמש עַיִן אש

          לצהול לַיום, טל לילה לייבש,

          יש למלא את סל הנצרים

          צמחי חיים ומוות נדירים.

          אילו כוחות מזור גדולים טמונים   

          בשורשים, צמחים ואבנים.

          כי אין דבר נקלה וכה נחות  

          שאין בו טוּב או שמץ של איכות.

          וטוֹב, כשמן הטוּב הוא מתרחק,

          יבגוד בשורשיו ויימחק.  

          חסד עלול מחטא להתעקם,

          ובמעשים גם חטא גס משתקם.

         (נכנס רומאו)

          בקרום רך זה של פרח כה רפה

          שוכנים ביחד רעל ורופא:

          ריחו - יבריא את כל הגוף פתאום, 

          מטעמו - הלב יפסיק לפעום.             

         כך שני צבאות של מלכים אויבים

          חונים בלב איש כמו בעשבים.

          כשהזדון יגבר על החמלה 

          תולעת ארס את השתיל תבלע.   

רומאו:    בוקר טוב לאב המוודה שלי.

לורנצו:   בֶּנֶדִיקִיטֶה!

          מי קם עם שחר לברך אותי?

          זה אות, בני, שהנפש לא שקטה     

          כשנפרדים מוקדם מן המיטה.

                       [/ זה אות, בני, לנשמה בלי מנוחה,            

                      / להיפרד מוקדם מן השמיכה.]

          הדאגה בעין של זקנים

          דרוכה תמיד, והם לא ישנים. 

          אך נעורים, ראשם נקי ותם,

          והשינה תמלוך במיטתם.

          ההשכמה הזאת היא הוכחה

          שמשהו עוכר את רוחך.

          או - אם טעיתי בניחוש ראשון - 

          רומאו לא הלך בכלל לישון.

רומאו: צודק. אבל לילו היה נעים.    

לורנצו: עם רוזלין? האל ישמור חוטאים!

רומאו:  עם רוזלין? לא, אב קדוש, לא כך:

          השם הזה, עם יגונו, [/ עם כאבו,] נשכח.

לורנצו:  זה בן צדיק! בכל זאת, מה קרה?

רומאו:  עונה לך מייד בלי חקירה:

          לחגוג הלילה עם אויב יצאתי,

          ואז פתאום מצאתי שנפצעתי,

          ומצדי פצעתי. גְאל, אבי,

          מרפא לשנינו רק אתה תביא.

          אתה רואה, טינה איני נוטר, 

          כי גם בשם אויבי אני עותר. 

                          [/ אין בי טינה, רואה? אני פונה 

                          / כדי שתושיע גם את השונא.]

לורנצו: דבֵּר פשוט, כי על וידוי חידות

          מחילתך תהיה בשפת סודות.         

רומאו:  אז דע פשוט שנשמתי נִתְלֵית

          בבת היפהפייה של קפולט;

          וגם שלה בי, עד עומק הלב, 

          הכל שוּלב, נותר להשתלב     

                   [/ וגם שלה בי, כן, מכל הלב,

                   / הכל שולב, נותר רק לשלב]

          בחתונה. איפה, מתי, כיצד

          הכרנו ונדרנו מכל צד

          אגיד בדרך. אני מתחנן:       

          חַתֵּן אותי היום, אמור אמן.  

  לורנצו:  פרנצ'סקו הקדוש! איזו קלחת!

          מה, רוזלין כל כך מהר נזנחת?

          כן-כן, האהבה של בני עֶשְרֵה

          בָּעין, לא בַּלב, היא תיברא.

         אה יזוס, כמה מפלי נוזלים

         שטפו את לחיך על רוזלין!

         כמה מי-מלח בוזבזו פה פעם               

        על אהבה, ולא נשאר שום טעם! 

         בַּשמש גניחותיך לא יָבְשו עוד,

         לי האוזניים לא התאוששו עוד:

         פה על הלחי טרם נשטפה

         דמעה זקנה, שריד של הסופה.

         לבך ומכאובך היו מנחה

         על מזבחה של רוזלין ממך.  

         והשתנית כך? בל נאשים,

          אם כך נופלים גברים, את הנשים.

רומאו:  על רוזלין גערת בי תמיד.

לורנצו: על הסגידה ללא מידה, תלמיד.          

רומאו:  דרשת את האהבה לקבור.

לורנצו: לא כדי לשלוף אחרת מן הבור.

רומאו:  די, אל תנזוף בי, כי זו משיבה

          על אהבת לבי באהבה,

          לא כמו ההיא. 

לורנצו:                       כן, היא ידעה ברור:

          לבך רק מצטט אבל הוא בּוּר.

          אך בוא, שַבְשַב צעיר, אתמוך בך  

          רק מסיבה אחת ומבטיחה:

          ברית זו תַּפְנֶה אולי את האיבה

          של בתיכם אל דרך אהבה.

רומאו:  הו בוא נלך, כולי, רוטט, רועד.

לורנצו: לאט; מי שדוהר מהר מועד.

          (יוצאים.

 

נכנסים מרקוציו ובנבוליו)

מרקוציו:  איפה לעזאזל הרומאו הזה? הוא לא חזר הביתה הלילה?

בנבוליו:   לא לבית אבא; המשרת אמר לי.

מרקוציו:  הנקבה הזאת, הרוזלין,

           חיוורת עם לב-אבן, תענָה 

          אותו לצאת מדעתו.

בנבוליו:                               טיבלט,

           קרוב של הזקן הקפולט,

          שלח איזה מכתב לבית אביו.

מרקוציו:  הזמנה לדו-קרב, חותֵם בחיים שלי.

בנבוליו:   רומאו ישיב לזה.

מרקוציו:  כל בן-אדם יודע כְּתוֹב ישיב למכתב.

בנבוליו:   לא, הוא ישיב לאדון המכתב שהוא ישיב לו באבי-אביו. 

מרקוציו:  מי? רומאו? לא, הוא כבר מת, עין שחורה של נקבה לבנה שיספה אותו סופית, שיר אהבה חתך לו את האוזן, מַפְתח הלב שלו נחצה לחֵצי מהחֵץ של הלץ העיוור עם הקשת; זה בן-אדם לצאת מול טיבלט?

בנבוליו:  למה, מי זה טיבלט?

מרקוציו:  לא פנתר, יותר! נסיך החתולים! מפקד שמְקפּד בקפְּדנוּת. הוא נלחם כמו זַמָּר - בקצב, נקי ועם רגש: לוקח נשימה, אחת, שתיים - והשלוש בתוך הלב שלך; יודע לשפד כפתור. אָמָּן, אָמָּן, אלוף חד-משמעי בדו-קרב תלת- סטרי. אח, הפּאסאדוֹ שלו בינגו, הקונטרה שלו בּוּבָּה, וה"איי" שלו -     

בנבוליו: המה שלו?  

מרקוציו: כולרה על הפּוֹזוֹת הפּוֹמְפּוֹזוֹת האלה, הפַלְצָ-לֵיצָנים האלה, מסלסלי הביטויים החדשים. "חרב-חרב זאת, גבר-גבר זה, זונה-זונה זאת!" זה לא ממש מדכדך, סבא, שנפלה עלינו מכת זבובים מוזרים כאלה? בחשנֵי אופנה כאלה? מסיה קֶס-קֶה-סֶה ואדון פרדון, שעומדים על כל פסיק של הסגנון החדיש שהם לא יכולים לשבת כבר על הספסל הישן!... העצמות, העצמות!

         (נכנס רומאו)

בנבוליו:  הנה בא רומאו, הנה בא רומאו.

מרקוציו: רומאו בלי רוֹם, בלי ראש, כמו דג מלוח מיובש. הו בשר, בשר, איך קוּצצְת עד דג! הוא כבר בשל לשפוך ים חרוזים כמו המלך סַלְמון. שושנת העמקים מול המלכה שלו היתה שוטפת כלים - גם אם, בינינו, החזרן שלה היה חרזן יותר טוב; ונוס מולה ונוס-מינוס, קלאופטרה קליפת-פות-רע, חווה סחבה, והלנה היפה נגיד יפה, אבל לא שווה. סיניור רומאו, בון-ז'ור; הנה לך ברכה צרפתית למִכְנס א-לה-פראנס שלך. תרגיל יפה עשית לנו אתמול בלילה.

רומאו:  בוקר טוב לשניכם, איזה תרגיל עשיתי?

מרקוציו:  תרגיל החמקנות, אדון, החמקנות, אתה לא תופש?

רומאו:   סלח לי, מרקוציו טוב, אבל לחץ עלי עסק כבד, ובמצב כזה אפשר קצת לכופף את קוד ההליכות. 

מרקוציו: שמע לי, שכשהעסק לוחץ צריך בלי הליכות לכופף את האגן, מר קודקוד.    

רומאו:  מדריך מהלך להליכות.

מרקוציו: אני? כפתור ופרח של ההליכות.

רומאו:  פחות פרח ויותר כפתור.

מרקוציו: טוב!

רומאו:  טוב ריח הנעל שלי אם אתה פרח.  

מרקוציו: אדוני הנעלה, בלה לך עם הבדיחה עד שתבלה את הנעל, וכשהסוליה תתבלה, תישאר אחרי הבילוי עם בדיחה בלה.      

רומאו: בּלָה? בּלוֹן בָּלוּם, בְּלוֹף בן בֹּוֹק, בְּלוֹֹם, דום, בלע ושתוק עם בליל הבְּלָה-בְּלָה-בלה!         

מרקוציו:  תפריד, בנבוליו-טוב, השכל שלי מתעלף.

רומאו:  אלף אותו, אלף אותו לרוץֹ, או שאני אכריז "ניצחתי!"

מרקוציו: לא, אם המוח שלנו יוצא לרדוף ברווזים, אני שחוט; כי לך יש ברווזונות במוח יותר מכל הפרפרים שיש לי בראש. הכנסת לך עם הברווזונות?    

רומאו:  לא הכנסת לי והיית מת לְברווזונות.

מרקוציו: אני אנשך לך את האוזן על הבדיחה הזאת.

רומאו: לא, בַּרְבַוָוזְיוֹ, אל תנשך.

מרקוציו: אתה מפולפל כמו רוטב חמוץ, תפוח מר.   

רומאו:  זה לא הולך טוב עם ברווזה בדבש?

מרקוציו:  הו החידוד שלך נמתח מצימוק מילימטר למשפך ממטרה-ליטר.

רומאו:   ואם אמתח את המשפך שלך עד לברווזה, אתה תהיה ברווז שְפוּך-ברז.

מרקוצי: תגיד עכשיו, זה לא יותר טוב מלגנוח למען אהבה? עכשיו אפשר לדבר אתך, עכשיו אתה רומאו; עכשיו אתה מה שאתה, בצבע ובטבע, כי האהבה הזאת שרק נוזלת-ריר היא ליצן מפגר שמתגלגל מטה-מעלה להסתיר את מקל השוטים שלו באיזה חור.

בנבוליו:  עצור פה.

מרקוציו: לעצור את ספור המקל שלי באמצע הדרמה?

בנבוליו:  ספור המקל שלך הולך ומתארך.

מרקוציו: טעות: התכוונתי לכווץ אותו, כי כמעט הגעתי עד לעומק הספור ועמדתי כבר להתנפל ולהתקפל.

רומאו:   הנה ייבוּא שווה.

          (נכנסים האומנת ופייטרו)

         מפרש, מפרש!

מרקוציו:  שניים, שניים: שים לב למכנס שלו ושים לה.    

אומנת:   פייטרו! 

פייטרו:  על המקום.

אומנת:  המניפה שלי, פייטרו.

מרקוציו: פייטרו-מותק, להחביא לה את הפרצוף, המניפה יותר יפה.

אומנת:   אלוהים יביא לכם בוקר טוב, רבותי. 

מרקוציו:  אלוהים יביא לך ערב טוב, רבתי.

אומנת:   זה כבר ערב טוב?

מרקוציו: לא פחות, אני אומר לך, כי המחוג החרמן של הזמן נעוץ כבר בחורי הצהריים.

אומנת:  טפו, תתבייש לך, איזה מין איש אתה?

רומאו:   איש, רבתי, שאלוהים ברא לחבל בצלמו בעצמו.  

אומנת:  בחי אלוהים זה טוב מאד, "לחבל בצלמו בעצמו", הוא אומר? רבותי, מישהו ממכם יכול להגיד לי איפה אני אמצא את רומאו הצעיר?

רומאו:   אני יכול להגיד לך, אבל רומאו הצעיר יהיה יותר זקן כשתמצאי אותו ממה שהיה כשחיפשת אותו: אני הכי צעיר בשם הזה, לצערי.

אומנת:   אני שמחה.

מרקוציו:  שמחה לצערו? מצטער בשמחתך!

אומנת:   אם אתה זה הוא, אני רוצה אתך איזה ארבע עיניים.

בנבוליו: היא מזמינה אותו להזדמן בארבע שיניים.

מרקוציו: הסינוריטה סרסוריתא! סרסוריתא! הי הופ!

רומאו:   מה מצאת?

מרקוציו: לא ממש ארנבת, אדוני, יותר בוא נאמר שאריות של פשטידה, משהו מר, מרוט, חמוץ, בלי מיץ.

               ארנבונת בשלה או תבשיל ארנבה  

              היא  נשנוש משגע ממש. 

              אך זנזונת זקנה, שפנפנה רקובה,

            זה מנה של מנוּש משומש.        

          רומאו, אתה בא לבית של אביך? נאכל שם ארוחת ערב!

רומאו:  אני אצטרף.

מרקוציו: שלום רב לך, עלמה עתיקה, עלמה, אלמָ-נָה, מנה-מנה-אחרונה...       

           (יוצאים מרקוציו ובנבוליו)

אומנת:   תגיד לי בקשה, אדון, מי זה התרנגול עם הפה המלוכלך?

רומאו:   זה אדון, אומנת, שאוהב לשמוע את עצמו מדבר, הוא מדבר לו בדקה הרבה, ועומד לו בְּחודש מעט, בדיבורו.

אומנת:   אם הוא יפתח נגדי פה, אני אשכיב אותו על ארבע, גם אם הוא היה גבר פי שניים ועוד עשרים זרגיגים כמוהו. ואם לא אני, אני כבר אמצא מי שישכיב אותו. חתיכת נבלה! אני לא אחת מהפלירטוטיות שלו, אני לא מכנופיית הבּיריוניאדה שלו. [/ הפרחחיאידה שלו.  - ואתה גם-כן, עומד בצד ומרשה לכל פרחח לשחק אתי איך שמתחשק לו.

פייטרו:  אני לא ראיתי אף אחד משחק אתך איך שמתחשק לו. אם הייתי רואה, הייתי שולף 'חת-שתיים את הכלי שלי. תאמיני לי, אני שולף לא פחות מהר מכל אחד אחר, אם אני מריח הזדמנות לריב טוב, והחוק בצד שלי.

אומנת:  עכשיו בחי אלוהים אני כל כך מחוממת שכל אבר בגוף שלי משקשק, חתיכת נבלה זה. בבקשה ממך, אדון, מילה: אז כמו שאמרתי לך הגברת הצעירה שלי בקשה ממני לחפש-למצוא אותך. מה שהיא בקשה ממני להגיד אני אשמור לעצמי. אבל קודם תן לי לומר לך, אם אתה מוביל אותה לגן-עדן של שוטים כמו שאומרים, זה התנהגות מהתחת-כל-ביקורת כמו שאומרים; כי הגברת היא צעירה; ולכן, אם אתה מוליך אותה מאחורי האף, זה עסק ביש מאד קלוש, שלא מגיע לאף גברת.   

רומאו:   אומנת, מסרי ברכה בשמי לגבירתך אדוניתך: אני מצהיר לך בהן צדק...

אומנת:  נשמה טובה, אני אגיד לה את זה, נשבעת, מילה במילה. אדוניי, אדוניי, היא תהיה אשה שמחה.

רומאו:   מה, מה תגידי לה?

אומנת:  שאתה מצהיר בהן צדק, שזה כמו שאני מבינה את זה הצעה של ג'נטלמן.

רומאו: שהיא תשיג רשות מחר בבוקר 

          להתוודות אצל לורנצו. 

         ואת חכי מאחורי הקיר

        של המנזר, אומנת. המשרת

        שלי יביא אלייך שם סולם

       של חבלים, אשר יניף אותי

       לראש התורן של אושרי בסוד

       הלילה. קחי את זה על הטרחה.

אומנת:  לא, אף פרוטה. באמת.

רומאו:   לא שואלים אותך, אני אומר.

אומנת:  טוב, אז מחר בבוקר. היא תהיה שם.

רומאו:   שלום, שמרי סוד ותקבלי פיצוי.

          (יוצא)

אומנת:         קח ת'מניפה וצא קדימה, פייטרו.

            (יוצאים.

 

        נכנסת ג'ולייטה)

ג'ולייטה:  כששלחתי את האומנת צלצל תשע;

          הבטיחה תוך חצי-שעה לחזור.

          אולי היא לא פגשה בו? זה לא זה.

         היא עצלנית. המחשבות צריכות

          להיות שליחות האהבה, כי הן

          טסות מהר מן האבק שעף

          מלוע של תותח.

          (נכנסת האומנת)

            סוף סוף היא פה! אומנת מתוקה,

          מה אהובי אומר?

אומנת:  אוי לי,  אני תשושה, תני לי לנוח רגע. אלוהים, איך שכואבות לי העצמות.  איי, איפה העוזר שלי? שיביאו לי איזה בקבוקון.  

ג'ולייטה:  כל עצמותי תמורת החדשות שלך.

אומנת:  אוף, איזה טרטור אני עברתי! והגב שלי - צד שני. אלוהים, אלוהים, מה שאני עוברת!

ג'ולייטה: אך מה אומר רומאו, מתוקה? 

אומנת:  רומאו? לא, אוי לי, את לא יודעת לבחור גבר. הוא כלום, הוא לא פרח הנימוס, הוא  לא בן-אדם. ומה שנוגע ליד, ורגל, וגוף - שתהיי לי בריאה, זנזונת, מה שאת תפסת לך. אדוניי, אדוניי, מתפוצץ לי הראש!

ג'ולייטה: מה זה כל זה? תגידי לי, מה הוא אומר על נישואינו?

אומנת:  נו, הוא אומר, כמו איש הגון, ונדיב, וגם מוסרי, בדוק - איפה אמך?

ג'ולייטה: אלוהים אדירים, איזו תשובה משונה: "הוא אומר, כמו איש נדיב, והגון, ומוסרי - איפה אמך?"

אומנת:  את לא יכולה לחכות רגע? אפשר לחשוב! זה האמבט לעצמות הכואבות שלי? השליחות הבאה שיש לך, תעשי אותה בעצמך.

ג'ולייטה:  לא, תעצרי, אומנת מתוקה,

          בבקשה תאמרי לי מה אומר

          אהוב לבי, אדון נפשי, רומאו?                        

אומנת: תרוצי לתא הנזיר לורנצו,

          מצאי איזה תרוץ להתוודות.

           ממתין לך בעל שם כדי לעשות

          אותך אשה. עכשיו עולה לך דם

          מופקר בלחי. ואני צריכה

          לרוץ לסחוב סולם שיטפס

          בו בקרוב אהוב לבך לקן

         של הציפור. אני רק עבודות

          שחורות - תרוצי, תסחבי, תביאי.   

          אבל חכי, הלילה את תזיעי.

          עכשיו החדשות סיפקו אותך?

ג'ולייטה: איך כל מילה מחיה לי את הלב.

          תודה, אומנת, צאי לעבודה. 

          אני אפגוש הלילה את רומאו.        

          (יוצאות.

 

         נכנסים רומאו והנזיר לורנצו)

רומאו: עכשיו מזל ג'ולייטה ושלי

         נתון, פאדרה לורנצו, בקדושת

         ידך. 

לורנצו:          בלי להשחית מלים אפעל

          לטובתכם, ככל שביכולתי.

רומאו:  הבוקר היא קבעה שניפגש פה

          כדי להגשים שבועה וברית לעד

          כשלב ידבק בלב, ויד ביד.

          והיא תבוא.

לורנצו:                        כן, אני משער.

          הנוער המאוהב לא רץ - דוהר.

          (נכנסת ג'ולייטה בחיפזון מה, ומחבקת את רומאו)

          היא באה. 

          פרח אינו נרמס כשהיא דורכת.

          על חן, קלוּת ואושר היא מולכת.    

ג'ולייטה:  רומאו.

רומאו:   שלום, ג'ולייטה. כמו שמצפָּה

          העין הנפקחת, מכוסה

          קורים של לילה, לאור יום, חיכה

          רומאו לג'ולייטה, והגעת.

ג'ולייטה:  אם אני יום, לשמש שלי באתי.

          תזרח, ואהיה יום אביבי.

רומאו:  עינייך הן אביב נצחי בהיר.

ג'ולייטה: את כל מה שמאיר אתה מעיר. 

לורנצו:  קדימה, שובבים. הזמן חומק.

          דחו את החיבוקים לזמן נאות.

          רק רגע, לא תישארו בשניים

          לפני שתתאחדו כדין שמיים.

רומאו:   הובל אותנו, כל עיכוב מכאיב. 

ג'ולייטה: מהר, אל תייסר ואל תרעיב. 

לורנצו:  ברכות יפות תלכנה לאיטן.

          המהירות, אומרים, מהשטן.

          (יוצאים.

 

נכנסים מרקוציו, בנבוליו ועוד.)

בנבוליו: בבקשה, מרקוציו, בוא נפרוש.

          יום חם, הקפולטים ברחובות.

מרקוציו: אתה כמו זה שאיך שהוא נכנס לְבית-בירה זורק לי את החרב שלו על השולחן ואומר, "שלא יהיה בךְ צורך", ועד שהכוס השניה מתחילה לפעול מזרגג את המוזג, כשבאמת אין צורך.

בנבוליו: אני אחד כזה?

מרקוציו:  בחייך, אתה חמום-מוח יותר מכל חם-מזג באיטליה, מתפרע כמו מטורף, וטורף כמו מופרע.    

בנבוליו:  לא פחות ולא יותר!

מרקוציו: לא, אם היה אחד כזה יותר, מהר מאד לא היה כבר אף אחד. אתה  לא פצפצת בן-אדם שפיצח אגוזים, רק בגלל שלך יש עיניים ערמונים? איזו עין חוץ מכזאת עין תצוד לה מריבה כזאת? ועם אחד שהשתעל ברחוב, כי הוא העיר את הכלב שלך שנמנם בשמש? עם חייט כי הוא לבש את אופנת האביב בסוף החורף? ועם אחר כי הוא קשר שרוך ישן לנעליים חדשות? ואתה אוסר עלי לריב!

בנבוליו: חי ראשי, הנה בא איזה קפולט.

          (נכנס טיבאלט)

מרקוציו:  חי סולייתי, לא אכפת לי.

טיבאלט:  שלום, מילה עם מישהו מכם.

מרקוציו:  מה, רק מילה עם רק מישהו? תכפיל את זה עם משהו, תעשה מזה מילה ומהלומה.

טיבאלט:  אני מוכן ומזומן לזה כשיש לי הזדמנות.

מרקוציו:  אתה לא יכול לקחת הזדמנות?

טיבאלט:  מרקוציו, אתה מסתופף בלהקת רומאו.

מרקוציו:  בלהקת? הכלב עושה מאיתנו מוזיקנטים! אם ככה, אדון מה-שמו, אתה תשמע רק צלילים צורמים, כי הנה קשת הכינור שלי.

          (נכנס רומאו)

טיבאלט:  כל טוב, אדון. הנה האיש שלי.

מרקוציו:  אבל תהרוג אותי אם הוא מאויש בין אנשיך. תצא לקרב - אז כן, הוא יבוא אחריך; ואז תרגיש מי זה האיש.

טיבאלט:  רומאו, אין לשנאתי לך

          ביטוי הולם מזה: אתה חלאה.

רומאו: טיבאלט, אהבתי לך תמחל

         על העלבון שבמילה הזאת.

         חלאה אני לא; אתה לא מכיר

         אותי,  אני רואה.

טיבאלט:                             ילד אשפה,

          זה לא יציל אותך, אז בוא תשלוף.

רומאו:  נשבע שלא עשיתי לך עוול,

          אני אוהב אותך יותר מכפי

          שתנחש עד שתדע על מה.

מרקוציו: אח כניעה מתועבת, בושה! חרב נוגחת בסטאקאטו תמחק אותה. אתה, תופס עכברושים, חזור, חזור!

טיבאלט: מה אתה רוצה ממני?

מרקוציו:  כלום, מלך החתולים, רק ללוות אחת מתשע הנשמות שלך. אז בוא שלוף את החרב מהנרתיק שלך, אחרת החרב שלי תתנופף לך סביב האוזניים לפני שתשים לב.  

רומאו:  עצור, טיבאלט! מספיק, מרקוציו! בנבוליו, נטרל אותם מהנשק.

          (טיבאלט, מתחת לזרועו של רומאו, דוקר את מרקוציו ובורח)

מרקוציו:  הוא הסתלק? לא חטף כלום? כולרה על הבתים שלכם.

רומאו:   מה, אתה פצוע, גבר? הפצע לא עמוק.

מרקוציו:  לא, לא עמק כמו באר, ולא רחב כמו דלת אסם, אבל הוא יעשה ת'עבודה, חותם לך. מה היה לך בראש להידחף בינינו? נפצעתי תחת הזרוע שלך.

רומאו:    התכוונתי רק לטובה.

מרקוציו:  כולרה על הבתים שלכם. אני מבושל, ממש. הוא עשה אותי בשר  תולעים. אם תשאלו עלי מחר תמצאו אותי פרצוף של הלוויות. כולרה על הבתים שלכם. אני ארכב יפה על כתפיים של ארבעה גברים - בשביל בית מונטגיו וקפולט שלכם - ואז איזה מנוול בהמה, איזה שמש-כנסיה, איזה טינופת בן-כלב יחקוק לי כתובת על המצבה, שטיבאלט בא והפר את החוקים של הנסיך, ומרקוציו נרצח על סעיף א' וסעיף ב'.

          (נכנס נער משרת)

          איפה הרופא?

נער משרת: הוא בא, אדון.

מרקוציו:  עכשיו הוא לא יפסיק למשמש לי בקרביים - מצד שני. - בוא, בנבוליו, תן לי יד. כולרה על הבתים שלכם!

          (יוצאים מרקוציו ובנבוליו)

רומאו:  האיש הזה, קרוב של הדוכס,

          חבר שלי, נפצע למוות פה

          למעני: ושמי הטוב מוכפש

          בַּפה של טיבאלט - טיבאלט ששעה

          הוא שאר-בשר שלי. ג'ולייטה, אוה,

          ככה יופייך עושה אותי נשי,

          והוא ממיס בי את פלדת האומץ.

          (נכנס בנבוליו)

  בנבוליו: רומאו, איי, רומאו, מרקוציו מת.

          עלתה לעננים הנשמה

          שבטרם עת לאדמה פה בָּזָה. 

רומאו: זה יום שְחור שמבשר ימים שחורים.

          מבוא מר שישלימו אחרים.

             (נכנס טיבאלט)

בנבוליו: הנה טיבאלט חוזר, כולו רותח.

רומאו:  מרקוציו מת, וזה בא מנצח.

          כבוד ופייסנות לעזאזל,

          רק זעם-אש יוביל אותי עכשיו.

          קראת לי "חלאה", טיבאלט? זה שב

          אליך, כי נִשמת מרקוציו לא   [/ אליך כי נשמת מרקוציו עוד

          הספיקה לרחף רחוק מעל     / טרם פרחה רחוק מדי מעל]

          ראשינו: היא מחכה לך: אתה,

          אני או שנינו נצטרף אליו.

          (נלחמים. טיבאלט נופל)

בנבוליו:  רומאו, ברח! תראה, טיבלט הרוג,

          האזרחים באים - ברח, יעצרו

          אותך.

רומאו:                   אני שוטה של המזל.

          (יוצא. נכנסים אזרחים)

איש משמר: איפה הרוצח של מרקוציו, טיבאלט,

          המנוול?

בנבוליו:              הנה פה טיבאלט זה.

איש משמר: קום, בוא, איתנו.

          (נכנסים הנסיך, גברת קפולט)

נסיך:  איפה הם הפושעים, פותחי הריב?

בנבוליו:  נסיך אציל, אני יכול לחשוף

          כל פרט מר בסיפור, מראש עד סוף.

          הנה מוטל זה שהרג רומאו,           

          הוא שקטל את שאר-בשרך מרקוציו.        

גברת קפולט: טיבאלט, טיבאלט! הילד של אחי!

          אוי לעיניים! דם נשפך פה, דם

          שלי! נסיך, אם אתה בן-אדם,

          את דם מונטגיו שְפוֹך! דם תחת דם!  

נסיך:  בנבוליו, מי הצית את הדליקה?

בנבוליו:  טיבלט, שיד רומאו מחקה;

          רומאו שדיבר אליו יפה,

         הזכיר כמה הריב תפל.

          אך טיבאלט התעקש שנעשה

          לו עוול, ומרקוציו התערב

          כדי להרגיע את הסערה,

          וכשראה כל זאת רומאו הוא

          קרא "עצרו שם, רבותי!" ולי

          קרא לבוא ולהפריד, ואז

          שלפתי, ורומאו הצעיר

          בזרוע מהירה כמו הלשון

          צעק "להירגע!", רץ להרגיע.

          בעוד הם מתכתשים, חרב בחרב,

          ותחת יד רומאו שעמלה

          כדי להפריד, טיבאלט בזעמו

          תקע דקירה זדונית שאת חיי

          מרקוציו החסון לקחה. אז הוא

          נמלט, אך שב תוך רגע, התגרה

          עם חרב ברומאו, שנולד

          בו רק עכשיו נקם; לפני שעוד

          הספקתי לשלוף חרב להפריד,

          טיבאלט צנח לארץ, ורומאו

          נס לכיוון הזה.

גברת קפולט: הוא בן מונטגיו והוא משוחד.

          עשרים הרימו יד פה בתגרה,

          עשרים נגד אחד! ממש גבורה!

          צדק חייב להיות, הוד רוממות:

          רומאו שרצח מוכרח למות.

נסיך:   על פשע שכזה אין הקלות.

          הוא מגורש, והוא ייצא לִגְלוֹת.

          זה כבר עניין אישי: דם מדמי

          שפכתם כאן בטבח בהמי. 

          אבל הקנס יהיה כה אימתני

          שתתאבלו כולכם על אובדני.

          אני חרש לתירוצים, תחינות,

          דמעות לא יכפרו על עוונות.

          חמלה תשלוט פה, אבל לא חמלה

          כלפי רוצחים, להם אין מחילה.

          (יוצאים.

 

       נכנסת ג'ולייטה)

ג'ולייטה:  לדהור, סוסי אש, טוסו אל מעון

          הלילה של השמש: שיצליף

          בכם רַכָּב פרוע מערבה

          ולילה מעונן יבוא מייד.

          (נכנסת האומנת, מנופפת בידיה, סולם החבלים בחיקה)

            מה יש, אומנת? אלוהים, מה את

          נראית כה עצובה? מה יש לך שם,

          החבלים?

אומנת:                 כן, כן, החבלים.

          אוי לי, אין ישועה, אין ישועה,

          גברת, אין ישועה!

ג'ולייטה:                           איזה מין שד

          את לייסר אותי כך?

אומנת:                               יום ארור,

          הוא מת, הוא מת, הוא מת!

ג'ולייטה:                                    עינוי

          כזה ראוי לזעוק בגיהינום!

          מה, השמיים קנאים כל כך?

אומנת:  רומאו כן, לא השמיים.

       ראיתי את הפצע, בעינַי

       ראיתי, אויה לי, פה על חזה

       גברי. גווייה-כואב-הלב, גווייה

       של דם כואב-הלב, חיוור כמו אפר,

       איך שראיתי התעלפתי.

ג'ולייטה:                              הו

          רומאו, רומאו, איזה אסון ניתק

          אותך מלב אמת של ג'ולייטה?

          למה חברו שמיים למזימות

          של פורענות, ולמה הגורל

          קינא כל כך באושר נישואינו

          שכה מהר קטע אותם במוות?

אומנת: הו טיבאלט, טיבאלט, החבר הכי

          טוב שהיה לי! טיבאלט, איש אדיב,

          אציל!

ג'ולייטה:               מה זה, סוּפה נגד סוּפה?

         איך, טיבאלט מת? רומאו נהרג?

          דודן שלי יקר, ואדוני

          יקר יותר? אז שיתקע שופר:

          הגיע יום הדין, כי אם שניהם

          מתים, אז אין חיים יותר בכלל.  

אומנת:  טיבאלט - הוא מת, רומאו מגורש,

          רומאו שרצח אותו גורש.

ג'ולייטה:  לא! יד רומאו שפכה דם של טיבאלט?

אומנת:  שפכה, שפכה, ארור היום, שפכה.

ג'ולייטה:  הו לב נחש חבוי בתוך פני פרח!

          הו מצבה יפה על גוש לכלוך!

         היה אי פעם ספר מתועב

          בעטיפה כה נהדרת? הה,

          מה הוא רצה, רומאו, מה?

אומנת:                                   אין שום

          מוסר, אין תום, אין יושר בגברים.

          כולם נוכלים, כולם שוברי שבועות,

          כולם ריקים, כולם סתם רמאים.

          בושה על ראש רומאו!

ג'ולייטה:                            יבלות

          על הלשון שלך! הוא לא נולד

          לשום בושה; ועל מצחו תבוש

          לשבת הבושה. אבל, רשע,

          למה הרגת לי את בן-דודי?

          אה, בן-הדוד-רשע היה הורג

          את בעלי. כל זה רק לטובה.

          אבל נשאר דבר אחד, נורא

          אף ממותו, שברצון אשכח,

          אך הוא לוחץ מעיק על זכרוני. 

          רומאו מגורש. איי, המילה

          הזאת, ה"מגורש", גרועה ממוות. 

          רומאו מגורש זה אב ואם,

          טיבאלט, ג'ולייטה, הרוגים כולם,

          שחוטים כולם. איפה אבי,

          אומנת? ואמי?

אומנת:                             מייללים

          מייבבים על הגוויה של טיבאלט.

          תלכי לשם?

ג'ולייטה:  כן, תתייבש לֶחְיָם ותתנקה 

          כשעל גירוש רומאו עוד אבכה.

אומנת:  גבירתי, רומאו יהיה פה הלילה.

          אני יוצאת אליו, הוא מסתתר

          אצל לורנצו.

ג'ולייטה:                 אח, מצאי אותו.

          תני לאביר שלי טבעת זו,

          ושיבוא להיפרד לעד.

            (יוצאות.

 

            נכנס הנזיר)

לורנצו:  רומאו, הֵנה, הֵנה, בוא, איש פחד.

          המצוקה התאהבה בך,

          והתחתנת עם הפורענות.

          (נכנס רומאו)

רומאו:  פאדרה, מה הבשורות? מה הנסיך

          גזר? ואיזה צער שאיני

          מכיר רוצה ללחוץ לי יד?

לורנצו:                               אתה

          מוּכּר מדי, בן, בחברת צרות

          מרות. אני מביא את גזר הדין

          של הנסיך.

רומאו:                    זה דין פחות חמור

          מיום הדין?

לורנצו:                  משפט יותר עדין

          שִחרר אל האוויר: לא מות הגוף

          אלא גירוש הגוף.

רומאו:                         גירוש? רחם

          עלי, אמור לי מוות; לַגלוּת

          מראה מפיל אימה יותר, הרבה

          יותר ממוות. אל תגיד גירוש.

לורנצו:  פה מוורונה אתה מגורש.

          הבלג, כי העולם עצום ורב.

רומאו:  אין שום עולם אחרי חומות וורונה,

          רק רִיק, עינוי ותופת. המגורש

          מכאן הוא מגורש מן העולם,

          והגלות מן העולם היא מוות.

          אז מגורש הוא שם נרדף למוות.

          אתה קורא למוות "מגורש"

          וכך מנחית עלי גרזן זהב

          ומחייך כשנערף ראשי.

לורנצו: הו חטא טמא, כפיות טובה גסה.

          על פשעך החוק דורש דין מוות,

          אך הנסיך, נדיב, לטובתך,

          הסיט הצידה את החוק, הפך

          מילה שחורה זו, "מוות" לגירוש.

          זה חסד, ואתה אינך רואה זאת.

רומאו:  עינוי, לא חסד. המרום הוא פה,

          כי פה ג'ולייטה חיה; כל חתול,

          כלב, עכבר קטן, שרץ בזוי,

          חיים פה במרום ורשאים

          להתבונן בה, אך רומאו לא.

          גם בזבובי פגרים חיים יותר

          כבוד, עמדה וערך מברומאו.

          להם מותר לתפוס את פלא צְחור

          ידה, לגנוב ברכה שמימית מעל

          שפתי ג'ולייטה, אך רומאו לא   

          רשאי. הוא מגורש. לזבוב מותר,    

          רומאו מיותר. הו פאדרה, אין 

                          [/ רשאי. הוא מגורש. הזבוב ישמח,    

                             / אני מושלך כמו זבוב. הו פאדרה, אין]

          לך שום תערובת רעל, שום

          גרזן מושחז, כלי מוות פתאומי,

          אכזר כשם שיהיה, רק "מגורש"      

          לענותני? מגורש? נזיר,

          זאת המילה של ארורים בשְאוֹל;

          צרחות נלוות לה. איך היה לך

          לב, כאיש אלוהים, מוודה,

          מוחל על חטא, חבר מוצהר שלי,

          לרמוס, לשחוט אותי עם "מגורש"?

לורנצו:  איש מטורף, הקשב לי רגע.

רומאו:                                 הו,

          אתה רק תדבר שוב על גירוש.

לורנצו:  אתן לך שריון מול המילה

          הזאת, חלב מתוק לפגע רע,

          הפילוסופיה, אשר תנחם

          גם את המגורש.

רומאו:                           שוב "מגורש"?

          שתישרף הפילוסופיה. אם

          הפילוסופיה לא יכולה לברוא

          ג'ולייטה, לעקור עיר, לבטל

          משפט נסיך, היא לא עוזרת, היא

          סתם עקרה. אל תדבר עוד. 

לורנצו:                                הו,

          למטורפים, אני רואה, אין אוזן.

רומאו:  איך תהיה, כשלחכמים אין עין?

לורנצו: תן לי לדון אתך במצבך.

רומאו:  אל תדבר על מה שאתה לא

          מרגיש. אילו היית איש צעיר

         כמותי, ג'ולייטה אהובה שלך,

          נשוי שעה בלבד, הורג את טיבאלט,               

          אוהב כמותי ומגורש כמותי,

          כן, אז יכולת לדבר, כן, אז

          יכולת גם לתלוש את שערך

          ולהתמוטט ארצה כמותי עכשיו,    

          למדוד בור קבר שעוד לא נחפר.

          (האומנת דופקת בדלת)

לורנצו:  רומאו, קום, עמוד! הם יעצרו

          אותך - דופקים שם - קום והסתלק.

אומנת:  היי היי, נזיר!

לורנצו:  שמיים! מה העקשנות הזאת?

          (היא דופקת שוב)

אומנת:  נזיר, פתח את הדלת!         

לורנצו:  כבר אני מגיע. מי זה שם?

אומנת:  אחת מגברת ג'ולייטה.

          (נכנסת האומנת)

לורנצו:  אז בואי הנה. 

אומנת: נזיר קדוש, אוי לי, נזיר קדוש,

          איפה הגבר של גבירתי? איפה

          רומאו?

לורנצו:                   על הארץ שם,

          שכור מדמעותיו שלו.

אומנת:                              אוי הוא

          ממש מקרה כמו גברתי, ממש

          אותו מקרה שלה. איי זאת אחווה

          של דִכְּאונים, חורבן כואב הלב.

          שוכבת ככה בדיוק, גועה

          לה מייבבת, מייבבת לה

          גועה. עמוד, עמוד, עמוד לך

          כמו גבר, אה? לכבוד ג'ולייטה, קום,

          עמוד, זקוּף. מה אתה מתקפל 

          בַּחוֹר, בּחוּר?

       (הוא קם)

רומאו:                         אומנת -

אומנת:                                    איי, אדון,

          אדון, המוות זה הסוף סופית.

רומאו:  אמרת ג'ולייטה? מה שלומה? היא לא

          אומרת שאני רב-מרצחים,

          עכשיו כשהכתמתי את ילדוּת

          אושרנו בדם מדמה? איפה

          היא? איך היא? מה אומרת הכלה

          על הקללה?

אומנת:                     אה, לא אומרת, רק

          צווחת, רק בוכה, נופלת לה

          על המיטה, ואז על הרצפה,

          צועקת "טיבאלט", ומייד קוראת

          "רומאו!"

רומאו:                      כן, כאילו שהשם

          הזה נפלט מקנה רובה דמים

          והוא קטל אותה, כמו שהיד

          הארורה של שֵם זה שחטה

         את שאר בשרה. נזיר, אמור לי, רק

          אמור באיזה חלק מזוהם

          באנטומיה חי לו שמי, ואז

          אשמיד את המשכן המתועב.

      (הוא מנסה לדקור את עצמו, והאומנת חוטפת את הפגיון מידיו)

לורנצו:  עצור, משוך את זרועך. אתה

          לא גבר? צלמך זועק שכן:

          אך הדמעות שלך דמעות אשה,

          ומעשי השגעון הם של

          חיה ללא תבונה. אשה פְּראית

          שמתפארת בדמות גבר, פר

          פרוע בדמות גבר ואשה!

          אתה מדהים אותי. באדוניי,

          נראית מאוזן יותר במזג.

          שפכת את דם טיבאלט - אז תשפוך

          גם את דמך? תרצח את גברתך

          שנשימתך חיֶיהָ? התעודד!

         ג'ולייטה גברתך - היא  חיה, זו

          אשר למען נשמתה כמעט

          גוועת לא מזמן: זאת קרן אור.

          טיבאלט בא להרוג אותך? - אתה

          שחטת אותו. זאת קרן אור.

          אתה נושא על גב שק של ברכות

          קלות, והשמחה חגה סביבך

          ומחזרת; אבל כמו ילדה

          לא מחונכת ועם מצב-רוח

          אתה מוציא לשון למזלך

          ולאהבתך. שים לב, שים לב,

          מי שנוהג כך מת אומלל. תלך

          כבר אל אהובתך כפי שנקבע,

          טפס שם אל חדרה ותנחם

          אותה. אך היזהר, אל תתעכב

           אז לא תוכל לצאת למנטובה.

          אומנת, צאי תכיני את הכל,

           נחמי את הגבירה, זרזי את בני

          הבית למיטה, צער השכול

          עייף אותם לבטח.  

אומנת:                            אדוניי,

          איזה דבר זה השכלה! אני

          יכולתי להישאר פה כל הלילה,

          לשמוע עוד. טוב, אדוני,

          אני אגיד לגברת: אתה בא.  

רומאו:  כן, ובקשי אותה שתתכונן

          לנזוף, המתוקה. כל טוב, אומנת.

אומנת:  את זה בקשה למסור, אדון: טבעת. 

          (יוצאת האומנת)

רומאו:  איך כל זה מחיה בי נחמה.

לורנצו: חנה במאנטובה. אני אמצא

          את המשרת שלך, הוא יעדכן

          אותך בכל התפתחות לטובתך פה.

          שלום.

רומאו:   שמחת כל השמחות קוראת לי, כי אחרת        

          פרידת בזק זו את לבי היתה שוברת.                  

          שלום.

          (יוצאים.

 

נכנסים קפולט הזקן ואשתו, עם הרוזן פאריס)  

קפולט:  נוצר פה ביש מזל כזה, עוד לא

          הספקנו לשכנע את הבת.

          תראה, היא אהבה את טיבאלט בן

          דודה מאד. וגם אני. נו מה,

          נולדנו כדי למות. אשה, איפה

          הבת שלך? היא בחדרה? אני

         חושב שהיא כבר לא תרד הלילה.

פאריס:  זֵר אֵבֶל זָר לְזֵר חיזור. גברתי,

         ליל מנוחה. מסרי שלומות לבת.

        (פאריס מתכוון ללכת, וקפולט קורא לו שוב)

קפולט:  פאריס! ערב לך בתוקף על 

          בתי. אני חושב שהיא תסור

         למרותי. רק רגע, איזה יום

         היום?

פאריס:            שני, אדון.

קפולט:                          נאא, רביעי

          מוקדם מדי. נגיד יום חמישי;

          אז תתחתנו. לא נעשה הוּ-הָה

          גדול, חבר או שניים; כי, תבין,

         סמוּך כל כך לרצח טיבאלט, עוד

          יגידו שזלזלנו בו אילו

          נחגוג מדי. לכן נזמין איזה

          חצי-תריסר קרובים וזהו זה.

          אז מה תגיד על חמישי?

פאריס: הלוואי יום חמישי היה מחר.

קפולט:  אשה, גשי אל הבת שלך לפני

          שאת נכנסת למיטה. ספרי

          על אהבת כבוד פאריס הרוזן.

          להתראות בחמישי.

          אשה, גשי אל בתך. -  אורות אצלי!  

          נו מה תגידו, כל כך מאוחר 

          שאו-טו-טו אפשר לומר מוקדם.

          (יוצאים.

 

          נכנסים רומאו וג'ולייטה בחלון)


חלק 3


             (יוצאים.

 

          נכנסים רומאו וג'ולייטה בחלון)

ג'ולייטה: אתה הולך? עוד לא קרוב הבוקר.

          זמיר, לא עפרוני, הוא שפּילַח

         את אוזנך מוכת החרדה.

          כל לילה הוא שר על עץ הרימון

         שם. האמן לי, אהובי, היה

          זה הזמיר.

רומאו:                  היה זה עפרוני,

          שופר הבוקר, לא זמיר. ראי,

          אהובתי, איך נרקמים פסי

          זדון בעננים הנודדים

          שם במזרח: כבוּ נרות הלילה,

          ויום עליז, על קצות האצבעות,

          עומד בין ערפילי פסגות. עלי

          לברוח חי או להישאר פה מת.

ג'ולייטה: הוא לא אור יום, האור שם, באמת.

          זה מטאור אשר נשפה השמש

          כדי שיהיה לך נושא לפיד

          הלילה ויאיר את דרכך

         למנטובה. אז אתה לא צריך

          לצאת עוד, הישאר.

רומאו:                              שיאסרוני,

          יוציאו להורג, אני אשמח

          אם כך תרצי. אומר שהאפור

          שם הוא לא עין של השחר כי

          אם השתקפות חיוורת של ירח;

          ולא צלילי זמיר הולמים מעל

          ראשינו בתקרת שמיים. טוב

          להישאר פה, וללכת רע.                

          בוא, מוות, תבורך, כי היא גָזְרה.   

          מה, נשמתי? בואי נפטפט. אין אור עוד.

ג'ולייטה: יש, יש. קום, לךְ, תברח, אל תעצור עוד.

          זה הזמיר שמזייף שם כך,

          צווח בגרון צרוד תווים  

          צורמים. אומרים שהזמיר

          הוא מחבר נפלא של מוזיקה;

          זה שקר: חיבוריו רק מפרידים

          בינינו. ואומרים שלקרפד

          עיני זמיר ענוג, ולזמיר        

          עיני קרפד מכוערות. אח, לו

          היו גם מחליפים קולות, שכן

          הקול הזה קורע יד מיד,

          מניס אותך כמו טרף מצייד.  

          מהר, לך; כבר בהיר, ומתבהר.

רומאו:  בהיר, בהיר, ורק מחשיך יותר.

          (הןא יורד)

ג'ולייטה: ככה, אהוב, לב, בעל – כבר הלכת?

          אני צריכה לשמוע ממך כל

         יום בַּשעה, כי יש בכל דקה

          המון ימים: לפי חשבון כזה

          אהיה זקנה ובאה בימים        

          כשאת רומאו שלי אראה שוב.

רומאו:  שלום.

          אמצא כל הזדמנות - זו הבטחה -

          לשלוח לך, אהובתי, ברכה.

ג'ולייטה:  חושב שניפגש אי פעם שוב?

רומאו:  אין לי ספק, ואיך נזכור בצחוק

          את הצרות האלה בעתיד.

ג'ולייטה: איי, יש לי נשמה רואת שחורות:

          אתה נדמה לי שם נמוך למטה

          כמו איזה מת בקרקעית של קבר.

          עיני בוגדות בי, או אתה חיוור.

רומאו:    גם את נראית לי כך, שכה אחיה.

          צער שותה לנו את הדם. אַדְיֶה.

          (יוצא.

       נכנסת האומנת בחיפזון)

אומנת: גברתי, בזהירות! היום עלה;

          אמך בדרך הנה; שימי לב.     

          (היא יורדת מן החלון.

      נכנסות גברת קפולט והאומנת)

גברת קפולט: איפה את, בת?

אומנת: מה, גברת, הי, כבשה, ג'ולייטה!

ג'ולייטה: מה, מי קורא?

גברת קפולט: ג'ולייטה, מה שלומך?

ג'ולייטה:                               לא טוב, גברתי.

גברת קפולט: עוד מייבבת על מות דודנך?

            נראה שאת רוצה לשטוף אותו

          מתוך הקבר בדמעות.

ג'ולייטה:                              אין לי

          שליטה על זה. אובדן כל כך כבד.   

גברת קפולט: לא, אני לא מאשימה אותך.

          אבל כואב יותר שהנבל

          הזה עוד חי. 

ג'ולייטה:                   איזה נבל, גברתי?

גברת קפולט: רומאו הנבל.

ג'ולייטה:                     הוא ונבל

          הם רחוקים מאד. 

גברת קפולט:                   אל תדאגי,

          ילדה. אם רק אשיג איזה אדם,

          אשלח אותו מהר למנטובה,

          שם הוא נמצא, והוא ייתן לו מין

          שיקוי כל כך בדוק שבקרוב

          הוא יאָרַח לטיבאלט לחברה.

ג'ולייטה:  מצאי שיקוי, אני אמצא אדם

          כזה, כי כל זמן שהוא חי לבי

          לא יירגע עד שאראהו - מת -

          כל כך כואב לבי על מות קרובי!    

גברת קפולט: טוב, שיהיה. לי יש בשורות שמחות.

ג'ולייטה:  זה זמן שמשווע לשמחות.

          מה הן, גברתי, בבקשה?

גברת קפולט: אז ככה, יש לך אבא מתחשב,

          ילדה, שמחמלה על מצבך

          מצא לו תאריך ליום שמחה.

ג'ולייטה:  ואיזה יום זה בטובך?

גברת קפולט:                         ילדה,

          העלם הנכבד, הרם, אציל

          הנפש, פאריס הרוזן, עתיד

          בבוקר של יום חמישי הזה

          להתייצב בכנסיית סנט פטרוס

          כדי לעשות ממך כלה שמחה

          ומאושרת. 

ג'ולייטה:                לא, חי כנסיית

          סנט פטרוס, וגם חי סנט פטרוס, הוא

          לא יעשה אותי שם לכלה

          שמחה. אלה החדשות שיש

          לך לספר לי? חדשות ממש!

          גברתי, אני לא מתחתנת עוד.

          כשזה יקרה, אז חתני יהיה 

          רומאו - שאני שונאת - ורק

          לא פאריס, שאיני אוהבת.

            (נכנס קפולט)

גברת קפולט: הנה אביך, את יכולה לומר

          לו בעצמך.  

קפולט:                  נו מה זה, לא נגמר

          השטפון? בגוף אחד קטנטן

          את משחקת רפסודה, וים,

         וגם סופה; הגוף הזה - שהוא

          הרפסודה - צף על מפל דמעות

          תמידי, ומיטלטל עם אנחות

          אשר בוקעות לך מן הלב, ואם

          איש לא יציל אותו הוא יתרסק

          עוד רגע ויטבע. אבל, אשה,

          הודעת לה כבר? מה היא אומרת?

גברת קפולט:                                     כן,

          אני הודעתי; היא לא מוכנה

          לשמוע. היא מודה לך מאד.

          שתתחתן בקבר, הטפשה.

קפולט:  לא מוכנה? לא אסירת תודה? 

          לא מתנפחת לה כולה גאה? 

ג'ולייטה:  גאה לא, אך מודה. לא יכולה

          להיות גאה במה שאני שונאת,

          אבל מודה גם על דבר שנוא

          אם נעשה מאהבה.

קפולט:                          "גאה", "מודה", 

          ו"לא מודה" ו"לא גאה"? מה זה?

          פלספנות כזאת? אל תתגאי

          לי גאוותים, אל תודי לי שום

          תודותִים,  רק פשוט שמני לך את

          המִפְרקים המשובחים שלך

          לקראת יום חמישי ללכת אל

          הכנסייה עם פאריס, כי אם לא

          אני אגרור אותך לשם בסד.

          תלכי, גוויה בלי דם, טפו, עלוקה!

          פרצוף של נר כבוי!

ג'ולייטה:                        תקשיב לי, אבא!

קפולט:    אני אגיד לך מה: או שתלכי

          לך ביום חמישי לכנסייה

          עם פאריס, או שלא תראי יותר

          את הפרצוף שלי. אל תדברי,

          אל תעני, אה? מגרד לי כבר

          באצבעות. אשה, חשבנו: זו

          ברכה שאלוהים נתן לנו

          בת יחידה, את זאת; עכשיו ברור

          שהאחת הזאת אחת יותר

          מדי, וזו קללה שהיא שלנו.

אומנת:  ברכה על נשמתה, אמן! אדון,

          זה עוול ככה ללכלך עליה. 

קפולט:  אה, כן, הוגת דעות? סתמי ת'פה!

          גברת תרבות, תלכי תתקשקשי

          עם הרכלניות שלך!

אומנת:                            מה כבר

          אמרתי -

קפולט:               בוקר טוב ומבורך!

          את הדרשות שלך תטיפי בין

          סירי בישול, פה לא צריך אותן!

גברת קפולט: אדון, אתה מדי רותח.

קפולט:  אמא של ישו, זה מטריף אותי! 

          יום, לילה, מאוחר, מוקדם, בחוץ,

          בבית, בחברה, לבד, ישן

          או ער, דאגְתי רק איך לשדך

         אותה; וכשאני משיג סוף סוף

          אדון מבית טוב, עם נכסים,

          צעיר, משכיל, מלא, כמו שאומרים,

          כל טוּב, בנוי כמו גבר למופת,

          אז שתבוא לי מין סחבה טפשה,

          בובונת מייללת זבת-אף,

          שתענה כשהמזל נוחת

          עליה  "לא אוהבת, צעירה

          מדי, בבקשה תסלח לי!"

          לא תתחתני - אוהו אני אסלח לך:

          תלחכי לך איפה שתרצי,

          לא תדרכי יותר אצלי בבית.

          שמעת טוב? תשקלי לך טוב. אני

          אף פעם לא צוחק. אני אומר לך:

          יום חמישי קרוב,

          הקשיבי ללבך: אם את שלי,

          אתן אותך לידידי. אם לא,

          שתִתָּלי, שתרעבי, פשטי

          יד ותמותי ברחוב, כי חי

          נפשי, אף פעם לא אכיר בך, שום

          דבר שיש לי לא יועיל לך. אז

          שקלי זאת. אני לא צוחק אף פעם.

          (יוצא)

ג'ולייטה: אין שום חמלה בין עננים אשר

          תראה את תהומות הכאב שלי?

          הו אמא, אנא  אל תפקירי את

          בתך, דחי את החתונה הזאת

          ביום יומיים, או, אם לא תוכלי,

          הציעי לי מיטת כלולות בַּכּוּך

          שבו טיבאלט שוכב.

גברת קפולט:                      לא לא, תדעי

          לך, אני לא אגיד לו כלום. עשי

          מה שתרצי, אני איתך גמרתי.

          (יוצאת)

ג'ולייטה: אומנת, אין שום נחמה? איזו

          עצה תתני לי?         

אומנת:                        תאמיני לי

          שאני לא יודעת מה לומר.

          רומאו זה שלך - הוא מגורש,

          ונתערב על מה שאת רוצה -

          הוא לא יעיז לדרוש אותך.

          אז דעתי? הכי טוב תתחתני

          עם הרוזן הזה. אח, הוא פשוט

          אדם מקסים!

          רומאו לידו סמרטוט כלים.

          שידוך ב' זה יצא לך במזל.

          מה שקשור לבעלך, הוא מת,

          על כל פנים יותר טוב שימות

          אם את לא יכולה להשתמש בו.  

ג'ולייטה:  את מדברת מהלב?

אומנת:                          וגם

          מהנשמה, או שיישרפו שניהם.

ג'ולייטה:  אמן.

אומנת:  מה זה, גברתי?

ג'ולייטה:  טוב, את הבאת לי נחמה גדולה.

          בבקשה, לכי לך לאמי.

          אמרי לה שאני הולכת, כי

           הרגזתי את אבי, אל הנזיר

          לורנצו לווידוי כדי שימחל לי.

אומנת:    יפה,  ואת נוהגת בחוכמה.

          (יוצאת)

ג'ולייטה: שטן עתיק! מכשפה בת שד!

          מה חטא נורא יותר: לרצות שכך

          אפר שבועה, או להשמיץ את איש

          חיי באותה לשון שהיללה

          אותו עד השמיים אלף פעם?

          לכי, יועצת, את ונשמתי

         מכאן והלאה נפרדים לנצח.

          אל הנזיר. ואם הכל יאבד,

          יש לי מספיק כוחות למות לבד.

      (יוצאת.

 

          נכנסים הנזיר לורנצו והרוזן פאריס.)

לורנצו:  יום חמישי, אמרת? זה מוקדם.

פאריס:  כך אבא קפולט רוצה, ולא

          אני אאט את המהירות שלו.

לורנצו:   אמרת שאינך יודע מה

          רצון הגברת? זה מסלול עקום,

          לא לרוחי.

פאריס:                  היא מקוננת בלי

          מידה על טיבאלט, לא היה לי די

          זמן לדבר על אהבה; קסמי

          הלב לא מחייכים בְּבֵית דמעות.

          תראה, בעיני אביה מסוכן

          שהיא נותנת ליגון לשלוט בה,        

                     [/ שכך היא מתמסרת ליגון,]

          ובחוכמתו האיץ את נישואינו

          בכדי לבלום את שטף הדמעות;

          הצער שבו היא שקועה לבד

          עשוי לפוג בזוג. עכשיו אתה

          יודע למה זה בהול.                        

לורנצו (הצידה):          הלוואי

        שלא ידעתי כמה זה מבהיל. -

                    [שלא ידעתי למה יש לבלום זאת.]

          תראה, הגברת באה אל התא.

    (נכנסת ג'ולייטה)

פאריס:  פגישה שמחה, גבירה שלי, כלה.

ג'ולייטה:  ודאי תהיה, אם אהיה כלה.

פאריס:  ה"אִם" הזה חייב לקרות, יום ה'.

ג'ולייטה:  מה שחייב - יקרה.

לורנצו:                         כל אות - אמת.

פאריס:  באת לוידוי אצל הפאדרה פה?

ג'ולייטה:  אם אענה אתן וידוי לך.

פאריס:  את אהבתך לי אל תכסי ממנו.

ג'ולייטה:  על אהבתי אליו מודה מולך.

פאריס:  כך בלי ספק תגידי לו עלי.

ג'ולייטה:  אם כן, שווה יותר שזה יוגד

          מאחורי גבך, לא בפניך.

פאריס:  איך הושחתו פנייך מדמעות.

ג'ולייטה:  זה נצחון עלוב של הדמעות,

          כי הפנים היו גרועים גם קודם.

פאריס:  יותר מן הדמעות פוגעים דברייך.

ג'ולייטה:  אמת היא לא דיבה. דיברתי 

          על פָּנַי ללא משוא פנים.

פאריס:  פנייך הם שלי, השמצת אותם.

ג'ולייטה:  יכול להיות, כי הם אינם שלי.

          אתה פנוי כרגע, אב קדוש,

          או שאבוא לפני תפילת הערב?

לורנצו:  פנוי עכשיו, בת עצובה. כבודו,  

            עלינו לבקש זמן מה לבד.

פאריס:  לא, לא אפריע לוידוי, חלילה.

          יום ה' מוקדם אעיר אותך, ג'ולייטה.

          שמרי בינתיים נשיקה קדושה זו.

          (יוצא)

ג'ולייטה:  סגור את הדלת, ואז בוא, תבכה

          אתי, אין לי תרופה, אין לי מוצא.

לורנצו:   ג'ולייטה, אסונך ידוע לי,

          זה מְאמץ לי את המוח עד

          אבדן עצות. שמעתי שאת צריכה,

          ולא ידחה זאת כלום, להתחתן

          ביום חמישי עם הרוזן הזה.

ג'ולייטה  לא, אל תגיד, נזיר, שכך שמעת

          בלי להגיד לי איך נמנע זאת. תן

          עצת בזק, דחוּף, או שתראה

          איך שסכין דמים זה ישחק

         תפקיד בורר ביני לייאושי,

          והוא יפסוק במה שוועדת

         שנותיך ולמדנותך כשלה

          מלהכריע בכבוד. דבר

          מילה! נפשי נכספת לסוֹפה

          אם לא תביא בדיבורך תרופה.

לורנצו:  עצרי, בת: יש איזה ניצוץ תקווה,

          שביצועו הוא קיצוני כשם        

          שקיצוני מה שנרצה למנוע.        

          אם יש לך כוח הרצון בִּמְקום        

          לשאת את פאריס לחסל עצמך,

          לנוס מן החרפה במחיר של מוות,

          לבטח תסתכני במשהו

          דמוי מוות לגרש אותה. ואם

          את מעזה, אני אתן תרופה.

ג'ולייטה: בקש אותי לקפוץ מן המגדל שם

          כדי לא לשאת את פאריס, קשור אותי

          בראש של הר שבו שורצים דובים

          ואריות; תכלא אותי בכוך

          מתים בלילה, עם סרְחון שלדים

          וגולגולות בלי לסת, מצהיבות;

          או טְמוֹן אותי בקבר עם גוויה

          טריה - דברים אשר רק לשִמעם

          רעדתי - אעשה זאת בלי חשש

          או פחד, כדי להיות אשה תמה

          לאהובי, ליקירי, רומאו.

לורנצו:  עצרי, ג'ולייטה, רוצי לך הביתה,

          ולמיטה מהר.  אל נא תרשי

          שבחדרך תישן גם האומנת.  

          קחי את הבקבוקון הזה, כשאת

          לבד, ושתי עד תום את הנוזל

          המזוקק; תוך רגע תתפשט

          לך בעורְקים תנומה קהה, כבדה,

          שתשתלט על כל רוח חיים;       

          הדופק לא יפעם כהרגלו

          אלא יידום, אף נשימה כלל לא

          תסגיר כי חיה את. ובלבוש

          מושאל כזה של מוות מצומק

          את תשכבי לך ארבעים ושתיים

          שעות. ואז, כשתיטמני בכוך

          הקבר של המשפחה, אשלח

          שליח בזריזות למנטובה,

          לבעלך, והוא יבוא לכאן

          לשאת אותך מתוך קברך.

ג'ולייטה:                               נזיר,

          אני הולכת.

          אתה קרא לרומאו, בלי דיחוי.        

          יוצאים.

 

          נכנסים קפולט, אשתו, האומנת ומשרת.

קפולט: איפה אתה שם?

משרת:  כאן, הנה.

קפולט: לך ותשיג לי טבחים, משובחים, עשרים.

משרת:  חותם לך, אדון, סמוך עלי. אני אבחן אותם בליקוק אצבעות.

קפולט: איך תבחן אותם לפי זה?

משרת: אדון, טבח שלא יכניס לבישול שלו אצבע וילקק, זה טבח מלוקק שעשו אותו באצבע.

קפולט:  טוב, לך.

          (יוצא משרת)

            אבל איפה הראש-בקיר הזאת?

גברת קפולט: יצאה, אדון, לתא של הנזיר לורנצו לוידוי.

קפולט:  טוב, במזל אולי הוא יעזור לה.

            זאת חתיכת זנזונת ראש-בקיר.

              (נכנסת ג'ולייטה)

אומנת:  תראה אותה, חוזרת עליזה

           מהוידוי.

קפולט:              נו, ראש-בקיר שלי?       

           איפה כבר התפרפרת לך?

ג'ולייטה:                                בַּמקום

            שבו למדתי איך להתחרט

           על חטא המרדנות מולך ומול

            רצונותיך, ושוכנעתי על

            ידי לורנצו הקדוש ליפול

            פה ארצה לרגליך ולבקש

            סליחה על מעשה חטא וטומאה.

           (היא כורעת על ברכיה)

גברת קפולט: אלה מלים יפות.       

קפולט:  חי אלוהים שהנזיר קדוש

          וכל העיר חייבת לו תודה.

          מהר, שהרוזן יידע על זה.  

          הם ייקשרו לְזוג מחר בבוקר.

ג'ולייטה (קמה): אומנת, תלווי אותי לחדר

           לבחור מה שנחוץ לקראת מחר?

גברת קפולט: בבקשה, לכי איתה, אומנת,

          לבחור צמידים, סרטים, צווארונים,

          ואצטרף אליכן עוד מעט.

אומנת:  את באה, מתוקה?

ג'ולייטה:                       ברשותכם.

          (יוצאות ג'ולייטה והאומנת)

גברת קפולט: אין די זמן עד יום חמישי.

קפולט:                                     אני

          רוצה לגמור עם זה מחר וזהו.

          שמישהו יודיע לרוזן.

גברת קפולט: בבקשה, תן לפחות עד חמישי.

קפולט: אני אומר מחר, כל זמן שהיא

          בעד.

גברת קפולט:   לא נתארגן עם הכיבוד.

קפולט:  תשאירי את זה לי. לכי את שמה.

          הלב שלי קליל עכשיו, לראות

          איך שהיא התקפלה מול רצוננו.

          (יוצאים.

 

       נכנסות האומנת, ג'ולייטה)

אומנת: נו ו, מה את צריכה עוד?

ג'ולייטה:                               שום דבר,

          אומנת יקרה, רק תעזבי

          אותי, אני אישן לבד הלילה.

אומנת:  טוב, יש תחתונית נקיה מתחת לכר שלך, אז זהו, לילה טוב.

          (יוצאת. נכנסת האמא)

גברת קפולט: מה, עסוקה? צריכה עזרה ממני?

ג'ולייטה: לא, גברת, אני רק רוצה לשכב

          לבד, יש לי הרבה על מה לחשוב.

גברת קפולט: אז לילה טוב. ותזדרזי, ג'ולייטה,

          כי הרוזן יבוא מוקדם בבוקר.

          (יוצאת)

ג'ולייטה:  שלום. מתי שוב ניפגש האל

          יודע. הו, אני לוקחת פה

          דבר מבעית. ומה אם השיקוי

          לא יעבוד בכלל? אז איאנס

          להתחתן עם הרוזן? לא, זה

          ימנע את זה. סכין, שכב כאן, אתה.

          ומה אם הנזיר נתן שיקוי

          זה להרעיל אותי, שלא אחשוף

          ברית נישואים קודמת? הו, אני

          עושה לו עוול: איש קדוש, אדוק.

          זאת מחשבה רעה, אמחק אותה.

          ומה אם איחנק בתוך הקבר?

          אקום שעה לפני הזמן? הו, אז

          יאחז בי שיגעון, אתחיל לזרוק

          שלדים של אבותי עד שאשפוך

          את כל מוחי המטורף. נדמה

          לי שאני רואה את טיבאלט בן

          דודי שם מתבוסס בדם ותר

          אחר רומאו. לא, טיבאלט, עצור!

          רומאו, אני באה! לחייךּ!

          (היא נופלת על מיטתה, מאחורי המסך הפנימי.

 

            נכנסת האומנת עם עשבים וצמחים, והאמא)

גברת קפולט: יפה אמרת, אומנת. תסדרי

          אותם. עוד רגע הרוזן מגיע.

          (נכנס קפולט)

קפולט: מהר, כמעט אור בוקר. כבר צלצל

          הפעמון של המשמר שם: ארבע.

          תשגיחי על הפשטידות-בשר

          שלך, אה, אנג'ליקה חמודה?

אומנת:  לך, לך כבר למיטה, עקרת-בית אחד. בחיי, תהיה חולה עוד רגע.

קפולט: תאמיני לי, אומנת, אני כבר נשארתי ער על המשמר כל הלילה ושום נזק לא קרה לי.

גברת קפולט: כן, לא מעט עכברונות רדפת בשעתך.

          (נכנס משרת עם בולי-עץ ופחמים)

קפולט:  קנאית אחת, קנאית אחת! כן, מה? מה יש לך שם?

משרת:  ברשותך, בולי-עץ.

קפולט: לך, לך, תבחר יבשים יותר. וּויל יגיד לך איפה תמצא.

משרת: תאמין לי, תן לי לבד. יש לי ראש, נשבע לך, טוב מאד לבולי-עץ.

          (יוצא)

קפולט: נו לך, ראש בולבול-עץ. - מהר, זריז,

          קראי לבת שלך. עוד רגע הוא

          יגיע, הרוזן, עם מוזיקה.

          (מוזיקה)

          אל אלוהים, הוא בא. אומנת, גשי

          קראי לבת שלי.

אומנת:                       לא, צאו החוצה.

          (יוצאים קפולט ואשתו)

          מה, כבשה, מה, גברת ציפור! - ישנה כמו אבן, אלא מה. - מה, ג'ולייטה! נו, שהרוזן ייקח אותך במיטה שלך. את ישנה עכשיו בשביל שבוע, אבל הלילה הרוזן פאריס יהיה מונח לך ככה שלא תדעי מנוח. נו מה אתך, כבשה! - כמו אבן. – מה, ליידי! נשמה! נו, כלה, נו, ג'ולייטה! אל אלוהים, אז אני רואה שאני צריכה להעיר אותך ממש. מה זה פה? שוכבת במיטה שלך, לבושה בבגדים שלך, ומוטלת? אוי לי, יום אסון! קצת קוניאק, הו!

      (נכנסת האמא)

גברת קפולט: מה זה, מה יש?

אומנת: הו יום אסון, היא מתה, מתה, מתה!

גברת קפולט: קללה, וחשכה, ואומללות!

          (נכנס קפולט)

קפולט: מהר, אין זמן! קדימה! איפה היא?

גברת קפולט: איי, היא מתה, היא מתה!

קפולט:  תני לי לראות. חיוורת, דהויה.

          יום מקולל, זקן אומלל מסכן.

            (נכנסים הנזיר ופאריס)

פאריס:  מה, הכלה כבר מוכנה ללכת?

קפולט:  היא מוכנה ללכת, אבל לא

          לחזור. הו, בן, בלילה שלפני

          חתונתך, שכב עם הכלה

          שלך המוות. פרח שכמותה,

          הוא שהזריע וקטף אותה.

         הבט, שם היא שרועה. המוות - הוא

          חתן שלי;  אני נותן לו את כל מה שיש לי.

פאריס:  לראות פני בוקר זה ציפיתי כך?

          וזה המחזה שהוא מציג לי?

          איש מקולל, אומלל, מסכן! נטוש,

          עזוב, זנוח: באתי לעולם

          להיות בו עבד. בלי מזל, תקווה,

         תרופה. הו טבע, הו שמיים, למה

          לגזור עלי חיים של גיהינום?

קפולט:  הו פה שוכבת לה מי שהיתה

          תקווה, שמחה שלנו, ובמותה

          חותך צער המוות את כולנו.

          (כולם בבת אחת זועקים ומטלטלים את ידיהם)

כולם (בוכים): כל שמחותינו, תקוותינו מתו,

          מתו, אבדו, חוסלו, נטשו ונסו.

קפולט: גורל רשע, אכזר, עיוור לצדק,

          למה שמרת על חיי עד כה?

          לראות איך מנשל המוות את

          אושרי, חיי ותקוותי מחוש

          ומחיים ומן הכל? גורל

          רשע, אכזר, עיוור לצדק! הו

          צער עגום פנים, מפת יגון,

          למה ייחלתי כך לראות זמן זה,

          ויום זה, אכזרי, חסר לב זה,

          שבו קיוויתי לנחמה שלמה,

          והגורל בבת אחת קיפח?

גברת קפולט: אסון, אוי לי, שבורה, למה אחיה

          לראות יום זה, יום מרורים כזה?

          אבוי ליום שבו נולדתי כדי

          לטעום מן הגורל הזה. אבוי

          ליום, אבוי ואללי!

לורנצו:                          הו שקט,

          אם לא בשם בחסד - מבושה!                     

          בתכם חיה באושר ושלום,

          ולאחל גורל אחר זה חטא.

          הניחו רוזמרין על הגופה,

          וכמנהג הארץ שאו אותה

          עם תכשיטיה והמחלצות

          לכוך שבו קבורים כל אבותיה.

קפולט: יהי כך. בואו, שותפים לאבל,

          נטעם ביחד את גורל מר זה.

(כולם לבד מן האומנת יוצאים, כשהם זורים עליה רוזמרין וסוגרים את הוילונות. נכנסים הנגנים)

אומנת:  קפלו, קפלו, זה תיק כבד מאד.

נגן א': כן, רק התיק שלי קל, גברת, בלי פרוטה.

          (נכנס משרת)

משרת: אוי לי, אוי לי, מה אני אעשה? קדימה, כינורימים, תנגנו לי איזה פזמון דיכאון עליז.

נגן א': איי, אדוני, זה לא זמן לנגן.

משרת: אז לא תנגנו?

נגן א': לא, בשום אופן.

משרת: אז אני אכניס לכם ככה שיצלצלו לכם האוזניים.

נגן א': מה תכניס לנו?

משרת: קשת של כינור! אני אנסר אתכם בדו מסור, ואחסל מרֶה עד סול.

נגן א': לה לה!

משרת: סי סי! אני אנצור את חרב הברזל שלי, ואכה אתכם בַּשכל-עץ שלי. בוא, טמבורינו, אני אחוד לך.   

נגן א': בוא נשמע. 

משרת (שר): "כשלב נשבר מרוב כאב

             והנשמה באדמה

             המוזיקה בצליל כסוף" -

          למה "צליל כסוף"? למה "צליל כסוף"?

נגן א': אני חושב, כי למוזיקה יש צליל מתוק.

משרת: נחמד. מה אתה אומר, מנדולינו?

נגן ב':  אני חושב כי נגנים מצלצלים בשביל כסף.

משרת:  נחמד גם. קדימה, מה אתה אומר?

נגן ג':  אני לא אומר כלום.

משרת:  גם אני חושב. אני אדבר במקומך, כי אתה הזמר: אני אומר "צליל כסוף" כי על צלילים של טיפוסים כמוכם נדיר שמקבלים זהב. שלום, כנרימים, שלום.

           (יוצא)

נגן א':  שלום, ותישרף. קדימה, נלך.

           (יוצאים.

 

     נכנס רומאו.)

רומאו: אם עין מתחנפת של שינה 

         יש בה אמת, אז חלומי חזה

         בשורת שִמְחה קרובה. מושל חזִי

         יושב לו בכסאו קליל ונוח,

         וחלומות יפים באים אלי.

         חשבתי שהייתי מת הלילה -

          חלום מוזר, שבו המת יכול

         לחשוב - ושגברתי ג'ולייטה באה,

          ובנשיקות הלהיטה את שפתי

        כל כך שקמתי לחיים - קיסר.

         (נכנס בלזתר, המשרת של רומאו)

            מה בוורונה? בלתזר, אתה

          מביא לי מכתבים מהנזיר?

          מה שלום גברתי? אבי בטוב? מה שלום

          גברתי ג'ולייטה? שוב אני שואל,

          כי אין שום רע אם היא בטוב.

בלתזר:                                     אז אין

          שום רע, כי היא בטוב. גופה ישן

          בקבר קפולט, ונשמתה

          חיה עם מלאכים. סלח לי, אדון,

          שאני איש בשורות רעות כאלה.

רומאו:  זאת האמת? אז, כוכבים, אני

          יורק מולכם. הבא לי דיו, נייר,

          ושכור סוסים. לא אשאר במנטובה

          הלילה.

בלתזר:                סלח לי, לא אשאיר אותך

          לבד כך, אדוני. המבטים

          שלך מסוכנים ומפחידים.

          לא, לא מעז, ולא עוזב אותך.

רומאו:   עשה כמו שביקשתי, והשג

          לי דיו ונייר. ושכור את הסוסים!

          אמרתי זוז כבר, זוז.

          (יוצא בלתזר)

                                    אז כן, אני

          אשכב אתך הלילה, ג'ולייטה.

          רק איך?... עד כמה שאני זוכר,

          יש פה רוקח בסביבה, שלא

          אחת הבחנתי בו כשהסתובבתי,

          וחנותו העלובה גדושה

          במלאי צנום של קופסאות ריקות,

          תלוי בה גם תנין, קצוות חוטים

          לאריזה, עלי ורד יבש

          פזורים בִּתצוגה של דוחק. אז,

          כשרק הבחנתי בו, חשבתי: "אם

          איזה אדם נזקק עכשיו לרעל

          (שעל מכירתו במנטובה

          חל עונש מוות) פה יוכל לקנות

          אותו." המחשבה הזאת שלי

          הקדימה את הצורך. כאן הוא גר.

          יום חג, והחנות של הדלפון

          סגורה. היי, הו, רוקח! צא, אמרתי!

     (נכנס רוקח)

רוקח:  מי זה קורא? מה רצונך, אדון?

רומאו:  הנה עשרים דוקאטים.

          תן לי צלוחית של חומר כה זריז

          שיחסל את יגע החיים

          של הלוגם בן רגע כמו אבק

          שריפה שטס מלוע של תותח.

רוקח:  אני מודה, יש לי סמים קטלניים

          כאלה, אך על המוכר אותם

          חל גזר דין מוות.

רומאו:                        איך, אביון מרוד

          כל כך - ולהפר חוקים פוחד?

          החוק הוא לא ידיד שלך, אתה

          לא רֵע של החוק, אז אל תשים

          לב אל החוק. העוני, בלוי סחבות,

          נח על גבך, חרפת רעב חיה

          בלֶחְיְךָ. 

רוקח:            עוניי, לא רצוני,

          מסכים.

רומאו:                לעונייך ולא

          לרצונך אני משלם.

רוקח:                            הנה,

          תיקח את זה, ושים בכל נוזל שרק תרצה, זה יעבוד גם לו היה בך חיי עשרים גברים.

רומאו:  הנה, תיקח את הזהב, רעל

          נורא יותר לנפש בני-אדם

          מזה אשר נתת לי. לֵך, קנה

          לך בגדים, תוסיף לך בשר. -

           בוא, סם-חיים, לא רעל, אל ג'ולייטה,

          כדי לעזור לי בקברה נברֵאתָ. [/ נקניֵתָ.]

            (יוצא.

 

        נכנס הנזיר ג'ובאני)

ג'ובאני: נזיר, אח למסדר פרנצ'סקו! הו!

          (נכנס הנזיר לורנצו)

לורנצו:  הקול של הנזיר ג'ובאני שם.

          מה החדשות ממנטובה? רומאו -   

          הוא בא?

ג'ובאני:               אז כשחיפשתי עוד נזיר

          מן המסדר שיתלווה אלי

          לדרך, כאן בעיר נמצא אחד,

          טיפל בִּנגועים אשר דבקה

          בהם המגפה, וכששומרי

          העיר מצאו אותנו ובדקו,

          כלאו את שנינו.

לורנצו:                       מי מסר אם כך

          את מכתבַי לידי רומאו?

ג'ובאני:                           הם

          אצלי עדיין, הנה.

לורנצו:                         חי פרנצ'סקו,

          אלה לא מכתבים של נימוסים,

          אלא מידע הרה גורל. לך, לך,

          תשיג לי מעדר ואלונקה.

ג'ובאני:  בדרך. כבר אביא לך אותם.

          (יוצא)

לורנצו:  עכשיו עלי לצאת לכוך לבד,

          פן תתעורר הגברת משנתה

          לפני בואי. ארוץ במהרה

          לשחררה מקבר מר ורע.    

          (יוצא.

 

            נכנסים הרוזן פאריס והנער-המשרת שלו עם פרחים ומי בושם)

פאריס:  כבה את הלפיד ושכב לך

          למרגלות העץ שם, הצמד

          אוזן לאדמה החלולה,

          ואם אתה שומע מישהו

          צועד בין הקברים האלה, תן

          לי אות מייד.

נער:                      כן, אדוני.

          (פאריס מפזר פרחים על הקבר)

פאריס:  פרחים לַפּרח על מיטת כלה,

          קבר מתוק, בתוך גבולך שרועה לה 

          שלמות נצחית, ג'ולייטה, בתולה

          שחיה עם המלאכים למעלה.

          קבלי שי אחרון זה מידַי,

          אשר סגדו לך בימי חייך,

          ובמותך קושרות כתרים לקבר.

          (הנער שורק וקורא)

נער:   אדון!

          (נכנים רומאו ובלתזר, עם לפיד ומכוש ומוט ברזל)

פאריס:  הנער מאותת לי, מתקרבים;

          מי בא ברגל ארורה למחוק

          טקסים של אהבת אמת וחוק?      

          מה, עם לפיד? כסה אותי קצת, לילה.

רומאו:   תן לי את המַכּוֹש ואת המוט.

          בוא, קח את המכתב הזה: עם שחר

          מסור אותו לאדוני אבי.

          אז לך ואל תפריע לי יותר.

          למה אני יורד אל מיטת מוות?

          חלקית - לראות את פני אהובתי,

          אך בעיקר - לחלוץ מאצבעה

         של המתה טבעת, שעלי

          להשתמש בה בעניין יקר.

          אבל אם תישאר לבלוש פה עוד,

          חי אלוהים אני קורע את

          גופך גזרים גזרים, ומפזר

         על הקברים הרעבים פיסות

          בשר שלך. הזמן ומזימותי

          פראים משוגעים.

בלתזר:                           אני הולך 

          ולא אטריד אותך.

רומאו:                         אוהַב אותך

          על כך. זה בשבילך. מסור ברכה

          ממני לאבי. שלום, איש טוב.

בלתזר (הצידה): כן, ובכל זאת לא אלך מכאן.

רומאו:   גרון טורף מאוס, רחם של מוות,

          זולל הטוב שבפרורי הארץ,

          אני פותח כך את הלסתות

          הרקובות שלך.

פאריס:                       זה היהיר

          המגורש מונטגיו, שרצח

         את דודנה של מלכתי. אתפוס

          אותו. עצור את מלאכת הטומאה

          שלך, מונטגיו נאלח! אפשר

          לרדוף נקם גם אחרי המוות?

          אני עוצר אותך כעבריין.

          החוק כבר דן אותך. אתה בן-מוות.

רומאו:   בן-מוות, כן, ולשם כך באתי הנה.    

            עלם נכבד, אל תתגרה באיש

          נואש. אל תעמיס לי עוד חטא על

          הראש גם בשפיכת דמך. נשבע

          לך, אני אוהב אותך יותר

          מאת עצמי, כי באתי פה חמוש

          נגד עצמי.

פאריס:                על כל ההשבעות

          שלך אני יורק. אתה עצוּר,

          פושע. 

רומאו:                  מתגרה בי? אז בוא, ילד!

          (הם נלחמים)

נער:  אוי לי הם נלחמים! אזעיק משמר.

          (יוצא)

פאריס:  נרצחתי! אם יש לך לב, פתח את

          הקבר, טמון אותי עם ג'ולייטה.

          (מת)

רומאו:  בהן צדקי. אבחן רק את פניו.

          זה קְרוב מרקוציו, פאריס האציל!

          מה המשרת סיפר לי כשרכבנו?

          נפשי היתה טרופה מלהקשיב.

          נדמה לי שאמר - פאריס עמד

          להתחתן עם ג'ולייטה. הוא

          אמר - או שחלמתי. אך אגשים

          פה את משאלתך האחרונה,

          כי לא החשבת את חייך מול

          אהבתך. מוות, שכב כאן, איש מת

          קובר אותך. כמה רבים בשעת

          מותם היו קלילים ועליזים;

          הסוהרים קוראים לזה בְּרק-אור

          בטרם מוות. אבל איך אקרא

          לזה אני בְּרק-אור? ג'ולייטה, פרח,

          כמה הולם יופייך את בור הקבר!

          אני חושב שמוות חסר גוף

          חומד את יפתי ומחזר.

          לכן אני - כן, פה, לנצח פה -

          אקים לי נחלת מנוחה נצחית

          עם המשרתות שלך, התולעים.

          בוא, קפיטן נואש, בבת אחת

          נפּץ אל הסלעים את ספינתך

          הרצוצה מיָם: אהבָתי,

          זה לךְ.

       (שותה)

        רוקח פלא! תרופתך

          זריזה. כך אני מת מות נשיקה.

      (נופל.

       נכנס הנזיר עם פנס)

לורנצו:  כמה הרבה הלילה מעדו

         רגלי הישישות על סף קברים!

          מי שם?

בלתזר:                חבר אחד אשר מכיר

          אותך היטב.

לורנצו:                     מי זה שמסתופף

          כה מאוחר עם המתים? ומה

          האור שם? הוא בוער, נדמה לי, אם

          איני טועה, בכוך הקבר של

          הקפולטים.

בלתזר:                    כן, אדון קדוש, 

          ושם נמצא איש שאוהב אותך

          מאד.

לורנצו:            מי זה?

בלתזר:                        רומאו.

לורנצו:                                  כמה זמן

          הוא שם?

בלתזר:                  חצי שעה שלמה

          ומעלה.

לורנצו:              בוא אתי לשם.

בלתזר:                                  לא, לא

         מעז, אדון. הוא לא יודע כי

          אני כאן. הוא איים עלי

          במחיר חיי שאסתלק ולא

          אפריע לו במעשיו.

לורנצו:                             אם כך

          אלך אני. לבי חוזה שחורות.

          (הנזיר מתכופף ומסתכל על הדם וכלי הנשק)

            איי, איזה דם מכתים את הכניסה

          לקבר שַיִש זה? ומה הם כלי

          הנשק היתומים המגואלים?

          אוי לי, אני חושד. מי שם? מה זה,

          רומאו, מת? מי - וגם פאריס? הו,

          איזו שעה רעה נתנה ידה

          לחטא כל כך טמא?

          (ג'ולייטה קמה)

            הגברת זעה.

ג'ולייטה:                  הה, נזיר איש נוחם.

          אני זוכרת טוב איפה עלי

          להיות וכל מה שדיברנו. אך

          איני רואה את זה שלמענו

          כה הסתכנתי.


חלק 4


לורנצו:                            גברת, צאי מכאן.

         אני שומע רעש מתקרב.

         הם יעצרו אותנו. פאריס, הוא

         נרצח, רומאו מת. אם ניתפס

         פה, ניחשב לשותפים לפשע.

         אחביא אותך בבית מנזר קרוב.

ג'ולייטה:  עזוב אותי. אני מכאן לא זזה.

לורנצו:   שמעתי קול. אני פוחד. קדימה!

          (יוצאים הנזיר ובלתזר)

ג'ולייטה:  לך, הסתלק.

          מה פה? כוס נעולה בְּיד אהובי?

          קמצן! לשתות הכל , לא להשאיר

          לי אף טיפונת?

          (נכנס המשמר)

איש משמר: הֵנה, הֵנה!

ג'ולייטה:  הה, רעש? אז בנחישות. פגיון

          ברכה! אתה תשים סוף לפחדי.  

          שכב בחיקי. ככה אבוא אליך.   

          (היא נועצת בעצמה את הפגיון ונופלת)

קפיטן: בואו, בצעו חיפוש. מה הנשקים

          האלה כאן? הביטו, חברים,

          ג'ולייטה, אשר נקברה לפני

          יומיים, מדממת מחדש,

          פצועה. סרקו, חפשו מי מסתובב

         בשטח. לעצור ולהביא.

     (נכנס אחד עם הנזיר)

איש משמר [2]: זה, קפיטן, נזיר שעל גופו

          כלים שמתאימים לפתוח קבר.

קפיטן: חשד כבד. שימו עליו שמירה.

          (נכנס אחד עם המשרת של רומאו)

איש משמר [3]: זה משרת רומאו.

קפיטן: עכבו אותו לחקירה.

          (נכנס הנסיך עם אחרים)

נסיך:  איזה אסון מוקדם מעיר אותנו?

קפיטן: נסיך נכבד, רְאה פה:

          ג'ולייטה ששכבה קבורה יומיים

          חמה ומדממת שוב. וגם

          רומאו וכבוד פאריס נרצחו

        רק זה עתה.

נסיך:  חפשו, סרקו, מצאו את הרוצחים.

          (נכנסים קפולט ואשתו)

קפולט: מה השמועה שקמה כה מוקדם?

גברת קפולט: האנשים ברחוב קוראים "רומאו",

          חלק "ג'ולייטה", כאילו הם לבד      

          גרמו למהומה כזאת.

קפולט:                             ראי,

          אשה, איך התבלבל לו הפגיון,

          כי גב מונטגיו הצעיר הוא ריק,

          אבל חזה בתנו הוא נדן.

        (נכנס מונטגיו)

נסיך: קמת מוקדם ממשכבך, מונטגיו,

          לראות בן ששוכב עם אבותיו.

מונטגיו:  שליט גדול, אשתי מתה הלילה,

          וגם בנבוליו הצעיר הלך.

          איזה אסון נוסף אפשר למצוא?

נסיך:  קודם בוא והבט, ואז דבּר.

מונטגיו:  הו בן פרחח! איזו התנהגות

          זו, להכביד על קבר לפני אבא?

נסיך:  חתמו את פה השאגה בינתיים,

          תנו לנו למצוא את האחראים

          למעשה זוועה בלתי נתפש זה.

          הביאו הנה את החשודים.

לורנצו:  אני העיקרי, אך קצר היד

          מכל. נסיך נכבד, תן לי לומר

          את האמת, ואגלה לך

          איך כל זה התגלגל. ג'ולייטה פה,

          ההרוגה, היתה אשתו של זה,

          רומאו, בלי רשות אביה או

          אִמה. בסוד הנישואים היתה

          גם האומנת. יום החתונה

          המר היה גם יום הדין של טיבאלט,

          על כך גורש למנטובה רומאו. 

          בלכתו, ביקש אביה לחתן

          אותה עם פאריס בִּכְפייה. אבל

          נפשה, שבחלה בנישואים

         שְנִיִים, סירבה להיענות. לכן

         דחקה בי שאמצא איך לעקוף

          מה שביקש אביה לאנוס,

          או שמרוב יאוש היא איימה

          להתאבד שם בנוכחותי.

        נתתי לה (ממחקרי) שיקוי

         שבזכותו היא תיראה מתה,

          וגם אמרתי שאשלח מהר

          איגרת לרומאו שיחזור

          ממנטובה להוציאה מקבר.

          אבל האח ג'ובאני שלקח

          את מכתבי, מצא נזיר שותף

          לדרך, ששהה כאן כי טיפל

          בנגועים, והם עוכבו בידי

          שומרי העיר. רומאו, שהבין

          ממשרתו שג'ולייטה מתה,

          שב לוורונה בבהילות לראות

          את פני אהובתו. מה שקרה

         אחר כך, בנוגע למותו

          של פאריס, או רומאו, אני לא

         יודע. אך כשבאתי להוציא

          את הגבירה מכאן מצאתי את

          שניהם מתים, אך היא התעוררה,

          הפצרתי שתבוא אתי, אבל

         כשראתה שם את רומאו מת

          היא מיאנה. שמעתי כבר קרוב

         את המשמר, ונסתי. מה קרה

          אחר כך, אין לי שום מושג. ואם

          דבר פה השתבש באשמתי

          או עקב מעשי, שיוקרבו

          חיי הישישים איזה שעה

          לפני זמנם לחוק הכי תקיף.

נסיך:  תמיד הכרנו אותך כאדם

          קדוש. איפה משרת רומאו? מה

          יש לו לומר?

בלתזר:                   הודעתי לאדוני

          שהיא איננה, הוא דהר מייד

          ממנטובה לקבר. מכתבים

          אלה מסר לי, וציווה לתת

          אותם מוקדם הבוקר לאביו.

נסיך:  תן את המכתבים. אקרא אותם.

          ואיפה נער פאריס שהזעיק

          את המשמר?

נער:                      הבאתי את אדוני

          לקבר של ג'ולייטה; מישהו

          הגיע, והשמעתי אות. פתאום

          הם נלחמו. ברחתי להזעיק

          משמר. יותר מזה איני יודע.

נסיך:   המכתבים האלה מאשרים

          את מילותיו של הנזיר הטוב.

          בוא, קפולט; מונטגיו הזקן,

          בוא; איפה הם האויבים? ראו

          מה שנאתכם עשתה.

קפולט:                             בוא, אח מונטגיו,

          ותן לי יד. זאת נדוניית בתי,

          יותר איני יכול לתת לה. זה

          כל מה שיש לי.

מונטגיו:                       אך אני אתן

          להם יותר. אקים לה פסל כאן,

          זהב טהור,

          שכל עוד ייזכר שמה של וורונה

          אף דמות של פסל לא תהיה נחשבת

          יותר משל ג'ולייטה האוהבת.

קפולט:  ישכב פסל רומאו עם הגברת,

          שני קורבנות שנאת חינם עיוורת. 

נסיך:  הבוקר בא שלום קודר בַּשער.

          בואו, נלך מכאן,

          ונדבר עוד בתוגה וצער.

          לחלק עונש, מחילה לשאר.

          כי לא נברא סיפור מר שיִדְמה עוד   

          לזה של ג'ולייטה ורומאו.   

                [/ כי לא היתה מעשיה כה עצובה

          .           / כשל ג'ולייטה ורומאו אהובה.]

            (יוצאים)




< אחורה הדפסת הטקסט רומאו וג'ולייטה - קווארטו 1 ("הרע") - חלק 4