| < אחורה |  פריקלס -
תמונה 12 |
קדימה > |
נכנס סֶרִימוֹן עם שני משרתים.
סֶרִימוֹן: הי, פִילֶמוֹן!
נכנס פילמון.
פילמון: קראת, אדוני?
סֶרִימוֹן: דְאג לְבשר וְאש לַמסכנים פה.
יוצא פילמון.
היה לילה פרוע וסוער.
משרת א': ראיתי כבר הרבה, אבל לילה
כזה עוד לא עברתי.
סֶרִימוֹן: עד שתשוב ימות כבר אדונך.
בַּטבע אין מזור אשר יוכל
להבריאו. (למשרת ב') תן את זה לרוקח,
דַוֵחַ לי איך זה פועל.
יוצאים שני המשרתים.
נכנסים שני אדונים.
אדון א': יום טוב.
אדון ב': יום טוב לאדוני.
סֶרִימוֹן: מה קמתם כה מוקדם, אה, רבותי?
אדון א': המגורים שלנו, שעומדים
ממש על פי הים, התנדנדו
כמו שהארץ רעדה. נראָה
שהקורות עצמן כבר נשברות
ושהכל קורס. מהפתעה
ומאימה נטשתי את הבית.
אדון ב': לכן אנחנו מטרידים אותך
כל כך מוקדם, זה לא מחריצות.
סֶרִימוֹן: יפה אמרת.
אדון א': אבל אני תמה שכבודך,
מוקף קטיפות ומשי, בשעה
כל כך מוקדמת מְנַעֵר ממך
קורי זהב של מנוחה. מאד
מוזר
שיש מי שישלב זרועו עם טוֹרַח
כשהוא אינו חייב.
סֶרִימוֹן: תמיד סברתי
שצדק וחוכמה הם קישוטים
יפים יותר מאצולה או כסף.
את שני האחרונים יכול יורש
קל-דעת לבזבז או לקלקל,
אבל לְצדק וּלְחוכמה נלווית
רוח הנצח, שהופכת איש
לאל. ידוע כי למדתי זמן
רב רפואה, ובְאמנות הסוד
הזו, כשלכּתבֵי המלומדים
הוספתי נסיון בְּמעשה,
הפכתי לְמומחה, מכר קרוב
של תמציות ברוכות אשר שוכנות
בְּמתכות, צמחים ואבנים;
אז ביכולתי לדון בַּהפרעות
אשר הטבע מחולל, וגם
בִּתרופותיו. זה מספק אותי
ומענג פי כמה מלרדוף
צמֵא אחרי כבוד צולע או
לצרור את אוצרותי בְּשק של משי,
להנאת לבם של השוטים
ושל המוות.
אציל ב': את נדיבותך,
אדון, שפכת ברחבי אֶפֶזוּס,
מאות, אומרים, הם יצירי כפיך –
אתה השבת אותם לחיים.
ולא רק עמלך, לא רק הידע,
גם ארנקך שהוא תמיד פתוח
בנה לך, כבוד סֶרִימוֹן, שם טוב
ותהילה שלעולם –
נכנסים שניים או שלושה משרתים עם תיבה.
משרת א': תרים שם, ככה.
סֶרִימוֹן: מה זה?
משרת א': אדוני,
ממש עכשיו הים זרק לחוף
את התיבה הזאת. היא כנראה
מאיזו אניה טרופה.
סֶרִימוֹן: הנח
אותה. בואו נביט.
אדון ב': זה כמו ארון
מתים, אדון.
סֶרִימוֹן: מה שזה לא יהיה,
פלא כמה שזה כבד. הים
פלט את זה?
משרת א: עוד לא ראיתי גל
עצום, אדון, כמו מה שזרק את זה
לחוף.
סֶרִימוֹן: קדימה, נא לפרוץ אותה.
המשרתים מתחילים לעבוד על התיבה.
אם יש עודף זהב בבטן-ים,
זה טוב שהמזל לחץ שהוא
יקיא אותו עלינו.
אציל ב': בהחלט,
כבודו.
סֶרִימוֹן: כמה שזה חתום, אטום,
אין סדק. רגע! זה מדיף ריח
מתוק.
אציל ב': ניחוח בושם.
סֶרִימוֹן: נחירַי
לא רחרחו כזה. מהר, לפתוח!
הם פותחים את התיבה.
אלים אימתניים! מה זה, גופה?
אציל ב': מוזר מאד!
סֶרִימוֹן: בתכריכי מלכות,
עם שַמְנֵי בושם, מור ולבונה.
גם תעודה! פטרון הלימודים
אפולו, פקח עינַי לפענח
את סימני הכתב.
(קורא): להלן אני מודיע,
אם הארון אל חוף יגיע,
שלי, המלך פֶּרִיקְלֶס,
אָבדה מלכה זו, אשת נס.
מוצֵא יקר, תקבור אותה.
בת של מלך היא היתה.
אוצר זה יהיה שכרך,
והאלים יתנו ברכה.
אם, פֶּרִיקְלֶס, אתה עוד חי, לבך
ודאי נשבר מצער. זה קרה
הלילה.
אציל ב': כנראה.
סֶרִימוֹן: לא, אין ספק,
הלילה. היא נראית רעננה
כל כך, הביטו. נמהרים היו
אלה אשר זרקו אותה לַים.
הַבעירו אש בִּפנים; הביאו לי
את כל הקופסאות מלִשְכּתי.
יוצא משרת א'.
יש שהַטֶבע מנשל את מר
המוות מכסאו שעות רבות,
ובכל זאת אש-חיים תצית שוב את
הרוח הכבושה. שמעתי על
מִצְרי אשר שכב תשע שעות מת,
ובְכוח של ריפוי טוב – קם.
נכנס משרת א' עם מטליות ואש.
יפה, יפה; האש, המטליות.
המוזיקה שלנו, הפרועה,
המקוננת, תנו אותה!
מוזיקה.
שוב, עוד מנה. אתה ישֵן שם, קרש!
המוזיקה! – בבקשה, תנו לה
לנשום. - רבותי - כן, המלכה
הזאת תחיה. הטבע מתעורר;
נושב ממנה חום! הַכּרתה
אָבְדה לפני חמש שעות ולא
יותר. הביטו איך היא מתחילה
לפרוח לְחַיִים שוב.
אציל א': דרכְּךָ
שמיים מגבירים את פליאתנו,
ומנציחים תהילתך.
סֶרִימוֹן: היא חיה!
הביטו איך עיניה, קופסאות
אבני-חן נשגבות שפֶּרִיקְלֶס
איבד, פותחות מסך של עפעפֵּי
זהב. יהלומים של זוהר בלי
שיעור נגלים, להעשיר כפליים
את העולם. תחיי, כדי להביא
עלינו בֶּכי כשעל גורלך
נשמע, בריה יפה, בת-פלא כפי
שאת נראית.
היא זזה.
תאיסה: דיאנה יקרה, איפה אני?
איפה אישי? איזה עולם הוא זה?
אציל ב': זה לא מוזר?
אציל א': לא יאמן.
סֶרִימוֹן: הס-הס,
שכנים טובים שלי.
תנו יד. נישא אותה לַחדר שם;
הביאו לה סדינים. עכשיו דָרוּש
טיפול בּהוּל, כי אם היא תתדרדר
זה מוות. בואו, בואו; וְשאֵל
הרפואה ידריך אותנו.
נושאים אותה משם. יוצאים.
| < אחורה | פריקלס -
תמונה 12 |
קדימה > |