שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים קְלֵאוֹן, מושל טארסוס, עם דִיוֹנִיזָה אשתו ובני טארסוס נוספים.

 

קְלֵאוֹן: מה, דִיוֹנִיזָה, שננוח כאן,

          ובְספּורֵי יגון של אחרים

          אולי נלמד לשכוח את שלנו?

דִיוֹנִיזָה:   כך, בְּתִקְוַת כיבוי, רק מלבים אש.

          חופרי גבעות, שליישרן הם מתיימרים,  

          הורסים גבעה ומקימים הרים.   

          הו אדוני המיוסר, ממש

          כך הם יגונותינו: לבדם

          את כאבם חשים הם ובוכים,

          אך כמו חורשות, מול עוד צמרת הם צומחים.

קְלֵאוֹן:    הו דִיוֹנִיזָה,

          למי חסֵר מזון ולא יאמר זאת,  

          יסתיר שהוא מורעב עד שיגווע?

          על סבלותינו הלשון נושאת קינות,

          העין מבכה לָרוח אסונות,

          עד יגייסו רֵאוֹת אוויר אשר       

          יגביר קולן, בכדי שאם שחקים

          נמים כשיציריהם בִּמצוקה,

          יעירו מושיעים לנחמם.

          אם כן, אֶמנה את כאב שנותינו הרעות.  

          כשנשימתי תִקצר, עִזרי לי בדמעות.  

דִיוֹנִיזָה:   ככל שרק אוכל.

קְלֵאוֹן:    זו טארסוּס, שאני מושל עליה,

          עיר שפינק השפע בנדיבות,

          העושר התפזר ברחובותיה;

          המִגדלים שלה לָעננים

          נָשקו, נדיר היה לפגוש זרים בה;

          גבירות ואדונים בפוּך ואודם

          הילכו זה מול זה כמו מול המראָה;

          השולחנות היו גדושים מלוא חופניים,  

          לא כדי לסעוד, רק לענג עיניים.  

          עוני היה מאוס, הגאווה מָשלה,  

          והמילה "עזרה" מוקצֵית עד כדי בחילה.    

דִיוֹנִיזָה:  הו, כמה זה נכון.

קְלֵאוֹן:   אך איך שינו אותנו השמיים.

          אותם פּיות שיָם, אוויר וארץ

          קטנו עד לא מזמן מלהשביע,

          גם אם נָתנו ליצוריהם בשפע,

          עכשיו, כמו בית שנרקב כי איש

          לא דר בו, מורעבים מרוב ניוון.

          החֵיך שאך לפני קיץ או שניים

          רק מגדנות ספקו את טעמו,

          ישְמח עכשיו לְלחם, יתחנן לו.

          האמהות, אשר, כדי לפנק

          את תינוקן, כלום לא נראָה להן

          מופרז, עכשיו הן מוכנות לטרוף

          את אהובי נפשן הקטנטנים.       

          שיניו של הרעב חדות כל כך

          שבעל ואשה יטילו קוביות

          לקבוע מי ראשון למות ומי לחיות.   

          פה איש עומד, בוכה, ושם גבירה,

          פה המונים קורסים, אך לָרואים זאת

          כבר לא נותר שום כוח לקוברם.

          זה לא נכון?

דִיוֹנִיזָה:                עין ולחי חלולות יעידו.

קְלֵאוֹן:   הו לו תזכור כל עיר שטעמה

          מִגְביע שפע, על שלל תפנוקיו

          ומותרותיו, את הדמעות האלה.

          אסון טארסוס עשוי ליפול עליה.

          נכנס אציל [לאט, כושל להתעלף].

אציל:   איפה הוא המושל?

קְלֵאוֹן:                         הוא פה.

          בַּשֵר את המכות אשר אתה

          מביא לנו בהוּל, כי לְנחמה

          לא נצַפּה, היא רחוקה מדי.

אציל:  צָפינו מול החוף בְּצי מפרש

          נכבד אשר עושה דרכו לכאן.

קְלֵאוֹן: זה לא מפתיע.

          הפורענות תמיד באה עם בן,

          אשר ימשיך דרכה בתור יורש.

          כך גם אצלנו. איזו מדינה

          שכנה, שמנצלת את שברנו,

          מִלְאה שלדי ספינות בְּחיילים

          כדי להכות אותנו, המוכים כבר,

          לרמוס, לכבוש אותי, אומלל כמוני,

          כיבוש אשר אין מה להתהלל בו.

אציל:  מזה אין מה לפחוד בכלל, כי אם

          לשפוט מדגליהם הלבנים, 

          הם מביאים שלום, ומגיעים

          כמבקשי טובה, לא כאויבים.

קְלֵאוֹן: דיברת כמו אחד שלא שמע

          כי הצגה יפה – כוונתה מִרמה. 

          אך שיביאו מה שברצונם

          או ביכולתם – על מה נרעד?

          נמוך מאדמה אין, ואנחנו

          כמעט שם. לך אמור למפקדם:

          אנחנו מחכים לו פה, לדעת

          מניין בא ומה הוא מבקש.

אציל:  אני הולך, אדון.

קְלֵאוֹן:   ברוך הוא השלום, אם השלום דִגְלו;

          אם מלחמה, תשושים ניפול מולו.    

          נכנס פֶּרִיקְלֶס, עם מלווים.

פֶּרִיקְלֶס:  מושל העיר - כי זה אתה, אומרים לי -

          בל יהיה מראם ומספרם

          של אנשינו לעיניך כמו

          לפיד אשר זורע חלחלה.

          את כאבכם שמענו עד לְצוֹר,

          את השממה בָּרחובות ראינו;

          לא באנו להוסיף ללבבכם      

          עוד צער, אלא להקל עליו

          ממשאו; וספינותינו אלה,

          אשר אתם אולי חושבים שכמו

          הסוס מטרויה בתוכן אורבים

          וְרידים צמאי דם וּתאווי כיבוש,  

          מְלאות חיטה לַלחם המיוחל, 

          לתת חיים למי שלא אכל.

כל בני טארסוס (כורעים): אלֵי יוון שישמרוך,

          אנחנו נתפלל.

פֶּרִיקְלֶס:                   קומו נא, קומו.

          לא נבקש סגידה, רק אהבה,

          וגג לי, לַספינות ולאנשי.

קְלֵאוֹן: מי שלא יעניק זאת, או יגמול

          לך במחשבה כפוית טובה,

          גם אם זה נשותינו, ילדינו,

          אנו עצמנו, קִללת אדם

          ואֵל הלוואי תפליא בו מכתה!

          עד אז – ותקוותִי זה לא יקרה -

          ברוך תהיה בעיר, ובמעוננו.

פֶּרִיקְלֶס:  אחנה כאן קצת, אשמח ואתארַח,

          עד שכוכב זועף שוב יחייך, יזרח.

          יוצאים.