שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנס הֶלִיקָנוּס. שני מלחים באים לקראתו, אחד מצור ואחד ממִיטִילֶנֶה.

 

מלח מצור (למלח ממִיטִילֶנֶה): איפה כבוד הֶלִיקָנוּס? הוא יוכל

          לתת לך תשובות. אה, הנה הוא.

      (להֶלִיקָנוּס): יש רפסודה ממִיטִילֶנֶה פה,  

          אדון, עם ליזימאכוס המושל,

          שמבקש לעלות על הסיפון.

          מה רצונך?

הֶלִיקָנוּס:              שרצונו יוגשם.

       יוצא מלח ממִיטִילֶנֶה.

            תקרא לכמה אצילים לבוא.

מלח מצור:  הי, אצילים, כבודו קורא.

          נכנסים שניים או שלושה אצילים.

אציל א':                                כבודו,

          קראת?

הֶלִיקָנוּס:          רבותי, אדם חשוב

          עולה על הסיפון. אנא, קבלו

          אותו יפה.

          נכנס ליזימאכוס, עם פמליה, עם המלח ממִיטִילֶנֶה ורוזנים, האצילים הולכים לקבל את פניו.

מלח ממִיטִילֶנֶה (לליזימאכוס): אדון, זהו האיש

          שבכל מה שאתה רוצה יכול

          לתת לך תשובות.

ליזימאכוס:                              שלומות, אדון

          נכבד! שיברכו אותך אלים.

הֶלִיקָנוּס: וגם אותך, לחיות שנים רבות

          ממני, ולמות כפי שאשמח

          למות.

ליזימאכוס:      יפה איחלת לי. שם על

          החוף כשפֵּאַרְנו נצחונות

          של אל הים, הבחנתי בַּספינה

          ההדורה ששטה לעברנו,

          ובאתי כדי לדעת מהיכן

          אתם.

הֶלִיקָנוּס:          ראשית, מה עמדתך פה?

ליזימאכוס:  מושל של המקום שלפניך.

הֶלִיקָנוּס:   אדון, האניה שלנו היא

          מִצוֹר, ובתוכה המלך, איש

          שלא דיבר כבר חודשים – שלושה! -

          עם איש, גם לא הכניס לפיו תזונה

          אלא כדי לקיים את יגונו.

ליזימאכוס:  מה הגורם לצִמרורי נפשו?

הֶלִיקָנוּס:   זה מְיַגֵּעַ לספר זאת שוב;

          רוב היגון נובע מאובדן

          בת אהובה ורעיה.

ליזימאכוס:                   נוכל

          לראות אותו?

הֶלִיקָנוּס:                 תוכלו, אך זו פגישה

          בלי טעם. הוא לא ידבר עם אף

          אחד.

ליזימאכוס:    בכל זאת, אל נא תסרב לי.

הֶלִיקָנוּס:     רְאה אותו.

          פֶּרִיקְלֶס מתגלה.

          איש מצויין היה זה,

          עד שאסון של לילה קטלני

          אחד דִרדר אותו לזה.

ליזימאכוס:  מלך, אדון, שלומות! אלים

          שיברכוך! הוד מלכות!

הֶלִיקָנוּס:   לשווא. הוא לא יגיד לך מלה.

אציל (לליזימאכוס): אדון, במִיטִילֶנֶה יש לנו

          עלמה אחת, ש – מתערב – תוציא

          כמה מלים ממנו.

ליזימאכוס:                  רעיון טוב.

          היא, בלי לשאול, בִּנְעימה של נועם,

          ובכל שאר מקסמיה, תפתה,

          תחדור בשעריו שהוחרשו

          עד שעכשיו הם אטומים כמעט.

          היא, הברוכה בְּמעלות ויופי,

          עם חברותיה הבתולות שוהה

          עכשיו בסתר העלים על גבול

          האי הזה. לך והבא אותה.

          יוצא אציל.

הֶלִיקָנוּס:  כלום לא ישפיע; אבל לא נחסוך

          בְּכל מה שנִקשר לַשֵּם ריפוי.

          ואם מָתַחנו עד כדי כך כבר את

          נדיבותכם, נפציר בכם: תמורת

          זהב סַפּקו לנו מזון. זה לא

          שאנו נואשים בשל מחסור,

          רק יגעים מן התפריט החד-

          גוני.

ליזימאכוס:      אדון, אם נסרב לזה,

          שישלחו לנו שמיים זחל

          על כל שתיל, ובְרעב יכו

          את המחוז. אך שוב אני מפציר

          לדעת מהי הסיבה לצער

          של מלככם.

הֶלִיקָנוּס:  אדון, אומר לך. אבל תראה,

          אני מופסק.

          נכנסים אציל, מרינה ובת לוויתה.

ליזימאכוס:              או, הנה הגבירה

          שלה קראתי. – רוב שלומות, יפה. -

          לא משובחת?

הֶלִיקָנוּס:               היא גבירה נאה.

ליזימאכוס: היא מישהי שלוּ ידעתי אל

          נכון כי באה ממוצָא אציל

          וגזע רם, בחירה אחרת לא

          הייתי מחפש כלל ומחשיב

          עצמי חתן בְּרוּך מזלות. יפָה,

          צַפּי לכל טוב שטמון בַּשֶּפע:

          המטופל הזה הוא מלכותי.

         אם באמנותך המושיעה

          את תחלצי איזו תשובה מפיו,

          אז על טיפול הקודש תקבלי       

          תשלום ככל שתשאלי.

מרינה:                             אדון,

          כל כישורַי לַהחלמה שלו,

          בתנאי שאיש לא יתקרב אליו,

          לבד ממני ונערתי.

ליזימאכוס:  קדימה, נעזוב אותה. אלים

          יצליחו את דרכה.

      כולם מתרחקים. מרינה שרה. ליזימאכוס מתקרב.

            הוא התייחס למוזיקה שלך?

מרינה: לא, גם לא הסתכל בנו.

ליזמאכוס:                      תִראו,

          היא תדבר אתו.

          יוצאים כולם לבד מפֶּרִיקְלֶס, מרינה ובת לוויתה היושבת בצד.

מרינה: שלומות! מלך, הקשב.

פֶּרִיקְלֶס:                        הוּם, הה!

          דוחף אותה.

מרינה:                                         אני

          עלמה, אדון, שמעולם עוד לא

          שידלה אף עין, אך כמו בְּכוכב

          שביט בָּהו בה. הדוברת פה,

          אדון, אולי סבלה יגון כמעט

          כמו זה שלך, לו נשקלו שניהם

          בְּצדק. גם אם התעמר מזל

          בריון בכבוד ערכי, את לידתי

          אני חייבת לְאבות אשר

          הילכו בין מלכים כבין שווים,

          אבל הזמן עקר ממני בית,

          וְלַמהמורות של העולם

          כּבָלַנִי בְּעבדות. (הצידה): אני ארפה.

          אך משהו שורף לי את הלחי,

          לוחש: "עד שיפצה פה אַל תֵלֶכִי".

פֶּרִיקְלֶס:  מזל – ובית – בית טוב –  טוב כמו

          שלי...  לא כך היה?... מה את אומרת?

מרינה:  אמרתי, אדוני, לו את בֵּיתי

          הכרת, לא היית מתנהג

          אתי באלימות.

פֶּרִיקְלֶס:  כן, גם אני חושב. אנא, הפני

          אלי עינייך. את כמו משהו ש –

          מאיזו ארץ את? מן החופים

          האלה?

מרינה:            לא, וגם לא משום חוף.

          ובכל זאת נולדתי בת תמותה,

          מה שאני נראית - כזאת אני.

פֶּרִיקְלֶס:   בטני כְּבֵדָה מעצב, עוד אלד

          דמעות. רעייתי היקרה  

          היתה כמו העלמה הזאת, בתי

          יכלה להיות כמותה. מצח רחב

          של מלכתי, גובהה ממש עד זרת,       

          אותה זקיפוּת דמוית-שרביט, וקול

          כסוף, אותן עיניים אבני-חן

          בַּעטיפה אשר יאה להן

          בְּעושר, בַּפסיעה – יונו מלכת

          אלים שניה, המרעיבה אוזניים  

          אותן היא מזינה, הן רעבות

          יותר עם כל מילה שהיא נותנת.

          היכן את מתגוררת?

מרינה:                         בַּמקום

          שבו אני זרה. מן הספון

          אתה יכול לראות את האזור.

פֶּרִיקְלֶס:   היכן גדלת? ואיך השגת את כל        

          לִוויות החן שאת מעשירה

          יותר?

מרינה:         אם אגולל את תולדותי,

          זה ייראה כשקר המעורר

          סלידה כשמספרים אותו.

פֶּרִיקְלֶס:                               אנא

          דַבּרי. ממך לא יכולים לצאת

          דִבְרֵי כזב, כי את נראית צנועה

          כמו צדק, כמו היכל שהאמת

          שוכנת בו עם כתר. אאמין לך,

          ועל חושַי אכפה שיקבלו

          את ספורך גם אם הוא ייראה

          מופרך מכל דמיון. כי את נראית

          כמו מישהי שבאמת אהבתי.

          קרובייך מי היו? את לא אמרת

          כשלאחור אותך הדפתי – זה

          היה הרגע שראיתיך – שאת

          בת לשושלת נעלה?

מרינה:                         אכן

          אמרתי.

פֶּרִיקְלֶס:             תארי את מוצאך.

          נדמה לי שאמרת כי היטלטלת

          מפורענות לְעוול, וכי את

          סבורה כי סבלותייך יכולים

          להשתוות לִיגונותי אם אֶת

          שניהם יציגו.

מרינה:                   משהו כזה

          אמרתי, ואמרתי לא יותר

          ממה שבעיני רוחי נראָה

          סביר.

פֶּרִיקְלֶס:         ספרי את הספור שלך.

          אם כששוקלים אותו יש בו אלפית

          מכל מה שאני עברתי, אז

          אַת גבר, ואני חלוש-לב כמו

          ילדה. אך את נראית כמו פסל של

          הסבלנות שמשקיפה מעל

          קברי מלכים ומחייכת עד

          שישותק השבר. מי היו

          קרובייך? איך אִבּדת אותם? מה שמך,

          בתולה כה-נפלאה שלי? ספרי,

          אני מפציר בך. בואי, שבי לידי.

מרינה (יושבת): שמי הוא מרינה.

פֶּרִיקְלֶס:                                   הו, לועגים לי,

          ואַת נשלחת לכאן בידי איזה

          אֵל זעם כדי שהעולם יצחק

          עלי.

מרינה:         בסבלנות, אדון טוב, או

          שכאן אני אפסיק.

פֶּרִיקְלֶס:                      לא לא, אהיה

          סבלן. את לא יודעת איך שאת

          מזעזעת את נפשי לומר ששמך

          מרינה.

מרינה:              את השם נתן לי איש 

          עם כוח לא מועט: אבי, ו – מלך.

פֶּרִיקְלֶס:   איך! בת של מלך, ונקראת מרינה?

מרינה:  אמרת לי שתאמין לי, אך

          כדי לא להיות המפֵרה

          של שלוותך, כאן אעצור.

פֶּרִיקְלֶס:                            אך את

          בשר ודם? פועם בך דופק, את

          לא רוח רפאים? בובה? דברי עוד.

          איפה נולדת? ומדוע את

          קרויה מרינה?

מרינה:                   שמי מרינה כי

          נולדתי בים.

פֶּרִיקְלֶס:                בים! ומי

          האם?

מרינה:         אמי היתה בת-מלך, היא

          גוועה עם לידתי, כפי כשסיפרה

          לא פעם לִיקוֹרִידָה אומנתי

          היקרה בְּדמע.

פֶּרִיקְלֶס:                   הו, עצרי

          כאן רגע! (הצידה): זהו החלום הכי

          מופלא שהשינה העמומה 

          בראה כדי ללגלג על הכסילים  

          האומללים. זו לא יכולה להיות

          בתי, שנקברה. – היכן גדלת?

          אקשיב לך עוד, עד שורש סיפורך,

          ולא אפסיק אותך יותר.

מרינה:                           אתה

          לועג. שמע לי, כדאי שלא אמשיך.

פֶּרִיקְלֶס:  מה שתגידי אאמין לך, עד

          להברה האחרונה. תני רק

          לשאול – איך התגלגלת אל המקום

          הזה? איפה גדלת?

מרינה:                           אבי המלך

          השאיר אותי בטארסוס, עד שקְלֵאוֹן

          האכזרי עם המרשעת בת-

          זוגו ניסו לקחת את נפשי,

          פיתו נבל אחד לַמשימה,

          אבל כשהוא שלף כדי לעשות זאת,

          חֶבֶר פירטים בא, הציל אותי,

          הביא אותי למִיטִילֶנֶה. אך,

          אדון יקר, לאן אתה מושך

          אותי? למה אתה בוכה? אולי

          אתה חושב אותי למתחזה.

          לא, חי אלים, אני בת פֶּרִיקְלֶס

          המלך, אם יש מלך טוב ששמו

          הוא פֶּרִיקְלֶס.

פֶּרִיקְלֶס (קם):    הו הֶלִיקָנוּס! הו!

       נכנסים הֶלִיקָנוּס וליזימאכוס.

הֶלִיקָנוּס:   מלכי קרא?

פֶּרִיקְלֶס:  אתה יועץ כבד-ראש ואצילי,

          חכם בכל דבר. אמור לי אם

          תוכל מה העלמה הזאת, או מה

          היא יכולה להיות, שבגללה

          אני בוכה.

הֶלִיקָנוּס:                איני יודע. אך

          זה המושל של מִיטִילֶנֶה כאן

          דיבר בה נכבדות.

ליזימאכוס:                  אף פעם לא

          הסכימה להגיד מה מוצאה.

          כששאלו אותה על כך, ישבה

          בלי נוע ובכתה.

פֶּרִיקְלֶס:  הו הֶלִיקָנוּס, איש נכבד, הַכּה

          אותי, הַגֵר לי דם, הַכֵּני בְּשוטים

          הרגע, פן אוקיינוס השמחות-

          אין-קץ שמסתער עלי יגלוש

          מעל חופֵי חַיַי בני-התמותה

          ויטביעני בַּמתיקות שלו.

          (למרינה): הו בואי הנה, את  אשר הוֹלדת

          את מולידך, את שנולדת בים,

          נקברת בטארסוס ונמצאת בים שוב! –

          הו הֶלִיקָנוּס, אַרְצָה על ברכיך,

          הודה נא לְאלים קדושים חזק

          כמו רעם מאיים, זוהי מרינה! –

          ומה היה שמה של אמך? אמרי

          רק זאת, כי לָאמת אף פעם אין

          מספיק אישור, גם אם כל הספקות

          לנצח ירדמו.

מרינה:   קודם, כבודו, מה תוארך?

פֶּרִיקְלֶס:  שמי פֶּרִיקְלֶס מצור. – אבל עכשיו

          אמרי לי את שם מלכתי אשר

          טבעה, כפי שהיית בכל מילה

          אשר אמרת עד כה דבר אלוהים

          חיים, יורשת ממלכות, חיים

          מחודשים לפֶּרִיקְלֶס אביך.

מרינה: מה, זה מספיק בכדי להיות בתך

          לומר ששם אמי היה תאיסה?

          אמי היתה תאיסה, אשר תמה

          ברגע שאני התחלתי.

פֶּרִיקְלֶס:  ברכות עלייך! קומי. את בתי. –

      מרינה קמה.

          הביאו לי לבוּש חדש. – שלי

          עצמי, הו הֶלִיקָנוּס! היא לא מתה

          בטארסוס, כפי שעלולה היתה, 

          מידי קְלֵאוֹן צמא-דם. היא תספר

          לך הכל, כשתכרע על ברך

          וכשתודֶה בְּהכּרה שלמה

          שהיא נסיכתך. מי זה?

הֶלִיקָנוּס:                         אדון,

          זה המושל של מִיטִילֶנֶה, הוא

          שמע על שפל מצבך ובא

          לראות אותך.

פֶּרִיקְלֶס (לליזמאכוס): חיבוק, אדון. - תנו את

          הבגד. (מלבישים אותו) – אני פרא משוגע

          למראֶה עין. – הו שיברכו

          שחקים את הילדה שלי! אבל

          הקשיבו, מה המוזיקה? סַפְּרי

          להֶלִיקָנוּס, מארינה שלי,

          ספרי לו, הוא נראה כמפקפק

          עוד, כמה אין ספק שאת בתי.

          אך מה המוזיקה?

הֶלִיקָנוּס:                     אדון, איני

          שומע כלום פה.

פֶּרִיקְלֶס:                    כלום? המוזיקה

          של השחקים, שמעי, מרינה בת.

ליזימאכוס:  לא טוב לחלוק עליו. שיאמין.

פֶּרִיקְלֶס:   צלילים קסומים. אינכם שומעים?

הֶלִיקָנוּס:  צליל מוזיקה, אדון? אני שומע –

פֶּרִיקְלֶס:  צלילים אלוהיים. צובטים אותי 

          לְהקשבה, ותרדמה כבדה

          נופלת על עיני. תנו לי לנוח.

          ישן.

ליזימאכוס: כר לראשו. עכשיו עזבו אותו.

          ובכן, רעים אחים,

          אם זה יֵצא כפי שנדמה לי, אז

          אגמול לכם יפה.

       ליזימאכוס, הֶלִיקָנוּס, מרינה ובת לוויתה יוצאים. דיאנה יורדת.

דיאנה: צא לאֶפֶזוס, שם יש לי מקדש.

          על מזבחי הַקְרב קרבן עולָה.

          כשנזירותי שם יערכו מפגש...

          [                         *שורה וחצי חסרות, כנראה

                         ] ...אל מול עם רב,

          ספר איך אשתך בים גוועה,

          ואת תלאות בתך, כל תג ותו,

          צַיֵר תמונה חיה ומלאה.

          לא תציית – תחיה אומלל תמיד.

          עשה – וּשְמח. קַשְתי, כְּסוּפה, תעיד.

          קום וספר את חלומך.

          דיאנה עולה.

פֶּרִיקְלֶס:  דיאנה נשגבה, אלה כסופה,

          אני לפקודתך. הו, הֶלִיקָנוּס!

          הֶלִיקָנוּס, ליזימאכוס ומרינה מתקרבים.

הֶלִיקָנוּס:   אדון?

פֶּרִיקְלֶס:             כוונתי היתה לצאת

          לטארסוס, להכות את קְלֵאוֹן שם -

          מכניס אורחים פושע! - אבל יש לי

          חובה אחרת קודם. לאֶפֶזוס

          הַפְנה את מפרשינו; אספר

          מדוע אחר כך. (לליזימאכוס): שנצטייד,

          אדון, שם על חופיך, וניתן

          לך זהב על הצידה שלה

          אנו זקוקים?

ליזימאכוס:             בחפץ לב, אדון,

          ושם בחוף יש לי עוד בקשה.

פֶּרִיקְלֶס:  תרצה את יד בתי – אני אגיש.

          נהגת בה יפה, אני מרגיש.

ליזימאכוס: שים עלי זרוע.

פֶּרִיקְלֶס:                   בואי, מרינה-בת.

          יוצאים.