| < אחורה |  פריקלס -
תמונה 19 |
קדימה > |
נכנסים שני אדונים.
אדון א': שמעת פעם משהו כזה?
אדון ב': לא, ואף פעם לא אשמע בְּמקום כמו זה, אחרי שהיא תסתלק.
אדון א': לשמוע פה דרשות קודש – חלמת פעם על דבר כזה?
אדון ב': לא, לא. בוא, אני מספיק לי מבתי בושת. שנלך לשמוע את הבתולות הקדושות מזמרות?
אדון א': אני אעשה עכשיו כל דבר שהוא טהור, אבל מה שבטוח – מפיגולים של שיגולים נגמלתי לנצח.
יוצאים.
נכנסים הסרסור, המאדאם וזיק.
סרסור: טוב, הייתי נותן כפול מהמחיר שלה שהיא לא היתה באה הנה בחיים.
מאדאם: טפו, טפו עליה. היא יכולה להקפיא את אֵל הַפְּרוּ-ורבו ולנטרל דור שלם מחיים. אנחנו חייבים לדאוג שיינעצו בה או להיפטר ממנה. במקום לשמש את הקליינטים באופן שָמיש, ולספק לי את הכל-טוּב של הענף שלנו, היא מביאה לי את המיוחדויות שלה, העקרונות שלה, התפילות שלה, הברכיים שלה, היא תהפוך את השטן לְצדקן אם הוא יבוא להתמקח אתה על נשיקה.
זיק: בחיי, אני חייב לשגל אותה, אחרת היא תגלח אותנו מכל הקליינטורה, ותחזיר את הקבוּעים שלנו בתשובה.
סרסור: זיבה על ירוֹקֶת הבתולים שלה!
מאדאם: אין דרך להיפטר מהירוקת אם לא בדרך הזיבה.
נכנס ליזימאכוס.
הנה מגיע אדון ליזמאכוס בהסוואה.
זיק: האדון היה שלנו כמו ילדון אם הפשטידה הסוטה היתה פותחת דרך לְקליינטים.
ליזימאכוס: הלו הלו, כמה על חצי תריסר בתולות?
מאדאם: שהאלים יברכו את כבודך מעל לראש.
זיק: אני שמח לראות את כבודך בבריאות טובה.
ליזימאכוס: בטח שאתה שמח. משתלם לך שהמנויים שלך יעמדו חזק על הרגליים. אז מה קורה? יש לכם איזו מְזוֹנָת-בְּרִיאוּת שבן-אדם יכול לנגוס בה בלי לרוץ לרופא?
מאדאם: יש לנו כאן אחת, אדוני, אם היא רק היתה – אבל עוד לא הגיעה למִיטִילֶנֶה אחת כמוה.
ליזימאכוס: אם היא היתה עושה מעשים של חושך, את רוצה לומר.
מאדאם: כבודך יודע טוב מה אני רוצה לומר.
ליזימאכוס: טוב, תפיקו אותה, תפיקו אותה.
יוצא הסרסור.
זיק: אתה תראה פה חתיכת בשר-ודם, אדון, תות ודובדבן, שושנת העמקים. והיא באמת היתה שושנה אם היה לה גם –
ליזימאכוס: מה, מה?
זיק: אדוני, אני צנוּע אז אני מנוּע.
ליזימאכוס: יאה לסרסור להיות צנוע כמו שיאה לאֵבֶר להיות טהור.
נכנסים הסרסור ומרינה.
מאדאם: הנה באה זאת שגודלת על גבעול. עוד לא קטפו אותה, אחריותי. היא לא יצור יפה?
ליזימאכוס: אין מה לדבר, לא יזיק להשתמש בה אחרי מסע ארוך בים. יפה, הנה לך. (נותן למאדאם כסף) עזבו אותנו.
מאדאם: אנא ממך, כבודך, תן לי רק מילה איתה, ואני מייד מסתלקת.
ליזימאכוס: אנא.
מאדאם (למרינה): אל"ף, אבקש ממך לקחת לתשומת לבך, זה איש מכובד.
מרינה: כולי תקווה, כדי שאכבד אותו בִּתשומת לב.
מאדאם: בי"ת, הוא המושל של הארץ הזאת, ואיש שאני חייבת לו הרבה.
מרינה: אם הוא מושל בָּאָרץ את באמת חייבת לו, אבל עד כמה זה מוסיף לו כבוד אני לא יודעת.
מאדאם: בבקשה ממך, בלי עוד חנחוני בתולים, תעשי לו טוב, אה? הוא ירפד אותך בְּזהב.
מרינה: מה שהוא יעשה בנדיבות, אקבל בתודה.
ליזמאכוס: גמרת?
מאדאם: אדוני, הסייחה הזאת עוד לא מאומנת. אתה צריך להשקיע קצת בשביל שהיא תדהר כרצונך. – בואו, נשאיר את כבודו ואותה ביחד. קדימה.
יוצאת עם הסרסור וזיק.
ליזימאכוס: עכשיו, יפָה קטנה, כמה זמן את עוסקת בעיסוק הזה?
מרינה: איזה עיסוק, אדוני?
ליזימאכוס: מה, אני לא יכול לנקוב בשמו בלי להעליב.
מרינה: לא תוכל להעליב אותי עם העיסוק שלי; בבקשה, תנקוב בשמו.
ליזימאכוס: כמה זמן את בשטח הזה?
מרינה: מאז שאני זוכרת את עצמי.
ליזימאכוס: התחלת לעשות את זה כל כך צעירה? היית מִתְבַּרְוֶזֶת מגיל חמש, או שבע?
מרינה: אפילו קודם, אדוני, אם אני כזאת עכשיו.
ליזימאכוס: נו, הבית שאת שוכנת בו מכריז עלייך בתור יצור למכירה.
מרינה: אתה יודע שהבית מוקצה לזה, ובכל זאת אתה בא אליו? שמעתי שאתה איש כבוד, ומושל המקום הזה.
ליזימאכוס: מה, ההנהלה שלך דיווחה לך מי אני?
מרינה: מי זאת ההנהלה שלי?
ליזימאכוס: מה, סרסורית-העשב שלך, זו ששותלת זרעים ושורשים של בושה ועוון. הו, את שמעת משהו על כוחי, אז את עומדת לך רחוק, מחכה לחיזורים כבדים יותר, אבל אני אומר לך, יפה קטנה, שסמכותי יכולה לא לראות אותך - או לתת לך מבט של ידידות. בואי, קחי אותי לאיזה מקום פרטי. בואי, בואי.
מרינה: אם אתה, לדבריך, המושל,
אל תתן לַסמכות, אשר מורה
לך כיצד למשול באחרים,
לגרום שלא תמשול בנפשך.
אם לְכָבוֹד נולדת, בוא הראה
אותו עכשיו; אם בירושה אותו
קיבלת, בוא הַצְדק את השיפוט
אשר מצא אותך ראוי לו.
ליזמאכוס: מה זה? מה זה? דברי עוד, תני חוכמה.
מרינה: אשר לי – הבתולה – גם אם מזל
אכזר מאד הציב אותי בְּדיר
החזירים הזה, אשר מיום
בואי מכרו בו מחלות יותר
ביוקר מתרופות – הו מי ייתן
שהאלים
ממקום טומאה זה יחלצו אותי,
ולוּ גם יהפכוני לַפְּחותה
בַּציפורים שעפה באוויר
צח!
ליזמאכוס: לא חשבתי שאת יכולה
כך לדבר יפה, זה לא עלה
על דעתי.
אילו הבאתי נפש מושחתה
לכאן, דברייך ירפאו אותה.
הנה, קחי לך זהב. התמידי עוד
בַּשביל הזך שלך, והאלים
שיחזקוך.
מרינה: שישמרו אותך אלים טובים.
ליזמאכוס: אני, דעי לך, באתי הנה בלי
שום כוונה רעה, החלונות
והדלתות עצמם פה מחליאים
אותי. כל טוב לך. את פיסה של טוהר,
אין לי ספק שגידולך היה
אציל. הנה, קחי עוד זהב. קללה
על כל מי שישדוד אותך מטוּב
נפשך, הלוואי ימות כמו גנב.
אם תשמעי ממני עוד, יהיה
זה רק לטובתך.
פונה לצאת. נכנס זיק.
זיק: בבקשה, כבודו, חתיכה אחת בשבילי.
ליזמאכוס: אחורה סור, שוער ארור!
ביתך, לוּלא תמכה בו הבתולה
הזאת, היה קורס ומרסק
אותך. החוצה!
יוצא.
זיק: איך זה?... אנחנו צריכים ללכת אתך בשיטה אחרת. אם התום החוצפן שלך, שלא שווה ארוחת בוקר בארץ הכי זולה מתחת לַכּיפה, הולך להרוס מוסד שלם, שיסרסו אותי כמו כלב ספנייל. תבואי עכשיו.
מרינה: מה אתה רוצה ממני?
זיק: אני חייב לעקל לך את הבתולים בכוח, או להביא לך הוצאה לפועל. קדימה קדימה. גמרנו עם להבריח מכאן אדונים. קדימה קדימה, אני אומר לך.
נכנסים הסרסור והמאדאם.
מאדאם: מה זה, מה העניין?
זיק: מדֶחי לדֶחי, פָּטְרוֹנָה. היא פה דיברה מלים קדושות לאדון ליזימאכוס.
מאדאם: אח, תועבה!
זיק: היא מוציאה לַמקצוע שלנו כמו שאומרים סרחון מול הפנים של האלים.
מאדאם: אח, לתלות אותה לנצח!
זיק: האציל היה מתעסק אתה כמו אציל, והיא שלחה אותו מפה קר כמו כדור שלג, ועוד אומר תפילות נוסף לכל.
מאדאם: זיק, קח אותה מפה, תשתמש בה להנאתך. תסדוק לה את גביע הבתולים, ותעשה לה מהיתר דיסה.
זיק: גם אם היא היתה אדמה קוצנית יותר ממה שהיא, יחרשו אותה.
מרינה: שִמעו, שמעו, אלים!
מאדאם: היא משביעה! מספיק איתה, הלוואי שלא היתה נכנסת אף פעם לבית שלי. – אח, את, שתישרפי! – היא נולדה להרוס אותנו. – את לא מוכנה ללכת בְּדרך כל אשה? שמענו עלייך, תבשיל תמימות שלי ברוזמרין ופטרוזיליה!
יוצאת, עם הסרסור.
זיק: תבואי, גברת, בואי אתי, קדימה.
מרינה: מה אתה רוצה ממני?
זיק: לגזול את התכשיט הכה-יקר לך.
מרינה: אמור לי קודם רק דבר אחד.
זיק: נו כבר, מה הדבר-אחד שלך?
מרינה: מה תאחל לאויבך כעונש?
זיק: מה? להיות כמו הפטרון שלי, או בעצם הפטרונה.
מרינה: לא זה לא זו אינם רעים כמוך,
כי הם רמים ונעלים ממך.
אתך שד מיוסר מִתופת לא
היה מחליף תפקיד או מוניטין.
אתה שומר-הסף המקולל
מול כל בן-זוהמה שמחפש
איזֶבֶל כנפשו. לכל אגרוף
זועם של כל בריון אתה הכתובת.
את מזונך רֵאוֹת חולות הקיאו.
זיק: מה את רוצה שאני אעשה? שאני אלך למלחמות, זה מה שאת רוצה? איפה שבן-אדם יכול לשרת שבע שנים בשביל לאבד רגל ובסוף אין לו מספיק כסף לקנות לו גזע לפרוטזה?
מרינה: עשה הכל, רק לא מה שאתה
עושה. רוקן סירים משומשים
או תעלות של מי שופכין, הייה
שוליה של התליין, הכל מוטב מזה.
כי בָּעיסוק שלך בּבּוּן, אילו
דיבר, היה בוש להודות. הו לו
רק יחלצוני בְּבטחה אלים
מן המקום הזה! הנה, קח, זה
זהב. – אם אדונך רוצה דרכּי
להתעשר, תודיע שאני
יודעת לזמר, לטוות, לתפור,
לרקוד, ועוד דברים ברוכים מבלי
להתרברב, ואני מוכנה
את כל זה ללמד. אין לי ספק
שעיר כה מאוכלסת תספק
לי תלמידים רבים.
זיק: אבל את מסוגלת ללמד
את כל מה שאמרת?
מרינה: אם לא, החזר
אותי לבית הבושת, וסרסר
אותי לַמטונף בַּסייסים
שבא לדפוק בדלת.
זיק: נו, אני אבדוק מה אני יכול לעשות בשבילך. אם אני יכול למצוא לך מקום, אני אעשה את זה.
מרינה: אך בין נשים מהוגנות.
זיק: תראי, בחוג הזה הקשרים שלי מצומצמים. אבל, כיוון שהפטרון והפטרונה שלי קנו אותך, אי אפשר לעשות כלום בלי הסכמה שלהם. אז אני אלך ליידע אותם בהצעה שלך, ואני משוכנע שהם יהיו פתוחים מספיק. בואי, אני אעשה בשבילך מה שאני יכול. קדימה.
יוצאים.
| < אחורה | פריקלס -
תמונה 19 |
קדימה > |