< אחורה | פריקלס - תמונה 18. כורוס 5 | קדימה > |
נכנס גָוּוֶר.
גָוּוֶר: כך אנו מקצרים זמן ומרחק,
חוצים אוקייינוס בספינות משחק,
[/ כך זמן ומרחקים אנו גומאים,
/ חוצים ים בספינות צעצועים,]
נושאים את הדמיון בתור מטען
מחוף לחוף, מאֵי-שם לאֵי-אן.
גם אין זה חטא, צופַי הסלחנים,
שלכל הארצות אנו נותנים
שָפָה אחת. מה עוד קרה בַּספר
שִמעו ממני המדביק כל תפר
בָּעלילה. ובכן, שוב פֶּרִיקְלֶס
דרכו בְּים פרוע מפלס,
עם אבירים, שועים, שרי צבא,
לראות את פני בתו האהובה.
אִתָם גם הֶלִיקָנוּס. וּבְצוֹר
נשאר למשול – אם עוד תוכלו לזכור –
כבוד אֶסְקָנֶס, אשר לאחרונה
קידמוֹ הוד הֶלִיקָנוּס בַּמדינה.
רוחות קלות, מפרש זריז הובילו
לטארסוס את מלכנו זה – ואילו
גם דמיונכם כך טס תגיעו הנה
אתו כדי להשיב בת שאיננה.
רְאו אותם חגים פה כצללים.
אשלים מראה עיניים בְּמלים.
חזיון ללא מלים: נכנס פֶּרִיקְלֶס מצד אחד עם כל פמלייתו; קְלֵאוֹן ודִיוֹנִיזָה מן הצד השני. קְלֵאוֹן מציג לפֶּרִיקְלֶס את הקבר, שלמראהו פֶּרִיקְלֶס מקים קינה, שם על עצמו שק וביגון עצום עוזב. יוצאים קְלֵאוֹן ודִיוֹנִיזָה מן הצד השני.
איך הזיוף מכה אמוּן בְּסבל.
יגון שקרי שמתחזה לאבל.
כך פֶּרִיקְלֶס, בִּיְגון אמת עטוף,
שְבור-לב, ובדמעות מרות שָטוּף,
עולה שוב לסיפון, והוא נודר
שאת פניו הוא לא ירחץ יותר.
עטוי שק הוא נושא לַים סוּפה
שבנפשו הולמת, מצליפה,
אך הוא יכול לה. וכעת אקריא-נא
מה שכתבה על מצבת מרינה
דִיוֹנִיזָה המרשעת.
קורא את הכתובת שעל המצבה.
כאן נחה מתוקה יפה,
בדמי ימיה נקטפה.
היתה היא בת של מלך צור,
זו שהמוות בא לקצור.
בְּגן הטבע, אם לא לבלבה,
היתה מלכה, כי היא היתה טובה.
אין מסכה הולמת לַחרפה
מלשון חלקלקות של חנופה.
יחשוב לו פֶּרִיקְלֶס כי אין לו בת,
ולגורל יַפנה את המבט,
כשספורנו יתגלגל עתה
אל יסורי בתו ומצוקתה
במלאכתה הלא קדושה. אז הֵנָה,
ודמיינו: אתם במִיטִילֶנֶה.
יוצא.
< אחורה | פריקלס - תמונה 18. כורוס 5 | קדימה > |