שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט פריקלס - קדימה >


הנפשות הפועלות


פריקלס

PERICLES

מאת ויליאם שייקספיר (וג'ורג' ווילקינס)

תרגום: דורי פרנס

 

 

הנפשות:

ג'ון גָוּוֶר, המספר

אנטיוכוס, מלך אנטיוכיה 

פֶּרִיקְלֶס, נסיך צוֹר

בתו של אנטיוכוס

תָלְיָרְד, אציל מאנטיוכיה 

שליח, מאנטיוכיה 

הֶלִיקָנוּס, אֶסְקָנֶס, אצילי צור 

אצילים אחרים מצור

קְלֵאוֹן, מושל טארסוס

דִיוֹנִיזָה, אשתו של קליאון

אציל מטארסוס

שלושה דייגים מפנטאפוליס

סימונידס, מלך פנטאפוליס

תַאיסה, בתו של סימונידס 

שלושה אצילים מפנטאפוליס

חמישה אבירים

מרשל

לִיקוֹרִידָה, אומנת

שני מלחים

סֶרִימוֹן, אציל מאפזוס

שני משרתים מאפזוס

פילמון, משרת של סֶרִימוֹן 

שני אדונים מאפזוס

לאונין, משרת של דִיוֹנִיזָה

מרינה, בתו של פֶּרִיקְלֶס

שלושה שודדי-ים

סרסור

מאדאם של בית-בושת

זיק, משרת של הסרסור והמאדאם

שני אדונים ממִיטִילֶנֶה

ליזימאכוס, מושל מִיטִילֶנֶה

מלח מצור

מלח ממִיטִילֶנֶה

אדון מצור

אציל ממִיטִילֶנֶה

דיאנה, אלה

שליחים, אדונים, אצילים, גבירות, מלווים, משרתים, בני-לוויה של מרינה, כוהנות, תושבי אפזוס

        

 

                המחזה לא נכלל בכרך הפוליו שהוציאו השחקנים ב - 1623, הכולל כביכול את כל מחזות שייקספיר. קיימת מהדורת קווארטו רצופת שיבושים, שגיאות והשמטות. ב - 1609 פרסם ג'ורג' ווילקינס (מחזאי, 1575-1618 בקירוב)  גרסת פרוזה ל'הרפתקאותיו הכאובות של פריקלס נסיך צור כפי שהוצגו לאחרונה'. לפי גרסה זו ניתן להשלים קטעים משובשים רבים שבקווארטו, וכשמחלקים את המשפטים הם מתארגנים לשורות שירה במקצב פנטאמטר יאמבי מובהק. מצויים במחזה מאפיינים לשוניים רבים המיוחדים לווילקינס - למשל, שימושים ייחודיים במילה WHICH, העירוב המיוחד בין שורות מחורזות ולא-מחורזות, הכמות הגדולה של חרוזים זהים לאלה המצויים ביצירות  ווילקינס, ועוד.    

                חוקרים רבים סבורים כי שייקספיר השתמש במחזה מוקדם של ווילקינס כשלד ושיפץ אותו (עד כמה? בעניין זה הדיעות חלוקות). אחרים סבורים כי לא נגע ב-  10 התמונות הראשונות, והמשיך משם. לי בהחלט נדמה שהתמונות הראשונות (הדבר בולט בעיקר במונולוגים) הסגנון שונה מאד מזה של שייקספיר, אך החל מן המונולוג של פריקלס באניה (תמונה 11) משהו נשמע הרבה יותר כמו שייקספיר, תחבירית וסגנונית. מה שאין לגביו ספק הוא שכל סיפורה של מרינה ותמונות הפיוס האחרונות מזכירים מאד את מחזותיו המאוחרים של שייקספיר, במיוחד 'מעשיית חורף' ו'הסופה', הן בתוכן והן בצורה.

                 לעיון מפורט בבעיה אני ממליץ על ההקדמות במהדורות' ארדן 3' ואוקספורד, וניתוח מעמיק של הנושא ניתן למצוא בפרק 5 של הספר 'שייקספיר מחבר-שותף'  מאת בריאן וויקרס (אוקספורד 2002) - SHAKESPEARE CO-AUTHOR BY BRIAN VICKERS. 


פרולוג. כורוס 1


נכנס גָוּוֶר.

 

גָוּוֶר:    לָשיר מזמור מִזְמָן עבר

          קם המשורר מן העפר          

          בִּדְמוּת בשר ודם רפֶה,

          כדי לענג אתכם יפה.

          לא פעם זֶמֶר זה הוצג

          בְּמועדים וּבִיְמֵי חג;

          אישים רמים, נשים דגולות,

          מצאו בו נחמות גדולות.

          לָאוזן, בשומעה, ירווח:

          יין ישן הוא משובח.

          אם תקבלו, בְּנֵי דור צעיר,

          מוכשר, פיקח, את השיר,

          אם קול של איש בא-בימים

          יציף אתכם בְּמנעמים,

          הלוואי אחיה שוב לשם כך

          עד שנרִי שנית ידעך.           

          - ובכן, זאת אנטיוכיה, עיר

          בה גר אנטיוכוס האדיר,

          בסוריה, פאר כל הערים

          (אני מצטט מפי סופרים).

          במות אשתו, נותרה לו בת,

          יורשת יחידה אחת,

          איילת חן, יפת מבט,

          נדמה – היא בת-אלים כמעט.

          כשזה הצית חיבה בָּאב,

          הסית אותה אֱלֵי משכב.

          ילדה רעה, הורה נורא,

          חטא בשרים בלי כפרה;

          אך ההרגל גרם לחשוב

          שאין כאן פשע, וזה טוב.

          יופיה של החוטאת הזו

          הביא מקְצוֹת תבל עד פה

          בני מלכים בַּשאיפה 

          שהיא תהיה השותפה

          לעינוגי מיטת כלולות,

          ולשעשועי לילות;

          כדי להחזיק בה ולהרתיע

          את המחזרים כולם, הודיע

          אותו שליט על חוק אֵיתן:

          כל החפץ להיות חתן,

          אם לא יפתור את חידתו,

          ימצא בין-רגע את מותו.

          ולא אחד חייו איבד –

          מראה קודר זה הוא העד. [מצביע על הראשים המוצגים למעלה.]

          את הפרקים שבַּהמשך באים

          שִפְטוּ אתם, קהל המושבעים.

          יוצא.


תמונה 1


נכנסים אנטיוכוס, הנסיך פֶּרִיקְלֶס, ומלווים.

 

אנטיוכוס: נסיך צוֹר הצעיר, ברורה לך

          היטב הסכנה במשימה

          אשר אתה נוטל.  

פֶּרִיקְלֶס:                      כן, אנטיוכוס,

          ובְנפש מחוזקת מתהילה

          קרובה, אני מקל במוות ראש.      

אנטיוכוס:  מוזיקה!

          הביאו את בתי, בלבוש כלה,  

          יאָה לחיבוקיו של יופיטר,

          שכן מאז שנהרתה עד מְלוֹך

          לוצ'ינה, האֵלָה של הלידה,

          קיבלה מיד הטבע נדוניה 

          כזאת: כדי שנוכחותה תנעים

          לַכּל, גרמֵי שמיים התכנסו

         לתפור בה כל שְלמוּת שיש בהם.

     נכנסת הבת, הולכת אל אנטיוכוס.

פֶּרִיקְלֶס:  היא באה, לבושה כמו האביב.

          הנתינים שלה – קסמי אשה,

          מחשבותיה – כס כל מעלה

          שמפארת בני אדם; פניה

          הם ספר של שבחים, שאין לקרוא בו

          אלא תענוגות עילאיים,

          כאילו היגון נמחק לנצח,

          תרעומת וטינה לא יכולות

          להיות בנות-לוויה לִמתיקותה.

          אֵלים שעשיתם אותי לגבר

          רוטט מאהבה, הדלקתם אש

          תשוקה בתוך חזי לטעום פרי עץ

          שְמֵימִי זה או למות בַּהרפתקה,

          הֱיו עוזרי - כשם שאני בן

          ועבד לרצונכם – כדי שאקיף 

          בזרועותי אושר שאין לו גבול.

אנטיוכוס:  פֶּרִיקְלֶס הנסיך –

פֶּרִיקְלֶס:    שמבקש להיות בן אנטיוכוס –

אנטיוכוס:  הנה מוּלךָ עץ גן העדן, עם

          פירות זהב. אך מסוכן לגעת:

          כי דרקונים של מוות יזרעו

          בך אימה. פניה, כמו רקיע,

          מושכים אותך לראות את תפארתה

          האינסופית, הגמול לָראויים;

          אך אם הלא-ראוי יעז לשאוף,

          ימות כל גוש הגוף הזה, וסוף.

          שָם, נסיכים גדולים לשעבר, [מצביע על הראשים]

          כמותך, שנדחפו בידי שמועה,

          הרפתקנים בתשוקתם, אומרים

          לך בלשונות אלמות, קלסתר

          חיוור, שבלי כִּסוּי לבד מִשְדה

          הכוכבים-שם הם עומדים, קרבן

          קְרבות של קוּפּידוֹן, ובִלחיים

          מתות מייעצים לך "לא עוד",

          כי רשת-מוות את כולם תלכוד.

פֶּרִיקְלֶס:  תודָה על שלימדת את נפשי

          בת-התמותה לדעת את עצמה,

          ולהכין, על פי דוגמת מראות

          החלחלה האלה, את גופי,

          כְּמוֹתָם, לגורלו. זכְרון המוות

          הוא כמו מראָה, שמכריזה: טעות

          לבטוח בַּחיים, הלוא הם שטות,

          רק הבל-פה רפה. ובכן, אכין

          לי צוואה כעת, וכמו חולים,

          אשר יודעים את העולם, רואים

          את המרום, אך בהרגישם מכאוב

          כבר לא נאחזים בְּתענוגות

          האדמה כמו פעם, אצווה

          לך ולכל איש טוב חיים שלווים,

          כפי שנסיכים מחוייבים, ואת

          עושרי לַאדמה ממנה בא,

      (לבת) אך לך – אש אהבה ללא מתום.  

      (לאנטיוכוס) וכך, על צומת של חיים או מוות,

           לַמר מכל אמתין פה, אנטיוכוס.

אנטיוכוס:  בז לְעֵצָה? אז קְרא את החידה.

           נותן לו את החידה.

           אבל, אם לא תוכל לפענחה,

           אז תשלם, כמו אלה, בדמך.

בת:     מכל קודמיך, לוּ תראה ברכה!

          מכל קודמיך, שא תפילה בשמי!        

פֶּרִיקְלֶס: כמו לוחם נועז אני ניצב,

          לא מבקש עצה ממחשבות,

          רק מן היושר והאומץ.

          (פותח את כתב החידה וקורא)

                 איני ערפד, אך תזונתי

                    הוא בְּשר אמי יולדתי.

                    בִּקשתי בעל, כִּתשובה

                   נתן לי אב חיבה שווה.  

                   הוא בעל וחתן ואב,

                   אני אם, בת, אשה יחדיו.     

                   כיצד בְּזוג כל זה ישרור,

                  בִּמחיר חייך פתור-נא, פתור.    

           (הצידה): תרופה מרה בַּסוף. אך הו, כוחות

          אשר נותנים לַמרומים אין-סוף

          עיניים להשקיף על מעשי

          אֱנוֹש, למה לנצח לא תחשך

          ראייתן אם זה נכון, אותו

          דבר אשר אני מחוויר לקרוא?

          - מאהֲבַת לבּי כלום לא היה נגרע 

          לולא מלָא פְּאר מְכָלְךָ בְּרע.         

           אבל כעת נפשי בי מתקוממת;

          פגוּם האיש אשר ייגע בַּדלת

          כדי לחדור אל תוך לשכּה מורעלת.

          כינור יפה אַת, וחושייך הם

          המיתרים; אם גֶבר עליהם

          יפרוט בָּאצבע מוזיקה כשרה,

          שמיים ואלים יֵרדו לשמוע;

          את הִזְדייפת כל כך שרק בַּשאוֹל       

          יֵצאו לִצרימותייך בְּמחול.      

          בְּאלוהים, אין לי אתך כלום.

אנטיוכוס: שלא תגע בה, פֶּרִיקְלֶס, במחיר

          חייך, זה סעיף חמוּר בַּחוק

          שלנו כמו השאר. זמנך עבר.

          עכשיו פְּתור או שייחרץ דינך.

פֶּרִיקְלֶס: מלך גדול,

          מי-זה אוהב לשמוע על החטא

          שהוא אוהב? אצליף בך מדי

          אם אדבר זאת. מי שיש לו סֵפֶר

          של מעשי השליטים, מוטב,

          לְבטחונו, שישאירוֹ סגוּר.

          כי הֲפָצַת שמועות על חטא היא כמו

          רוח נושבת, שהתעצמותה  

          זורה אבק בָּעין. התשלום

         יקר: הרוח אט נרגעת, אך

         העין השרוטה למדה לדעת

         כמה כואב להתייצב מול רוח.

         החוֹלד העיוור חופר תלולית

         לעבר הרקיע, לספּר

         מה לחוצה האדמה תחת               

        דִכּוי אדם, וכך החולד מת,                  

         מסכן. מלכים - אֵלֵי האדמה הם;

         חטאם הוא חוק; אם יופיטר יסטה,

         אז מי יעז לומר שהוא חוטא?

         די שאתה יודע, ומחריש,

         כי לבשֵר זאת – זהו עסק ביש.

         כל איש אוהב את רחם זו אשר ילדה לו;

        כך לשוני אוהבת ראש שהיא צמודה לו. 

אנטיוכוס (הצידה): אח, לו היה לי את ראשך! - גילה

          את הפתרון. אבל אמרח לו דבש. –

          נסיך צור הצעיר, גם אם על פי

          צַוֵנוּ החמוּר, זכותנו, על

          פירוּש מוטעה מפיך, לקפד

          ימיך, התקוות אשר צומחות

          מעץ נאה כמוך מכַוונות

          אותנו לא לפעול כך. ארבעים

          ימי דחיה נוסיף לך עוד; אם

          עד תום הזמן סודנו התגלה,

          נִשמח בְּבן כמותך, ובַחמלה.

          ועד אז תיהנה פה מאירוח

          הולם את ערכך ואת כבודנו.

          יוצאים כולם חוץ מפֶּרִיקְלֶס.

פֶּרִיקְלֶס:  איך גינונים, נראה, קוברים כל חטא,

          כשמעשים הם כמו אישים צבועים,

          שכל הטוֹב בם הוא איך הם נראים.

          אם זו אמת שפירושִי כוזב,

          מה טוב: אתה לא מנוול  

          עד כדי כך שתשחית את נשמתך

          בְּשיגולים מתועבים. אבל

          למעשה אתה גם אב וגם

          חתן, כי, בהיפוך סדרֵי דורות,

          נכרכְתָ בילדה שלך, עונג

          אשר יאה לְבעל, לא לְאב;

          והיא אוכלת את בשר אמה,

          ומטמאת מיטת הוריה; זוג

          של נחשים, שעל פרחים רכים  

          הם ניזונים, ורעל מפיקים.

          שלום לך, אנטיוכיה! החוכמה

          רואה כי אלה שלא מסמיקים

          מן הפעולות האפלות מִשחור,

          לא יעקפו אף שביל להימנע מאור.

          ידוע: חטא אחד עוד חטא דורש:

          חשק קרוב לְרצח כמו עשן לְאש.   

          בגידה ורעל הם ידי החטא,

          וגם שריונותיו נגד חרפה.

          אז פן תקצור חיי ותישאר מוגן,

          ארחק מסכנה, אברח מכאן.

          יוצא.

       נכנס אנטיוכוס.

אנטיוכוס:  גילה את הפתרון, על כך

          נקטוף לו את הראש.

          הוא לא יחיה כדי לפרסם את הקלון

          שלי, ולהודיע לָעולם

          שאנטיוכוס מתבוסס בְּחטא

          נתעב כזה;

          על כן – מייד! - על הנסיך לגווע,

          בנפילתו כבודי עוד יישאר גבוה.

          מי בא אלי?

          נכנס תָלְיָרְד.

תָלְיָרְד:                   הוד מלכותך קרא?

אנטיוכוס:  תָלְיָרְד, אתה בחוג מקורבינו, תָלְיָרְד,   

         עם אוזנך חולק מוחנו את

         כל מעשיו הפרטיים מִכּל.

         ועל נאמנות זו תקודם.

         תָלְיָרְד, רְאה, זה רעל, זה זהב.

         נסיך צור שנוא נפשנו, תהרוג

         אותו. אין מה לשאול מדוע: כי

         אנחנו מבקשים.

         אז זה גמוּר?

תָלְיָרְד:                  כבודו, גמור.

אנטיוכוס:                                   מספיק.

          נכנס שליח.

        צנן את הנשימה, רואים שרצתָ.

שליח:  אדון טוב, פֶּרִיקְלֶס ברח.

          יוצא.

אנטיוכוס:  צא אחריו, או שתמות, וכמו 

        חץ שירה קַשָּת אַלוף, אשר

        יפגע בַּמטרה אליה הוא

        כיוון, כך אל תחזור עד שתאמר

        "מת פֶּרִיקְלֶס".

תָלְיָרְד:   אדוני, אם אוכל להביא אותו לִטווח הנשק שלי, אנטרל אותו. אז אני נפרד מהוד מעלתך.

אנטיוכוס:  תָלְיָרְד, שלום.

         יוצא תָלְיָרְד.

                            לפני שהוא יגווע,                         

            לבי לא יעניק לראש שלי שלווה.

          יוצא.


תמונה 2


נכנס פֶּרִיקְלֶס, עם רוזניו.

 

פֶּרִיקְלֶס:  איש בל יפריע לי.

          יוצאים הרוזנים.

                             למה שִנוּי

          זה בַּהֲלַך-נפשי, בן לוויה

          עצוב זה, הדכדוך אטוּם העין,

          נהיָה אורח-קבע לי, עד כי

          אין אף שעה של צעדת השמש

          המפוארת או שלוות הלילה -

          קֶבר שבו על היגון לישון -

          שמולידה בי שקט? פה עינוג

          ונועם מחזרים אחר עינַי,

          שמתעלמות מהם; וסכנה,

          ממנה התייראתי, מצויה

          באנטיוכיה, שזרוֹעה קְצרה

          מלהכּות בי כאן. אך אמנות

          העונג לא משמחת את לבי,

          ריחוק הסכנה לא מנחם.

          ובכן, זה הסיפור: רחשי הלב

          שנולדים מערפל אֵימה,

          חיים וניזונים על דאגה;

         ומה שבראשית היה חשש  

                                           [/ ומה שבראשית היה רק פחד]

          פן משהו יקרה, בבגרותו

          חרד שהוא אכן יקרה. וגם

          אצלי כך. אנטיוכוס הגדול,

          נגדו אני קטן מלהתמודד,

          כי הוא גדול כל כך שרצונו

          הוא מעשה, חושב שאדבר

          גם אם אני נשבע לשתוק. לשווא

          אומַר שאכבד אותו, אם הוא

         חושד שאבזה אותו. ומה

          שבעטיו יסמיק, אם ייוודע,

          כל שביל אליו יחסום פן ייוודע.

          כוחות עוינים ישלח בכל הארץ,

          וְיֵרָאֶה בְּהַפגנת כוחו

          ענק כל כך, שתדהמה תשבִּית

          בַּמדינה כל אומץ, אנשינו

          יובסו בלי קרב, ונתינים חפים

          מפשע ייענשו. מדאגה להם,

          לא מחמלה עלי – אני איני

          אלא צמרת המסוככת על

          השרשים מהם גְדלה היא - כל

          גופי קמֵל, הנפש חלשה,

          ידִי ולא ידו אותי מענישה.   

          נכנסים הֶלִיקָנוּס וכל הרוזנים.

רוזן א':   שִמחה ונוחם לִקדושת חָזְךָ.

רוזן ב':   יהא ראשך רגוע ושקט.

הֶלִיקָנוּס: בשקט, שקט, תנו לַנסיון

          לפתוח פה. מי שמחניף לַמלך,

          מזיק לו, כי החנופה - מפּוּח

          שמְלַבֶּה חטא. המוחנף הוא רק

          ניצוץ, שרוח מפיחה בו חום

          ולהבה; אבל התוכחה -

          בצייתנות ובמידה - יאה

          לִמלכים כשם שהם בני אדם,

          המוּעדים לטעוֹת. כשמַר ליטוף

          קורא "שלווה" פה, הוא מחניף לך,

          ואת חייך שם בְּסכנה.

          נסיך, הַכּה בי, או הואל למחול,

          להיות נמוך משתי ברכי פה – לא יכול.

פֶּרִיקְלֶס:  אתם – עִזבו אותנו, אך בִּדקו

          ספינות ומטענים שבַּנמל,

          ואז חִזרו.

          יוצאים הרוזנים.

                       הִצלחת, הֶלִיקָנוּס,

          להרעישני. מה אתה רואה בי?

הֶלִיקָנוּס:   מצח כועס, אדון גדול.

פֶּרִיקְלֶס:    אם זעף נסיכים הוא חץ כזה,

          איך לשונך תעז להכעיסני?

הֶלִיקָנוּס:   איך מעזים צמחים לזקוף ראשם

          מול השמיים, המזינים אותם?

פֶּרִיקְלֶס:   אתה יודע שאני יכול

          לשים קץ לחייך.

הֶלִיקָנוּס:                      בעצמי

          את הגרזן השחזתי. רק הכה

          בו, זה מה שנותר.

פֶּרִיקְלֶס:                      קום, אנא קום.

         מקים אותו.

           תשב; אתה אינך חנפן,

          תודָה על כך; אסון אם מלכים יתירו

          לומר להם מלים שאת חטאם יסתירו.

          יועץ ומשרת טוב לַנסיך,

          אשר הופך בחכמתך נסיך

          לִמשרת שלך, כיצד עלי

          לנהוג?

הֶלִיקָנוּס:           לשאת בסבלנות צרות

          אשר אתה אמצת אל לבך.

פֶּרִיקְלֶס:  דיברת, הֶלִיקָנוּס, כמו רופא,

          שמצווה לי סם אשר אתה

          בעצמך תרעד לקחת. אז

          הקשב: יצאתי לאנטיוכיה, שם,

          הלא תדע, ביקשתי מול פני מוות

          לקנות את בת היופי המפוארת,

          אשר דרכּה צאצאים אקים לי -

          עוצמת נסיך, שִמחה לנתיניו.

          פניה לעינַי היו מִקְסם,

          השְאָר שחור – שְמע! – כמו גילוי ערווה;

          שבחושפי, המלך החוטא

          כאילו לא הִכּה, אלא ליקק.    

          זה זמן לפחוד, כשעריץ נושק.

          לכן גברוּ פּחדַי, ונסתי הנה             

          תחת כסוי הלילה המגן

          אשר, נראה, שמר עלי, וכאן

          שקלתי מה קרה, ומה יקרה עוד.

          האיש רודן, ופחד רודנים

          לא פג אלא גובר עם השנים.

          אם הוא יחשוד, והוא ודאי חושד,

          שפי יודיע לְאוויר קשוּב

          כמה דם נסיכים כּבוּדים נשפך      

          כדי שתוסתר מיטת השְחור שלו,

          יציף את כל הארץ בִּגדודים

          על מנת לקצוץ את החשד, ימציא

          כאילו עוול שעשיתי לו,

          ובגין "פִּשעי", כביכול, כולם

          יוכו בְּמלחמה שלא תחמול.

          אהבָתי לַכּל, כולל לך,

          אשר גערת בי על כך ממש

          הרגע - 

הליקנוס:          צר לי.

פֶּרִיקְלֶס:                    היא גזלה שינה

          מעפעפי, דם מלחיי, מִלאה

          מוחי בְּחישובים, אלפי ספקות

          איך לעצור את הסופה לפני

          בואה, אך לא מצאתי איך למנוע סבל,

          ומחמלה לעם צללתי אל האבל.

הֶלִיקָנוּס:  אז אם נתת לי רשות דיבור,

          אדון, אגיד גלויות. אתה פוחד

          מאנטיוכוס – ולדעתי

          פוחד בצדק מרודן אשר

          בְּמלחמה פומבית או בוגדנות

          פרטית ישים קץ לחייך.

          לכן, אדון, צא לַדרכים זמן-מה,

          עד שקצפּו וזעמו יפוגו,

          או עד שהגורל יחתוך את חוט

          חייו. תן את הכס למישהו;

          אם בי תבחר כממלא מקום,

          אפעל נאמנה כמו האור ליום.

פֶּרִיקְלֶס:  לא מפקפק ביושרך.

          אך אם בהיעדרי יפלוש, יכבוש פה?

הֶלִיקָנוּס:  דמנו נְמָזֵג באדמה,

          יוצרת החיים והנשימה.

פֶּרִיקְלֶס:  צור, מבטי אַפנה ממך, לטארְסוּס 

          אשים את פעמי, ושם אשמע

          ממךָ, ומכתביך ידריכוני.

          את הדאגה אשר היתה – ויש

          לי – לנתינַי אני שם על כתפיך,

          בְּכוח חוכמתך תישא אותה.

          די לי במילתך, בְּנדר לא חפץ:

          מי שמפר מילה, גם נדר מנפץ.

          נהיה בטוחים איש איש במסלולו,

          ובתולדות הזמן נזכה בְּמוניטין:

          פעלנו למופת, שליט וגם נתין.

     יוצאים.


תמונה 3


נכנס תָלְיָרְד.

 

תָלְיָרְד: אז זוהי צור, וזהו הארמון. פה עלי להרוג את המלך פֶּרִיקְלֶס, ואם איני עושה זאת, בטוח שיתלו אותי בבית: זה מסוכן. טוב, אני רואה שהוא היה בחור חכם וחד אבחנה, זה שכאשר צוּוה לומר מה יחפוץ מעִם המלך, ביקש לא לדעת אף אחד מסודותיו. עכשיו אני מבין שהוא צדק: כי אם מלך מצווה על מישהו להיות נבל, נֵדר חובתו כופה עליו להיות כזה. ששש, הנה באים רוזני צור.

          נכנסים הֶלִיקָנוּס, אֶסְקָנֶס, ורוזנים אחרים.

הֶלִיקָנוּס:  לא תצטרכו, רוזני צור, עמיתַי,

          לחקור אותי יותר על צאת המלך.

          מסמך חתוּם זה שהפקיד אצלי

          מסביר שהוא יצא לְמסעות.

תָלְיָרְד (הצידה): מה זה? יצא?

הֶלִיקָנוּס:  אם ברצונכם לדעת עוד מדוע,

          ללא אישור אוהב מפיכם, הוא

          עזב, אאיר את עיניכם מעט.

          באנטיוכיה –

תָלְיָרְד:                    מה מאנטיוכיה?

הֶלִיקָנוּס: המלך אנטיוכוס, מאיזו

          סיבה אין לי מושג, פִּתַּח כלפיו

          איזו עוינות – הוא לפחות סבר כך –

          ומחשש פן הוא חָטָא לו או

          שגה, כדי להפגין את צערו

          הוא יכפר: וכך כפת עצמו

          לְעמלו של יורד-ים, שבו

          כל רגע מאיים חיים או מוות.

תָלְיָרְד (הצידה): ובכן, אני רואה כי

          לא אתָלה עכשיו, אם כי מוטב לי.

          אך דְבר לכתו לְשליטי ינעם:

          בָּרח מיבּשה להיכחד בים.

          אציג את עצמי.

          - שלום לָאדונים של צור.

הֶלִיקָנוּס:                                  תָלְיָרְד

          מאנטיוכוס, בואך ברוך.

תָלְיָרְד: ממנו אני בא לפֶּרִיקְלֶס

          עם הודעה, אבל עם עלוֹתי

          לַחוף הבנתי – אדונכם לקח

          עצמו למסעות לא ידועים.

          ההודעה תחזור כשם שבאה.

הֶלִיקָנוּס:  לנו אין כל סיבה לחפוץ בה, היא

          כֻּוְּנָה אל אדוננו, לא אלינו.

          אבל בַּזאת נחפוץ, לפני שתחזור:

          לחגוג כִּיְדִידֵי אנטיוכיה פה בצוֹר.

          יוצאים.


תמונה 4


נכנסים קְלֵאוֹן, מושל טארסוס, עם דִיוֹנִיזָה אשתו ובני טארסוס נוספים.

 

קְלֵאוֹן: מה, דִיוֹנִיזָה, שננוח כאן,

          ובְספּורֵי יגון של אחרים

          אולי נלמד לשכוח את שלנו?

דִיוֹנִיזָה:   כך, בְּתִקְוַת כיבוי, רק מלבים אש.

          חופרי גבעות, שליישרן הם מתיימרים,  

          הורסים גבעה ומקימים הרים.   

          הו אדוני המיוסר, ממש

          כך הם יגונותינו: לבדם

          את כאבם חשים הם ובוכים,

          אך כמו חורשות, מול עוד צמרת הם צומחים.

קְלֵאוֹן:    הו דִיוֹנִיזָה,

          למי חסֵר מזון ולא יאמר זאת,  

          יסתיר שהוא מורעב עד שיגווע?

          על סבלותינו הלשון נושאת קינות,

          העין מבכה לָרוח אסונות,

          עד יגייסו רֵאוֹת אוויר אשר       

          יגביר קולן, בכדי שאם שחקים

          נמים כשיציריהם בִּמצוקה,

          יעירו מושיעים לנחמם.

          אם כן, אֶמנה את כאב שנותינו הרעות.  

          כשנשימתי תִקצר, עִזרי לי בדמעות.  

דִיוֹנִיזָה:   ככל שרק אוכל.

קְלֵאוֹן:    זו טארסוּס, שאני מושל עליה,

          עיר שפינק השפע בנדיבות,

          העושר התפזר ברחובותיה;

          המִגדלים שלה לָעננים

          נָשקו, נדיר היה לפגוש זרים בה;

          גבירות ואדונים בפוּך ואודם

          הילכו זה מול זה כמו מול המראָה;

          השולחנות היו גדושים מלוא חופניים,  

          לא כדי לסעוד, רק לענג עיניים.  

          עוני היה מאוס, הגאווה מָשלה,  

          והמילה "עזרה" מוקצֵית עד כדי בחילה.    

דִיוֹנִיזָה:  הו, כמה זה נכון.

קְלֵאוֹן:   אך איך שינו אותנו השמיים.

          אותם פּיות שיָם, אוויר וארץ

          קטנו עד לא מזמן מלהשביע,

          גם אם נָתנו ליצוריהם בשפע,

          עכשיו, כמו בית שנרקב כי איש

          לא דר בו, מורעבים מרוב ניוון.

          החֵיך שאך לפני קיץ או שניים

          רק מגדנות ספקו את טעמו,

          ישְמח עכשיו לְלחם, יתחנן לו.

          האמהות, אשר, כדי לפנק

          את תינוקן, כלום לא נראָה להן

          מופרז, עכשיו הן מוכנות לטרוף

          את אהובי נפשן הקטנטנים.       

          שיניו של הרעב חדות כל כך

          שבעל ואשה יטילו קוביות

          לקבוע מי ראשון למות ומי לחיות.   

          פה איש עומד, בוכה, ושם גבירה,

          פה המונים קורסים, אך לָרואים זאת

          כבר לא נותר שום כוח לקוברם.

          זה לא נכון?

דִיוֹנִיזָה:                עין ולחי חלולות יעידו.

קְלֵאוֹן:   הו לו תזכור כל עיר שטעמה

          מִגְביע שפע, על שלל תפנוקיו

          ומותרותיו, את הדמעות האלה.

          אסון טארסוס עשוי ליפול עליה.

          נכנס אציל [לאט, כושל להתעלף].

אציל:   איפה הוא המושל?

קְלֵאוֹן:                         הוא פה.

          בַּשֵר את המכות אשר אתה

          מביא לנו בהוּל, כי לְנחמה

          לא נצַפּה, היא רחוקה מדי.

אציל:  צָפינו מול החוף בְּצי מפרש

          נכבד אשר עושה דרכו לכאן.

קְלֵאוֹן: זה לא מפתיע.

          הפורענות תמיד באה עם בן,

          אשר ימשיך דרכה בתור יורש.

          כך גם אצלנו. איזו מדינה

          שכנה, שמנצלת את שברנו,

          מִלְאה שלדי ספינות בְּחיילים

          כדי להכות אותנו, המוכים כבר,

          לרמוס, לכבוש אותי, אומלל כמוני,

          כיבוש אשר אין מה להתהלל בו.

אציל:  מזה אין מה לפחוד בכלל, כי אם

          לשפוט מדגליהם הלבנים, 

          הם מביאים שלום, ומגיעים

          כמבקשי טובה, לא כאויבים.

קְלֵאוֹן: דיברת כמו אחד שלא שמע

          כי הצגה יפה – כוונתה מִרמה. 

          אך שיביאו מה שברצונם

          או ביכולתם – על מה נרעד?

          נמוך מאדמה אין, ואנחנו

          כמעט שם. לך אמור למפקדם:

          אנחנו מחכים לו פה, לדעת

          מניין בא ומה הוא מבקש.

אציל:  אני הולך, אדון.

קְלֵאוֹן:   ברוך הוא השלום, אם השלום דִגְלו;

          אם מלחמה, תשושים ניפול מולו.    

          נכנס פֶּרִיקְלֶס, עם מלווים.

פֶּרִיקְלֶס:  מושל העיר - כי זה אתה, אומרים לי -

          בל יהיה מראם ומספרם

          של אנשינו לעיניך כמו

          לפיד אשר זורע חלחלה.

          את כאבכם שמענו עד לְצוֹר,

          את השממה בָּרחובות ראינו;

          לא באנו להוסיף ללבבכם      

          עוד צער, אלא להקל עליו

          ממשאו; וספינותינו אלה,

          אשר אתם אולי חושבים שכמו

          הסוס מטרויה בתוכן אורבים

          וְרידים צמאי דם וּתאווי כיבוש,  

          מְלאות חיטה לַלחם המיוחל, 

          לתת חיים למי שלא אכל.

כל בני טארסוס (כורעים): אלֵי יוון שישמרוך,

          אנחנו נתפלל.

פֶּרִיקְלֶס:                   קומו נא, קומו.

          לא נבקש סגידה, רק אהבה,

          וגג לי, לַספינות ולאנשי.

קְלֵאוֹן: מי שלא יעניק זאת, או יגמול

          לך במחשבה כפוית טובה,

          גם אם זה נשותינו, ילדינו,

          אנו עצמנו, קִללת אדם

          ואֵל הלוואי תפליא בו מכתה!

          עד אז – ותקוותִי זה לא יקרה -

          ברוך תהיה בעיר, ובמעוננו.

פֶּרִיקְלֶס:  אחנה כאן קצת, אשמח ואתארַח,

          עד שכוכב זועף שוב יחייך, יזרח.

          יוצאים.


תמונה 5. כורוס 2


נכנס גָוּוֶר.

 

גָוּוֶר:    ראיתם מלך מהולל

          מסית בתו אֱלֵי משגל;

          ולעומתו נסיך נפלא

          הן בִּפעולה הן בְּמילה.

          שִתקו אם כן; כך מתבקש

          עד שחוֹצים פח ומוקש.

          אַראה איך שליטֵי זמן מר

          אִבּדו פרור - הרוויחו הר.

          זה שנוהֵג כַּהֲלכה,

          אשר מפי יישא ברכה,

          שוהה בטארסוס, ונחשב 

          כאלילו של כל תושב,

          ולתפארת פועלו

          בלב העיר נבנָה פסלו. 

          אבל בשוֹרות קשות יותר

          תִראו פה; מה לי לדבר?

 

הצגה אילמת: נכנסים מצד אחד פֶּרִיקְלֶס תוך שיחה עם קְלֵאוֹן, כל הפמליה אתם. נכנס מצד שני אדון עם מכתב לפֶּרִיקְלֶס. פֶּרִיקְלֶס מראה את המכתב לקְלֵאוֹן. פֶּרִיקְלֶס מעניק תגמול לאדון ומקדשו כאביר. יוצאים פֶּרִיקְלֶס ומלווים מצד אחד, וקְלֵאוֹן ומלווים מצד שני.

 

          כבוד הֶלִיקָנוּס, בַּמכורה,

          אינו גוזל כמו זְכר דבורה

          דבש אחרים: בַּטוב יחפוץ,  

          ואת הרע ירצה לרצוץ.

          נִדְרוֹ לְשליטו ינצור,       

          כותב לו מה אירע בצור:

          איך תָלְיָרְד בא, אשר ביקש

          בנשמתו להתנקש,

          וכי בטארסוס מסוכן  

          להישאר החל מכאן.

          אז פֶּרִיקְלֶס לַים נפלט,

          שם איש עוד לא מצא מקלט. 

          הנה הרוח מתנפחת,    

          רעם מעל, גלים מתחת

          קמים על ספינתו לרגוז,

          היא מתבקעת כמו אגוז,

          והנסיך, טֶרף כל גל,

          מחוף לחוף מושלך, מוטל.

          צִוותו נספָּה, הונו נכחד,

          רק הוא נותר, ניצול אחד;     

          עד שעיָף גורל מקְצוֹף,

          והשליכו אל נוחם חוף.    

          הנה הוא, את השאר ישלים.  

          סליחה על עודף המלים.        

נכנס פֶּרִיקְלֶס, רטוב.

פֶּרִיקְלֶס:  אבל שַכְּחו את זעמכם, כוכבֵי

          מרום קוצפים! רוח, גשם ורעם,

          זִכרוּ כי בן האדמה אינו

          אלא חומר בידיכם, ואני, 

          כדין הטבע, מציית לכם.

          הים זְרָקַני לַסלעים, גִלְגל

          מחוף לחוף, והותירני חי, לחשוב

          רק על דבר אחד - המוות הקרוב.   

          הלוואי שדי לעוצמתךָ בכך 

          שהיא נישלה נסיך מכל שיש לו.

          משהושלך מקבר המצולה

          למוּת בשקט פה יישא תפילה.

       נכנסים שלושה דייגים.

דייג א':     הי, גָ'קֶטוֹס!

דייג ב':     הה, בוא ותאסוף את הרשתות.

דייג א':     הלו, שְמָאטוֹס, מה אני אומר!  

דייג ג':    מה אתה אומר, המפקד?

דייג א':     איך אתה זז! בוא כבר, או שאני אזיז אותך בריבוע!

דייג ג':     נשבע לך, המפקד, אני חושב על המסכנים האלה שנגררו לנו מול העיניים בַּמערבולת ממש לפני רגע.  

דייג א':     איי, נשמות מסכנות, נשבר לי הלב לשמוע איזה זעקות מחרידות הם השמיעו בשביל שנעזור להם, כש - אוי לנו - בקושי יכלנו לעזור לעצמנו.    

דייג ג':     איי המפקד, מה אני אמרתי כשראיתי את הדולפין, איך שהוא זינק וניתר? אומרים שהם חֵצי-איש חֵצי-פיש. קללה עליהם, ברגע שהם מופיעים אני יודע שצפוי לי שְפּריץ. תהרוג אותי, המפקד, אני לא מבין איך הדגים חיים בים.     

דייג א':     איך? כמו שהבני-אדם חיים על היבשה: הגדולים אוכלים את הקטנים. אני לא יכול להשוות את העשירים הקמצנים שלנו לְדבר יותר מתאים מלוויתן: הוא משתכשך ומדלג, הודף את כל הדגיגונים לפניו, ובסוף טורף את כולם בְּבּיס. שמעתי על כאלה-מין לוויתנים על פני היבשה שלא יפסיקו לפעור את הלוע לפני שיבלעו קהילה שלמה, עם כנסיה-צריחים-ופעמונים כולל.

פֶּרִיקְלֶס (הצידה): מוסר השכל יפה.

דייג ג':    אבל, המפקד, אבל אם אני הייתי השמָש, הייתי מתחבא באותו יום בְּמגדל הפעמון.

דייג ב':   למה, בן-אדם?

דייג ג':   כי הוא היה בולע אותי גם-כן, ואז כשהייתי אצלו בַּבטן הייתי מצלצל בַּפעמונים עד שלא היתה לו ברירה חוץ מלהקיא את הפעמונים, הכנסיה והקהילה ביחד. אבל אם המלך סִימוֹנִידֶס היה חושב כמוני –

פֶּרִיקְלֶס (הצידה): סימונידס?

דייג ג':    היינו מטהרים את הארץ מהדְבוֹרים האלה ששודדים את הכוורת מהדבש שלה.

פֶּרִיקְלֶס:  איך מִשִכְבוֹת תושבי-הים קולטים

          הדייגים פה את חולשות אדם,

          איך הם לומדים מתוך מממלכת המצולות   

          פגמים אנושיים ומעלות.        

          (לדייגים): ברכה לדייגים הישרים.

דייג ב':   ישרים! – אלוהים ישמור, מה זה? אם יש יום שדומה לך, סמן אותו על לוח השנה ואף אחד לא יחכה לו!

פֶּרִיקְלֶס:    אתם רואים, הים הקיא לחוף –

דייג ב':     איזה כלב שיכור היה הים להקיא אותך עלינו!

פֶּרִיקְלֶס:   אדם, אשר הרוח והמים

          הפכו, במגרש טניס ענקי

          זה, לכדור משחק, מפציר בכם

          לחמול עליו. זאת מבקש אחד

          שלא הורגל לפשוט ידו אף פעם.

דייג א':  לא, חבר, אתה לא יודע לפשוט יד? פה בָּארץ ביוון יש כאלה שמרוויחים יותר בְּלפשוט יד ממה שאנחנו מרוויחים בְּעבודה.

דייג ב':   אתה יודע לתפוס דגים?

פֶּרִיקְלֶס:  אף פעם לא נסיתי.

דייג ב':   לא, אז תמות מרעב, בטוח; כי פה אי אפשר להשיג כלום בימינו אם לא דגים אותו.

פֶּרִיקְלֶס:   מה שהייתי בעבר – שכחתי;

          ומה אני, מלמדני המחסור:

          אדם מוכה בקור. וורידַי קפואים,

          ויש בהם חיים רק כדי לתת

          ללשוני חום לבקש מכם

          עזרה. אם תסרבו, עשו לי רק מצווה:

          קברו את גופתי כשאגווע.

דייג א':   יגווע הוא אומר לי! אלוהים ישמור, הרי יש לי גלימה פה! קדימה, תלבש אותה, שתתחמם. הנה, שאני אמות, בחור יפה! קדימה, אתה תלך הביתה, ולכולנו יהיה בשר לימי חג, דגים לימי צום, ויותר מזה נקניקיות ועוגיות, וברוך הבא.

פֶּרִיקְלֶס:   אני מודה לך, אדון.

דייג ב':    שמע-נא, חבר. אמרת שאתה לא יודע לפשוט יד?

פֶּרִיקְלֶס:   רק ליייחל.

דייג ב':    רק לייחל? אז אני גם-כן איהפך לְיַחְלָן, ולא יצליפו בי.

פֶּרִיקְלֶס:   מה, בפושטי יד מצליפים פה?

דייג ב':    לא, בכלל, חבר, בכלל לא; כי אם היו מצליפים בכל פושטי היד, הייתי מאחל לי משרה של פושט עור. אבל, המפקד, אני הולך לקפל את הרשתות.

          יוצאים דייג ב' וג'.

פֶּרִיקְלֶס (הצידה): הומור בריא לעמלים האלה!    

דייג א':    שמע-נא, אדון, אתה יודע איפה אתה?

פֶּרִיקְלֶס:   לא בדיוק.

דייג א':    טוב אז אני אגיד לך. למקום הזה קוראים פֶּנְטַאפּוֹלִיס, והמלך שלנו – סימונידס הטוב.

פֶּרִיקְלֶס:   סימונידס הטוב אתם קוראים לו?

דייג א':    כן, אדוני, ומגיע לו להיקרא ככה בזכות השלטון השלֵו והממשל התקין שלו.

פֶּרִיקְלֶס:   זה מלך מאושר, אם הוא מרוויח מנתיניו את השם "טוב" בשלטונו. כמה רחוקה חצרו מן החוף הזה?

דייג א':    כמה? מסע של חצי יום, אדון. ותן לי לספר לך, יש לו בת נאה, ומחר יום-הולדת שלה, ויש נסיכים ואבירים שבאו מכל העולם לקרבות רומח ותחרויות כידון על האהבה שלה.

פֶּרִיקְלֶס:   אם רכושי היה שווה לשאיפותי, הייתי מבקש להיות אחד מהם שם.

דייג א':    הו, אדוני, מה שיש זה מה שיש, ומה שבן-אדם לא יכול לקנות, הוא יכול להשיג חוקי במחיר אשתו.

          נכנסים דייג ב' וג', פורשים רשת.

דייג ב':    הצילו, המפקד, הצילו! פה יש דג שתקוע בָּרשת כמו זכויות של איש עני בַּחוק; שום סיכוי לְחופש. אח, טָרֶשֶת-בהמות על נשמתו, סוף סוף זה יוצא, ומתגלה בתור שריון חלוד.

          הם שולפים פיסה משריון פֶּרִיקְלֶס מתוך הרשת.

פֶּרִיקְלֶס:   שריון, רֵעים! אנא תנו לי לראות.

          תודה, גורל, בכל זאת, שאחרי

          כל מכשוליך, משהו אתה

          נותן לי לשקם אותי - גם אם

          שלי הוא, בירושה, שהעניק

          אבי המת, על ערש דווי, עם צו

          חמוּר זה: "שמור עליו, בני פֶּרִיקְלֶס, זה

          היה שריון ביני לבין המוות",

          ועל מגן הזרוע פה הצביע:

          "זה הצילני, שמור עליו; בשעת

          חרום דומָה - לוּ ישמרו אותך

          ממנה האלים - הלוואי יגן

          עליך." באשר הלכתי - כי

          כה אהבתיו – אתי הלך הוא, עד

          שים סוער, שאין חמלה בו, חֲטָפוֹ,

          ושוב מחזיר לי כשהוא נח מזעפו.

          תודה! ספינה טרופה אינה אסון עכשיו,

          כי מה שאב בַּצוואה הוריש לי, שב.

דייג א':   מה אתה מתכוון, אדון?

פֶּרִיקְלֶס:  להתחנן: תנו לי את השריון,

          כי הוא היה מָגן של מלך פעם;

          מכיר אותו על פי האות כאן. הוא

          אהב אותי מאד, לזכר שמו

          אפציר: תנו לי אותו, ותכוונו

          אותי אל החצר של שליטכם,

          כדי שאתו אופיע כְּאציל שם.

          אם רוע מזלי אז יתהפך לטוב,

          אגמול לכם, ועד אז אני בעל חוב.

דייג א':   מה, תתחרה על הגברת?

פֶּרִיקְלֶס:  אַראה את גודל גבורתי בְּנשק.

דייג א':   טוב, קח אותו, והאלים שיגרדו לך טוב ממנו. 

דייג ב':   כן, אבל שמע-נא, חבר שלי, זה אנחנו שעשינו את המלבוש הזה מהתפרים הגסים של המים. יש תמלוגים מסויימים, תגמולים מסויימים. אני מקווה, אדון, שאם תצליח, תזכור מאיפה קיבלת אותו. 

פֶּרִיקְלֶס:  אל דאגה, אזכור.

          בעזרתכם אני לָבוש פלדה,

          וחרף כל חֲמַת הגֶזל של   [/ וחרף תאוות הגזל של]

          הים, עדיין התכשיט הזה

          נצמד אלי לזרוע. ערכךָ

          ישיג לי סוס, שצעדיו יהיו

          משוש כל עין. רק, חבר, חסר 

          לי בגד לוחמים.

דייג ב':   נדאג לזה בלי בעיה. תקבל את הגלימה הכי טובה שלי לעשות ממנה בגד, ואני אקח אותך לחצר בעצמי.

פֶּרִיקְלֶס:  אם ישתווה כבודי אל הרצון,

          היום אֶצמח, או לְאסון אוסיף אסון.

          יוצאים.


תמונה 6


תרועה. נכנסים סימונידס, תאיסה, אצילים ובני לוויה.

 

סימונידס: האבירים דרוכים לתחרות?

אציל א':  כן, הוד רוממותך,

          ומחכים לךָ כדי להציג עצמם.

סימונידס:  הודע להם: אני מוכן; בתי,

           שכל זה לכבוד יום הולדתה,

           יושבת כילדת החן, אשר

           ברא הטבע כדי שבני-אדם            

           יראו, וישתאו בראותם.

תאיסה:  אתה מפליג, אבי הרם, בַּתשבחות

         של מישהי אשר שווה פחות.

סימונידס:  וכך יאה, כי בנֵי ובנות מלכים  

           אֵלים בראו בזעיר-אנפין כמותם.

           היהלום אשר נזנח – חינו מועם,

           הוד נסיכים נִשְחק אם לא נשמר כבודם.

           עכשיו קבלי יפה פני כל אביר

           אשר חקק סמלו על שריונו.

תאיסה:   כדי לשמר כבודי, כך אעשה.

              עובר אביר ראשון; נושא כליו מציג את שריונו לתאיסה.

סימונידס: מי הראשון שמקדם עצמו?

תאיסה:  אביר מסְפַּרְטָה, אבא מהולל,

          הסמל שעל שריונו נושא הוא –

          אדם שחור פורש זרועו לשמש,

          והכיתוב: "האור שלך – חיי".

סימונידס: אוהֵב אותךְ זה שחייו תלויים בך.

             האביר השני עובר; נושא כליו מציג את שריונו לתאיסה.

           מי השני אשר מציג עצמו?

תאיסה:  נסיך ממַקֵדוֹנְיָה, אב רם-כס,   

         הסמל שעל שריונו נושא הוא –

         אביר חמוש מובס בידי גבירה,

          כתוב בספרדית: "פְּיוּ פֶּר דוֹלְסֶרָה קִי פֶּר פוֹרְסָה".

            האביר השלישי עובר; נושא כליו מציג את שריונו לתאיסה.

סימונידס:  מה השלישי?

תאיסה:                   שלישי – מאנטיוכיה;

           סמלו – זֵר על קסדת אביר. הכתובת

           היא: "כבוד ההתחרות דחף אותי".

          האביר הרביעי עובר; נושא כליו מציג את שריונו לתאיסה.

סימונידס:  מה הרביעי?

תאיסה:   לפיד בוער הפוך, והמלים:

          מי שמלבה אותי מכבה אותי.

סימונידס:  מה שמראה: לַיופי יש אופי וכוח,

           שיכולים גם להבעיר וגם לרצוח.

             האביר החמישי עובר; נושא כליו מציג את שריונו לתאיסה.

תאיסה:   חמש, יד שמוקפת עננים

          ומחזיקה זהב ואבן בוחַן.

         כתוב: "כך תיבּחן נאמנות".

          האביר הששי, פֶּרִיקְלֶס, עובר בשריון חלוד, בלי נושא כלים. הוא מציג את שריונו בעצמו לתאיסה.

סימונידס: ומהו הששי, האחרון,  

          שהאביר עצמו - ובנימוס

          כה נאצל – מסר?

תאיסה:                      נראה כי זָר הוא,

        אך סמל שריונו – ענף קמל,

        ירוק רק בקצהו, והכתובת

        היא "בַּתקווה הזו אחיה".

סימונידס:                          לֶקַח

         יפה. משֶפל המעמקים

         הוא מקווה דרכּךְ לצמוח שוב.  

אציל א': הלוואי שמה שבלבו מעיד

          עליו טובות יותר מחזותו,

          שכן על פי מראהו החלוד

          רכב על פרד, לא הניף כידון.

אציל ב':  סביר מאד שזר הוא, כי הוא בא

          לְטקס מכובד בלבוש מוזר.

אציל ג':  ועד היום התיר לַחֲלודה לגדול

          על שריונו, מירק אותו בחול.

סימונידס: מטופשות הן הדיעות אשר חורצות

          דין לב אדם על פי המחלצות.

          אבל חכו, האבירים באים.

          אנחנו ניכנס אל האולם.

          יוצאים.

צעקות גדולות מחוץ לבמה, וכולם קוראים: האביר העלוב!"     


תמונה 7


נכנסים סימונידס, תאיסה, מרשל, גבירות, בני לוויה ואבירים, שבים מתחרות הכידונים.

 

סימונידס:  צבא אבירים,

          לומר "ברוכים אתם" זה מיותר.

          אתם לא מצפים, וגם אין צורך,

          שאת כרך מעלליכם יקדים,

          כמו עמוד שער, שֶבח גבורתכם,       

          כי מעלות ימליצו על עצמן

          בְּמעשה. התכונְנו לשמוח,

          כי לְמשתה יאָה שמחה. כולכם

          בני מלך, ואורחַי.

תאיסה:                       אבל אתה

          אורח ואביר שלי, ולך

          אתן זר נצחון זה, ואכתיר

          אותך כמלך יום החג הזה.

        מגישה לפֶּרִיקְלֶס זר.

פֶּרִיקְלֶס:  בִּזכות מזל, גבירה, יותר מערך.

סימונידס:  מה שתגיד - אתה אלוף היום,

          ופה, הלוואי, איש לא ינטור לך.

          זה גְזר האמנות: בין אמנים,

          יש די טובים, אך יש מחוננים.

          אתה הוא החניך המצטיין.

          בואי, מלכת הנשף, כי זו את,

          בתי, תפסי את מקומך. פַּקדי

          על כל השאר כפי שראוי להם.    

אבירים:   כבוד הוא לנו, סימונידס טוב.

סימונידס:  ברוכה נוכחותכם; כבוד אהוב עלינו,

          כי השונא כבוד שונא את אלוהינו.

מרשל:   אדון, שם מקומך.

פֶּרִיקְלֶס:                      מקום אחר

          יתאים יותר.

אביר א':               אדון, אל תתווכח,

          אנחנו אצילים, לִבֵּנו בַּגדולים

          לא יקנא, ולא יבוז גם לַדלים.

פֶּרִיקְלֶס:  אין אדיבים כָּמוכם.

סימונידס:                     שבו, שבו, שבו.

         (הצידה): חי יופיטר, שליט המחשבות,

          איך זה כל מַעֲדָן מבחיל אותי

          כשעל האיש הזה אני חושב.

תאיסה (הצידה): חי יונו, היא מלכת הנישואים,

          כל הבשרים פה הם תפלים, רק את

          בשרו אֶרצה. (לסימונידס): זה איש אציל לבטח.   

סימונידס:  זה סתם אדון בן-כפר.

          הוא לא הגדיל עשות מאף אביר;

          ריסק כידון או שניים - טוב, שטויות.

תאיסה:    לי הוא נראֶה כמו יהלום מול זכוכיות.

פֶּרִיקְלֶס:   המלך שם הוא כמו תמונת אבי,

          המספרת לי על תפארתו

          אי אז, כשנסיכים כמו כוכבים

          הקיפו את כסאו, והוא להם

          השמש, אור לסגידתם. כתרם

          של כל המביטים בו, כמו מאורות

          קטנים, הונמך אל מול עליונותו.

          אך בְּנוֹ משוּל לגחלילית עתה,

          שמאירה בַּלֵיל, ביום אין לראותה.

          אם כן, הזמן הוא מלך בני אדם:

          הוא גם הורֶה וגם קבר מותם, 

          נותן על פי חפצו, ולא כתפילתם.

סימונידס:  מה, אבירים, אתם שמחים?

אבירים:    מי לא יהיה, בחגיגת מלכות?

סימונידס:  הנה, בְּכוֹס שופעת על גדותיה,

          בשם אהבתכם מַלאו שפתיים

          לכבוד גבירת לבכם. אנו שותים

          לחייכם.

אבירים:             תודה, הוד רוממות.

סימונידס:  חכו. שם האביר יושב עגום מדי,

          כאילו שההילולה שלנו

          תִקצר מלהשיב לו כערכו.

          שמת לב לזה, תאיסה?         

תאיסה:   ומה אכפת לי, אבא?

סימונידס: הו, בת שלי, הקשיבי:

          בּזֶה על נסיכים להיות כמו

          אלים, אשר גומלים בִּנדיבות

          לכל מי שמכבדם, ונסיכים

          שלא עושים כך הם כמו יתושים:

          מזמזמים, אך נשכחים כשנכתשים.

          על כן, כדי להמתיק את אירוחו,

          הנה, אמרי לו, לכבודו נרים גביע.

תאיסה:   הוי, אבא, לא יאה לי עם אביר

          זר להיות כל כך נועזת. הוא

          עלול לראות בהצעתי פריצת כל גֶדר:

          מתנות נשים נראות פְּריצוּת לְגבר.

סימונידס:  מה זה? עשי דברַי, או שאכעס.

תאיסה (הצידה): מה יענג אותי יותר מזה?...

סימונידס:  ועוד, אמרי לו כי נחפוץ לדעת

          מהיכן בא, ומה שמו, ומי הוריו.

תאיסה (לפֶּרִיקְלֶס): אבי, אדון, שָתה כוס לכבודך –

פֶּרִיקְלֶס:    אני מודה לו.

תאיסה:     הלוואי תִמלא דם כמו הכוס, בֵּרֵך.

פֶּרִיקְלֶס:    תודה לו וגם לךְ, מחזיר ברכה. (שותה)

תאיסה:     ועוד, חפצוֹ שתְלַמְדוֹ לדעת

          מהיכן אתה, שמך, ומי הוריך.

פֶּרִיקְלֶס:   אדון מצוֹר, פֶּרִיקְלֶס שמי, בקיא

          באמנויות רבות ובקרבות,

          שבחפּשו הרפתקאות, נשדד

          בידי הים מאנשים וצי,

          ומספינה טרופה הושלך לַחוף כאן.

תאיסה (חוזרת אל סימונידס): הֵשיב תודה, אמר ששמו פֶּרִיקְלֶס,

          אדון מִצוֹר,

          שרק בְּשל אסון ימי, שדוד

          מאנשים וצי, נפלט לחוף כאן –

סימונידס:  חי האלים, צר לי על אסונו,

          אעיר אותו מן הדכדוך. – לקום!

          אנחנו מתבטלים בַּהֲבלים, 

          ומשחיתים זמן שמבקש בידור

          אחר. גם השריון שעליכם

          יאה לִמחולות  של חיילים.

          לא אקבל תירוץ כמו "לְנשים

          כואב הראש ממוסיקה רועשת":

          גבר עם נשק מעורר בן חשק.

          ריקוד של האבירים.

            טוב שהצעתי זאת. איזה ביצוע!

          (לפֶּרִיקְלֶס): בוא, הנה גברת שצריכה תִרגוּל.

          שמעתי שאתם, אבירי צור,

          מצויינים בהקפצות אשה,      

          ולא פחות בריקודים צמודים.

פֶּרִיקְלֶס:   המאומנים בַּזה אכן טובים.

סימונידס: הו אל תחלום לפסול את עצמך

          בהצטנעות שווא.

          האבירים והגברות, בכללם פֶּרִיקְלֶס ותאיסה, רוקדים.

                            התנתקו, נַתקו! -

          תודה לכל. היטבתם לעשות.

          (לפֶּרִיקְלֶס): ומי כמוך. - משרתים, אורות,

          שכל אביר יובל לחדריו.

          שלך, אדון, צמוד לחדרינו.

פֶּרִיקְלֶס:   אני, כבודו, לשירותך.

סימונידס:  כבר מאוחר לדון בָּאהבה,

          בּנַי – וזו, הלוא, מטרת כולכם.

          לכו אפוא לישון, ליל מנוחה.

          בבוקר תתחרו על הצלחה. 

          יוצאים.


תמונה 8


נכנסים הֶליקָנוּס ואֶסְקָנֶס.

 

הֶלִיקָנוּס:  לא, אסקאנוס, דע זאת מפי:

          אנטיוכוס לא היה נקי מחטא

          גילוי ערווה, והאלים כבר לא

          יכלו להתאפק מן הנקמה

          שבאמתחתם על פשע כה נתעב:

          בשיא גאוותו ותפארתו,

          כשישב בְּמרכבה שאין

          מחיר לה, ובתו אתו, ירדה

          אש משמיים ושרפה, צימקה

          את גוף שניהם עד גועל, הם הסריחו

          עד שכל עין שסגדה לפארם

          בָּזַה לַיד שמסייעת לקוברם.   

אֶסְקָנֶס:    מוזר מאד.

הֶלִיקָנוּס:               אך מן הצדק; כי,

          גדוּלת המלך לא הועילה לו בכלום

          לִבְלום חץ משחקים; לַחטא היה תשלום. 

אֶסְקָנֶס:   נכון מאד.

          נכנסים שלושה אצילים.

אציל א':  רואים? עם איש לא יסתודד

          או יתייעץ לבד ממנו.

אציל ב':                          אי

          אפשר להתאבל עוד בלי למחות.

אציל ג':    ארור כל מי שלא יתמוך בזה.

אציל א':   בואו אתי.  – מלה, כבוד הֶלִיקָנוּס.

הֶלִיקָנוּס:   אתי? בבקשה. יום טוב לכם.

אציל א':   תדע כי כְּאבֵינו כבר גאו

          כל כך עד שעלו על גדותיהם.

הֶלִיקָנוּס:   כאביכם על מה? אל תחטאו

          כלפי שליט שאוהבכם.

אציל א':                           אז אל

          תחטא לעצמך, כבוד הֶלִיקָנוּס.

          אם הנסיך עוד חי, תן לברכו,

          או לפחות לדעת איזו ארץ

          הוא מברך בהבל פיו. אם הוא

          חי בָּעולם, אז נחפש אותו;

          אם בקברו נח, שם נמצא אותו.

          אנו תובעים לדעת אם הוא חי

          למשול עלינו, או להתאבל

          אם מת, ולאפשר לנו בחירה.

אציל ב':  מותו נראֶה לנו סביר יותר.

          כיוון שאין ראש לַמדינה הזו –

          כמו שמִבְנה-פְּאר אשר נותר

          בלי גג יקרוס מהר – אתה, כבודו,

          אשר מיטיב למשול ולהחליט –

          תהיה לאדוננו, השליט!

כולם:     יחי כבוד הֶלִיקָנוּס!

הֶלִיקָנוּס: חי הכבוד, חכו עם הבחירה.

          את פֶּרִיקְלֶס אהבתם? אז חכו.

          אם בקולכם אשמע, אֶפּול לְים של סער,

          שם על כל רגע נחת יש שעה של צער.

          הרשו לי להפציר שעוד שנה

          תשאו את היעדרו של מלככם.

          אם כשינקוף הזמן הוא לא יחזור,

          ארתום עצמי בְּהשלמה זְקנה

          לָעול. אם לא אוּכל למשוך אתכם

          לְאהבה זו, צאו כמו אצילים,

          כמו נתינים נאצלים, חפשוהו,

          הַשקיעו בַּחיפוש מצפון ואומץ.

          אם תמצאוהו ותחזירו אז אכן

          תקיפו את כתרו כאבני חן.

אציל א':  טפש מי שיסרב. ומכיוון

          שהֶלִיקָנוּס מבקש, נישא

          את המשא, נצא אל המסע.

הֶלִיקָנוּס:  אני אוהב אתכם, אתם אותי, תנו יד.

          כך מדינה נשארת איתנה לעד.

          יוצאים.

            כאן כנראה חסרה תמונה שבה פריקלס מנגן ושר בלילה, לאחר המשתה.  


תמונה 9


נכנס סימונידס, קורא מכתב, מצד אחד; האבירים פוגשים אותו.

 

אביר א':   בוקר טוב סימונידס, מלך טוב.

סימונידס:  אני מודיע, אבירים, מפי

          בתי: שנה תמימה היא לא תבוא

          בברית הנשואים.

          את הסיבה רק היא עצמה יודעת,

          ממנה אין שום דרך לחלצה.

אביר ב':   אולי נוכל לפגוש אותה, כבודו?

סימונידס:  בשום פנים. בתקיפות כזאת

          היא מסתגרת בחדרה שאין

          שום אפשרות. שנה שלמה היא עוד

          תלבש כסות בתולות. כך נשבעה

          היא חי אֵלת הלבנה, ולא

          תפר את שבועתה חי תומתה.

אביר ג':    בלי חשק לעזוב, נאמר שלום.

          יוצאים האבירים.

סימונידס:  מהם נפטרנו. לַמכתב שלה.

          היא תתחתן עם האביר הזר – כָּתוּב! –

          או לא תִראה אור יום או לילה שוב.

          טוב יופי, גברת, בחירתך היא כמו

          שלי. אני בעד. אבל כמה

          חד-משמעית היא, לא אכפת לה אם

          אני מסכים או לא. טוב, גברת, על

          החלטתך אני סומך ידִי,

          נפעל שתבוצע ללא דיחוי.

          שקט, הוא בא. אסור לי להסגיר כלום.

          נכנס פֶּרִיקְלֶס.

פֶּרִיקְלֶס:   ברכות מכל הלב לסימונידס.

סימונידס:  וגם לך. איני יודע איך לגמול

          על הנגינה המתוקה מלֵיל אתמול.

          אני נשבע שמעולם אוזנַי

          לא טעמו הרמוניה כה קסומה.

פֶּרִיקְלֶס:   המחמאות גדולות, הכשרון

          קטן.

סימונידס:       אתה אשף של מוזיקה.

פֶּרִיקְלֶס:  תלמיד זוטר בסך הכל, אדון.

סימונידס:  הרשה לשאול דבר אחד:

          מה דעתך, תסלח לי, על בתי?

פֶּרִיקְלֶס:  בת-מלך הגונה.

סימונידס:                   וגם יפה, לא?

פֶּרִיקְלֶס:   יפה כמו יום של קיץ, כן, יפה

          מאד.

סימונידס:           אדון, בתי - יש לה דעה

          טובה עליך, כן, טובה כל כך

          שזו חובה שתהיה מורה

          שלה, והיא תלמידתך. כן, כך זה.

פֶּרִיקְלֶס:   איני ראוי להיות מורה שלה.

סימונידס:  היא לא סבורה כך. אדרבא, תקרא.

          נותן לו את המכתב.

פֶּרִיקְלֶס:   מה זה? מכתב שלבבה אוהב

          את האביר מצור?... זו מזימת

          המלך כדי לקחת את חיי. –

          אל תנסה ללכוד אותי, אדון

          נכבד, איש זר בִּמצוקה, שלא

          שָאף אי פעם לאהוב את בת

          המלך, רק הקדיש כל מאמץ

          כדי לכבדה.

סימונידס:               אתה כישפת את

          בתי, אתה נבל.

פֶּרִיקְלֶס:                    חי האלים שלא;

          שום מחשבה שלי לַחטא לא נטתה;

          שום פעולה שלי בכלל לא פיתתה

          אותה לאהבה, אותך לכעס.

סימונידס:  בוגד, אתה משקר.

פֶּרִיקְלֶס:                         בוגד?

סימונידס:                                  בוגד, כן.

פֶּרִיקְלֶס:   מי שמכנה אותי בוגד, אדחוף

          לו את השקר בגרון, אם הוא

          אינו המלך.

סימונידס (הצידה):   בחיי, אני

          מצדיע לאומץ-הלב שלו.

פֶּרִיקְלֶס:   כל מעשַי זכּים כמו מחשבות

          לבי, שמעולם עוד לא דָבַק

          בָּן טַעם אשפתות. לחצרך

          הגעתי רק מתוך מטרות כבוד,

          ולא כדי למרוד בַּהֲדָרָהּ.

          כל מי שמדבר עלי אחרת,

          אויב הצדק הוא, תעיד החרב.

סימונידס:  אני אוכיח ששיקרת, כי

          למעשיך והסכמתה

          יש פה אישור בִּכתב ידה שלה.

          נכנסת תאיסה.

פֶּרִיקְלֶס:   אם יְשרה אַת כפי שאת יפה,

          ספרי עכשיו לָאבא הזועם

          אם פי לָחש או אם ידי כתבה

          מילת פיתוי, חיזור או אהבה לך?

תאיסה:    וגם אם כן, אדון, איך איעלב

          ממה שיְשַמַּח לי את הלב?

סימונידס:  כן, גברת? עד כדי כך את נחושה?

          (הצידה): אני שמח מעומק הלב.

        (אליה): אני עוד אאלף אותך, אוריד

          אותך על ארבע. מה, את מעזה

          נגד הסכמתי להעניק

          חיבה ואהבה לזר? (הצידה): ...אשר

          יכול להיות, עד כמה שאני

          יודע - וקשה להאמין

          שלא -  אציל ונעלה ממש

          כמוני... (אליה): אז הקשיבי, גברת, או

          שתכבלי את רצונך לזה

          שלי, ואדוני, אתה קַבּל

          את מרותי, או שאני עושה

          אתכם  – ... לבעל ואשה. לא, בואו,

          חִתמו זאת בִּשפתיים וְידיים.

          זוּוַגְתם – (מפריד ביניהם) אז לתקוותכם אפריע שוב,

          ולַיגון של העתיד – (מחבר שוב) כל טוב.

          מה, מרוצים?

תאיסה:                    כן – אם אתה אוהב

          אותי, אדון?

פֶּרִיקְלֶס:                 כמו שאוהבים

          חַיַּי דם שזורם בי לקיימם.

סימונידס:  תמימי דעים?

שניהם:                    כן, אם יסכים המלך.

סימונידס: אני מסכים לַחֲתונת שני אוהבים,

          ואז עלו על המיטה בלי עיכובים.

          יוצאים.


תמונה 10. כורוס 3


נכנס גָוּוֶר.

 

גָוּוֶר:    עכשיו ההילולה נָדְמָה,

          רק צליל של נחירות נשמע

          מן החזה שְבע הזלילות

          של הילולת ליל הכלולות.

          חתול, עיניו פחם רומץ,

          רחוק מחור-עכבר רובץ,

          והצרצר על פי האח

          שר "אח, כמה חמים, הֶאָח!"

          כלה עלתה על המיטה,

          ובְאבּדה את תומתה

          תינוק נוצר. לא למצמץ:

          מה שהזמן עליו קופץ

          הַשלימו בדמיון עשיר.

          מראות אילמים אסביר בשיר.

          נכנסים סימונידס ופֶּרִיקְלֶס מדלת אחת עם נלווים; שליח פוגש אותם, כורע ונותן לפֶּרִיקְלֶס מכתב. פֶּרִיקְלֶס מראה אותו לסימונידס, האצילים כורעים ברך. אז נכנסות תאיסה בהריון, ולִיקוֹרִידָה האומנת. המלך מראה לתאיסה את המכתב; היא שמחה; היא ופֶּרִיקְלֶס נפרדים מאביה ויוצאים עם לִיקוֹרִידָה ומלוויהם. סימונידס ומלוויו יוצאים מן הצד השני.

          תלאות, פַּרסות בלי להסס

          בחיפושם את פֶּרִיקְלֶס

          בכל פינת תבל שכוחה,

          מיָם עד ים, בכל שוחה,

          סוס ומפרש עברו וטסו,

          על זיעה והון לא חסו.

          לא פסחו על שום שמועה,

          וכך בסוף אכן הובאה

          אל סימונידס האיגרת

          אשר לשונה אומרת:

          אנטיוכוס מת, בתו מתה,

          ובנֵי צור מבקשים עתה

          את הֶלִיקָנוּס כשליט,

          אך הוא נותן תשובה שלילית.

          את המהומות הוא מפזר,

          אומר לעם "אם לא חוזר

          הוד פֶּרִיקְלֶס הטוב לכאן

          עד תום שנה, אני מוכן

          למשול בצור." זה התקציר

          אשר הביא בִּכתב הציר

          פה לפֶּנְטַפּוֹליס. הכל

          השתוממו, קראו בקול:

          "האיש הוא מלך! מי יָדַע?

          ומי חלם? זו אגדה!"

          ובכן, לצור חוזר הוא כבר.

          והמלכה, עם העובָּר,

          בִּקשה לבוא. את הדמעות

          החלטנו פה לא להראות.

          את לִיקוֹרִידָה המטפלת

          היא צֵרפה. על מי התכלת

          הספינה שטה קדימה.

          כבר חצי מסע השלימה.

          אז אֵלת מזל הפכה

          לפתע את מצב רוחה,

          והיא שלחה מן הצפון

          רוח סופה ושטפון,

          וכמו ברווז בִּבְהלה

          האניה היטלטלה.

          צועקת הגבירה, נחרדת,

          ובּפַחד היא יולדת.

          מה עוד קרה שם בַּסופה

          לעיניכם עכשיו יוֹפַע.

          לא אתאר מה התרחש,

          מוטב לראות, לא לנחש.

          אגזור אפוא על פי דממה,      

          ודַמיינו שהבמה

          סיפון מותקף בְּמִשברים,

          ופֶּרִיקְלֶס נושא דברים.       

          יוצא.    


תמונה 11


נכנס פֶּרִיקְלֶס על הסיפון.

 

פֶּרִיקְלֶס:  אֵל האוקיינוס העצום, רַסֵּן

          את הגלים האלה השוטפים

          שמיים וגם תופת, ואתה,

          שליט כל רוח, כְּבוֹל אותן בִּנחושת

          כשתִמְשה אותן מן המצולות.

          אח, די, הַשְקט את זעם רעמיך   

          שמחרישים אוזניים; וכַּבּה

          בְּנועם חזיזֵי גופרית זריזים!

          - הו, לִיקוֹרִידָה! מה שלום המלכה

          שלי? – סופה כמו רעל משתולל;

          מה, את רוצה לירוק את כל כולך?

          שריקת הקפיטן - כמו לחישה

          בְּאוזן של איש מת היא: לא נשמעת.

          - הי לִיקוֹרִידָה! – פטרונית קדושה,

          דיאנה האֵלה, המיילדת

          הענוגה של הבוכים בלילה,

          השרי את כל קודשך על הסיפון       

                                     [/ פִּרְשי אלוהותך על הסיפון]

          של הספינה שלנו המרקדת;

          קַצְרי דקירות צירים של מלכתי

          ששם יולדת! – סוף-סוף, לִיקוֹרִידָה!

          נכנסת לִיקוֹרִידָה [עם תינוקת]

לִיקוֹרִידָה: הנה דבר צעיר מדי בשביל

          מקום כזה, שאם היתה אצלו

          בַּמוח הבנה, היה כבר מת, 

          כמו שאני אמות עוד רגע. קח

          בזרועותיך - הִנה – חתיכה

          של המלכה שלך המתה.

פֶּרִיקְלֶס:                            איך!

          איך, לִיקוֹרִידָה?

לִיקוֹרִידָה:                  סבלנות, אדון טוב,

          אל תעזור לַסערה. זה כל

          מה שנשאר עוד חי מהמלכה

          שלך: בת קטנטנה. רק בשבילה

          תהיה גבר, ותתעודד.

פֶּרִיקְלֶס:                          אתם,

          אלים! למה אתם נותנים לנו

          להתאהב בְּמתנות טובות

          שהענקתם ומייד חוטפים

          אותן בחזרה? אנחנו כאן

          למטה לא לוקחים מה שניתֵן,

          בזה נוכל להתחרות אתכם

          מי פה הגון יותר!

לִיקוֹרִידָה:                    תבליג, אדון

          טוב. ולו רק למען פיקדון זה.

          נותנת לו את התינוקת.

פֶּרִיקְלֶס: חיים שלווים שיהיו לךְ! כי

          לידה כל כך גועשת לא ידע    

          עוד אף תינוק. שקטים ורגועים

          יהיו חייך, כי אין צאצא

          נסיך אשר זכה מן העולם

          בקבלת פנים גסה כל כך.

          שההמשך יהיה שמח! חג

          מולד זועף הכינו לך אוויר,

          שמיים, אש, מים ואדמה

          המבשרים צאתך מרֶחם. כבר

          מבראשית מה שאיבדת רב

          יותר ממה שתמצאי פה. לוּ

          יתנו בה האלים מבט נדיב!

          נכנסים הקפיטן ומלח.

קפיטן:     יש אומץ, אדוני? שתבורך!

פֶּרִיקְלֶס:  אומץ מספיק. המערבולת לא

          תפחיד אותי: היא כבר עשתה לי את  

          הרע מכל. אבל מאהבה

          לַמסכנה הקטנטנה הזו,

          יורדת-ים טריה, הלוואי שהיא

          תשקוט.

קפיטן:   לשחרר את חבל המפרש שם! – את לא רוצה, אה? תנשפי עד שתנפצי את עצמך.

מלח:   אם רק היה נתיב מילוט, שיְנַשקו המֶלח והקצף את הירח מצדי.

קפיטן:  אדוני, המלכה שלך - צריך לזרוק מהסיפון. הים מתגעש גבוה, הרוח רועשת ולא תירגע עד שהספינה תתנקה ממתים.

פֶּרִיקְלֶס:  זו אמונה טפלה שלך.

קפיטן:   סליחה, אדוני, אצלנו שבַּיָם זה חוק שתמיד היה, ואנחנו חזקים על מסורת. אז תן-תן אותה זריז, כי צריך לזרוק אותה מהסיפון אבל מייד.

פֶּרִיקְלֶס:  מה שתגיד. מלכה אומללת!

לִיקוֹרִידָה:  פה היא שוכבת, אדוני.

          מגלה את הגופה.

פֶּרִיקְלֶס:  מיטת יולדות של סיוטים היתה

          לך, יקרה שלי, בלי אור, בלי חום.

          כל איתני הטבע שכחו אותך

          כליל, ולי אין זמן להביאך

          בְּטקס אל קברך, אני חייב

          להשליכך מייד, כמעט ללא 

          ארון, לַבּוץ, ושם, כמצבה

         לעצמותייך ונרות-תמיד,

          סילון של לוויתן, זמזום המים

          יכריעו לַתהום את גופתך,

          אשר תנוח בין צדפים פשוטים.

          הו לִיקוֹרִידָה, צאי בַּקשי מנֶסְטוֹר

         שהוא יביא לי דיו, נייר, בשמים,

          את התיבה שלי ותכשיטַי,

          ומנִיקַנְדֵר שיביא אלי

          את הארגז המרופד סאטן.

          - השכיבי על הכר את התינוקת.

          רוצי, אני בינתיים בִּתפילה

          אילמת אפרד. מהר, אשה.

       יוצאת לִיקוֹרִידָה.

מלח:    אדוני, יש לנו תיבה בסיפון התחתון, מוכנה, אטומה לְסדק וחתומה לְמים.

פֶּרִיקְלֶס:  תודה לך. – ספן, איזה חוף זה?

קפיטן:   אנחנו ליד טארסוס.

פֶּרִיקְלֶס:                      תכוון

          לשם, ספן טוב. שְכח מצוֹר. מתי

          תגיע?

קפיטן:            עד הבוקר, אם תחלש

          הרוח.

פֶּרִיקְלֶס:           אח, כַּוֵן לטארסוס! שם

          אפנה לקְלֵאוֹן, התינוקת לא

          תשרוד עד צוֹר. אני אשאיר אותה

          שם תחת השגחה טובה. קדימה,

          ספן. מייד אביא את הגופה.

          יוצאים: הקפיטן והמלח למטה, ופֶּרִיקְלֶס עם גופת תאיסה.   


תמונה 12


נכנס סֶרִימוֹן עם שני משרתים.

 

סֶרִימוֹן:   הי, פִילֶמוֹן!

          נכנס פילמון.

פילמון:   קראת, אדוני?

סֶרִימוֹן:   דְאג לְבשר וְאש לַמסכנים פה.

          יוצא פילמון.

          היה לילה פרוע וסוער.

משרת א': ראיתי כבר הרבה, אבל לילה

          כזה עוד לא עברתי.

סֶרִימוֹן:  עד שתשוב ימות כבר אדונך.

          בַּטבע אין מזור אשר יוכל

          להבריאו. (למשרת ב') תן את זה לרוקח,

          דַוֵחַ לי איך זה פועל.

          יוצאים שני המשרתים.

      נכנסים שני אדונים.

אדון א':   יום טוב.

אדון ב':   יום טוב לאדוני.

סֶרִימוֹן:   מה קמתם כה מוקדם, אה, רבותי?

אדון א':   המגורים שלנו, שעומדים

          ממש על פי הים, התנדנדו

          כמו שהארץ רעדה. נראָה

          שהקורות עצמן כבר נשברות

          ושהכל קורס. מהפתעה

          ומאימה נטשתי את הבית.

אדון ב':   לכן אנחנו מטרידים אותך

          כל כך מוקדם, זה לא מחריצות.

סֶרִימוֹן:    יפה אמרת.

אדון א':   אבל אני תמה שכבודך,

          מוקף קטיפות ומשי, בשעה

          כל כך מוקדמת מְנַעֵר ממך

          קורי זהב של מנוחה. מאד

          מוזר

          שיש מי שישלב זרועו עם טוֹרַח 

          כשהוא אינו חייב.

סֶרִימוֹן:                           תמיד סברתי

          שצדק וחוכמה הם קישוטים

          יפים יותר מאצולה או כסף.

          את שני האחרונים יכול יורש

          קל-דעת לבזבז או לקלקל,

          אבל לְצדק וּלְחוכמה נלווית  

          רוח הנצח, שהופכת איש

         לאל. ידוע כי למדתי זמן

          רב רפואה, ובְאמנות הסוד

          הזו, כשלכּתבֵי המלומדים

          הוספתי נסיון בְּמעשה,

          הפכתי לְמומחה, מכר קרוב    

          של תמציות ברוכות אשר שוכנות

          בְּמתכות, צמחים ואבנים;

          אז ביכולתי לדון בַּהפרעות

          אשר הטבע מחולל, וגם

          בִּתרופותיו. זה מספק אותי

          ומענג פי כמה מלרדוף

          צמֵא אחרי כבוד צולע או

          לצרור את אוצרותי בְּשק של משי,

          להנאת לבם של השוטים

          ושל המוות.

אציל ב':                 את נדיבותך,

          אדון, שפכת ברחבי אֶפֶזוּס,

          מאות, אומרים, הם יצירי כפיך –

          אתה השבת אותם לחיים.

          ולא רק עמלך, לא רק הידע,

          גם ארנקך שהוא תמיד פתוח

          בנה לך, כבוד סֶרִימוֹן, שם טוב

          ותהילה שלעולם –

          נכנסים שניים או שלושה משרתים עם תיבה.

משרת א':  תרים שם, ככה.

סֶרִימוֹן:                         מה זה?

משרת א':                                  אדוני,

          ממש עכשיו הים זרק לחוף

          את התיבה הזאת. היא כנראה

          מאיזו אניה טרופה.

סֶרִימוֹן:                         הנח

          אותה. בואו נביט.

אדון ב':                         זה כמו ארון

          מתים, אדון.

סֶרִימוֹן:                   מה שזה לא יהיה,

          פלא כמה שזה כבד. הים

          פלט את זה?

משרת א:                   עוד לא ראיתי גל

         עצום, אדון, כמו מה שזרק את זה

        לחוף.

סֶרִימוֹן:            קדימה, נא לפרוץ אותה.

          המשרתים מתחילים לעבוד על התיבה.

          אם יש עודף זהב בבטן-ים,

          זה טוב שהמזל לחץ שהוא

          יקיא אותו עלינו.

אציל ב':                     בהחלט,

          כבודו.

סֶרִימוֹן:              כמה שזה חתום, אטום,

          אין סדק. רגע! זה מדיף ריח

          מתוק.

אציל ב':            ניחוח בושם.

סֶרִימוֹן:                             נחירַי

          לא רחרחו כזה. מהר, לפתוח!

        הם פותחים את התיבה.

          אלים אימתניים! מה זה, גופה?

אציל ב':   מוזר מאד!

סֶרִימוֹן:                   בתכריכי מלכות,

          עם שַמְנֵי בושם, מור ולבונה.

          גם תעודה! פטרון הלימודים              

          אפולו, פקח עינַי לפענח 

          את סימני הכתב.

          (קורא): להלן אני מודיע,

                   אם הארון אל חוף יגיע,

                   שלי, המלך פֶּרִיקְלֶס,

                   אָבדה מלכה זו, אשת נס.

                   מוצֵא יקר, תקבור אותה.

                   בת של מלך היא היתה.

                   אוצר זה יהיה שכרך,

                   והאלים יתנו ברכה.

          אם, פֶּרִיקְלֶס, אתה עוד חי, לבך

          ודאי נשבר מצער. זה קרה

          הלילה.

אציל ב':          כנראה.

סֶרִימוֹן:                     לא, אין ספק,

          הלילה. היא נראית רעננה 

          כל כך, הביטו. נמהרים היו

          אלה אשר זרקו אותה לַים.

          הַבעירו אש בִּפנים; הביאו לי

          את כל הקופסאות מלִשְכּתי.

          יוצא משרת א'.

          יש שהַטֶבע מנשל את מר

          המוות מכסאו שעות רבות,

          ובכל זאת אש-חיים תצית שוב את

          הרוח הכבושה. שמעתי על

          מִצְרי אשר שכב תשע שעות מת,

          ובְכוח של ריפוי טוב – קם.

          נכנס משרת א' עם מטליות ואש.

           יפה, יפה; האש, המטליות.

          המוזיקה שלנו, הפרועה,

          המקוננת, תנו אותה!

            מוזיקה.

           שוב, עוד מנה. אתה ישֵן שם, קרש! 

          המוזיקה! – בבקשה, תנו לה

         לנשום. - רבותי - כן, המלכה

          הזאת תחיה. הטבע מתעורר;

          נושב ממנה חום! הַכּרתה

          אָבְדה לפני חמש שעות ולא

          יותר. הביטו איך היא מתחילה

          לפרוח לְחַיִים שוב.

אציל א':                       דרכְּךָ

          שמיים מגבירים את פליאתנו,

          ומנציחים תהילתך.

סֶרִימוֹן:                          היא חיה!

          הביטו איך עיניה, קופסאות

          אבני-חן נשגבות שפֶּרִיקְלֶס

          איבד, פותחות מסך של עפעפֵּי

          זהב. יהלומים של זוהר בלי

          שיעור נגלים, להעשיר כפליים

          את העולם. תחיי, כדי להביא

          עלינו בֶּכי כשעל גורלך

          נשמע, בריה יפה, בת-פלא כפי

          שאת נראית.

          היא זזה.

תאיסה:   דיאנה יקרה, איפה אני?

          איפה אישי? איזה עולם הוא זה?

אציל ב':   זה לא מוזר?

אציל א':                  לא יאמן.

סֶרִימוֹן:                                  הס-הס,

          שכנים טובים שלי.

          תנו יד. נישא אותה לַחדר שם;

          הביאו לה סדינים. עכשיו דָרוּש

          טיפול בּהוּל, כי אם היא תתדרדר

          זה מוות. בואו, בואו; וְשאֵל

          הרפואה ידריך אותנו.

          נושאים אותה משם. יוצאים.


תמונה 13


נכנס פֶּרִיקְלֶס בטארסוס, עם קְלֵאוֹן, דִיוֹנִיזָה [ולִיקוֹרִידָה הנושאת את התינוקת מרינה].

 

פֶּרִיקְלֶס:  קְלֵאוֹן נכבד מאד, אני חייב

          ללכת; השנה שלי עברה,

          והשלום בצור הוא מסוכסך.

          לך ולגבירתך תודה מכל

          לבי. ישלימו האלים את כל

          מה שאחסיר.

קְלֵאוֹן:                   מכות מזל שחור

          שלך - בך פגעו עד מוות, אך

          פוצעות אותנו שרואים אותן.

דִיוֹנִיזָה:   הו המלכה המתוקה שלך!

          לוּ רק הסכים גורל אכזר קשוח

          שתביאנה הנה, לברך

          בה את עינַי!

פֶּרִיקְלֶס:               עלינו לציית

          לַכּוח שמעל. גם לו יכולתי

          לשאוג ולהתפרע כמו הים

          שהיא שוכבת בו, נגזר שזה

          היה הסוף. הקטנטנה שלי

          מָרִינָה – כך קראתי לה כי היא

          נולדה בַּים – אני מפקיד אותה

          ביד נדיבותכם, משאיר אותה

          בת לדאגתכם, מפציר בכם

          שתגדלו אותה כמו נסיכה,

          בְּאוֹרַח שהולם את מוצאה.

קְלֵאוֹן:   אל דאגה, אדון, תזכור

          שחסדך שהעניק חיטה

          לבני ארצי – והם עוד מברכים

          אותך בכל תפילה – לא יישכח

          בְּילדתך. אם הזנחה תשחית

          אותי, הייה בטוח שהעם

          יכפה עלי לזכור את חובתי.

          אבל אם אֶדָרש למין דִרְבּוּן

          כזה, שינקמו בי האלים

          ובכל קרובַי לנצח.

פֶּרִיקְלֶס:                      מאמין

          לך. כבודך וטוב לבך שווים

          גם בלי כל נדריך. עד שהיא

          תישא לה בעל, גברת, חי דיאנה

          הנערצת על כולנו, לא

          אגזור את שערי, גם אם מראי

          יהיה מושחת ומכוער. גברת

          טובה, ברכי אותי בַּדאגה

          אשר תקדישי לגידול בתי.

דִיוֹנִיזָה:   גם לי יש בת, אך היא לא תהיה

          לי יקרה מזו שלך, אדון.

קְלֵאוֹן: בוא נלווה אותך לַחוף, ואז

          נמסור אותך לאֵל הים, אשר

          ילבש הפעם מסכת חיוך,

          וּלְרוחות-שמיים ענוגות.

פֶּרִיקְלֶס:   בחפץ לב. בואי, גברת יקרה.

          הו, בלי דמעות, לא, לִיקוֹרִידָה, בלי

          דמעות. טפלי בַּגברת הפעוטה

          שלך, שבחסדה תהיי תלויה

          בבוא היום. בוא, אדוני.

          יוצאים.


תמונה 14


נכנסים סֶרִימוֹן ותאיסה.

 

סֶרִימוֹן:    גברתי, מכתב זה, בתוספת אבני-חן

          שונות, נמצא אתך בארונך.

          הכל לרשותך. הכתב מוּכּר לך?

תאיסה:   כתב בעלי. ששַטְתי בים

          כשאחזו אותי צירים אני

          זוכרת טוב, אך אם ילדתי שם,

          נשבַּעַת בכל קודש, לא אוכל

          לומר. אבל אם לא אראה יותר

          את פֶּרִיקְלֶס המלך, בעלי,    

          אשים עלי גלימה של נזירת

          דיאנה מאֶפֶזוּס, פטרונית

          האִמהוֹת, ולא אדע יותר

          שמחה.

סֶרִימוֹן:          גברתי, אם זו כוונתך, מקדש

          דיאנה לא רחוק, תוכלי לשהות

          שם עד אשר יפוג חוזה ימיך.

          יותר מכך, שם אחיינית שלי

          תדאג לך, תשרתך.

תאיסה:   הגמול שלי תודה הוא, זה הכל.

          השי קטן, אבל הלב גדול.

          יוצאים.


תמונה 15. כורוס 4


נכנס גָוּוֶר.

 

גָוּוֶר:    אז דַּמְיְנוּ: לצור שב פֶּרִיקְלֶס,  

          שם התקבל בחום, והתבסס.  

          באפזוס את אשתו נשאיר, נואשת,

          כִּנזירת דיאנה המקודשת.

          עלילתנו, מהרי-נא

          וספרי-נא על מרינה:  

          בטארסוס קְלֵאוֹן מחנכה

          לקרוא תווים; כל שי ברכה

          של השכלה וחן לבשה היא,

          כך מקום אהוּב כבשה היא

          בְּלב כל. אבל מפלצת

          הקנאה, שמנתצת

          מוניטין, בִּקשה ליטוֹל

          חייה, בִּבגידה לקטול,

          וכך: לקְלֵאוֹן בת היתה,

          פרגית בכלל לא פעוטה,

          בְּשֵלה ממש להתחתן.

          עלמה זו שמה הוא פילוֹטֶן.

          היא ממָרִינָה – זו עובדה –

          לרגע קל לא נפרדה

          כשזו חוטי משי שזרה

          בלוֹבן אצבע מהירה,

          או כשבמחט הדקה   [/ או כשבַּחוד של מחטה

          פצעה בד, שאותו חיזקה    / פצעה בד, שמדקירתה

         בדקירתה, או כשזִמרה     / רק התחשל, או כשזִמרה]

         עם לָאוּטָה, ולמשמע שירה

         זמיר בַּלֵיל חדל מיְלֵל,

         גם כשחיברה שירי-הלל

         לכבוד דיאנה מלכתה;

         אך פילוֹטֶן זו התחרתה

         בּשלמותה. טוב, צְחוֹר נוצות

         כמו של יונה יכול לִרְצות

         גם העורב... התשבחות

         רק על מָרִינָה הן צונחות

         בְּדין. בפילוטן מולה

         התגמדה כל מעלה.

         אשתו של קְלֵאוֹן בשִטְנה

         למָרינה מכינה

         רֶצח בזק, כדי שבִּתה

         תצא זוֹכה מן השחיטה.

         ולעזרת השְחוֹר, לפתע 

         לִיקוֹרִידָה – אין, היא מתה,

         ודִיוֹנִיזָה המרשעת

         מצאה זרוע מבצעת

         לַמכּה. המאורעות –

         אותם תוכלו לבד לראות,

         כי תפקידי הוא רק זירוז

         כַּנְפֵי זמן בִּצליעת חרוז,

         וגם את זה לא אבשר

         אם דמיונכם לא יתמסר.        

          נכנסים דִיוֹנִיזָה ולאונין.      

         כך דִיוֹנִיזָה מופיעה לה

         עם לֵאוֹנִין, רוצח. הלאה.

          יוצא.

דִיוֹנִיזָה:   את שבועתך זכור. התחייבת לה.

          זאת רק מכה אחת. איש לא יידע

          עליה. אין דבר מהיר אשר

          יביא לך רווח כזה. רק אל

          תיתן שהמצפון הקר ידליק

          אש אהבה בַּלב שלך, ואל

          תיתן לַרחמים - שגם נשים

          זרקו מהן והלאה - להמיס

          אותך. הייה חייל, ופעל בתוקף.

לאונין:    אפעל. אבל זאת בחורה טובה.

דִיוֹנִיזָה:   אז זה יאה שהאלים יקחו

          אותה. הנה היא באה שם, בוכה

          על האומנת ששבקה חיים.

          אתה נחוש?

לאונין:                 אני נחוש.

          נכנסת מרינה עם סל פרחים.

מרינה: לא, אֶת אלת האדמה אני

          אשדוד ממלבושה כדי לפזר

          פרחים מעל קברך; הצהובים,

          כחולים, סיגליות  וציפורני-

          חתול יהיו שטיח על יְרוק

          העשב עד אחרון ימי הקיץ.

          אוי לי, המסכנה, שבלב סוּפה

          פקחתי את עיני כשאמא מתה,  

          לי העולם הזה הוא סערה

          אחת בלי סוף, אשר סוחפת את

          כל ידידי ממני.

דִיוֹנִיזָה:   מה זה, מרינה, מה את מתבודדת?

          איך זה בתי לא לצידך? לא, אל

          תקיזי את דמך מצער; בי

          תראי אומנת. אלוהים, כמה

          שונו פנייך בְּיגון ללא

          תועלת. בואי, תני את הפרחים

          שלך. תשוטטי על שפת הים

          עם לאונין; הרוח שם ערה,

          והיא דוקרת ומחדדת את

          התיאבון. בוא, לאונין.

          קח את זרועה, טייל אתה.

מרינה:                                 לא. לא

          אגזול ממך את מְשרתך.

דִיוֹנִיזָה:                            די, די.

          אני אותך ואת אביך המלך

          אוהבת כמו קרובה, לא כמו זרה.

          אנחנו מצפים לו כאן כל יום.

          אם כשיבוא ימצא את היפָה

          המהוללה שלנו כה שדופה,

          הוא יתחרט על אורך מסעו,

          ויאשים את אדוני וגם

          אותי שלא היטבנו לטפל בך.

          לכי לך, וטיילי, היי שמחה שוב.

          שמרי על החזות הנפלאה

         אשר גנבה עיני זקן וטף.

         אל תדאגי לי; אני יכולה

          לחזור לבד הביתה.

מרינה:                        טוב, אני

          אלך, אבל אין לי שום חשק.

דִיוֹנִיזָה:   די, די, אני יודעת שזה טוב לך.

          טיילו שם לפחות חצי-שעה,

          כן, לאונין? תזכור מה שאמרתי.

לאונין:   סמכי עלי, גברתי.

דִיוֹנִיזָה:                       אז אעזוב

          אותך קצת, יקרה שלי. אנא

          טיילי ברוגע, אל תסעירי את

          הדם שלך, טוב? מה, אני צריכה

          לדאוג לך.

מרינה:              חן חן, גברת מתוקה.

          יוצאת דִיוֹנִיזָה.

            רוח מערבית זו שנושבת?

לאונין:      דרום-מערב.       

מרינה:                     כשנולדתי

          היתה רוח צפונית.

לאונין:                      אה כן?

מרינה:                                אבי,

          אומרת האומנת, לא פחד

          לרגע, הוא צעק לַספּנים

          "הי מלחים טובים!" כשהוא שפשף

          ידֵי מלכוּת בִּמשיכה של חבל,

          ובהיצמדו לַתורן הוא ניצַל

          מיָם שכבר כמעט פִּצְפּץ-פּוצץ

          את הסיפון.

לאונין:   מתי זה היה?

מרינה:   כשנולדתי.

          לא נבראו גלים ורוח כה 

          פרועים. ומסולם החבלים

          נשטף אחד-שם שטיפס למעלה.

          "או-אה", צועק לו מישהו, "אתה

          נסחפת קצת!" ואז הם מדלגים,

          שטופים כליל מן החרטום ועד

          לַירכתיים. רב-המלחים

          שורק לו, והקפיטן צועק לו

          ומשלש את הבלבול.

לאונין:                           קדימה,

          אמרי את תפילותייך.

מרינה:                           מה אתה

          אומר פה?

לאונין:               אם להתפלל דרוּש

          לך זמן מעט, אתן. תתפללי,

          רק לא שעות, כי האלים זריזֵי

          קליטה, ואני נשבעתי לעשות

          את המלאכה מהר.

מרינה:                        למה תרצח

          אותי?

לאונין:          כדי לספק את הגבירה.

מרינה:   ולמה היא רוצה שיהרגו

          אותי? עד כמה שאני זוכרת,

          אף פעם לא אמרתי – חי נפשי! -

          מילה רעה, ולאף יצור חי לא

          עשיתי עוול. האמן לי, לא

          הרגתי מעולם עכבר ולא

          פגעתי גם  בִּזבוב. דרכתי על

          תולעת בשוגג, אבל בכיתי

          על כך. במה חטאתי שמותי 

          יועיל לה, וחיי יהיו סיכון

          חייה?

לאונין:         החוזה שלי הוא לא

          לדון בַּמעשה, רק לעשות

          אותו.

מרינה:          לא תעשה אותו במחיר

          כל העולם, אני מקווה. אתה

          יְפה-צורה, פניך מעידים

          על לב עדין. ראיתי אותך לא

          מזמן נפצע כשהפרדת בין

          שניים שנלחמו. חי אלוהים,

          ראו שאתה טוב אז. בוא עשה זאת

          שוב. גבירתך רוצה לקחת את

          חיי. עמוֹד בַּתווך והצל

          אותי, המסכנה, החלשה

          יותר.

לאונין:          נשבעתי – אבצע.

          נכנסים פירטים.

פירט א':  עצור שם, כלב!

          לאונין מרפה ממנה.

פירט ב':   שלל טוב, שלל טוב!

פירט ג':    חֵצי-חצי, חברים, חצי-חצי! קדימה, בואו נשים אותה על הסיפון מייד.

          יוצאים הפירטים עם מרינה.

לאונין:   אלה מנוולים ושודדים

          שמשרתים פירט ידוע, וָאלְדֶס.

          שמו יד על מרינה. שתלך.

          אין שום תקווה שהיא תחזור. אני

          אגיד: היא מתה, נזרקה לים.

          אבל אלך לבדוק עוד. הם אולי

          רק יתענגו עליה, בלי לסחוב

          אל הסיפון. אם היא נשארת על החוף,

          אחרי שהם אנסו, אני אביא לה סוף.

          יוצא.


תמונה 16


נכנסים סרסור, מאדאם וזיק.

 

סרסור: זיק.

זיק:    פטרון.

סרסור: תסרוק את השוק בשבע עיניים. העיר הזאת מִיטִילֶנֶה מלאה קליינטים שוקקים. איבדנו יותר מדי כסף בְּיום-השוק הזה בגלל שאנחנו בדפיציט נקבות.

מאדאם: אף פעם לא היו לנו כל כך מעט יחידות. יש לנו בקושי שלוש - צורה להן - והן לא יכולות לעשות יותר ממה שהן יכולות, ומרוב פעילות סביב השעון הן במצב רקוב שרקוב זה לא מילה.

סרסור: אז אנחנו חייבים אספקה טריה, לא חשוב המחיר. בלי מצפון מסחרי אחראי אף פעם לא נשגשג.

מאדאם: צדקת כל מילה. כמו שגידלנו 'חת-'שְרֶה ממזרים וממזרות – כי לדעתי אני גידלתי איזה 'חת-'שְרֶה –

זיק:   'חת-שְרֶה בּוּל, ואת כולם הורדתְ לכביש – אבל שאני אצא לחרוש את השוק?

מאדאם: אלא מה, בן-אדם? החומר שיש לנו במלאי, רוח אחת חזקה תפורר אותו לפרורים, הן כבר חולות ואכולות משהו פחד.

סרסור: צודקת כל מילה. הן סכנת נפשות, בַּמצפּון שלי. הטראנסילוואני המסכן התפגר, זה ששכב עם הקציצה הקטנה.

זיק:    כן, היא סיפלסה אותו צ'יק-צ'ק, עשתה אותו בשר צלוי לַתולעים. אבל אני אלך לחרוש את השוק.

        יוצא.

סרסור: על פָּקֶטָה של שלוש או ארבע-אלף מזוּמן יכולנו לחיות בשקט, ולפרוש מהעסק.      

מאדאם: למה לפרוש מהעסק, תגיד לי? זאת בושה שיש הכנסה לעת זקנה?

סרסור: אח, השם הטוב שלנו לא גודל עם הרווח, והרווח הוא לא בפרופורציה לַסיכונים. לכן, אם כל זמן שאנחנו עוד בריאים נדוג לנו איזה סכום יפה, זה לא רעיון רע לעשות מכירת-חיסול. חוץ מזה, היחסים הלא-תקינים בינינו לָאלים יתייצבו לטובתנו ברגע שנפרוש מהעסק.

מאדאם:  בחייך, אחרים עושים רע לא פחות מאתנו.

סרסור:  לא פחות רע, ואולי יותר טוב. אנחנו בַּתחתית של התחתית. המקצוע שלנו הוא לא עסק טוב. אין בו אידיאלים. אבל הנה זיק.

               נכנס זיק, עם הפירטים ומרינה.

זיק (לפירטים): הֵנה, רבותי. אתם אומרים שהיא בתולה?

פירט:  אדוני, חותם לך, בתולה עם תעודות.

זיק:     פטרון, אני סגרתי עסקה על החתיכה הזאת שאתה רואה. אם היא מוצאת חן בעיניך – יש. אם לא, המקדמה שלי הלכה.

מאדאם:  זיק, יש לה איכויות?

זיק:     יש לה פנים טובים, היא מדברת יפה ויש לה בגדים מצויינים סוג א'; לא צריך שום תוספת איכויות נוספת בשביל להכניס אותה לַמלאי.

מאדאם:  מה המחיר שלה, זיק?

זיק:     אני לא יכול להוריד אותם בְּמיל מאֶלף מזומן.

סרסור:  טוב בואו אחרי, רבותי, תקבלו את הכסף שלכם תיכף. אשה, קחי אותה פנימה, תדריכי אותה מה היא צריכה לעשות, שהיא תיתן בילוי בלי גמגומים של מתחילים.

               יוצא עם הפירטים.

מאדאם: זיק, תיקח את המידות שלה, צבע שיער, צבע עור, גובה, גיל, עם אחריות על הבתולים שלה, ותכריז "מי שנותן הכי הרבה יקבל אותה ראשון". כזה מין קרום לא צריך להיות זול אם הגברים לא השתנו. תעשה את זה מייד כמו שאמרתי לך.

זיק:     על האש.

         יוצא.

מרינה: אח, למה לֵאוֹנִין היה כל כך

        איטי ומגושם! היה צריך

        להתנפל, לא לדבר. ולמה

        פירטים אלה לא היו ברברים

        מספיק לזרוק אותי מהסיפון

        שאחפש את אמא!

מאדאם: על מה את מקוננת, קטנה יפה?

מרינה:  שאני יפה.

מאדאם:  די, האלים עשו יופי-של-עבודה אתך.

מרינה:  אני לא מאשימה אותם.

מאדאם:  נפלת לי לידיים, ושם יש לך סיכוי טוב לחיות.

מרינה:  אבוי לי שבעתיים

         שניצלתי מידיים שהיו

         הורגות אותי.

מאדאם: כן, ואַת תחיי בהנאה.

מרינה:  לא.

מאדאם: כן-כן, בהחלט ותטעמי אדון מכל סגנון. יהיה לך טוב; תקבלי גיוון של פרצופים. מה, את סותמת את האוזנייים?

מרינה: את אשה?

מאדאם: מה את רוצה ממני?

מרינה: שתהיי אשה טובה, או לא אשה בכלל.

מאדאם: אח, להצליף בָּאֲוָזוֹנֶת! נראה לי שכבר יהיו לי עניינים אתך. תשמעי, את בת-ניצן טפשה ואת צריכה להתכופף כמו שאני אומרת לך.

מרינה: יגנו עלי האלים!

מאדאם: אם מתחשק לָאלים להגן עלייך עם גברים, אז גברים צריכים לנחם אותך, גברים צריכים להאכיל אותך, גברים צריכים לחַשְקֵק אותך.

       נכנס זיק.

         זיק חוזר. – כן, אדוני, הכרזת עליה בשוק?

זיק:    הכרזתי עליה הכל כולל מספר השערות שלה כמעט, ציירתי תמונה שלה בַּקול שלי.

מאדאם: אז תגיד לי בבקשה, מה התגובה הכללית של הציבור, באופן מיוחד הציבור מהסוג הצעיר?

זיק:     נשבע לך, הם הקשיבו לי כאילו הם מקשיבים לַצוואה של אבא שלהם. היה ספרדי אחד שהפה שלו הזיל ריר כאילו הוא שוכב עם התיאור שלה.

מאדאם: הוא עוד יבוא לנו פה מחר עם תלבושת ספרדית לאומית.

זיק:     הלילה, הלילה! אבל, פָּטְרוֹנָה, את מכירה את האביר הצרפתי שצולע בזיג-זג?

מאדאם: מסיה לֶה-סיפליס?

זיק:     כן, הוא. הוא ניסה לעשות ניתור-דה-פוֹרס כששמע את ההכרזה, אבל יצא לו טּור-דה-פוֹרְץ, והוא נשבע שהוא יבוא אליה מחר.

מאדאם: נו נו, מה שקשור אליו, הוא הביא את המחלה שלו אתו, פה הוא רק מרפא אותה. אני יודעת שהוא יבוא אל מתחת לצל שלנו לפזר את המטבעות שלו תוצרת צרפת, ארץ זבת זיבה.

זיק:     בקיצור, אם היה לנו תייר מכל אומה, יכולנו לשכּן את כולם מתחת לְדגל הגברת הזאת.

מאדאם (למרינה): בבקשה ממך, בואי הנה קצת. אוצרות הולכים ליפול עלייך. תרשמי מה שאני אומרת, את צריכה להראות שאת עושה בְּאֵימה מה שאת מבצעת בחפץ לב, לבוז לַממון כשאת עושה הון. ליילל שאת חיה ממה שאת חיה – זה מעורר חמלה במאהבים שלך. בדרך כלל חמלה כזאת קונה דעה טובה עלייך, ודיעה טובה זה הכנסה גבוהה.

מרינה: אני לא מבינה אותך.

זיק:     אח, תרביצי בה שיעור, פָּטְרונָה, תרביצי בה שיעור. את ההסמקות האלה שלה צריך לְכַבות מייד עם קצת פעילות מעשית.

מאדאם: צודק כל מלה, זה מה שצריך, כי כל כלה מתביישת לעשות את מה שהיא הולכת לעשות עם חותמת.

זיק:     בינינו, חלק מתביישות וחלק לא. אבל, פטרונה, אם אני זה שסגרתי את העסקה על השַק-בשר -

מאדאם:  מגיע לך לגרד איזה פרוסה מהשיפוד.

זיק:     מגיע לי.

מאדאם:  מי יכחיש את זה? בואי, קטנה, מוצא חן בעינַי הסגנון של הבגדים שלך.

זיק:     כן, בחיי, לא צריך להחליף אותם בינתיים.

מאדאם (נותנת לו כסף): זיק, לך בַּזבז את זה בעיר. תדווח איזו אורחת משובחת יש לנו כאן. לא תפסיד אם תגיע קליינטורה. כשהטבע יִצֵר את החתיכה הזאת, הוא עשה לך טובה. אז לך ספּר איזו מציאה אדירה היא, ותקצור את מה שתזרע בַּדיווח שלך.

זיק:     תסמכי עלי, פטרונה, רעם לא יוכל לשקשק מיטה של צלופח כמו שתיאורֵי היופי שלה יזיזו את כל מי שיש לו נטיות חַרְמָנוּתִיוֹת. אני אביא כמה הביתה הלילה.

        יוצא.

מאדאם: קדימה, בואי אחרי.

מרינה:  אם הסכין הוא חד, הים עמוק, האש חמה,    

          בתולי לא יחוּללו, ואשאר תמה.       

          דיאנה, עמדי לצדי!

מאדאם:  מה לנו ולדיאנה? בבקשה, את מוכנה לבוא אתנו?

               יוצאות.


תמונה 17


נכנסים קְלֵאוֹן ודִיוֹנִיזָה.

 

דִיוֹנִיזָה:  אתה טפש? מה לתקן? ואיך?

קְלֵאוֹן:   הו דִיוֹנִיזָה, שמש וירח 

          טרם ראו מִבְצע שחיטה כזה.

דיוזניה:  נדמה לי שאתה נהיֶה שוב ילד.

קְלֵאוֹן:  גם אם אני שליט כל היקום

        הזה, הייתי מוותר עליו

        כדי להחזיר את הגלגל. גבירה

        שמוצאה מחוויר מול טוב נפשה,

        ובכל זאת נסיכה שתשתווה

        לכל כתר על פני האדמה.

        הו לֵאוֹנִין נבל, שגם אותו

        הִרְעלת! אם אַת היית שותה את כוס

        התרעלה, אז זה היה פיצוי

        טוב לפשעך. מה, מה תוכלי לומר

        כשפֶּרִיקְלֶס ידרוש את ילדתו?

דִיוֹנִיזָה:  שנפטרה. אומנות הן לא אֵלות.

         הן מְטַפּחות, אבל לא מְבַטחות

         חיים. היא נפטרה בַּלילה. זה

         מה שאני אגיד לו. מי יסתור זאת?

         אלא אם תשחק לי מתחסד

         תמים, ולמען נקודה של יושר               

         תזעק "היא מתה בזדון פלילי".

קְלֵאוֹן:   אח, שקט כבר. מכל החטאים

         מתחת לשחקים, זה בעינֵי

         אִלים הרע מכל.

דִיוֹנִיזָה:                   תהיה פתי

         שמאמין כי ציפורי העיר

         אל פֶּרִיקְלֶס יעופו לַחֲשוף

         מה שאירע פה. אני מתביישת

         לחשוב כמה אציל הדם שלך,

         וכמה פחדנית הנשמה.

קְלֵאוֹן     מי שנותן תמיכה שקטה, אם לא

          אישור מלא, לְמעשים כאלה,

          לא ממקורות כשרים נפשו נבעה.

דִיוֹנִיזָה:   נגיד. עדיין חוץ ממך איש לא

          יודע איך יצא שְמֵתָה, איש

          גם לא יכול לדעת, לֵאוֹנִין -

          אין, נעלם. היא האפילה על

          בתי, חסמה אותה ממזלה.

          איש לא רצה להסתכל עליה,

          תקעו את העיניים רק בפנֵי

          מָרִינָה כשבתנו הושפלה,

          ונחשבה סמרטוט זול, לא שווה

          שתי יריקות. לא, זה אכל אותי.

          אתה יכול לקרוא לַמהלך

          שלי סטיה, כי אתה לא אוהב

          את ילדתך כַּדין. אני מוצאת

          שזה מופת של נדיבות לכבוד

          בתך היחידה.

קְלֵאוֹן:   שהשמיים יסלחו.

דִיוֹנִיזָה:  אשר לפֶּרִיקְלֶס,

         מה הוא יוכל לומר? מול ארונה

         בכינו, אנו מתאבלים עדיין.

         המצבה שלה כמעט גמורה,

         הכתובת מבטאת – באותיות

         זהב נוצץ – גם את תהילתה

         גם את המסירות שלנו כי

         על חשבוננו נעשתה.

קְלֵאוֹן:                            את כמו

          שדה של נקמה, לובשת פני

          מלאך כשאת בוגדת כדי ללפות

          בְּציפורנֵי עוף-טרף.

דִיוֹנִיזָה:                           ואתה

          כמו תם הדיוט מתריס מול האֵלים

          "למה זבובים מתים? זה רע ומר!"

          אך לי ברור שתעשה מה שאומַר.

          יוצאים.


תמונה 18. כורוס 5


נכנס גָוּוֶר.

 

גָוּוֶר:    כך אנו מקצרים זמן ומרחק,   

          חוצים אוקייינוס בספינות משחק,  

                              [/ כך זמן ומרחקים אנו גומאים,

                                  / חוצים ים בספינות צעצועים,]

          נושאים את הדמיון בתור מטען

          מחוף לחוף, מאֵי-שם לאֵי-אן.

          גם אין זה חטא, צופַי הסלחנים,

          שלכל הארצות אנו נותנים

          שָפָה אחת. מה עוד קרה בַּספר

          שִמעו ממני המדביק כל תפר

          בָּעלילה. ובכן, שוב פֶּרִיקְלֶס

          דרכו בְּים פרוע מפלס,

          עם אבירים, שועים, שרי צבא,

          לראות את פני בתו האהובה.

          אִתָם גם הֶלִיקָנוּס. וּבְצוֹר

          נשאר למשול – אם עוד תוכלו לזכור –

          כבוד אֶסְקָנֶס, אשר לאחרונה

          קידמוֹ הוד הֶלִיקָנוּס בַּמדינה.

          רוחות קלות, מפרש זריז הובילו

          לטארסוס את מלכנו זה – ואילו

          גם דמיונכם כך טס תגיעו הנה

          אתו כדי להשיב בת שאיננה.

          רְאו אותם חגים פה כצללים.

          אשלים מראה עיניים בְּמלים.

 

חזיון ללא מלים: נכנס פֶּרִיקְלֶס מצד אחד עם כל פמלייתו; קְלֵאוֹן ודִיוֹנִיזָה מן הצד השני. קְלֵאוֹן מציג לפֶּרִיקְלֶס את הקבר, שלמראהו פֶּרִיקְלֶס מקים קינה, שם על עצמו שק וביגון עצום עוזב. יוצאים קְלֵאוֹן ודִיוֹנִיזָה מן הצד השני.

 

         איך הזיוף מכה אמוּן בְּסבל.

        יגון שקרי שמתחזה לאבל.

        כך פֶּרִיקְלֶס, בִּיְגון אמת עטוף,

        שְבור-לב, ובדמעות מרות שָטוּף,

        עולה שוב לסיפון, והוא נודר      

        שאת פניו הוא לא ירחץ יותר.

        עטוי שק הוא נושא לַים סוּפה

        שבנפשו הולמת, מצליפה,

        אך הוא יכול לה. וכעת אקריא-נא

        מה שכתבה על מצבת מרינה

        דִיוֹנִיזָה המרשעת.

    קורא את הכתובת שעל המצבה.

 

          כאן נחה מתוקה יפה,

           בדמי ימיה נקטפה.

           היתה היא בת של מלך צור,

           זו שהמוות בא לקצור.

          בְּגן הטבע, אם לא לבלבה,

           היתה מלכה, כי היא היתה טובה.

        אין מסכה הולמת לַחרפה

        מלשון חלקלקות של חנופה.

        יחשוב לו פֶּרִיקְלֶס כי אין לו בת,

        ולגורל יַפנה את המבט,

        כשספורנו יתגלגל עתה

        אל יסורי בתו ומצוקתה

        במלאכתה הלא קדושה. אז הֵנָה,

        ודמיינו: אתם במִיטִילֶנֶה.

       יוצא.


תמונה 19


נכנסים שני אדונים.

 

אדון א': שמעת פעם משהו כזה?

אדון ב': לא, ואף פעם לא אשמע בְּמקום כמו זה, אחרי שהיא תסתלק.

אדון א': לשמוע פה דרשות קודש – חלמת פעם על דבר כזה?

אדון ב': לא, לא. בוא, אני מספיק לי מבתי בושת. שנלך לשמוע את הבתולות הקדושות מזמרות?

אדון א': אני אעשה עכשיו כל דבר שהוא טהור, אבל מה שבטוח – מפיגולים של שיגולים נגמלתי לנצח.

                יוצאים.

               נכנסים הסרסור, המאדאם וזיק.

סרסור:   טוב, הייתי נותן כפול מהמחיר שלה שהיא לא היתה באה הנה בחיים.

מאדאם:  טפו, טפו עליה. היא יכולה להקפיא את אֵל הַפְּרוּ-ורבו ולנטרל דור שלם מחיים. אנחנו חייבים לדאוג שיינעצו בה או להיפטר ממנה. במקום לשמש את הקליינטים באופן שָמיש, ולספק לי את הכל-טוּב של הענף שלנו, היא מביאה לי את המיוחדויות שלה, העקרונות שלה, התפילות שלה, הברכיים שלה, היא תהפוך את השטן לְצדקן אם הוא יבוא להתמקח אתה על נשיקה.

זיק:     בחיי, אני חייב לשגל אותה, אחרת היא תגלח אותנו מכל הקליינטורה, ותחזיר את הקבוּעים שלנו בתשובה.  

סרסור: זיבה על ירוֹקֶת הבתולים שלה!

מאדאם:  אין דרך להיפטר מהירוקת אם לא בדרך הזיבה.

          נכנס ליזימאכוס.

          הנה מגיע אדון ליזמאכוס בהסוואה.

זיק:     האדון היה שלנו כמו ילדון אם הפשטידה הסוטה היתה פותחת דרך לְקליינטים.

ליזימאכוס: הלו הלו, כמה על חצי תריסר בתולות?

מאדאם:  שהאלים יברכו את כבודך מעל לראש.

זיק:      אני שמח לראות את כבודך בבריאות טובה.

ליזימאכוס: בטח שאתה שמח. משתלם לך שהמנויים שלך יעמדו חזק על הרגליים. אז מה קורה? יש לכם איזו מְזוֹנָת-בְּרִיאוּת שבן-אדם יכול לנגוס בה בלי לרוץ לרופא?

מאדאם:  יש לנו כאן אחת, אדוני, אם היא רק היתה – אבל עוד לא הגיעה למִיטִילֶנֶה אחת כמוה.

ליזימאכוס:  אם היא היתה עושה מעשים של חושך, את רוצה לומר.

מאדאם:  כבודך יודע טוב מה אני רוצה לומר.

ליזימאכוס:  טוב, תפיקו אותה, תפיקו אותה.

          יוצא הסרסור.

זיק:     אתה תראה פה חתיכת בשר-ודם, אדון, תות ודובדבן, שושנת העמקים. והיא באמת היתה שושנה אם היה לה גם –

ליזימאכוס:  מה, מה?

זיק:      אדוני, אני צנוּע אז אני מנוּע.

ליזימאכוס:  יאה לסרסור להיות צנוע כמו שיאה לאֵבֶר להיות טהור.

          נכנסים הסרסור ומרינה.

מאדאם:   הנה באה זאת שגודלת על גבעול. עוד לא קטפו אותה, אחריותי. היא לא יצור יפה?

ליזימאכוס:  אין מה לדבר, לא יזיק להשתמש בה אחרי מסע ארוך בים. יפה, הנה לך. (נותן למאדאם כסף) עזבו אותנו.

מאדאם:   אנא ממך, כבודך, תן לי רק מילה איתה, ואני מייד מסתלקת.

ליזימאכוס:  אנא.

מאדאם (למרינה): אל"ף, אבקש ממך לקחת לתשומת לבך, זה איש מכובד.

מרינה:    כולי תקווה, כדי שאכבד אותו בִּתשומת לב.

מאדאם:  בי"ת, הוא המושל של הארץ הזאת, ואיש שאני חייבת לו הרבה.

מרינה:   אם הוא מושל בָּאָרץ את באמת חייבת לו, אבל עד כמה זה מוסיף לו כבוד אני לא יודעת.

מאדאם:   בבקשה ממך, בלי עוד חנחוני בתולים, תעשי לו טוב, אה? הוא ירפד אותך בְּזהב.

מרינה:    מה שהוא יעשה בנדיבות, אקבל בתודה.

ליזמאכוס:  גמרת?

מאדאם:    אדוני, הסייחה הזאת עוד לא מאומנת. אתה צריך להשקיע קצת בשביל שהיא תדהר כרצונך. – בואו, נשאיר את כבודו ואותה ביחד. קדימה.

           יוצאת עם הסרסור וזיק.

ליזימאכוס:  עכשיו, יפָה קטנה, כמה זמן את עוסקת בעיסוק הזה?

מרינה:    איזה עיסוק, אדוני?

ליזימאכוס:   מה, אני לא יכול לנקוב בשמו בלי להעליב.

מרינה:    לא תוכל להעליב אותי עם העיסוק שלי; בבקשה, תנקוב בשמו.

ליזימאכוס:   כמה זמן את בשטח הזה?

מרינה:   מאז שאני זוכרת את עצמי.

ליזימאכוס:   התחלת לעשות את זה כל כך צעירה? היית מִתְבַּרְוֶזֶת מגיל חמש, או שבע? 

מרינה:    אפילו קודם, אדוני, אם אני כזאת עכשיו.

ליזימאכוס:  נו, הבית שאת שוכנת בו מכריז עלייך בתור יצור למכירה.

מרינה:    אתה יודע שהבית מוקצה לזה, ובכל זאת אתה בא אליו? שמעתי שאתה איש כבוד, ומושל המקום הזה.

ליזימאכוס:   מה, ההנהלה שלך דיווחה לך מי אני?

מרינה:   מי זאת ההנהלה שלי?

ליזימאכוס:   מה, סרסורית-העשב שלך, זו ששותלת זרעים ושורשים של בושה ועוון. הו, את שמעת משהו על כוחי, אז את עומדת לך רחוק, מחכה לחיזורים כבדים יותר, אבל אני אומר לך, יפה קטנה, שסמכותי יכולה לא לראות אותך - או לתת לך מבט של ידידות. בואי, קחי אותי לאיזה מקום פרטי. בואי, בואי.

מרינה:  אם אתה, לדבריך, המושל,

         אל תתן לַסמכות, אשר מורה

         לך כיצד למשול באחרים,

         לגרום שלא תמשול בנפשך.  

         אם לְכָבוֹד נולדת, בוא הראה

         אותו עכשיו; אם בירושה אותו

         קיבלת, בוא הַצְדק את השיפוט

         אשר מצא אותך ראוי לו.

ליזמאכוס:  מה זה? מה זה? דברי עוד, תני חוכמה.

מרינה:  אשר לי – הבתולה – גם אם מזל

         אכזר מאד הציב אותי בְּדיר

         החזירים הזה, אשר מיום

         בואי מכרו בו מחלות יותר

         ביוקר מתרופות – הו מי ייתן

         שהאלים

         ממקום טומאה זה יחלצו אותי,

         ולוּ גם יהפכוני לַפְּחותה

         בַּציפורים שעפה באוויר

         צח!

ליזמאכוס:     לא חשבתי שאת יכולה

          כך לדבר יפה, זה לא עלה

          על דעתי.

          אילו הבאתי נפש מושחתה

          לכאן, דברייך ירפאו אותה.

          הנה, קחי לך זהב. התמידי עוד

          בַּשביל הזך שלך, והאלים

          שיחזקוך.

מרינה:   שישמרו אותך אלים טובים.

ליזמאכוס:  אני, דעי לך, באתי הנה בלי

          שום כוונה רעה, החלונות

          והדלתות עצמם פה מחליאים

          אותי. כל טוב לך. את פיסה של טוהר,

          אין לי ספק שגידולך היה

          אציל. הנה, קחי עוד זהב. קללה

          על כל מי שישדוד אותך מטוּב

          נפשך, הלוואי ימות כמו גנב.

          אם תשמעי ממני עוד, יהיה

          זה רק לטובתך.

          פונה לצאת. נכנס זיק.

זיק:     בבקשה, כבודו, חתיכה אחת בשבילי.

ליזמאכוס:  אחורה סור, שוער ארור!

          ביתך, לוּלא תמכה בו הבתולה

          הזאת, היה קורס ומרסק

          אותך. החוצה!

          יוצא.

זיק:     איך זה?... אנחנו צריכים ללכת אתך בשיטה אחרת. אם התום החוצפן שלך, שלא שווה ארוחת בוקר בארץ הכי זולה מתחת לַכּיפה, הולך להרוס מוסד שלם, שיסרסו אותי כמו כלב ספנייל. תבואי עכשיו.

מרינה:  מה אתה רוצה ממני?

זיק:     אני חייב לעקל לך את הבתולים בכוח, או להביא לך הוצאה לפועל. קדימה קדימה. גמרנו עם להבריח מכאן אדונים. קדימה קדימה, אני אומר לך.

          נכנסים הסרסור והמאדאם.

מאדאם:  מה זה, מה העניין?

זיק:     מדֶחי לדֶחי, פָּטְרוֹנָה. היא פה דיברה מלים קדושות לאדון ליזימאכוס.

מאדאם:  אח, תועבה!

זיק:     היא מוציאה לַמקצוע שלנו כמו שאומרים סרחון מול הפנים של האלים.

מאדאם:  אח, לתלות אותה לנצח!

זיק:     האציל היה מתעסק אתה כמו אציל, והיא שלחה אותו מפה קר כמו כדור שלג, ועוד אומר תפילות נוסף לכל.

מאדאם:  זיק, קח אותה מפה, תשתמש בה להנאתך. תסדוק לה את גביע הבתולים, ותעשה לה מהיתר דיסה.

זיק:     גם אם היא היתה אדמה קוצנית יותר ממה שהיא, יחרשו אותה.

מרינה:   שִמעו, שמעו, אלים!

מאדאם:  היא משביעה! מספיק איתה, הלוואי שלא היתה נכנסת אף פעם לבית שלי.  – אח, את, שתישרפי! – היא נולדה להרוס אותנו. – את לא מוכנה ללכת בְּדרך כל אשה? שמענו עלייך, תבשיל תמימות שלי ברוזמרין ופטרוזיליה!

       יוצאת, עם הסרסור.

זיק:     תבואי, גברת, בואי אתי, קדימה.

מרינה: מה אתה רוצה ממני?

זיק:     לגזול את התכשיט הכה-יקר לך.

מרינה:   אמור לי קודם רק דבר אחד.

זיק:     נו כבר, מה הדבר-אחד שלך?

מרינה:  מה תאחל לאויבך כעונש?

זיק:     מה? להיות כמו הפטרון שלי, או בעצם הפטרונה.

מרינה:   לא זה לא זו אינם רעים כמוך,

          כי הם רמים ונעלים ממך.

          אתך שד מיוסר מִתופת לא

          היה מחליף תפקיד או מוניטין.

          אתה שומר-הסף המקולל

          מול כל בן-זוהמה שמחפש

          איזֶבֶל כנפשו. לכל אגרוף

          זועם של כל בריון אתה הכתובת.

          את מזונך רֵאוֹת חולות הקיאו.

זיק:     מה את רוצה שאני אעשה? שאני אלך למלחמות, זה מה שאת רוצה? איפה שבן-אדם יכול לשרת שבע שנים בשביל לאבד רגל ובסוף אין לו מספיק כסף לקנות לו גזע לפרוטזה?

מרינה:   עשה הכל, רק לא מה שאתה

          עושה. רוקן סירים משומשים

          או תעלות של מי שופכין, הייה

          שוליה של התליין, הכל מוטב מזה.

          כי בָּעיסוק שלך בּבּוּן, אילו

          דיבר, היה בוש להודות. הו לו

          רק יחלצוני בְּבטחה אלים

          מן המקום הזה! הנה, קח, זה

          זהב. – אם אדונך רוצה דרכּי

          להתעשר, תודיע שאני

          יודעת לזמר, לטוות, לתפור,

          לרקוד, ועוד דברים ברוכים מבלי

          להתרברב, ואני מוכנה

          את כל זה ללמד. אין לי ספק

          שעיר כה מאוכלסת תספק

          לי תלמידים רבים.

זיק:     אבל את מסוגלת ללמד

          את כל מה שאמרת?

מרינה:                          אם לא, החזר

          אותי לבית הבושת, וסרסר

          אותי לַמטונף בַּסייסים

          שבא לדפוק בדלת.

זיק:     נו, אני אבדוק מה אני יכול לעשות בשבילך. אם אני יכול למצוא לך מקום, אני אעשה את זה.

מרינה: אך בין נשים מהוגנות.

זיק:     תראי, בחוג הזה הקשרים שלי מצומצמים. אבל, כיוון שהפטרון והפטרונה שלי קנו אותך, אי אפשר לעשות כלום בלי הסכמה שלהם. אז אני אלך ליידע אותם בהצעה שלך, ואני משוכנע שהם יהיו פתוחים מספיק. בואי, אני אעשה בשבילך מה שאני יכול. קדימה.

       יוצאים.


תמונה 20. כורוס 6


נכנס גָוּוֶר.

 

גָוּוֶר:    מרינה כך מבית-זונות ניצֶלֶת,

             מוצאת מקום לה בְּמעון הגון.

          היא שרה כְּמלאך, ומחוללת

             כבת אלים לקצב הניגון.

          מלומדים בוהים כשהיא תופרת

             בַּמחט ציץ, ענף, ציפור, או פרי,

          וֶרֶד אמנותה נראה כמו וֶרֶד,

             ודובדבן המשי חי, טרי.

          יש לה גדוד תלמידות בנות אצולה,

             המשלמות בשפע. הזהב

          כולו לסרסורית המקוללה.

              כך נשאירנה, ועכשיו לאב,

          שבין גלים הוֹתרנו. כך הוא חג,

             סְחוּף רוח, עד שספינתו עוצרת

          בָּעיר שבה בתו מצאה לה גג.

             כאן הוא עוגן. העיר הומה, סוערת

          בַּחֲגיגות לְאֵל הים. מושל העיר

             מבחין לפתע בִּספינה זרה;

          מפרש שחור לה, ומראה עשיר.

             בְּרפסודה נחפז הוא לעברה.

          לו דמיונכם עיניים שוב יצמיח

             תראו פה אניית נסיך רב-עצב,                

          ולגלות מה שם קרה נצליח             

             אם רק תשבו ותתמסרו בקֶשב. 

     יוצא.


תמונה 21


נכנס הֶלִיקָנוּס. שני מלחים באים לקראתו, אחד מצור ואחד ממִיטִילֶנֶה.

 

מלח מצור (למלח ממִיטִילֶנֶה): איפה כבוד הֶלִיקָנוּס? הוא יוכל

          לתת לך תשובות. אה, הנה הוא.

      (להֶלִיקָנוּס): יש רפסודה ממִיטִילֶנֶה פה,  

          אדון, עם ליזימאכוס המושל,

          שמבקש לעלות על הסיפון.

          מה רצונך?

הֶלִיקָנוּס:              שרצונו יוגשם.

       יוצא מלח ממִיטִילֶנֶה.

            תקרא לכמה אצילים לבוא.

מלח מצור:  הי, אצילים, כבודו קורא.

          נכנסים שניים או שלושה אצילים.

אציל א':                                כבודו,

          קראת?

הֶלִיקָנוּס:          רבותי, אדם חשוב

          עולה על הסיפון. אנא, קבלו

          אותו יפה.

          נכנס ליזימאכוס, עם פמליה, עם המלח ממִיטִילֶנֶה ורוזנים, האצילים הולכים לקבל את פניו.

מלח ממִיטִילֶנֶה (לליזימאכוס): אדון, זהו האיש

          שבכל מה שאתה רוצה יכול

          לתת לך תשובות.

ליזימאכוס:                              שלומות, אדון

          נכבד! שיברכו אותך אלים.

הֶלִיקָנוּס: וגם אותך, לחיות שנים רבות

          ממני, ולמות כפי שאשמח

          למות.

ליזימאכוס:      יפה איחלת לי. שם על

          החוף כשפֵּאַרְנו נצחונות

          של אל הים, הבחנתי בַּספינה

          ההדורה ששטה לעברנו,

          ובאתי כדי לדעת מהיכן

          אתם.

הֶלִיקָנוּס:          ראשית, מה עמדתך פה?

ליזימאכוס:  מושל של המקום שלפניך.

הֶלִיקָנוּס:   אדון, האניה שלנו היא

          מִצוֹר, ובתוכה המלך, איש

          שלא דיבר כבר חודשים – שלושה! -

          עם איש, גם לא הכניס לפיו תזונה

          אלא כדי לקיים את יגונו.

ליזימאכוס:  מה הגורם לצִמרורי נפשו?

הֶלִיקָנוּס:   זה מְיַגֵּעַ לספר זאת שוב;

          רוב היגון נובע מאובדן

          בת אהובה ורעיה.

ליזימאכוס:                   נוכל

          לראות אותו?

הֶלִיקָנוּס:                 תוכלו, אך זו פגישה

          בלי טעם. הוא לא ידבר עם אף

          אחד.

ליזימאכוס:    בכל זאת, אל נא תסרב לי.

הֶלִיקָנוּס:     רְאה אותו.

          פֶּרִיקְלֶס מתגלה.

          איש מצויין היה זה,

          עד שאסון של לילה קטלני

          אחד דִרדר אותו לזה.

ליזימאכוס:  מלך, אדון, שלומות! אלים

          שיברכוך! הוד מלכות!

הֶלִיקָנוּס:   לשווא. הוא לא יגיד לך מלה.

אציל (לליזימאכוס): אדון, במִיטִילֶנֶה יש לנו

          עלמה אחת, ש – מתערב – תוציא

          כמה מלים ממנו.

ליזימאכוס:                  רעיון טוב.

          היא, בלי לשאול, בִּנְעימה של נועם,

          ובכל שאר מקסמיה, תפתה,

          תחדור בשעריו שהוחרשו

          עד שעכשיו הם אטומים כמעט.

          היא, הברוכה בְּמעלות ויופי,

          עם חברותיה הבתולות שוהה

          עכשיו בסתר העלים על גבול

          האי הזה. לך והבא אותה.

          יוצא אציל.

הֶלִיקָנוּס:  כלום לא ישפיע; אבל לא נחסוך

          בְּכל מה שנִקשר לַשֵּם ריפוי.

          ואם מָתַחנו עד כדי כך כבר את

          נדיבותכם, נפציר בכם: תמורת

          זהב סַפּקו לנו מזון. זה לא

          שאנו נואשים בשל מחסור,

          רק יגעים מן התפריט החד-

          גוני.

ליזימאכוס:      אדון, אם נסרב לזה,

          שישלחו לנו שמיים זחל

          על כל שתיל, ובְרעב יכו

          את המחוז. אך שוב אני מפציר

          לדעת מהי הסיבה לצער

          של מלככם.

הֶלִיקָנוּס:  אדון, אומר לך. אבל תראה,

          אני מופסק.

          נכנסים אציל, מרינה ובת לוויתה.

ליזימאכוס:              או, הנה הגבירה

          שלה קראתי. – רוב שלומות, יפה. -

          לא משובחת?

הֶלִיקָנוּס:               היא גבירה נאה.

ליזימאכוס: היא מישהי שלוּ ידעתי אל

          נכון כי באה ממוצָא אציל

          וגזע רם, בחירה אחרת לא

          הייתי מחפש כלל ומחשיב

          עצמי חתן בְּרוּך מזלות. יפָה,

          צַפּי לכל טוב שטמון בַּשֶּפע:

          המטופל הזה הוא מלכותי.

         אם באמנותך המושיעה

          את תחלצי איזו תשובה מפיו,

          אז על טיפול הקודש תקבלי       

          תשלום ככל שתשאלי.

מרינה:                             אדון,

          כל כישורַי לַהחלמה שלו,

          בתנאי שאיש לא יתקרב אליו,

          לבד ממני ונערתי.

ליזימאכוס:  קדימה, נעזוב אותה. אלים

          יצליחו את דרכה.

      כולם מתרחקים. מרינה שרה. ליזימאכוס מתקרב.

            הוא התייחס למוזיקה שלך?

מרינה: לא, גם לא הסתכל בנו.

ליזמאכוס:                      תִראו,

          היא תדבר אתו.

          יוצאים כולם לבד מפֶּרִיקְלֶס, מרינה ובת לוויתה היושבת בצד.

מרינה: שלומות! מלך, הקשב.

פֶּרִיקְלֶס:                        הוּם, הה!

          דוחף אותה.

מרינה:                                         אני

          עלמה, אדון, שמעולם עוד לא

          שידלה אף עין, אך כמו בְּכוכב

          שביט בָּהו בה. הדוברת פה,

          אדון, אולי סבלה יגון כמעט

          כמו זה שלך, לו נשקלו שניהם

          בְּצדק. גם אם התעמר מזל

          בריון בכבוד ערכי, את לידתי

          אני חייבת לְאבות אשר

          הילכו בין מלכים כבין שווים,

          אבל הזמן עקר ממני בית,

          וְלַמהמורות של העולם

          כּבָלַנִי בְּעבדות. (הצידה): אני ארפה.

          אך משהו שורף לי את הלחי,

          לוחש: "עד שיפצה פה אַל תֵלֶכִי".

פֶּרִיקְלֶס:  מזל – ובית – בית טוב –  טוב כמו

          שלי...  לא כך היה?... מה את אומרת?

מרינה:  אמרתי, אדוני, לו את בֵּיתי

          הכרת, לא היית מתנהג

          אתי באלימות.

פֶּרִיקְלֶס:  כן, גם אני חושב. אנא, הפני

          אלי עינייך. את כמו משהו ש –

          מאיזו ארץ את? מן החופים

          האלה?

מרינה:            לא, וגם לא משום חוף.

          ובכל זאת נולדתי בת תמותה,

          מה שאני נראית - כזאת אני.

פֶּרִיקְלֶס:   בטני כְּבֵדָה מעצב, עוד אלד

          דמעות. רעייתי היקרה  

          היתה כמו העלמה הזאת, בתי

          יכלה להיות כמותה. מצח רחב

          של מלכתי, גובהה ממש עד זרת,       

          אותה זקיפוּת דמוית-שרביט, וקול

          כסוף, אותן עיניים אבני-חן

          בַּעטיפה אשר יאה להן

          בְּעושר, בַּפסיעה – יונו מלכת

          אלים שניה, המרעיבה אוזניים  

          אותן היא מזינה, הן רעבות

          יותר עם כל מילה שהיא נותנת.

          היכן את מתגוררת?

מרינה:                         בַּמקום

          שבו אני זרה. מן הספון

          אתה יכול לראות את האזור.

פֶּרִיקְלֶס:   היכן גדלת? ואיך השגת את כל        

          לִוויות החן שאת מעשירה

          יותר?

מרינה:         אם אגולל את תולדותי,

          זה ייראה כשקר המעורר

          סלידה כשמספרים אותו.

פֶּרִיקְלֶס:                               אנא

          דַבּרי. ממך לא יכולים לצאת

          דִבְרֵי כזב, כי את נראית צנועה

          כמו צדק, כמו היכל שהאמת

          שוכנת בו עם כתר. אאמין לך,

          ועל חושַי אכפה שיקבלו

          את ספורך גם אם הוא ייראה

          מופרך מכל דמיון. כי את נראית

          כמו מישהי שבאמת אהבתי.

          קרובייך מי היו? את לא אמרת

          כשלאחור אותך הדפתי – זה

          היה הרגע שראיתיך – שאת

          בת לשושלת נעלה?

מרינה:                         אכן

          אמרתי.

פֶּרִיקְלֶס:             תארי את מוצאך.

          נדמה לי שאמרת כי היטלטלת

          מפורענות לְעוול, וכי את

          סבורה כי סבלותייך יכולים

          להשתוות לִיגונותי אם אֶת

          שניהם יציגו.

מרינה:                   משהו כזה

          אמרתי, ואמרתי לא יותר

          ממה שבעיני רוחי נראָה

          סביר.

פֶּרִיקְלֶס:         ספרי את הספור שלך.

          אם כששוקלים אותו יש בו אלפית

          מכל מה שאני עברתי, אז

          אַת גבר, ואני חלוש-לב כמו

          ילדה. אך את נראית כמו פסל של

          הסבלנות שמשקיפה מעל

          קברי מלכים ומחייכת עד

          שישותק השבר. מי היו

          קרובייך? איך אִבּדת אותם? מה שמך,

          בתולה כה-נפלאה שלי? ספרי,

          אני מפציר בך. בואי, שבי לידי.

מרינה (יושבת): שמי הוא מרינה.

פֶּרִיקְלֶס:                                   הו, לועגים לי,

          ואַת נשלחת לכאן בידי איזה

          אֵל זעם כדי שהעולם יצחק

          עלי.

מרינה:         בסבלנות, אדון טוב, או

          שכאן אני אפסיק.

פֶּרִיקְלֶס:                      לא לא, אהיה

          סבלן. את לא יודעת איך שאת

          מזעזעת את נפשי לומר ששמך

          מרינה.

מרינה:              את השם נתן לי איש 

          עם כוח לא מועט: אבי, ו – מלך.

פֶּרִיקְלֶס:   איך! בת של מלך, ונקראת מרינה?

מרינה:  אמרת לי שתאמין לי, אך

          כדי לא להיות המפֵרה

          של שלוותך, כאן אעצור.

פֶּרִיקְלֶס:                            אך את

          בשר ודם? פועם בך דופק, את

          לא רוח רפאים? בובה? דברי עוד.

          איפה נולדת? ומדוע את

          קרויה מרינה?

מרינה:                   שמי מרינה כי

          נולדתי בים.

פֶּרִיקְלֶס:                בים! ומי

          האם?

מרינה:         אמי היתה בת-מלך, היא

          גוועה עם לידתי, כפי כשסיפרה

          לא פעם לִיקוֹרִידָה אומנתי

          היקרה בְּדמע.

פֶּרִיקְלֶס:                   הו, עצרי

          כאן רגע! (הצידה): זהו החלום הכי

          מופלא שהשינה העמומה 

          בראה כדי ללגלג על הכסילים  

          האומללים. זו לא יכולה להיות

          בתי, שנקברה. – היכן גדלת?

          אקשיב לך עוד, עד שורש סיפורך,

          ולא אפסיק אותך יותר.

מרינה:                           אתה

          לועג. שמע לי, כדאי שלא אמשיך.

פֶּרִיקְלֶס:  מה שתגידי אאמין לך, עד

          להברה האחרונה. תני רק

          לשאול – איך התגלגלת אל המקום

          הזה? איפה גדלת?

מרינה:                           אבי המלך

          השאיר אותי בטארסוס, עד שקְלֵאוֹן

          האכזרי עם המרשעת בת-

          זוגו ניסו לקחת את נפשי,

          פיתו נבל אחד לַמשימה,

          אבל כשהוא שלף כדי לעשות זאת,

          חֶבֶר פירטים בא, הציל אותי,

          הביא אותי למִיטִילֶנֶה. אך,

          אדון יקר, לאן אתה מושך

          אותי? למה אתה בוכה? אולי

          אתה חושב אותי למתחזה.

          לא, חי אלים, אני בת פֶּרִיקְלֶס

          המלך, אם יש מלך טוב ששמו

          הוא פֶּרִיקְלֶס.

פֶּרִיקְלֶס (קם):    הו הֶלִיקָנוּס! הו!

       נכנסים הֶלִיקָנוּס וליזימאכוס.

הֶלִיקָנוּס:   מלכי קרא?

פֶּרִיקְלֶס:  אתה יועץ כבד-ראש ואצילי,

          חכם בכל דבר. אמור לי אם

          תוכל מה העלמה הזאת, או מה

          היא יכולה להיות, שבגללה

          אני בוכה.

הֶלִיקָנוּס:                איני יודע. אך

          זה המושל של מִיטִילֶנֶה כאן

          דיבר בה נכבדות.

ליזימאכוס:                  אף פעם לא

          הסכימה להגיד מה מוצאה.

          כששאלו אותה על כך, ישבה

          בלי נוע ובכתה.

פֶּרִיקְלֶס:  הו הֶלִיקָנוּס, איש נכבד, הַכּה

          אותי, הַגֵר לי דם, הַכֵּני בְּשוטים

          הרגע, פן אוקיינוס השמחות-

          אין-קץ שמסתער עלי יגלוש

          מעל חופֵי חַיַי בני-התמותה

          ויטביעני בַּמתיקות שלו.

          (למרינה): הו בואי הנה, את  אשר הוֹלדת

          את מולידך, את שנולדת בים,

          נקברת בטארסוס ונמצאת בים שוב! –

          הו הֶלִיקָנוּס, אַרְצָה על ברכיך,

          הודה נא לְאלים קדושים חזק

          כמו רעם מאיים, זוהי מרינה! –

          ומה היה שמה של אמך? אמרי

          רק זאת, כי לָאמת אף פעם אין

          מספיק אישור, גם אם כל הספקות

          לנצח ירדמו.

מרינה:   קודם, כבודו, מה תוארך?

פֶּרִיקְלֶס:  שמי פֶּרִיקְלֶס מצור. – אבל עכשיו

          אמרי לי את שם מלכתי אשר

          טבעה, כפי שהיית בכל מילה

          אשר אמרת עד כה דבר אלוהים

          חיים, יורשת ממלכות, חיים

          מחודשים לפֶּרִיקְלֶס אביך.

מרינה: מה, זה מספיק בכדי להיות בתך

          לומר ששם אמי היה תאיסה?

          אמי היתה תאיסה, אשר תמה

          ברגע שאני התחלתי.

פֶּרִיקְלֶס:  ברכות עלייך! קומי. את בתי. –

      מרינה קמה.

          הביאו לי לבוּש חדש. – שלי

          עצמי, הו הֶלִיקָנוּס! היא לא מתה

          בטארסוס, כפי שעלולה היתה, 

          מידי קְלֵאוֹן צמא-דם. היא תספר

          לך הכל, כשתכרע על ברך

          וכשתודֶה בְּהכּרה שלמה

          שהיא נסיכתך. מי זה?

הֶלִיקָנוּס:                         אדון,

          זה המושל של מִיטִילֶנֶה, הוא

          שמע על שפל מצבך ובא

          לראות אותך.

פֶּרִיקְלֶס (לליזמאכוס): חיבוק, אדון. - תנו את

          הבגד. (מלבישים אותו) – אני פרא משוגע

          למראֶה עין. – הו שיברכו

          שחקים את הילדה שלי! אבל

          הקשיבו, מה המוזיקה? סַפְּרי

          להֶלִיקָנוּס, מארינה שלי,

          ספרי לו, הוא נראה כמפקפק

          עוד, כמה אין ספק שאת בתי.

          אך מה המוזיקה?

הֶלִיקָנוּס:                     אדון, איני

          שומע כלום פה.

פֶּרִיקְלֶס:                    כלום? המוזיקה

          של השחקים, שמעי, מרינה בת.

ליזימאכוס:  לא טוב לחלוק עליו. שיאמין.

פֶּרִיקְלֶס:   צלילים קסומים. אינכם שומעים?

הֶלִיקָנוּס:  צליל מוזיקה, אדון? אני שומע –

פֶּרִיקְלֶס:  צלילים אלוהיים. צובטים אותי 

          לְהקשבה, ותרדמה כבדה

          נופלת על עיני. תנו לי לנוח.

          ישן.

ליזימאכוס: כר לראשו. עכשיו עזבו אותו.

          ובכן, רעים אחים,

          אם זה יֵצא כפי שנדמה לי, אז

          אגמול לכם יפה.

       ליזימאכוס, הֶלִיקָנוּס, מרינה ובת לוויתה יוצאים. דיאנה יורדת.

דיאנה: צא לאֶפֶזוס, שם יש לי מקדש.

          על מזבחי הַקְרב קרבן עולָה.

          כשנזירותי שם יערכו מפגש...

          [                         *שורה וחצי חסרות, כנראה

                         ] ...אל מול עם רב,

          ספר איך אשתך בים גוועה,

          ואת תלאות בתך, כל תג ותו,

          צַיֵר תמונה חיה ומלאה.

          לא תציית – תחיה אומלל תמיד.

          עשה – וּשְמח. קַשְתי, כְּסוּפה, תעיד.

          קום וספר את חלומך.

          דיאנה עולה.

פֶּרִיקְלֶס:  דיאנה נשגבה, אלה כסופה,

          אני לפקודתך. הו, הֶלִיקָנוּס!

          הֶלִיקָנוּס, ליזימאכוס ומרינה מתקרבים.

הֶלִיקָנוּס:   אדון?

פֶּרִיקְלֶס:             כוונתי היתה לצאת

          לטארסוס, להכות את קְלֵאוֹן שם -

          מכניס אורחים פושע! - אבל יש לי

          חובה אחרת קודם. לאֶפֶזוס

          הַפְנה את מפרשינו; אספר

          מדוע אחר כך. (לליזימאכוס): שנצטייד,

          אדון, שם על חופיך, וניתן

          לך זהב על הצידה שלה

          אנו זקוקים?

ליזימאכוס:             בחפץ לב, אדון,

          ושם בחוף יש לי עוד בקשה.

פֶּרִיקְלֶס:  תרצה את יד בתי – אני אגיש.

          נהגת בה יפה, אני מרגיש.

ליזימאכוס: שים עלי זרוע.

פֶּרִיקְלֶס:                   בואי, מרינה-בת.

          יוצאים.


תמונה 22. כורוס 7


נכנס גָוּוֶר.

 

גָוּוֶר:    כבר בַּשעוֹן כמעט אין חול,

          עוד קצת – וישתתק הכל.

          עשו לי עוד טובה קלה,

          אשר תביא לי הקלה:

          תנו לדמיון להעלות

          תהלוכות ומחולות

          והמולות וזיקוקים

          אשר מושל העיר הקים

          לכבוד המלך – הילולות

          אשר בישרו נשף כלולות

          עם מרינה, לה השבח;

          אבל לא לפני הזבח

          שהובטח לה לדיאנה.

          על הדרך דַלגוּ, אנא.

          המפרשים קלים, עפים,                           

          כְּמִשְאֶלֶת הצופים.     

          את המקדש רואים עכשיו

          פֶּרִיקְלֶס עם אנשיו.

          שכּה מהר לכאן הוא בא        

          לדמיונכם תודה רבה.

        נכנסים מצד אחד תאיסה והנזירות-הבתולות של דיאנה, וסֶרִימוֹן; מצד שני פֶּרִיקְלֶס, מרינה, ליזימאכוס, הֶלִיקָנוּס ומלווים.

פֶּרִיקְלֶס: ברכות, דיאן! כפקודתך

          אני מודיע ומודה פה כי

          אני הוא מלך צור, שמארצו

          אולץ לברוח; בְּפֶּנְטָאפּוֹליס

          נשאתי את תאיסה היפה

          לרעיה, היא מתה כשכרעה

          בַּים ללדת, אך לְאור עולם

          הביאה בת, מרינה שמה, שאת

          בגדייך הכסופים, מַדֵי בתולות,

          תלבש עדיין, הו אֵלָה. גידל

          אותה בטארסוס קְלֵאוֹן, שבגיל

          ארבע-עשרה ביקש לשלוח יד

          בנשמתה, אך מזלה נשא

          אותה למִיטִילֶנֶה, שם אל מול

         חופה כששטנו, הגורל הביא

          את העלמה אל הסיפון, והיא

          בְּשַחְזְרָה את כל אשר עבר

          עליה, התגלתה בתור בתי.

תאיסה: קול וצורה! אתה, אתה הוא, הו

          המלך פֶּרִיקְלֶס! (מתעלפת)

פֶּרִיקְלֶס:                   מה לַנזירה?

          היא על סף מוות. רבותי, הצילו!

סֶרִימוֹן:   אדון אציל,

          אם כל מה שאמרת על מזבַּח

          דיאנה הוא אמת, זו אשתך.

פֶּרִיקְלֶס:  לא, אלמוני נכבד, בשתי זרועות

          אלה מן הסיפון אותה השלכתי.

סֶרִימוֹן:  מול חוף זה, מתערב.

פֶּרִיקְלֶס:                          נכון מאד.

סֶרִימוֹן: טפלו בַּגברת. הו, היא רק מוּכּה

          מרוב שמחה. בוקר סוער אחד,

          מוקדם, הוטלה גבירה זו אל החוף כאן.

          את הארון פתחתי, שם נִגְלָה לי

          מטמון של תכשיטים, את הגבירה

          הֶחְיֵיתי, והצבתי בְּמקדש

          דיאנה פה.

פֶּרִיקְלֶס:                נוכל לראות אותם?

סֶרִימוֹן: אדון רם, הם יוצגו לך אצלי

          בבית, כי אתה מוזמן לשם.

          הבט, תאיסה מתעוררת.

תאיסה (קמה):               הו,

          תן להביט!

          אם לא אישי הוא, תום נזירותי

          לא יאזין לחנחוני חושַי,

          וירסנם על אף מראה עיניים.

         הו אדוני, אתה לא פֶּרִיקְלֶס?

         כמותו דיברת, וכמותו אתה.

          כלום לא הזכרת סערה, לֵידה

          ומוות?

פֶּרִיקְלֶס:           קול תאיסה המתה!

תאיסה: תאיסה זו אני היא, שטבועה

          ומתה נחשבה.

פֶּרִיקְלֶס:  דיאנה בת אלמוות!

תאיסה:                         הנה עוד

          סימן היכר: כשאת פנטאופוליס

          עזבנו בִּדמעות, אבי המלך

          טבעת העניק לך, כמו זו.

פֶּרִיקְלֶס:  זאת, זאת! לא עוד, אלים, די! נדיבוּת

          הווה הופכת אסונות עבר

          שלי לסתם משחק. טוב תעשו

          אם על מגע שפתה אמס ושוב

          לא אֵרֶָאה. הו, בואי היקברי

          פעם שניה בין הזרועות האלה.

          הם מתחבקים.

מרינה: לבי כבר מזנק להיטמן 

          בחיק אמי.

פֶּרִיקְלֶס:                ראי מי כאן כורעת:

          בשרך-דמך, תאיסה, מִטְענך

          בַּים, והיא נקראת מרינה, כי

          הגיחה שם.

תאיסה:                ברוכה שלי, שלי! (מחבקת אותה)

הֶלִיקָנוּס:  שלומות, גברתי, ומלכתי.

תאיסה:                                אני

          לא מכירה אותךָ.

פֶּרִיקְלֶס:  שמעת אותי אומר, כשאז מצור

          ברחתי, שהשארתי מְמלא-

          מקום בא בימים. זוכרת איך

          קראתי לו? הזכרתי לא אחת

          את שמו.

תאיסה: כן, הֶלִיקָנוּס.

פֶּרִיקְלֶס:  אישור נוסף.

          חבקי אותו, תאיסה יקרה,

          זה הוא. עכשיו אני בוער לשמוע

          כיצד מצאו אותך, ואיך בכלל

          נִשְמַרְת, ולמי יש להודות – לבד

          מן האלים – על נס עצום כל כך.

תאיסה: כבוד סֶרִימוֹן, אדון, האיש הזה,

          דרכּו אלים הראו כוחם, יכול

          לתת לך מאלף ועד ת"ו

          תשובה.

פֶּרִיקְלֶס:             אדון נכבד, אין לָאלים

          נציג דמוי-אל כמוך בעולם.

          תואיל למסור לי איך מלכה מתה

          זו חיה שוב?

סֶרִימוֹן:                  אגיד הכל, אדון.

          אך בוא-נא קודם אל ביתי, ושם

          אראה לך את כל מה שנמצא

          איתה, איך באה הנה למקדש,

          כלום לא אשמיט.

פֶּרִיקְלֶס:                     דיאן הטהורה,

          היי ברוכה שהתגלית לי, לך

          אקדיש תפילה כל לילה בְּלילו.

          תאיסה יקרה שלי, נסיך

          יפה זה מאורש לַבת שלך,

          ויישאנה בפנטאפוליס.

          עכשיו העיטורים האלה (מצביע על זקנו ושערו שצמחו פרא)

           חזוּת זוועה יוצרים לי, אקצץ

          אותם כַּנוהג, ואת מה שלא

          נגע בו תער כבר ארבע-עשרה

          שנים לכבוד יום הכלולות שלך

          אגזום ואייפּה.

תאיסה:                     לסֶרִימוֹן

          יש מכתבים מהימנים, אדון,

          שבאו מפנטאפוליס: אבי

          מת.

פֶּרִיקְלֶס:         שמיים יעשו אותו כוכב!

          אך שם, מלכה שלי, נחגוג את יום

          חתונתם, בַּממלכה ההיא

          אנחנו נבלה את שאר ימינו;

          הילדים – הם ימשלו בצור.                    

          כבוד סֶרִימוֹן, הלב כל כך רוצה

          לשמוע את הכל. בוא ונצא. 

          יוצאים כולם.


אפילוג. כורוס 8


נכנס גָוּוֶר.

 

גָוּוֶר:     שְמעתם על אנטיוכוס והבת:

          זה גמול צודק לחשק מעוות.

          ובפֶּרִיקְלֶס, בַּבּת וּבְתאיסה

          אשר הפורענות כמעט הביסה,

          צְפיתם בַּטוּב ניצל ממחי קללה,

          וממרום זוכה בִּגאולה.

          בַּדמות של הֶלִיקָנוּס מסומן  

          איש אמיתי, מסור ונאמן.

          וסֶרִימוֹן לכם יפה גילה

          חמלה שרתומה לַהשכלה.

          אשר לקְלֵאוֹן ואשתו, בני רֶשע,

          כשנחשפו בָּעיר זממי הפשע

          שהם הגו, זעם כל ההמון,

          שרף אותם באש עם הארמון.

          והאלים הסכימו לעונשם

          על רצח שתוכנן אך לא הוגשם.

          אז על סבלנותכם בערב זה

          שאו-נא ברכה. כאן תם המחזה.

          יוצא.




< אחורה הדפסת הטקסט פריקלס - אפילוג. כורוס 8