שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט מקבת - מערכה 5, תמונה 7

נכנס מקבת.

 

מקבת:      קָשרו אותי לְמוט, איני יכול

              לברוח, אך כמו דוב כּפוּת חייב

              ללחום עד תום. מי זה שלא אשה

              ילדה אותו? אחד כזה יפחיד

               אותי, או אף אחד.

            (נכנס סיוורד הצעיר)

סיוורד הצעיר: מהו שמך?

מקבת:                       תִפְחד לשמוע.

סיוורד הצעיר:                                  לא,

              גם אם תקרא לעצמך בְּשם

              יותר חם מכל שם בגיהינום.

מקבת:      שמי הוא מקבת.

סיוורד הצעיר:                     אפילו השטן

               לא יתהדר בְּתואר ששנוא

              עלי יותר.

מקבת:                       או שיפחיד יותר.

סיוורד הצעיר: זה שקר גס, עריץ חלאה, אני

              אפריך אותו בַּחרב.

            (קרב, וסיוורד הצעיר נהרג)

מקבת: אשה ילדה אותך.

          מול חֶרב אחַיֵיך, אֶצחק ללא בושה

          לכל כלי נשק שנושא יְלוּד אשה.

          (יוצא.

         תרועות.

         נכנס מֶקְדַף)

מֶקְדַף:  הרעש הוא משם. עריץ, הַרְאה

          את הפרצוף שלך. אם תיהרג

          לא מידַי, אז ירדפו אותי

          רוחות אשתי ויְלָדַי לַנֶצח -     

          אין לי מה להכּוֹת שְרָצים שְכירים

          שמניפים כידון ביד קנוּיה;

          זה רק אתה, מקבת; אם לא – תשוב

          חרבי לִנְדנָהּ עם להב לא 

          מוּכְתם, בלי מעשה. אתה שָם, אין

          ספק. לפי ההמולה עָלוּ

          שָם על אחד גדול. תן לי למצוא

          אותו, מזל, יותר מזה אני

          לא מבקש.

       (יוצא.

      תרועות.

      נכנסים מלקולם וסיוורד)

סיוורד: מכאן, סר, הטירה נפלה כמו

          חמאה; האנשים של העריץ

          לוחמים בַּצד שלנו כמו שלו,

          ראשי כל שבט מצטיינים בַּקְרב,

          הנצחון כמעט ממש שלך,

          נשאר עוד לעשות מעט.  

מלקולם:                              פגשנו

          אויבים שנלחמים, רק לא נֶגְדנוּ.

סייוורד: סר, הטירה, בוא היכנס.

          (יוצאים.

         תרועה.

         נכנס מקבת)

מקבת: מה יש לי לשחק טיפש מרומא,

          ועל חרבי ליפול? כל עוד אני

          רואה חיים, סילון של דם מתאים

          להם פי כמה.

          (נכנס מֶקְדַף)

מֶקְדַף:                     תסתובב, כלב

          שְאוֹל, תסתובב.

מקבת:                       מכל האנשים

          שבָּעולם ממך נמנעתי; לא,

          תלך, יותר מדי דם משֶלְךָ

          רובץ על נשמתי.

מֶקְדַף:                       אין לי מלים,

          קולי הוא בְּחרבּי, נבל שָטוּף

          בְּדם יותר מכל תאוּר ותוֹאר.

          (קרב. תרועה)

מקבת: חבל על הזיעה. תוכל לחצוב

          בַּקִיר של האוויר עם חרבך

          המשתוקקת טרם שתשפוך

          ממני דם. הפל את להבך

          על שריונות פגיעים. את החיים

          שלי עוטף מִקְסָם, הם לא יפלו

          לידי יְלוּד אשה.

מֶקְדַף:                        שהמִקְסם

          יאמר נואש, והמלאך אשר

          אותו שירַתָּ שיספר לך,

          מֶקְדַף נִתְלש מתוך הרֶחם של

          אִמו בטרם עת.

מקבת: קללה על הלשון אשר אמרה

          לי זאת, כי מִפָּנֵיה מתקפל

          בי לב הגבר. ושאף אחד

          לא יאמין עוד בַּלהטוטֵי-

          שֵדים האלה, שמהתלים בנו

          עם כּפל משמעות, שותלים

          לנו מילה של הבטחה בָּאוזן,

          וּמְפֵרים אותה מול תקוָותנו.

         לא אלָחֵם אתך.

מֶקְדַף:  אז היכּנע, פחדן,

          תִחְיה להיות מוצג לְראווה

          מול כל הדור. נתקע אותך, כמו מין

          מפלצת נדירה, בִּכְלוב יריד,

          עם שלט מצויר וכתובת: "כאן

          תוכלו לראות את העריץ".

מקבת:                              אני

          לא אכּנע לנשוק לאדמה  [/ לא אכנע

                                      לִלְחוךְ את העפר]

          לפני רגליו של מלקולם, לא ישסו

          בי אספסוף שורק ומקלל.

          גם אם היער בא אל דנסינן,

          גם אם אויבִי הוא לא ילוד אשה,

          אני כאן עד הסוף. אשים עלי

          שריון קרבות: מֶקְדַף, אני מוכן:

          ארור זה שיצעק "מספיק, עד כאן!"

          (יוצאים תוך שהם נלחמים.

         תרועות.

         חוזרים, תוך כדי קרב, ומקבת נהרג. [מֶקְדַף יוצא עם גוויית מקבת]

            אות נסיגה, ותרועת נצחון.

         נכנסים עם תוף ודגלים מלקולם, סיוורד, רוס, ראשי שבטים וחיילים)

מלקולם: הלוואי שחברינו שאינם כאן

          היו שבים.

סייוורד:             יש שצריכים לצאת

          מן הבמה. אך כשרואים מי כן

          נותר פה, יום גדול כזה נִקְנָה

          בְּזול.

מלקולם:       מֶקְדַף חסֵר, וגם בנך.

רוס:    בנך, אדון, שילם חוב חיילים;

          הוא חי רק עד שנהיה לְגֶבר;

          בָּרגע שאישר זאת עוז לבּו

          כשעל משמרתו לחם ולא

          נסוג, הוא מת כמו גבר.

סייוורד:                                אז הוא מת?

רוס:    כן, ופוּנָה משדה הקרב; אסור

          שיגונך יהיה רב כערכו,

          כי לא יהיה לו סוף.                       

סייוורד:                          איפה נפגע,                       

          מלפנים?

רוס:                 כן, במצחו.

סייוורד:                           אם כך,

          חייל של אלוהים הוא. אם היו לי

          בנים רבים כמו שערות ראשי,

          לא אאחל להם מוות יפה מזה. –

          הנה הוספּד וְסוף.

מלקולם:                       מגיע לו

          יותר יגון מזה, אני אישית

          אשלים זאת.

סייוורד:                לא מגיע לו יותר:

          אומרים, הָלך יפה, מכל חוב התפטר,

          אז אלוהים יהיה אתו. הנה

          הנחמה החדשה בדרך.

          (נכנס מֶקְדַף, עם ראשו של מקבת)

מֶקְדַף (למלקולם): יחי המלך, כי כזה אתה.

          רְאה איפה מוצב ראש העריץ:

          זְמָן חופש בא; אני רואה אותך

          עטור פניני הממלכה שלך,

          והם אומרים בַּלב את בִּרְכּתי

          שאבקש כי גם יאמרו בקול

          אִתי: בָּרוּך אתה, מלכּהּ של סקוטלנד.

כולם:  בָּרוּך אתה, מלכּהּ של סקוטלנד.

          (תרועה)

מלקולם: לא נבזבז סכומים גדולים של זמן

          לפני שעל אהבתכם נגמול,

          כפי שראוי לכל אחד מכם.

          ראשי שבטים, אחים, מכאן אתם

          רוזנים, הראשונים אשר זוכים

          לְתואר זה בסקוטלנד. מה שעוד

          יש לעשות ויש לשתול בכדי

          לפתוח זמן חדש - כמו להזמין

          הביתה חברים מן הגלות

          שנסו ממלכודת עריצוּת,

          לדוּן את קלגסיו של הקָצָב

          המת הזה ומלכּתו, מפלצת,

          שבְּידה האלימה, אומרים,

          נָטְלָה חייה – זה, וכל אשר

          נִדְרש עוד, נבצֵע, בְּבִרכּת

          האֵל, בַּזמן, ובַמידה, ובַמקום.

          ובכן, תודה רבה לַכּל ביחד,

          ולְכל אחד לחוּד. ובמהרה

          נזמין אתכם לסְקוֹן, לַהכתרה.

     (יוצאים כולם)


< אחורה הדפסת הטקסט מקבת - מערכה 5, תמונה 7