| < אחורה |  מקבת -
מערכה 5, תמונה 5 |
קדימה > |
נכנסים מקבת, סייטן, וחיילים, עם תוף ודגלים.
מקבת: תְלוּ את דְגָלֵינו שם על החומות.
לא מפסיקים לצרוח "הם באים"!
כוחה של הטירה הזאת ילעג
לכל מצור. שיתיישבו פה טוב
עד שקדחת ורעב יאכלו
אותם – אם לא היו מתוגברים
באנשים מֵפּה, היינו כבר
יוצאים מולם, זקָן אל מול זקָן,
ומבריחים הביתה. מה הרעש?
(זעקת נשים)
סייטן: זאת זַעֲקת נשים, כבודו הטוב.
מקבת: כמעט שכחתי טעם של דמעות:
היה זמן שהייתי מצטמרר
עם כל צְוָחָה לֵילית, ושְעָרִי
היה לשֶמַע סיפורי אֵימים
כולו סומר וזע כמו יש חיים בו.
בִּטְנִי מָלְאָה זוועות, כל פּלצוּת
שבית-המטבחיים של מוחי
מכיר כבר לא תוכל לזעזע
אותי. - על מה היתה הזעקה שם?
סייטן: המלכה, אדון, היא מתה.
מקבת: היתה צריכה למות אחר כך;
ואז היה זמן לְמילה כזאת -
מחר, ועוד מחר, ועוד מחר
זוחל בְּקֶצב צב כזה מִיוֹם
לְיום, עד הברה אחֲרונה
על לוח העִתִים; וכל האֶתְמוֹלים
שלנו רק האירו לְטִפּשים
שביל אל המוות בּעפר. לִכְבּוֹת,
לכבות, נר דל, חיים הם רק מין צל
חולף, שחקן עלוב שמקפץ
ומתאמץ על הבמה שעה,
ולא נשמע עוד. הם מעשיה
מפֶּה של מפגר, כולה הומה
רעש וזעם, והמשמעות -
לא כלום.
(נכנס שליח)
הִגַעְתָ להפעיל את הלשון –
את הַסִפּור, מהר.
שליח: אדון, כבודו,
עלי למסור מה שאני אומֵר
ראיתי, אבל לא יודע איך.
מקבת: טוב, תדבר, אדון.
שליח: כשעמדתי
שומר על הגבעה, צָפיתי
אל הכיוון של בירנם, והיה
נדמה לי שהיער שם התחיל
לזוז.
מקבת: שקרן, ועבד.
שליח: תשחט
אותי אם זה לא כך – אפשר לראות
אותו מגיע במרחק שלושה
מייל. חורש מהלך, נשבע לך.
מקבת: אם
זה שקר, תִתָּלה חי על העץ
הכי קרוב פה עד שתצטמק
מרוב רעב. אם זה נכון, אתה
רשאי לתלות אותי כך, לא אכפת לי.
הבטחון שלי כבר לא דוהר,
ספקות קמים בי לגבי חידות
השֵד, שמשקר כמו אמת. "אל
תִפְחד, עד שיבוא כל יער בירנם
אל דנסינן", והנה יער בא
לעבר דנסינן. – לַנֶשֶק, חיש
לַנֶשק, והחוצה – אם אכן
מה שאמר עתיד להיראות כאן,
אין מה לנוס, אין מה להשתהות כאן.
השמש בעצמה נהיית לי עוֹל,
שיתמוטט כבר העולם, הכל!
הַכּו, תופים! נִשפו, רוחות! בוא, כִלָּיוֹן!
נמות, אך לפחות עם השריון.
(יוצאים)
| < אחורה | מקבת -
מערכה 5, תמונה 5 |
קדימה > |