שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים מקבת, רופא ומלווים.

 

מקבת:  לא אל תביאו לי יותר דו"חות;

          שיברחו כולם. עד שינוע

          כל יער בּרְנָם אל מול דַנְסִינֵן

          הפּחד לא ישיג אותי. מי זה

          הַיֶלד מלקולם? לא אשה יָלְדָה

          אותו? הן, הרוחות אשר יודעות

          כל גורלות אֱנוֹש, הודיעו לי:

          "מקבת, אל פחד, אף יְלוּד אשה

          לַנֶצח לא יביס אותך". אז נוסו,

          ראשי-שבטים בוגדים, ותִתְחַכּכו

          עם האנגלים רודפי התפנוקים;

          מוחִי מושל בי, והלב דופק,

          הם לא יתמוססו מִפּחד או ספק.

          (נכנס משרת)

            ישחיר אותך השד, פרצוף שַמֶנֶת;

          מאיפה המראֶה-אווז הזה?

משרת: יש עשר-אלף –

מקבת:                    אווזים, לכלוך?

משרת: סר, חיילים.

מקבת:                לך צְבוֹט את הפנים, 

          שיאדים הפחד קצת, תינוק

          דם-חבצלת. איזה חיילים,

          מוקיון? שתישרף בגיהינום,

          הַלְחָיֵי-סדינים שלך זורעות

          סתם פחד. איזה חיילים, פרצוף

          גבינה?

משרת:            הכוח האנגלי, כבודו.

מקבת: סַלֵק את הפרצוף שלך מכאן.

          (יוצא משרת)

            סֵייטֶן – אני כולי חולה ממש

          כשאני רואה – סֵייטן, אמרתי! –

          קְרָב זה יושיב אותי בַּכּס לָעַד,

          או ירסק מייד. חייתי די:

          מִשְעול חיי נופל לקראת עָלֶה

          מַצְהיב, נוֹבל, וכל מה שאמוּר

          להתלוות אל הזִקְנָה - כבוד,

          משמעת, אהבה, וחברים

          בלי סוף - לי אין מה לקוות לכל

          זה, לא; רק לִקללות, לא נִצְעקוֹת

          אך עמוקות, כבוד מן השפה

          לַחוץ, ונשימה שלב מסכן 

          זה יוותר עליה בְּרָצון,

          אך אין לו אומץ. – סייטן?

     (נכנס סֵייטֶן)

סייטן:                                     מה דורש

          המלך?

מקבת:           מה חדש?

סייטן:                        מה שדוּוח,

         אדון, הכל אושר.

מקבת:                          אני אלְחַם 

          עד שיתיזו את העור שלי

          מעצמותי. תן לי את השריון

          שלי.

סייטן:        עוד לא צריך אותו.

מקבת:                              אני

          אחגור אותו.

          שְלח עוד סוסים; סרוק את השטח; תְלה

          כל מי שמדבר על פחד. תן לי

          את השריון שלי – כן, דוקטור, מה

          שלום החולָה שלך?

רופא:                            לא בדיוק

          חולָה, אדון: קרבּן לַהֲזיות

          תכופות שלא נותנות לה מנוחה.

מקבת: רפּא אותה מזה. אינך יכול

          לגאול נפש חולָה, לתלוש מתוך

          הזכרון יגון שהשתרש,

          לִמְחוק את המצוקות שנכתבו

          בַּמוח, ועם איזה סם מתוק

          משכיח לטהר חזה לוחץ

          מחומר מסוכן אשר מכביד

          על לב?

רופא:             בזה המטופל חייב

          להיות רופא עצמו.

מקבת: זרוֹק את הרפואה אל הכלבים,

          אני יורק עליה. בוא, שים לי

          את השריון; תן לי את השרביט –

          סייטן, שלח סיירים. – דוקטור, רָאשֵי

          כל השבטים בורחים ממני. – נו,

          מהר כבר. – דוקטור, אילו רק יכולת

          לבדוק את כל המים בארצי, 

          למצוא את מחלתה, ולטהר

          אותה שהיא תשוב לבריאותה,

          הייתי אז מריע לך עד

          שגם ההד היה מריע שוב. –

          תסיר את זה, אני אומר לך.  –

          איזה סם משלשל, צֶמח מַרְפֵּא

          או חוקן יִשְטְפוּ את האנגלים

          מכאן? שמעת על תרופות כאלה?

רופא:  כן, אדוני: ההכנות של צְבא

          הוד מלכותך מצלצלות לנו

          כמו משהו.

מקבת (לסייטן):    תביא את זה אחרי -                       

          ממוות או משֶבר לא אפחד

          עד יער בּירְנם אל מול דנסינן יצעד.

          (יוצאים מקבת וסייטן)

רופא:  אילו יכולתי להיות רחוק עכשיו,

          בעד שום שוחד לא הייתי שב.   

          (יוצא)

---

---