שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים רופא, וגבירת-לוויה

רופא:  שני לילות עמדתי אתךְ בְּמשמרת, ועדיין אני לא מוצא אמת בַּדיווח שלך. מתי הפעם האחרונה שהיא הסתובבה?

גבירה: מאז שהוד מלכותו יצא לִשְדה הקרב, ראיתי אותה קמה ממיטתה, זורקת על עצמה את חלוק השינה שלה, פותחת את הארון, מוציאה נייר, מקפלת אותו, כותבת עליו, קוראת אותו, אחר כך סוגרת, וחוזרת שוב לַמיטה; וכל זה מתוך שינה עמוקה.

רופא:  הַפְרעה חמוּרה בַּטֶּבע, לְהִתְברך בְּשֵינה וְעם זאת לִפְעוֹל בְּהקיץ. בתוך ההתרגשות הסהרורית הזאת, חוץ מהליכה ופעולות מעשיות אחרות, מה, אם בכלל, שמעת אותה אומרת?  

גבירה: מה שאני לא מוכנה, אדון, לחזור עליו.

רופא:  לי את יכולה, ומן הדין שתעשי זאת.

גבירה: לא לך, ולא לאף אחד, כל עוד אין לי עֵד שיאשר את דברי.

          (נכנסת ליידי מקבת, עם נר)

תביט, הנה היא באה – זה המראה הקבוע שלה, ואני יכולה להישבע שהיא יְשֵנָה עמוק; תבחן אותה, עמוֹד קרוב.

רופא:  מנין לה הנר הזה?

גבירה: מה, הוא היה מונח על ידה; יש לְיַדָה אור כל הזמן, כך היא צִוְותה.

רופא:  את רואה שהעיניים שלה פקוחות.

גבירה: כן, אבל החוש שלהן נעצם.

רופא:  מה זה מה שהיא עושה עכשיו? תראי איך היא משפשפת את הידיים.

גבירה: זאת פעולה שְגוּרָה אצלה, לרחוץ כביכול את הידיים: אני ראיתי אותה ממשיכה בזה רבע שעה רצוף.

ליידי:  בכל זאת הנה כתם.

רופא:  תשמעי, היא מדברת, אני ארשום מה שיוצא ממנה, בתור גיבוי לַזִכּרון שלי.

ליידי:  רֵד כּתם מקולל – רד אני אומרת. אחת – שתיים – טוב אז הגיע הזמן לעשות את זה – חושך מִצְריים בַּגיהינום. בּוז לך, אדונִי, בּוז, חייל, ופוחד? מה יש לנו לפחוד מי עשה את זה, כשאף אחד לא יכול לדרוש מאיתנו דין וחשבון? אבל מי היה חושב שיש לו לַזַּקֵן כל כך הרבה דם בתוכו.

רופא:  שמעת את זה?

ליידי:  למֶקְדַף ראש-השבט היתה אשה אוהבת – איפה היא עכשיו? מה, הידיים האלה לעולם לא יהיו נקיות? מספיק עם זה, אדוני, מספיק עם זה – אתה מקלקל הכל עם הַבֶּהלות האלה.

רופא:  צאי מכאן, צאי מכאן: נודע לך מה שאסור לך.

גבירה: היא אמרה מה שאסור לה, בזה אני בטוחה; אלוהים יודע מה היא יודעת.

ליידי:  עדיין יש פה ריח של דם – כל בָּשְמֵי עָרָב לא ימתיקו את היד הקטנה הזאת. אוֹ, אוֹ, אוֹ.

רופא:  איזו אנחה זו! הלב קורס מכּוֹבד.  

גבירה: אני לא הייתי רוצה לב כזה בֶחָזה שלי, גם לא תמורת כל הדרת הגוף.

רופא:  טוב, טוב, טוב.

גבירה: מהפה שלך לאלוהים, אדוני.

רופא:  המחלה הזאת היא מעבר לַהִתְמחוּת שלי; אבל בכל זאת הִכּרתי כָּאלה שהלכו מתוך שינה ומתו בלי רבב בַּמיטה.

ליידי:  שְטוֹף את הידיים, תלבש את החלוק שלך, אל תֵרָאֶה חיוור כל כך: אני אומרת לך שוב, בַּנְקוּוֹ קָבוּר; הוא לא יכול לצאת מהקבר.

רופא:  ככה?

ליידי:  לַמיטה, לַמיטה – יש דפיקות בַּשער – בוא, בוא, בוא, בוא, תן לי את היד שלך – מה שנעשָה אין להשיב. לַמיטה, למיטה, למיטה.

          (יוצאת)

רופא:  היא תלך למיטה עכשיו?

גבירה: ישר.

רופא:  יש לחישות רעות סביב. דברים        

          זרים לַטֶבע מולידים צרות

          זרות לַטבע. נְפשות חולות

          פולטות סודן לְכּריוֹת חֵרְשות.

          היא לא צריכה שום דוקטור, אלא כומר - 

          אלי, סְלח לכולנו. את טַפּלי בה,

          הרחיקי חפצים מסוכנים

          מקִרְבתה, פִּקְחי עליה עין.

          אז - לילה טוב. היא בלבלה עלי

          את דעתי, הדהימה את עינַי.       

          אני חושב, אך לדבּר איני

          מעז.

גבירה:         ליל מנוחה, אדון רופא.

          (יוצאים)