שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט מקבת - מערכה 4, תמונה 3 קדימה >

נכנסים מלקולם ומֶקְדַף.

 

מלקולם: בוא נחפש פינת סתרים נידחת,

          ושם נִבכּה מְלוֹא חזה.                                

מֶקְדַף:                               עדיף

          נחזיק חרב דמים ונעמוד

          מעל גופת מולדתנו כמו

          גברים טובים. כל בוקר אלמנות

          טריות מיללות, עוד יתומים 

          בוכים, עוד יגונות נותנים סטירות

          לַמרומים, עד שיהדהדו

          כאילו הם סובלים עם סקוטלנד, גם

          צורחים איתה מִכּאֵב.

מלקולם:                           אם אאמין,

          אבכה; אדע – אז אאמין; ואם

          אוכל אז לתקן, ותימַצֵא

          שעת כושר, אתַקֵן. מה שסיפּרְתָ,

          אולי זה ככה. העריץ הזה,

          ששמו בלבד פוצע את הפֶּה

          שלנו, פעם הוא נחשב ישר:

          אתה אותו אהבת, הוא עוד לא

          נגע בך. אני צעיר, אבל

          תוכל לקנות אצלו זכויות דרכי; 

          כי להקריב שה רך, תמים, מסכן

          כדי לְרַצוֹת אל רב-חרון, זוהי

          חוכמה.

מֶקְדַף:  אני לא בוגדני.

מלקולם:                    אבל מקבת כן.

          טבע טהור וטוב עלול לסגת

          כשהמַלְכוּת תוקפת. אבל סלח לי

          בבקשה: המחשבות שלי

          לא יעשו אותך מה שאינך.

          המלאכים זכּים, גם אם הַזך

         בהם סָרח. וגם אם כל טינופת

         תלבש פני חסד, חסד יישאר

         בכל זאת מה שהוא.

מֶקְדַף:                           כל התקוות

         שלי אבדו לי.

מלקולם:                בַּמָקום שהן

         אבדו, אני מצאתי כנראה

         את הספקות. למה הִפְקרת כך

          אשה וילד – תַמריצֵי חיים

          כָּאלה, עבותות של אהבה –

          מבְּלִי להיפרד? בבקשה,

          אל תתייחס לַחשדות שלי

          כִּגְנוּת לך, אלא כְּבטחונות

          שלי; אולי אתה צדיק גמור,

          אחשוב מה שאחשוב.

מֶקְדַף:                                תדממי,

          תדממי עוד, ארץ אומללה!

          שלטון עריץ, בַּסֵס אחיזתך

          לָבֶטח, כי הטוב אינו מעז

          לִבְלום אותך: לְבש לראווה

          את עוולותיך, עִם חותמת חוק!

          שלום. נבל כמו שאתה חושב

          אותי אינני בעד כל ממלכתו

         של העריץ, עם עושר המזרח 

          בתור תוספת.

מלקולם:                  לא, אל תיפָּגַע; 

          איני פוחד ממך בכל נפשי.

          ארצנו נְמֵקָה תחת העוֹל,

          נכון; היא מייבבת, מדממת,

          כל יום פְּצָעֵיה נפתחים  יותר.

          ובכל זאת יש, אני חושב, רבים

          שיתגייסו למען זכויותי;

          רק פה באנגליה הציע לי

          המלך רב-החסד אלפים

          טובים. אך עם כל זאת, כְּשְעל

          ראשו של העריץ אני אדרוך,

          או על חרבי אניף אותו – ארצי

          המסכנה תוצף פשעים יותר

          מִשֶהָיו בה, ותסבול יותר

          בְּאלף-ואחת דרכים, מִיְדֵי

          מי שיירש אותו.

מֶקְדַף:                      מי זה יהיה?

מלקולם: אני. כי בי, אני יודע טוב, 

                            [/ אני. כי בי, אני מכיר אותי,]

          יש הַכְלאה כזאת של כל זַנֵי

          הַחֵטְא, שכאשר הם יפרחו,

          מקבת זה, השָחור, ילבין כמו שלג,

          והמדינה המסכנה תזכור

          אותו כשֶה תמים בְּהשוואה

          לְאינספור הפורענויות שלי.

מֶקְדַף:  בִּצבא הגיהינום אין שד סָפוּג

          בְּרֶשע שיוכל להשתוות

          לו למקבת.

מלקולם:              אני מודה שהוא

          צְמֵא דם, מופקר, חמדן, שקרן, נוֹכל,

          אלים, זדוני, מסריח מכל חטא

          שיש לו שֵם. אך התאוותנות

          שלי - אין לה תחתית, אין: בנותיכם,

          נשותיכם, בתולות ואימהות,

          לא יְמַלְאו את בּור הַחשקים

          שלי; ותשוקתי תכריע כל

         מי שינסה לִבְלום או לְרַסֵן

          אותי. עדיף מקבת, ולא אחד

          כזה בתור שליט.

מֶקְדַף:                        יֵצֶר בלי גבול

          בַּאופי הוא טירן; הרבה מלכים

          הִפּיל מִכּס בְּטרם עת. אך אל

         תִפְחד לקחת את שלך: תוכל

         בלי קושי להגניב תענוגות

         חמים אין-ספור מתחת לשולחן,

         ולהיראות קר-רוח. את הדור            

         תוליך שולל כך. יש לנו מספיק                  

         גברות משתוקקות; אין עוף טורף –

         גם לא אתה – שמסוגל לזלול

         את הרבבות שיתמסרו לַגוף

         המלכותי, אם רק ירחרחו

         שהוא חָפֵץ.

מלקולם:                ובנוסף לזה,

          בָּאופי הפָּגום שלי צומחת

          גם חמדנוּת בלי סֶכר, עד שלוּ

          אני המלך, אנשל את כל

          האצילים מאדמתם, אחשוק

          בַּיהלום של זה, בַּבּית של

          ההוא, וכל מה שאשים עליו

          יד רק יהיה הרוטב שיגביר

          את הרעב שלי, אז אחרחר

          לי מריבות עם כל איש נאמן

          וטוב, וכדי לזכות בְּאוצָרָם     

          אשמיד אותם.

מֶקְדַף:                      החמדנות הזאת

          נועצת שורשים מסוכנים

          ועמוקים יותר מתאווה

          קיצית חולפת; היא היתה החרב

          אשר קטלה לנו מלכים רבים;

          אך אל תדאג, לסקוטלנד קִנְיינים   [/ נכסים]

          אשר ישביעו את רעבונך

          מתוך מה ששלך. כל הדברים

          האלה הם זְניחים, כשנשקלות

          מולם גם מעלות טובות.

מלקולם:                            אך אין לי.

          המעלות אשר יָאות לְמלך,

          כמו צדק, יושר, מתינות, איפוק,

          חמלה, צניעות, ונדיבות, דבקות,

          גבורה ואומץ, הבלגה ולב               

          נחוש, אין לי טיפה מהן, אני            

          שופע רק פשעים ותת-פשעים  

          מכל צורה וזַן. לא, אם היה

          הכוח בְּידִי, הייתי את

          חלב הנוֹעַם המתוק שופך

          לַגיהינום; מחריב את השלווה   

          העולמית, מוחה כל אַחֲווה

          מעל האדמה.

מֶקְדַף:                    הו סקוטלנד, סקוטלנד!

מלקולם: אם מישהו כזה ראוי למשול,             

          אמוֹר: מה שתיארתי - זה אני.

מֶקְדַף:  ראוי למשול? לא-לא, גם לא לִחְיות.

          אוּמה אומללת! שטירן מושל

         בּךְ בְּשרביט דמים בלי חוק! מתי

         תִרְאי שוב את ימייך היפים?

         והיורש האמיתי לַכּס

         שֶלָךְ מרשיע את עצמו בפיו

         שלו, ומטנף את מוצאו!

         אביךָ הגדול היה שליט

         טהור; והמלכה אשר ילדה

         אותך כרעה על ברך בִּתפילות

         יותר משעמדה, המיתה את

         עצמה כל יום-חיים. שלום, כל טוב.

         התועבות אשר מנית על

         ראשך הִגְלו אותי מסקוטלנד. הו

        חזה שלי, זה סוף כל תקוותיך.

מלקולם: מֶקְדַף, הַלַּהט האציל הזה

          הוא צאצא היושר, הוא מחק

          מנשמתי כל צל חשד שחור,

          והוא כָּרַת ברית בין מחשבותי

          ותום לבך, כְּבוֹד נשמתך. מקבת

          בן-השטן בתכסיסים כמו זה

          ניסה להדיחני לא אחת;

          חוכמת הזהירוּת שמרה עלי       

         מפני אֵמוּן נמהר – אך שהָאֵל

         מֵעַל ישפוט בין שנינו; כי כעת

         אני שם בידיך את עצמי,

         בולע חזרה את הדיבה

         שלי עלי: ומתכחש לכל

         רבב או כתם שזרקתי על

         עצמי, כי הם זרים לנשמתי.

         אשה עוד לא ידעתי, שום שבועה

         עוד לא הפרתי, לא חמדתי גם

         את מה שהוא שלי, ובְאֵמוּן

         אף פעם לא מָעלְתי, לא אסגיר

         גם שֵד לידי שטן, אני אוהֵב

         את האמת כמו את החיים.       

         השקר הראשון שלי היה

         זה, על עצמי. אך האמת: אני

         שלך, לשירותך, ולשירוּת

         ארצי המסכנה; אשר אליה,

         לפני שבאת, סיִוּוֹרְד הזקֵן,

         ביחד עם עשרת אלפים

         גברים דרוכים לקרב, עמד לצאת -    

         עכשיו נצא ביחד, והלוואי

         שמזלנו לא יהיה פּחוּת

         מצדקתנו. מה אתה שותק?

מֶקְדַף:  כל כך הרבה דברים בְּרוּכים ולא

          בְּרוּכים ביחד, לא קל ליישב.

          (נכנס רופא)

מלקולם: נמשיך אחר כך. מה קורה, המלך

          יוצא?

רופא:           כן –  ערב-רב של אומללים

          ממתין לִתְרוּפתו: חולְיָם הביס

          את המדע. אבל לְמַגָּעוֹ,

          כל כך קידשו שמיים את ידו,

          יחלימו חיש מהר.

מלקולם:                      תודה, רופא.

          (יוצא רופא)

מֶקְדַף:  לאיזו מחלה הוא מתכוון?

מלקולם: קוראים לזה "הדֶבֶר". מעשֵי

          נִסים המלך הַצדיק הזה

          יודע לחולל, שבִּשְהוֹתי

         באנגליה ראיתי לא אחת.

         כיצד הוא משדל את השמיים,

         רק הוא יֵדַע; אבל מוּכֵּי פְּגָעים

         ונֶגַע, נְפוּחים, זבים, זוועה

          לעין, שמומחים זנחו אותם,

          הוא מְרָפּא, כשהוא תולה להם

          על הצוואר מַטְבּע של זהב,

          וּמְזמר תפילות; אומרים שהוא

          מוריש לַדור הבא של המלוכה

          סגולה זו של מזור. וּבְנוסף

          הוא גם ניחן בְּכושר נבואה,

          שֶפע ברכות אופף את כס הודו,

          בתור עדוּת שהוא בְּרוּך אֵל.

          (נכנס רוס)

מֶקְדַף:                                תִראה

          מי בא לכאן.

מלקולם:                הוא בן ארצי; אבל

          איני מכיר אותו.

מֶקְדַף:                       אחיין יקר,

          ברוך הבא.

מלקולם:               עכשיו אני מכיר.

          לו יסלק האל הטוב מהר

          מה שהופך אותנו לזרים.  

רוס:    אמן.

מֶקְדַף:         סקוטלנד עדיין כמו שהיא?

רוס:    אח, ארץ אומללה, כמעט פוחדת

          לדעת את עצמה. כבר אי אפשר

          לְכַנוֹתה אִמֵנו, היא קִבְרֵנו;

          שֶבּה המְחייך הוא מי שלא

          יודע כלום; שֶבּה מהדהדות

          צרחות, גניחות ואנחות - ואיש

          אינו שם לב; שֶבּה יגון קודר

          הוא רגש יומיומי – איש לא שואל

         מי מת כשמצלצלים פעמונים

         של הַלְוויה; חיים של אנשים

         טובים גוועים לפני שהנוצות

         על כובעם נושרות, מתים לפני

         שהם חולים.

מֶקְדַף:                    קרוב שלי, יפה

          מדי דיברת, ונכון מדי.

מלקולם: מה האסון האחרון?

רוס:                           אם הוא

          קרה לפני שעה, הוא התיישן כבר,

          מדי דקה נולד אחד חדש.

מֶקְדַף:  מה שלום אשתי?

רוס:                         איך, טוב.

מֶקְדַף:                                     וכל

          הילדים שלי?

רוס:                     גם טוב.

מֶקְדַף:                               הוא לא

          פָּגע בְּשלוותם, המנוול?

רוס:    לא, כשעזבתי הם היו שלווים

          מאד.

מֶקְדַף:         אל תְקמץ בְּדיבּורים:

          מה, איך הולך?

רוס:                        כשבאתי הנה כדי

          למסור את הבשורות שבִּכְבדוּת

          נשאתי, התפזרו שמועות על כך

          שבחורים טובים רבים יוצאים

          לְמרד, ואישור לכך קיבלתי

          כשראיתי איך צְבא העריץ

          דָרוּך ונֶעֱרך. עכשיו הזמן

          לתת עזרה. נוכחותך בסקוטלנד

          תצמיח חיילים, תִשְלח נשים

          להילחם, לִפְשוֹט יָגון, ללבוש

          מדים.

מלקולם:        אז שיִתְנחַמו, אנחנו

          בדרך – מלך אנגליה ברוב

          חסדו נתן לנו את סיִוּוֹרְד, עם

          עשרת-אלפים גברים, לוחם

          ותיק או טוב ממנו אין.

רוס:                               הלוואי

          יכולתי לַעֲנות לַנחמה

          בִנחמה דומה. אבל לי יש

          מִלים אשר צריך לשאוג בְּלב

          מדבר שומם, בִּכדֵי שהשמיעה

          לא תיאחז בּן.

מֶקְדַף:                    הן נוגעות לְמי,

          לַכּלל? או לְחזה יחיד, יגון

          בְּבַעֲלוּת פרטית?

רוס:                           אין לב ישר

          שלא ירגיש שותף לַכּאב הזה,

          אם כי רוּבּוֹ שייך לך בלבד.

מֶקְדַף:  אם הוא שלי, אז אל תסתיר אותו

          ממני, תן אותו מהר.

רוס:                                ששתי

         אוזניך לא יְתַעבוּ לעַד

         את לשוני, אשר תַכּה בהן

         בַּצליל הכי כבד שהן שמעו

         אי פעם.

מֶקְדַף:                הממ – יש לי איזה ניחוש.

רוס:    על טירתך פשטו; את אשתך

          והקטנים טבחו כמו פראים -

          אם אתאר איך, אז על ערימת

         הטֶרף השָחוּט אוסיף גם את

         מותך.

מלקולם:       אֵל רחמים – מה, גבר, אַל

         תכבוש את צערך בתוך הכובע,

         תן לו לָשון; יגון אשר לא מדבר                 

         לוחש לְלב קרוע עד שיישבר.  

מֶקְדַף:  הילדים שלי גם הם?

רוס:                             אשה,

          וילדים, ומשרתים, כל מי

          שהם מצאו.

מֶקְדַף:                  ורק אני - איך לא

          הייתי שם! אשתי - גם נרצחה?

רוס:    אמרתי.

מלקולם:          התנחם, בוא נעשה

          מנקמתנו הגדולה תרופות

          לַצער הַמֵּמִית הזה.

מֶקְדַף:  הוא אין לו ילדים. כל המתוקים

          שלי? אמרת כל? אח, עַיִט של

          התופת! כל? מה, כל האפרוחים

          המתוקים שלי, ביחד עם

          הָאִמא-תרנגולת בְּמַכָּה?

מלקולם: עמוֹד מול זה כמו גבר.

מֶקְדַף:                            אעמוד.

          אבל עלי גם להרגיש את זה

          כמו גבר; אני לא יכול שלא

          לזכור את הדברים אשר היו

          היקרים לי בעולם כולו;

          והשמיים הסתכלו ולא

          יצאו לעזרתם? מֶקְדַף חוטא,

          רק בגללך הִכּו אותם כולם,

          טינופת! לא על עוול שלהם

          אלא שלך נָפַל הטבח על

          נפשם. ינוחו בשלום עכשיו.

מלקולם: שזה ישחיז את חרבך, תיתן

          לָאֵבֶל להפוך לְזעם: אַל

          תַקְהה את לבבך, הַבְעֵר אותו.

מֶקְדַף:  יכולתי לשחק אשה עם שתי

          עינַי, וחצוצרה עם הלשון.

          אבל שמיים, אנא, תבטלו

          כל פֶּסק-זמן: הַפְגישו את השֵד

          הזה מסקוטלנד ואותי מֵצַח

          מול מֵצַח, שיוּצב בִּטְווח חרבי –

          אם יינצל, שאלוהים יִמְחל

          גם לו.

מלקולם:        זאת מנגינה גברית; אז בוא,    

          לַמלך, בוא נלך, מוכן הַכּוח,   

          כלום לא חסר חוץ מבִּרְכּת הדרך.

          מקבת בָּשל ליפול כבר, וְצִבְאות

          שמיים מתחמשים; בְּאומץ הֵעֲרך;

          לילה שלא יודע בוקר - מִתְארך.

          (יוצאים)




< אחורה הדפסת הטקסט מקבת - מערכה 4, תמונה 3 קדימה >