| < אחורה |  מקבת -
מערכה 4, תמונה 2 |
קדימה > |
נכנסים אשת מֶקְדַף, בנה, ורוס.
ליידי מֶקְדַף: מה הוא עשה, שהוא היה צריך
לברוח מהאָרץ?
רוס: את חייבת
קצת סבלנות, גבירתי.
ליידי מֶקְדַף: הוא לא היתה לו!
טֵרוּף לברוח כך. לא מעשים -
פְּחדים הופכים אותנו לבוגדים!
רוס: את לא יודעת אם זה פחד או
חוכמה.
ליידי מֶקְדַף: חוכמה? מה, להשאיר כך את
אשתו, ולהשאיר את עולליו,
אחוזתו וחובותיו באותו
מקום ממנו הוא עצמו בורח?
הוא לא אוהב אותנו, אין לו שום
חוש משפחתי. כי גם אנקור, ציפור
הכי זעיר, כשיש לו גוזלים,
לוחם נגד ינשוף. הכל רק פחד,
ושום דבר מאהבה; כשם
שאין כאן שום חוכמה, לברוח סתם
בלי הגיון.
רוס: לא, אנא, דודנית
שלי, בְּרוגע. בעלך - הוא איש
אציל, חכם, שָקוּל, והוא מכיר
טוב ת'טרוף של התקופה. אנ' לא
מעז לומר יותר. אבל זה זמן
אכזר כשאנחנו הבוגדים ולא
יודעים זאת בעצמנו: פוחדים
מכל שמועה, ולא יודעים ממה
לפחוד, רק נסחפים בְּים פראי
סוער לכל כיוון. – אני נפרד -
אחזור לא בעוד זמן רב. דברים כשהם
בַּשפל נפסקים, או שהם עולים
שוב להיות כפי שהיו. - אחיין
יפה, ברכה עליך.
ליידי מֶקְדַף: ילד עם אבא, ויתום בכל זאת.
רוס: אם אשאר, אצא טיפש כזה
שלי זאת תהיה בושה ולך
אי נעימות; אני נפרד מייד.
(יוצא)
ליידי מֶקְדַף: חבר, אביך מת, ומה תעשה עכשיו? איך תחיה?
בן: כמו הציפורים, אמא.
ליידי מֶקְדַף: מה, על תולעים וזבובים?
בן: על מה שאני אשיג, התכוונתי, כמוהן.
ליידי מֶקְדַף: ציפור עלוב מסכן, אתה לא פוחד מהָרֶשת, מהַפּח, מהמלכודת.
בן: למה לי, אמא? לא צדים ציפורים עלובות. אבא שלי לא מת, למרות שאת אומרת.
ליידי מֶקְדַף: כן, הוא מת. איפה תמצא לך אבא?
בן: לא, איפה אַת תמצאי בעל?
ליידי מֶקְדַף: הה, אני יכולה לקנות לי עשרים בַּשוק.
בן: תקני בשביל למכור אותם.
ליידי מֶקְדַף: איזו פִּקחות יש לַילד! אם כי בינינו, לא מעט פִּקחות לְילד.
בן: אבא שלי היה בוגד, אמא?
ליידי מֶקְדַף: כן, זה מה שהוא היה.
בן: מה זה בוגד?
ליידי מקדף: מה? אחד שנשבע ומשקר.
בן: ואלה שעושים ככה הם כולם בוגדים?
ליידי מֶקְדַף: כל מי שעושה ככה הוא בוגד, וצריך לתלות אותו.
בן: וצריך לתלות את כל מי שנשבע ומשקר?
ליידי מֶקְדַף: כל אחד ואחד.
בן: מי צריך לתלות אותם?
ליידי מֶקְדַף: האנשים הישרים, מי.
בן: אז השקרנים והנשבעים הם טפשים: כי יש מספיק שקרנים ונשבעים בשביל לְנַצֵח את האנשים הישרים, ולתלות אותם.
ליידי מֶקְדַף: חה, שאלוהים יעזור לי, קופיפון מסכן! אבל איך תמצא לך אבא?
בן: אם הוא היה מת, היית בוכה עליו; אם את לא בוכה, זה סימן טוב שיהיה לי מהר אבא חדש.
ליידי מֶקְדַף: קשקשן מסכן, מה שאתה מדבר!
(נכנס שליח)
שליח: ברכות, גבירה טובה! אנ' לא מוּכָּר לך,
אבל את הוד כבודך יודע טוב;
יש לי חשד שאיזו סכנה
הולכת וקרבה אלייך. אם
תקשיבי לְעצה של איש פשוט:
שלא ימצאו אותך כאן; תברחי
עם הקטנים שלך; אני אולי
גס-רוח ככה להפחיד אותך:
אבל לפגוע בך יותר זו כבר
אכזריות, והיא כבר כאן. ישמור
עלייך אלוהים, איני מעז
להישאר יותר.
ליידי מֶקְדַף: לאן לברוח?
שום פשע לא עשיתי. אך עכשיו
אני זוכרת שאני על פְּנֵי
האדמה הזאת, שבה נחשב
הפשע לא אחת כאות כבוד,
אבל לפעול לְטוֹב – שטות מסוכנת.
אז – אוי לי – למה אתגונן לשווא
בְּתירוצֵי נשים, לומר שלא
עשיתי פשע?
(נכנסים רוצחים)
מי הפרצופים
האלה?
רוצח: איפה בעלך?
ליידי מֶקְדַף: הלוואי
שהוא לא בְּמקום טמא כזה
שלִכְמוֹתך מותר לבוא בו.
רוצח: הוא
בוגד.
בן: אתה שקרן, חַתְ'כת נבל
מגעיל מסריח!
רוצח: מה, בֵּיצת אפרוח?
דָגיג של בוגדנות!
(הורג אותו)
בן: הה, אמא, הוא
הרג אותי. קדימה, תברחי.
(יוצאת ליידי מֶקְדַף, צועקת "רצח", ובעקבותיה הרוצחים)
| < אחורה | מקבת -
מערכה 4, תמונה 2 |
קדימה > |