שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט מקבת - מערכה 3, תמונה 2 קדימה >

נכנסים ליידי מקבת כמלכה, ומשרת.

ליידי:  בַּנְקְוּוֹ יצא מן החצר?

משרת: כן, גברת, אבל הוא יחזור הלילה.

ליידי:  אֱמוֹר לַמלך שאטריד אותו

          לִשתיים או שלוש מלים.

משרת:                              אני

          אומַר, גבירתי.

          (יוצא)

ליידי:                      אין כלום, הכוס ריקה,

          אם התשוקה הושגה אך לא סופקה.       

          זה שמושמד יותר בטוח בעינַי 

          מן המשמיד שחי בְּאושר אך על תנאי.     

          (נכנס מקבת)

           מה יש, אדון? מה אתה מתבודד,

          עושה מדמיונות שחורים-מכּל

          בְּנֵי-לוויה שלך, ומתרועע

          עם מחשבות אשר היו צריכות

          למות עם מה שהן חושבות עליו?

          דברים שאין להשיבם, אין מה

          להתעסק בם: מה שנעשָה –

          די, נעשָה.

מקבת:                פצענו את הנחש,

          אך לא הרגנו: הוא יגליד, יהיה

          עצמו שוב; וזדוננו העלוב

          בְּסכּנה עדיין מארסוֹ

          כמו קודם. אך שיתמוטט כליל

          כל סדר היקום –

          שיֵחָרבוּ גם העולם הזה

          וגם הבא, ורק שלא נאכל

          בְּפחד את לַחְמֵנו, ונישן

          מיוסרים בַּסיוטים האלה

          שמטלטלים אותנו לילה לילה.

          עדיף להיות עם המתים, שאנו,

          כדי להיות שלווים, שלחנו אל

          שלוות עולם, ולא לשכב טרוּפים

          בלי מנוחה על סד העינויים

          בַּמוח. דַנְקֵן בְּקִברו; אחרי

          קדחת התזזית של החיים  

          הוא נם היטב; הבוגדנוּת עשתה

          את כל הרע שביכולתה: לא חֶרב,

          לא רעל, לא תככים מבַּית או

          צְבָאות מחוּץ, כלום לא יִגע בו עוד!

ליידי:  די כבר – אדון מתוק שלי, הַחְלֵק

          את קֶמט הגבּות: תהיה עולץ      

          ולבבי בין האורחים שלך

          הלילה.

מקבת:             בהחלט, אהובתי;

          גם אַת, בבקשה. קִשְרִי כתרים

          לבַּנְקְוּוֹ בִּמיוחד; תני לו מקום

          כבוד, בָּעין ובַפֶּה: הזמן

          כל כך עוד לא בטוח,

          אנו צריכים לטבול את הכבוד

          שלנו בּפלגים של חנופה,

          פָּנֵינו יהיו המסכות 

          לַלבבות שלנו, ויַסְוו

          אותם.

ליידי:             אתה חייב לחדול מזה.

מקבת: אח! עקרבים שורצים בי מְלוֹא המוח, 

          אשה שלי! ידוע לך שבַּנְקְוּוֹ

          וגם פליאנס שלו חיים.

ליידי:                            אך אין

          להם חותמת נֶצח מן הַטֶּבע.

מקבת: יש נחמה עוד; הם פגיעים; אז אַת

          היי צוהלת. קודם שיתחיל

          העטלף לִרחוֹף כמו כּיפּה;

          לפני שלִפקוּדת המכשפה

          צרצר בן-רפש בְּזִמזום-נמנום

          יכּה בַּפעמון המפהק

          של לילה, ייעשה כאן מעשה

          עם הד נורא.

ליידי:                     מה ייעשה?

מקבת:                                  תהיי

          חפָּה מיֶדע, פּרגיוֹנֶת, עד

          אשר תריעי לַבּיצוע. בוא,

          לילה רָעול, כַּסה עיניו של יום

          רחמן, ובידְך הלא נראית,

          העקובה מדם, בּטֵל וקְרע

          לחתיכות את הדיבֵּר אשר

          בְּאשמתו אני חיוור! – האור

          נהיה סמיך; והעורב ממריא

          לעובי יערות; דברים טובים

          של יום שומטים ראש, נרדמים,

          כשסוכני הלילה השחורים

          מתעוררים לטרף. את נדהמת

          מן המלים שלי; אל תדברי;

          מה שנִשְתל בְּרָע, בְּרוֹע יישא פרי.

          אז אנא, בואי אתי.

          (יוצאים)




< אחורה הדפסת הטקסט מקבת - מערכה 3, תמונה 2 קדימה >