שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט מקבת - מערכה 3, תמונה 1 קדימה >

נכנס בַּנְקְוּוֹ.

 

בַּנְקְוּוֹ:  אז זה שֶלְךָ עכשיו, הַמֶלך, קודור,

          גלאמיס, הכל, כמו שהבטיחו בְּנות

          גורל, ואני פוחד שִחַקת פה

          משחק די מטונף כדי להשיג זאת;

          אך נֶאֱמר שלא תהיה לך

          שושלת, אך אני עצמי אהיה

          אבא ושורש לְהרבה מלכים.

          אם יש אמת בהן – כמו שעליךָ,

          מקבת, זורחות מילותיהן – מה, אז

          לפי אותו מַטְבּע למה לא

          תהיינה גם לִנביאוֹת-אמת 

          שלי, לטעת בי תקוות? די, שקט.

         נשמעת תרועת חצוצרה.

         נכנסים מקבת כמלך, ליידי מקבת כמלכה, לֶנוֹקְס, רוס, אצילים ופמליה.

מקבת: הנה אורחנו הראשי.

ליידי:                          אם הוא

          היה נשכח, היה זה חור בְּלב

          החג שלנו הגדול, וחור

          שמקלקל הכל.

מקבת (לבַּנְקְוּוֹ): הלילה נערוך משתה רשמי,

          אדון, ואבקש שתהיה

          נוכֵח.

בַּנְקְוּוֹ:           יצווה הוד מלכותך.

          אני כָּפוּת לִפקודתך בְּקֶשר

          שלא יוּתר לַנֶצח.

מקבת: אתה רוכב אחר הצהריים?

בַּנְקְוּוֹ:  כן, אדוני.

מקבת:               אם לא היית, אז

          הייתי משתוקק לעצתך

          הנבונה, אשר תמיד היתה

          שקולה ומועילה, בַּמועצה

          היום – אבל נראה מחר. רחוק

          אתה רוכב?

בַּנְקְוּוֹ:  רחוק מספיק , אדון, כדי למלא

          זמן מעכשיו ועד לסעודה.

          אם הוא יצלע, הסוס שלי, יהיה

          עלי לִלְוות מידי הלילה שעתיים

          של חושך.

מקבת:              אל תחמיץ את המשתה

          שלנו.

בַּנְקְוּוֹ:           לא אחמיץ, אדון.

מקבת: שָמַענו, דודָנֵינו הרוצחים

          מיקמו עצמם באנגליה ובאירלנד,

          אינם מודים בָּרצח הנורא

          של אב, ומלעיטים את שומעיהם

          בְּהמצאות די מוזרות. אבל

          על זה מחר, כשבְּנוסף על כך

          נדון בְּעניינים שוטפים אשר

          דורשים טיפול של שנינו. רוץ לַסוס;

          שלום, עד שתחזור הלילה. פְלִיאַנְס

          יוצא אתך?

בַּנְקְוּוֹ:                 כן, אדוני הטוב:

          אין זמן כבר.

מקבת:                   הלוואי שסוסיכם

          יהיו זריזים, וצעדם בטוח –

          אני מוסר אתכם לחסד האוכּף.

          כל טוב.

          (יוצא בַּנְקְוּוֹ)

          שכל אחד יהיה אדון לַזמן

          שלו עד שבע;

          בכדי שהחֶברה תִמתק יותר,

          אנחנו נישאר עד המשתה

          לבד – עד אז, שאלוהים יהיה

          אתכם.

          (יוצאים כולם חוץ ממקבת ומשרת)

          שמע-נא, מילה; האנשים ההם

          כבר ממתינים לנו?

משרת:                          כן, אדוני,

          מחוץ לְשער הארמון.

מקבת:                             תביא

          אותם אלי.

          (יוצא המשרת)

                           להיות כך זה לא כלום,

          חוכמה להיות יציב כך. הפחדים    [/ אם אתה לא

                                                  יציב כך. הפחדים]

          שלי מבַּנְקְוּוֹ ננעצים עמוק,

          יש לו הדר-מַלְכוּת טבעי, שיש         

          להתיירא ממנו. הוא מעז 

          הרבה, וחוץ מאומץ-לב בלי חת

          יש לו חוכמה שמדריכה את עוז

          רוחו לנהוג לָבֶטח. חוץ ממנו, 

          אין אף אחד שקיוּמו מפחיד 

          אותי; תחתיו ניצוץ הכִּשרון

          שלי נרמס, כמו זה של מַרק אנטוֹניוּס

          בידי יוליוס קיסר, על פי הספר.

          בָּאחיות נזף כשהן כינו

          אותי לָראשונה בַּשֵם "המלך",

          תָבע שידברו אליו. ואז

          כמו נביאות הן הִללו אותו  

          כְּאבא לְשושלת של מלכים.

          לי על הראש הניחו כתר בלי

          שום פרי, נתנו לי לאחוֹז

          שרביט עקר, שייתלש בְּיד    

          בלי יוחסין, כי לא יהיה לי בן

          יורש; אם כך, לִכְבוֹד בניו של בַּנְקְוּוֹ

          אני רצחתי, שמתי רעל מר

          בִּגְביע שַלְוותי רק בשבילם,

          את יהלום הנצח של נפשי

          נתתי לַשטן, אויב אדם,

          בכדי שהם יהיו מלכים, זרעיו

          של בַּנְקְוּוֹ מלכים. עדיף אם כבר

          שהגורל יבוא אל הזירה

          ויֵאבק בי עד טיפת הדם

          האחרונה. מי שם? -

          (נכנסים משרת, ושני רוצחים)

                                 עכשיו תלך

          לדלת, עד ששוב נקרא לך.

          (יוצא משרת)

            אתמול דיברנו, לא?

רוצחים:                          כן-כן, אתמול,

          הוד מלכותך.

מקבת: כן, אז עכשיו, שקלתם את דברי? זִכְרו שזה היה הוא, בעבר, ששלל מכם מה שמגיע, ולא עצְמֵנו-ובשרנו החפים מפשע, כפי שאתם חשבתם. את זה הבהרתי לכם בִּפגישתנו האחרונה; עברתי אתכם – עם הוכחות – על איך שהוליכו אתכם באף, איך רימו; האמצעים; מי השתמש בהם – וכל שאר הדברים שאפילו לִרְפה-שכל וטְרוּף-דעת אומרים בָּרור "ככה עשה בַּנְקְוּוֹ".

רוצח ראשון: הבאת את זה לידיעתנו.

מקבת: בהחלט הבאתי – והלכתי עוד צעד, וזאת תכלית הפגישה השניה שלנו עכשיו. אתם מוצאים שהבלגה היא יסוד כל כך עיקרי בָּאוֹפי שלכם שתיתנו לזה לעבור ככה? אתם כאלה צדיקים שתתפללו למען האיש הטוב הזה, ולמען זרעו, אלה שידם הכבדה כופפה אתכם אל קבר ורוששה את בְּנֵיכם לַנֶצח?

רוצח ראשון: אנחנו גברים, אדוני המלך.

מקבת: אהה, בַּקָטָלוג אתם גברים,

          כמו שכלב צַיִד, בולדוג, בן

          כִּלְאיים, ספנייל, פודל, גור, זאב

          או סתם בן-כלב – לְכולם קוראים

          בַּשֵם כלבים; המחירון מבדיל

          בין המָהיר והאיטי, שומר

          הבּית, הצַיָד, הערמומי,

          לכל אחד המַעֲלָה אשר

          סיווג לו בִּנדיבותו הַטֶּבע,        

          ובזכותה יש לו ייחוד בתוך

          הרשימה שבה כולם כתובים

          שוֶוה; - וככה גם גברים. עכשיו,

          אם מקומכם איננו בְּתחתית

          טבלת הגבריוּת - תגידו לי,

          ובחיקכם אפקיד את העניין

          הזה, שביצועו גם יְסלק

          את אויבכם וגם יצמיד אתכם

          לַלב שלנו ולאהבתנו –

          שבריאותנו חולנית כל עוד

          הוא חי, ובמותו תחלים.

רוצח שני:                             אני

          אחד, הוד מלכותך, שהמכּות

          המלוכלכות של העולם

          הִרתיחו ככה שלא אכפת לי מה

          אני עושה לפגוע בָּעולם.

רוצח ראשון: אני גם-כן אחד כזה, כל כך

          תשוש מאסונות, נגרר כמו שק

          של הגורל, שאשים את החיים

          שלי על כל סכּוי, כדי לתקן

          אותם או להיפטר מהם.

מקבת:                              שניכם

          יודעים שבַּנְקְוּוֹ אויבכם.

רוצחים:                           אמת,

          אדון.    

מקבת:         הוא גם אויבִי; ובְשִטנה

          כזאת, שכל דקה של הֱיותו

          היא חרב שפולחת את נִשמת

          חיי; יכולתי להעיף אותו

         מִטְווח רְאִיָיתי בְּריש גלי,

          בְּכוח, אך אסור: יש ידידים

          מסוימים שלו וגם שלי,

          שעל אהבתם אני חייב

          לשמור, לכן עלי גם ליילל

         על הנפילה של זה אשר אני

          עצמי כּוֹתש; על כן אני פונה

          לְעזרתכם בְּחיזורים, וגם

          מַסווה את העניין מעֵין הכלל,

          מאלף-ואחת סיבות כבדות.

רוצח שני: אנחנו נבצֵע, אדוני,

          מה שאתה פוקד עלינו.

רוצח ראשון:                          גם

          אם החיים שלנו –

מקבת:                            נשמתכם

          זורחת דרכּכם. אז תוך שעה,

          הכי הרבה, אמסור לכם היכן

          להתמקם, וגם אשלח מידע

          מושלם מתי הזמן, מתי הרגע,

          כי זה חייב להיעשות הלילה,

          ובְמרחק מן הארמון; שכּן

          אני חייב להישאר נקי –

          וכדי לא להשאיר קְצוות, כתמים,

          פְלִיאַנְס, הבן שלו, שמתלווה

          אליו, שחסרונו חשוּב לי כמו

          זה של אביו, חייב גם הוא לחבוק

          את הגורל הזה של שעת החושך –

          תחליטו ביניכם, כבר אני בא.

רוצחים: החלטנו, אדוני. 

מקבת:                      אקרא לכם

          מייד: הישָאֲרו בִּפנים; גמוּר:          

          בַּנְקְוּוֹ, אם לְגן-עדן נשמתך עולָה,

          הלילה זאת ההזדמנות שלה.

     (יוצאים)




< אחורה הדפסת הטקסט מקבת - מערכה 3, תמונה 1 קדימה >