שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט מקבת - מערכה 2, תמונה 3 קדימה >

נכנס שוער. דפיקות מבפנים.

 

שוער:  זה מה שנקרא דפיקות: אם בן-אדם היה שוער בשער גיהינום, היה מסובב את המַפתח מפה עד להודעה חדשה.

     (דפיקה)

          דפוֹק, פוֹק, פוֹק. מי שָם בּשֵם של בעל-זבוב? או הנה אִכָּר, תלה את עצמו מרוב תקוות לְשֶפע; כַּנֵס, באת בַּזמן - תיקח אתך מספיק מפיות, פה תזיע-תזיע.

     (דפיקה)

          דפוֹק, פוֹק. מי שָם בַּשֵם של השֵד מה-שמו-השני? הופּה, הנה איש-דת פּלְסְפָן, אומר דבר-והיפוכו, יכול להישבע בשנֵי כפּות מאזניים כף-מֹאזֶן מול כף-מֹאזֶן; עשָה מספיק לכלוך בַּשֵם של אלוהים, אבל לא יָכַל לְפַּלְסף את השמיים: בוא כַּנֵס, פּלספן-והיפוכו.

     (דפיקה)

          דפוֹק, פוֹק, פוֹק. מי שם? הופּה, הנה חַיָט אנגלי בא לְהֵנָה, שהוא גָנַב תַחְתוֹן צרפתי: כַּנֵס, חַיָט, פה יגהצו לך את הצורה.

     (דפיקה)

          דפוֹק, פוֹק, דפוֹק-יו. אין רגע שקט - מי אתה? - אבל המקום הזה יותר מדי קר בשביל גיהנום. אני מפסיק להיות שוער-שֵדים בַּשער שלו, גמרנו: נדמה לי שהכנסתי כמה מכל המקצועות החופשיים, שילכו חופשי בְּדרך-שושנים לַמדורה-של-נצח.

     (דפיקה)

          כבר, כבר, בבקשה נא לא לשכוח את השוער.

     (פותח את הדלת.

    נכנסים מֶקְדַף ולֶנוֹקְס)

מֶקְדַף:  הלכת לַמיטה כה מאוחר,

          חבר, שככה תאחר לקום?

שוער:  תאמין לי אדוני, הרמנו כוסות עד תרנגול שני; ומשקה, אדוני, הוא מעורר גדול של שלושה דברים.

מֶקְדַף:  איזה שלושה דברים המשקה מעורר במיוחד?

שוער:  מה, אדוני, אף אדום, שינה, ושתן. את החשק, אדוני, הוא מעורר - ומפורר: הוא מעורר את התשוקה, אבל הוא מקלקל את הביצוע. לכן אפשר להגיד שהרבה משקה מבלבל את החשק: הוא יוצר אותו, ועוצר אותו; הוא מדליק אותו, ומשתיק אותו; הוא משדל אותו ומדלדל אותו; עושה שהוא יעמוד דום ויעמוד נוח -  בקיצור, מטשטש אותו לַחְלום, ואחרי שהוא מפיל אותו, מפקיר אותו.

מֶקְדַף:  נדמה לי, אותך המשקה הפיל אתמול בלילה.

שוער:  בהחלט הפיל, אדוני, מפולת בגרון: אבל אני החזרתי לו על ההפלה, ונדמה לי, בגלל שאני חזק מדי עליו, אפילו שהוא תפס לי פעם-פעמיים ת'רגליים עד שהתנדנדתי, אני נפנפתי אותו והקאתי אותו.

מֶקְדַף:  האדון שלך לא ער?

       (נכנס מקבת)

          מהדפיקות שלנו קם: הנה

          הוא.

לֶנוֹקְס (למקבת): בוקר טוב, אדון.

מקבת:                                   ובוקר טוב

          לכם.

מֶקְדַף:           המלך התעורר כבר, ראש-

          שבט נכבד?

מקבת:                 עוד לא.

מֶקְדַף:                             הוא בפירוש

          ציווה שאתייצב אצלו מוקדם,

          כמעט החמצתי את השעה.

מקבת:  אני אביא אותך אליו.

מֶקְדַף:                         אני

        יודע, עבורך זוהי טִרְחה

        שמחה, אבל טִרְחה בכל זאת.

מקבת: עמל שמענג אותנו הוא

          תרופה - הנה הדלת.

מֶקְדַף:                              אז אעז

          להיכנס, כי כך הורו לי.

          (יוצא מֶקְדַף) 

לֶנוֹקְס: המלך מסתלק היום?

מקבת: כן, מסתלק: כך הוא קבע.

לֶנוֹקְס: היה לילה פרוע: בַּמקום

          שבו שכבנו עפו ארובות,

          ובָאוויר, אומרים לי, נשמעו

          קינות, צרחות של מוות מוזרות,

          קולות אֵימה ושבר התנבאו

          על הַשְמדה, כְּלָיָה, ומאורעות

          טרוּפים שרק עכשיו בָּקעו אל זמן

          המרורים הזה. ציפור החושך

          הֵקִימה מהומות לאורך כל

          הלילה. יש אומרים האדמה

          קדחה ורעדה.

מקבת:                     לילה זועף

          היה.

לֶנוֹקְס:          הזכרון שלי אמנם

          צעיר, אך לא זוכר דומה לו.

          (נכנס מֶקְדַף)

מֶקְדַף:                                    הו

          זוועה, זוועה, זוועה!

          לשון ולב לא יכולים לתפוש

          אותךְ, או לְכנות בשם.

מקבת ולֶנוֹקְס:                       מה יש?

מֶקְדַף:  עכשיו יצר התוהו יצירת

          מופת: הָרֶצח הַטָּמֵא פָּרץ 

          את המִקְדש של בכיר האלוהים,

          והוא גנב משם את החיים

          של המִשְכּן.

מקבת: אמרת מה, חיים?

לֶנוֹקְס:                      כוונתך

          לכבוד המלך?

מֶקְדַף:                    היכנסו לַחדר,

          ולְמראה הבלהה יחשיך

          אור עיניכם ותהפכו לאבן.

          אל תבקשו שאדבר - ראו,

          ואז דברו אתם.

          (יוצאים מקבת ולֶנוֹקְס)

                                להתעורר,

          להתעורר, הכו בְּפעמון

          האזעקה; בגידה ורצח. בַּנְקְוּוֹ

          ודוֹנַלְבֵּיין - קום, מלקולם. נערו

          את שנת-הפּוך הזאת, חיקוי לַמוות,

          והביטו על המוות בעצמו: 

          ראו את התמונה של יום-הדין,

          הו מלקולם, בַּנְקְוּוֹ, כמו מקבריכם

          התרוממו, ולכו כמו רוחות,

          להתייצב מול הזוועה. הכו

          בַּפעמון.

     (פעמון מצלצל.

     נכנסת ליידי מקבת)

ליידי:  מה העניין, שחצוצרת זוועה

          כזאת קוראת לִיְשֵנֵי הבית

          להתאסף ביחד? תדבר, דבר.

מֶקְדַף:  אח גברת ענוגה, לא לך

          לשמוע מה שיש לי להגיד:

          לחזור על כך באוזן של אשה

          יכה את עור התוף ויהרוג.

          (נכנס בַּנְקְוּוֹ)

          הו בַּנְקְוּוֹ, בַּנְקְוּוֹ, אדוננו הוד

          מלכות נרצח.

ליידי:                      אוי לי, איזה אסון:

          אצלנו, פה?

בַּנְקְוּוֹ:                   זה אכזרי מדי

          בכל מקום. מֶקְדַף יקר, אנא

          חזור בך, אמור שזה לא כך.

          (נכנסים מקבת ולֶנוֹקְס)

מקבת: לו מַתִּי רק שעה לפני שזה

          קרה, הייתי חי זמן מבורך;

          כי מהָרֶגע אין לִכלום משקל

          בגורלות אֱנוֹש, הכל שטויות:

          תפארת מתה, חסד מת, היין  

          של החיים נשפך. אין למרתף

          הזה בְּמַה להתגאות עוד, רק

          בַּשאריות.

          (נכנסים מלקולם ודונלביין)

דונלביין: מה לא בסדר פה?

מקבת:                         אתם, אבל

          אינכם יודעים זאת: מַעְיָן דמכם,  

          הראש והַמבּוּע - נסתתם,

          ממקורו ממש הוא נסתתם.

מֶקְדַף:  המלך אביכם נרצח.

מלקולם:                        הו מי

          רצח אותו?

לֶנוֹקְס:                  נראה שחדרניו

          עשו זאת; ידיהם ופרצופם

          היו לגמרי מוכתמים בדם,

          גם פגיונותיהם שלא נִמְחו

          ושמצאנו על הכריות

          שם; הם בהו, היו מבולבלים,

          אסור היה לשים בידיהם

          חיים של אף אחד.

מקבת:                           אבל אני

          בכל זאת מתחרט על החֵמָה

          שלי, כשהרגתי את שניהם.

מֶקְדַף:  למה עשית זאת?

מקבת:                         מי מסוגל 

          להיות חכם, נדהם, מתון, כועס,

          שקול ונאמן בבת אחת?

          אף איש. החיפזון של סערת

          אהבתי הקדים את הבּלָם,

          השֶכל. פה שכב לו דַנְקֵן, גוף-

          עור-כסף שרקוּם פסי-זהב

          של דם, החתכים בו פעורים

          כמו בֶּקע שנפרץ בַּטֶּבע כדי

          שייכנס חורבן; שם הרוצחים,

          סְפוּגים כָּלִיל בְּצֶבע מִקְצועם,

          עם פגיונות בתוך מִכְסים עם דם

          קָרוּש - מי מסוגל, אם יש לו לב

          אוהב, ובתוך הלב הזה גם אומץ, 

          להתאפק ולא לתת ביטוי

          לָאהבה שלו?

ליידי:                     עיזרו לי, קחו

          אותי מכאן!

מֶקְדַף:                 טפלו בַּגברת.

מלקולם (הצידה לדונלביין): למה אנו בולעים את הלשון,

          על מה שקודם-כל נוגע לנו?

דונלביין (הצידה למלקולם): ומה אפשר לומר על כל זה כאן,

          כשגורלנו שחבוּי בְּחוֹר

          עכבר עלול לפרוץ ולהכות

          אותנו? בוא-נברח, בוא, הדמעות

          שלנו לא רותחות עוד.

מלקולם (הצידה לדונלביין):       ויגוננו

          עוד לא הצמיח רגל לִפעולה.

בַּנְקְוּוֹ:  טפלו בַּגברת - (יוצאת ליידי מקבת, נתמכת)

                         ו - כשנסתיר

          את רפיוננו העירום, אשר

          הַחֲשיפה רעה לו - ניפגש שוב,

          לחקור את המלאכה העקובה-

          מאד-מדם הזאת, לרדת עד

          לשורש העניין. מטלטלים

          אותנו פחד וספקות: בְּיד

          האל האדירה אני ניצב,

          ומתוכה נִלְחם בִּמזימות

          סתרים של רֶשע בוגדני.

מֶקְדַף:                                    וגם

          אני כך.

כולם:             כך כולם.

מקבת:                           בואו נלבש

          מהר מַדֵּי גברים, וניפגש

          כולנו בָּאוּלם.

כולם:                     נכון, צודק.

          (יוצאים כולם חוץ ממלקולם ודונלביין)

מלקולם: מה תעשה? בוא לא נחבור להם;

          להעמיד פנים של עצב בלי

          לחוש אותו - זה קל מאד לאיש

          כוזב. אני לאנגליה.

דונלביין:                         לאירלנד,

          אני. אם יופרדו מזלותינו

          אז שנינו בטוחים כפליים; כאן

          יש סכּינים בַּחיוכים של בני-

          אדם – מי שהכי קרוב בְּדם,

          קרוב מאד לְדם.

מלקולם:                   החץ הזה,              

          הָרַצְחָני – יָרוּ אותו, אך הוא

          עוד לא נְנִעץ; כדאי לבטחוננו

          להתרחק מן המסלול שלו.

          אז לַסוסים, בלי גינוני פרידה,

          בוא נתחמק. הַהִתְגנבוּת מוצדקת,

          היא לא גְנֵיבה, כְּשהחמלה שותקת.

          יוצאים.




< אחורה הדפסת הטקסט מקבת - מערכה 2, תמונה 3 קדימה >