שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט מקבת - מערכה 2, תמונה 2 קדימה >

(נכנסת ליידי מקבת)

 

ליידי:  מה שהִפּיל אותם, הקים אותי;

          מה שכיבה אותם, נתן לי אש. -

          מה? שֶקט, שה. זה עוף-לִילית צָוַח,

          פּעֲמוֹנָר של יום הדין, אשר

          משמיע את ה"לילה טוב" הכי

          כבד. הוא בִּפְעולה כבר, הדלתות

          פתוחות, והמשרתים, סרוחים-שפוכים

          מרוב שתיה, עושים ממשמרתם

          בדיחה בנחירות. אני סיממתי

          להם את המשקה, עד שעכשיו

          המוות והַטֶּבע נלחמים

          אם הם יחיו או אם ימותו.

          (נכנס מקבת)

מקבת: מי שם? מה, הו?

ליידי:  אוי לי, אני פוחדת הם הקיצו,

          וזה לא נעשה; אם רק נִסִינו   

          ולא עשינו – אין לנו תקומה.  

          מה שם? - את פגיונותיהם אני

          השארתי מוכנים, הוא לא יכול

          שלא למצוא אותם. לוּ לא נראָה

          כמו אבי כשהוא ישן, הייתי

          אני עצמי עושה זאת. - בעלי...

מקבת: עשיתי את המעשה. את לא

          שמעת שום רעש?

ליידי:                           כן: את הינשוף

          צוֹוֵח, והצרצרים צורחים.

          מה, לא אמרת משהו?

מקבת:                              מתי?

ליידי:  עכשיו.

מקבת:          כשירדתי?

ליידי:                         כן.

מקבת:                               תקשיבי! -

          מי שם שוכב בחדר?

ליידי:                             דוֹנַלְבֵּיין.

מקבת: זה מחזה אומלל.

ליידי:                     זו מחשבה

          טפשית לומר זה מחזה אומלל.

מקבת: אחד צחק מתוך שינה, ואחד                     

          קרא "הֵי רצח", כך העירו זה

          את זה. אני עמדתי ושמעתי,

          אך הם אמרו תפילה, ושוב הלכו

          לישון.

ליידי:            יש שְניים שם.

מקבת:                            אחד קרא

          "שיברך אותנו אלוהים"

          והשני "אמן", כאילו הם

          רואים אותי עם הַיְּדֵי-תליין    

          האלה; ולשמע פחדם,

          לא מסוגל הייתי להגיד

          "אמן" כשהם אמרו "שיברך

          אותנו אלוהים".

ליידי:                        אל תתעמק

          בזה כל כך.

מקבת:                     אבל מדוע לא

          יכולתי לבטא "אמן"? היה

          לי צורך בִּבְרכה כל כך, ו"אמן"

          נתקע לי בגרון.

ליידי:                       אסור לחשוב

          על מעשים כאלה בדרכים

          כאלה: כי נצא מדעתנו.

מקבת: היה נדמה לי ששמעתי קול

          זועק "שוב לא תישן; מקבת רוצח

          את השינה, את שנת הישרים,

          שינה שמטליאה אריג פָּרוּם

          של דאגות, המוות של כל יום-

          חיים, אמבט חמים למכאובֵי

          עמל, מַרפּא לַמוח הדואב,

          שְביל מספר שניים בְּמַלכוּת הַטֶּבע,

          מזון מספר אחד בַּסעודה

          של החיים".

לידיי:                   מה אתה מתכוון?

מקבת: הוא לא הפסיק לזעוק "שוב לא תישן"

          לכל הבית: כן - "גלאמיס רצח

          את השינה, לכן קודור שוב לא

          יישן - מקבת שוב לא יישן".

ליידי:                                   מי, מי

          צרח כך? שמע, ראש-שבט מכובד,

          אתה רק מדלדל את כוחך

          האצילי במחשבות חולניות-

          מוחין כאלה - לך תיקח קצת מים,

          ושטוף את הָעֵדוּת המטונפת

          מעל ידך. - לָמה הבאת את

          הפגיונות האלה ממקומם?

          הם שָם צריכים להיות - לך, קח אותם

          ומרח את המשרתים היָשְנוּנים

          בְּדם.

מקבת:         לא, לא חוזר לשם; אני

          פוחד לחשוב מה שעשיתי; שוב

          לראות את זה - לא, לא מעיז.

ליידי:                                         רָפה

          ורכרוכי; תן את הפגיונות;

          הישנים והמתים הם סתם

          ציוּר; רק עין ילדותית פוחדת

          מִשֵד צעצועים צבוּע. אם

          הוא זב דם, אני אזְהיב בְּדם

          את פְּנֵי המשרתים, כי זה

          חייב להיראות כאשמתם.

       וצאת.

     דפיקות מבפנים)

מקבת: מאיפה הדפיקות האלה? מה

          קורה לי שכל רעש מטלטל

          אותי? מה הידיים פה? הו לא! 

         הן מנקרות את שתי עיני. האם

          ישטוף כל האוקיינוס הגדול

          של נֵפּטוּן את הדם הזה נָקי

          מעל היד שלי? - לא, זאת , ידִי,

          תִּצְבּע ים ומלואו בְּארגמן

          ותעשה מהַיָרוק אָדום.

          (נכנסת ליידי מקבת)

ליידי:  ידָי בְּצבע כמו שלך, אבל

          הייתי מתביישת אם לבי

          היה חיוור כל כך.

          (דפיקה)  

                           אני שומעת

          דפיקות בַּשער הדרומי: נלך

          לחדר, בוא. קצת מים ינקו

          אותנו מהמעשה הזה.

          זה כל כך קל אם כן! הנחישות

          שלך נטשה אותך.

            (דפיקה)

                               שומע? עוד

          דפיקות. תלבש את החלוק שלך,

          לבל יזעיק אותנו המצב         

          ונתגלה כִּמשוטטים בלילה;

          אל תהיה אבוד-מסכן כל כך

          בַּמחשבות שלך.

מקבת:                      לדעת את

          המעשה שלי -יותר טוב לא

          לדעת את עצמי.

          (דפיקה)

                          תעיר את דַנְקֵן

          עם הדפיקות שלך: הלוואי יכולת.

          (יוצאים)




< אחורה הדפסת הטקסט מקבת - מערכה 2, תמונה 2 קדימה >