שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט מקבת - מערכה 1, תמונה 7 קדימה >

(אבובים. לפידים.

נכנס אחראי על הארוחה ומשרתים שונים עם סירים, מאכלים וכו', וחוצים את הבמה.

אז נכנס מקבת)

 

מקבת: אם סוף המעשה בַּמעשה

          אז טוב אם זה רק ייעשה מהר;

          לו רק יכלה ההתנקשות לכלוא

          בָּרֶשת את התוצאה, אם הוא

          יצנח וזה יצלח, אם המכה

          הזאת לבד יכלה להיות ראשית-

          הכל ואחרית-הכל - כאן, כאן

          ממש, על חוף הדיוּנוֹת של הזמן,

          היינו מדלגים ישר לנצח.

          אך בְּמקרים כאלה, יש בכל זאת

          משפט ודִין גם פה; אם נְלַמֵּד

          תורות דמים, אז לֶקח השיעור

          יחזור כדי לייסר את הממציא.

          מֹאזְני הצֶדק השקולות שופכות

          את תוכן הגביע המורעל

          שלנו לִשְפתינו אנו. הוא

          נמצא כאן בְּאֵמון כפול: אחד,

          אני קרוב שלו, וגם נתין,

          שני טעמים כִּבְדֵי משקל נגד

          המעשה; כמו כן, כִּמְארֵחַ

          עלי לסגור כל דלת מול רוצחו,

          לא להחזיק את הסכין במו

          ידַי. נוסף לכך, דַנְקֵן הזה

          הִפְעיל סמכוּת בְּענווה כזאת,

          ובַשררה היה כל כך טהור,

          שסגולותיו יקימו זעקה

          כמו מלאכים-שפתיים-חצוצרות

          כנגד הקללה העמוקה

          של חיסולו; והַחֶמלה, כמו

          תינוק ערום בן-יום, רוכב-סוּפה,

          או כְּרוּב שמֵימי, דוהר-סוסֵי-אוויר

          בלתי-נראים, תנשוף את מעשה

          הפֶּשע לכל עין בּתבל,

          עד שדמעות יטביעו את הרוח.

          אין לי דורבן לדקור את הצלעות

          של כוונת לבי, רק שאפתנוּת

          שמזנקת לָאוּכּף מעל

          עצמה, לגוֹבה, ונופלת שם

          מצד שני -

          (נכנסת ליידי מקבת)

                  כן? מה החדשות?

ליידי:  כמעט גמר לסעוד; למה יצאת?

מקבת: שָאל עלי?

ליידי:                מה, לא ברור לך?

מקבת: אנחנו לא נמשיך בָּעסק עוד.

          הוא רק עכשיו קידם אותי, ציבּור

          שלם יש לו דֵעה עלי - זהב,

          את זה צריך ללבוֹש עכשיו נוצץ-      

          חדש, ולא לזרוק כל כך מהר.

ליידי:  מה, היא היתה שתויה, אותה תקווה

          אשר לָבַשְתָ? או שנרדמה

          בינתיים? ועכשיו היא מתעוררת

          לִבְהות חיוורת וירקרקה

          על מה שהיא הֵעֵזָה בְּלֵיל אמש?

          מרגע זה, כך אני מחשיבה את

          האהבה שלך. אתה פוחד

          להשתוות במוֹ-פעולתך

          ועוז לבך לתשוקותיך? לא

          תכבוש את מה שבעיניך הוא

          תִפְארת החיים? אלא תחיה

          כמוּג-לב בעיניך עצמך,          

          תיתן ל"אני לא מעז" לגבור על   

          "אני רוצה", כמו החתול על שפת

          אגם - חומד לו דג אבל פוחד

          ממים?

מקבת:           שקט, די: אני מעז

          לעשות את כל מה שראוי לגבר.

          מי שמעז לעשות יותר הוא לא

          אדם.

ליידי:           איזו חיה רעה אם כך

          אילצה אותך לִפְנוֹת עם המִבְצע

          אלַי, אה? כשהעזת לעשות

          זאת, אז היית גבר: ואם תהיה

          יותר משהיית אז, תהיה

          כפליים גבר. אז לא נדבקו

          לא המקום ולא הזמן, אבל

          אתה רצית לצרף אותם;

          הם התחברו לבד, הכל מתאים - 

          וזה פתאום הורס אותך. אני

          חָלַצְתי שָד להניק, ואני יודעת

          כמה טוב לאהוֹב את התינוק

          אשר חוֹלב אותי; הייתי, מול

          פניו המחייכות אלי, תולשת

          מתוך החניכיים הָרְכִיכוֹת

          את הפּטמה ומרטשת את

          מוחו שיישפך, אילו נשבעתי

          מה שנשבעתָ פה.

מקבת:                         אם ניכשל?

ליידי:  אנחנו - ניכשל?

          תבריג רק את האומץ לַמקום

                                       [/ תתקע רק את האומץ בַּמקום]

          שיינָעץ - לא ניכשל. כשדַנְקֵן

          יִישן, כי יום מסע ארוך יזמין

          אותו מהר לְתרדמה, אני

          ארים כוסות של יין לחייו

          עם שני שומריו ואטשטש אותם

          עד שהזכּרון, סוהר המוח,

          יהיה אד אלכוהול, וממֵיכל

          הדעת יישאר בקושי פקק;

          כשבְּשֵינה של חזירים טִבְעם

          ירבוץ לו סְפוּג שתייה, מה לא נוכל

          אתה-אני ביחד לעולל

          לדַנְקֵן בלי שמירה? מה לא נוכל

          להעליל על השומרים שלו

          השיכורים, אשר יִשאו אשְמה

          על המַּטְבֵּחַ הכביר שלנו?

מקבת: תביאי לעולם בנים-גברים

          בלבד! החומר האֵיתן שאַת

          קרוּצה ממנו לא צריך לברוא

          אלא זכרים. מה, אם נמרח בדם

          את שני הַיָּשְנוּנֵי-מִשְמר שלו

          ונשתמש בפגיונותיהם,

          לא יתפרש שהם עשו זאת?

ליידי:                                      מי

          יעז כלל לפרש את זה אחרת,

          ובטח אם ניתן ליגונֵנו

          לשאוג רק "שוד ושבר" על מותו?

מקבת: אני נָחוּש, מותח כל מיתר

          וגיד לַמשימה הנוראה.

          נלך, נציג להם הרבה יִפְיוּף;

          פנים מזויפות יסתירו לב זיוף.

(יוצאים)




< אחורה הדפסת הטקסט מקבת - מערכה 1, תמונה 7 קדימה >