שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט מקבת - מערכה 1, תמונה 5 קדימה >

נכנסת ליידי מקבת, קוראת מכתב.

ליידי מקבת: "הן פגשו אותי בְּיום הנצחון; והתגלה לי באופן מוסמך מאין כמוהו שיש בהן יותר מִיֶדע של בן-תמותה. כשבָּערתי מתשוקה לחקור אותן יותר, הן עשו מעצמן אוויר, שלתוכו נעלמו. כשעמדתי אחוז הִשְתאות מזה, הגיעו שליחים מן המלך, שהביאו לי ברכות בתור "ראש-שבט קודור", שהוא התואר בו קידמו אותי קודם האחיות הגורליות האלה, שגם הִפנו את דעתי אל זמן-קָדימָה עם "ברוך, המלך לעתיד!" את זה מצאתי לנכון להעביר לך, שותפתי היקרה לַגדוּלה, כי תפסידי את חלקך בַּחגיגה אם לא תדעי איזו גדוּלה מובטחת לך. הניחי זאת בלבך, והיי שלום".

            גלאמיס אתה כעת, וקודור, גם

            תהיה מה שהובטח לך. - בכל זאת

            מאופייך אני פוחדת, הוא

            מלא מדי חָלָב של טוּב-אֱנוֹש

            מכדי לתפוס את השביל הכי קצר.

            נכון, אתה רוצה להיות גדול;

            ולא שאין בך שאפתנות,

            אך בלי הרוע שצריך להיות

            נִלְוֶוה לזה. רוצה גם תואר, גם

            להיות סמל הטוהר; בְּמשחק

            שפל אינך מוכן להתלכלך,

            אבל מוכן כן לנצח בו.

            דַרוּש לך, גלאמיס גדול, אותו

            דבר אשר צועק "זאת תעשה" 

            אם ברצונך שזה יהיה שלך;

            דבר שלעשות אותו אתה

            פוחד, אבל עם זאת לא מקווה

            שייעלם. בוא הנה, בוא מהר,

            כדי שאשפוך רוחי לתוך אוזניך,

            ושאַלקה בלשוני את כל 

            מה שבולם אותך מפני אותו

            חישוק זהב, שהגורל רוצה,  

            עם עֵזֶר עַל-טבעי, כך זה נראֶה,

            להכתירך בו.

               (נכנס שליח)

                                מה החדשות  

             שלך?

שליח:                 המלך בא לכאן הלילה.

ליידי:       מלים של מטורף. והאדון

            שלך אינו אתו? כי הוא היה

            מודיע בְּהקדם שנתכונן.

שליח:      ברשותך, זה ככה; ראש-השבט

            בָּדֶרך; מישהו מחברַי

            הגיע לפניו, כמעט מת, בלי

           אוויר, ורק את זה הצליח עוד

           למסור.

ליידי:                שיטפלו בו. הוא מביא

            בשורות גדולות.

                    (יוצא השליח)

                              אפילו העורב     

          המקרקר צרוד כשהוא מבשר

          על כניסתו הגורלית של דַנְקֵן

          בְּחומותי. בואו, רוחות, אַתן

          הממוּנוֹת על מחשבות תמוּתה,

          עשו ממני לא-אשה עכשיו,

          מַלְאוּ אותי מכּתר ועד בוהן

          אכזריות אֵימים עד הקצה.

          עשו לי דם סמיך, חִסְמו בו כל

          ערוץ ומעֲבָר אל הַחֶמְלָה,

          שאף דקירת מצפּון של אמא טֶבע

          לא תערער בי את הנחישוּת

          הקטלנית, ולא תִכְרות שלום

          בינה לבין השלכותֵיה. בוא-

          בואו אל שָדַי הנָשִיים,

          שהחלב שלי יהיה לְמיץ-

          מרה, אתם שָֹרֵי-הָרֶצח, מכל

          מקום שבו אתם טורחים, בלתי

          נראים, על חבָּלות בַּטֶּבע. בוא,

         לילה כבד עטוּף עשן עכור

         של גיהינום, שסכּינִי החד

         לא יִרְאה את הפצע שהוא פוער,

         שמאחורי שמיכת החושך לא

         יציצו השחקים לצעוק "עד כאן,

         עד כאן".

          (נכנס מקבת)

                      גלאמיס גדול, קודור אדיר,

          ועוד גדול מזה - לפי אותה

          ברכה להבּא; המכתב שלך 

          נשא אותי מעבר להוֹוֶה

         הזה שלא-יודע-כלום, ואני

         כבר מרגישה עכשיו את העתיד 

        בִּן רֶגע.

מקבת:             אהובה שלי, דַנְקֵן

          בא פה הלילה.

ליידי:                       והולך מתי?

מקבת: מחר, כך הוא תכנן.

ליידי:                         הו בחיים   [/ הו לעולם]  

         השמש לא תראה את המחר

         הזה.

         פניך, ראש שבט שלי, הם סֶפר

         בו יכולים כולם לקרוא דברים 

         זרים ומוזרים; כדי להשלות

         את בני הַדּוֹר, לְבש את פני הדור:

         תקרין רק חביבוּת חמה בָּעַין,

         בַּיד וּבַלשון שלך; תִדְמה

         לַפֶּרח התמים, אבל תהיה

         הצֶפע מתחתיו. לזה שבא

         צריך לדאוג; ואתה תפקיד אצלי                          

         את הטיפול בָּעסק הגדול

         של לילה זה, אשר ייתן לכל

         ימינו ולילותינו בעתיד

         שלטון בלי מְצָרים, מוחלט, מַתְמיד.

מקבת:  עוד נדבר.

ליידי:              רק תיראה מְלֵא נחת; [/ הַיְשֵר את מבטך!]

         פרצוף קודר הוא אות מובהק של פחד.

                                  [/ פרצוף קודר הוא אות לִמְבוכה.]

          תשאיר לי את היתר.

          (יוצאים)




< אחורה הדפסת הטקסט מקבת - מערכה 1, תמונה 5 קדימה >